"צדקו אלו שלא היו מוכנים לתת איזה שהוא ויתור לערבים"

לפני 85 שנה החל דוד בן-גוריון בסבב שיחות עם 'ברית שלום', אינטלקטואלים השוללים את רעיון המדינה היהודית, ומסתייגים משימוש בכוח להגנה עצמית. במבט לאחור, אפילו הם הודו בטעותם

לא אהבו את הרעיון המדיני; מרטין בובר מימין, עם איש אקדמיה גרמני. צילום: COHEN-FRITZ

מנהיגים רבים לאורך ההיסטוריה הציונית, משמאל ומימין, ידעו לכבד את ערביי ארץ ישראל, להבטיח להם זכויות, ובד-בבד לעמוד איתן על האינטרסים של העם היהודי.

בראשית ימי העלייה הראשונה קבע ישראל בלקינד, ראש תנועת ביל"ו, שערביי ארץ ישראל הם צאצאי היהודים שנותרו בארץ לאחר הגלות, וששני העמים הם אחים שהופרדו בעל כרחם וכעת הם שבים ומתאחדים.

בספרו 'אלטנוילנד', שראה אור בשנת 1903, הביע חוזה המדינה הרצל ביטחון מוחלט בכך שהערבים יקבלו בברכה את פני הציונות וישתלבו בעשייתה. בשלישי בינואר 1919 נפגשו בעקבה המנהיג הציוני חיים וייצמן והמנהיג הערבי פייסל, וקבעו עקרונות של שיתוף פעולה יהודי-ערבי לטובת ארץ ישראל ויושביה. גם זאב ז'בוטינסקי, ליברל מובהק, התנגד בעקביות לרעיון שעלה בחוגי תנועת העבודה, לפתרון הסכסוך באמצעות ביצוע טרנספר. הוא דרש קיום מדינה יהודית בה יינתן שוויון זכויות מלא לכל המיעוטים.

בשנת 1923 כתב זאב ז'בוטינסקי את מאמרו 'קיר הברזל'. הוא שב והביע הערכה לחברה הערבית, וציין שדווקא משום כך, מגוחך בעיניו הניסיון לקנות את אהדתם לציונות בפיתויים כאלה ואחרים:

כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו לא בעד אי-אלו מלים מתוקות… רק כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד, מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתם היא "בשום אופן לא", את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות. הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל… הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

כל המנהיגים הללו – בלקינד, הרצל, ויצמן, ז'בוטינסקי ואחרים – ידעו לשמור על הגבול הדק שבין יחסי שכנות טובים ובין ויתור על זכויות. הם לא חשבו לרגע לוותר על זכותו של העם היהודי לבית לאומי עצמאי. אך לא כולם הלכו בדרכם.

כתגובה לפרסום 'קיר הברזל' התארגנה קבוצת אנשי הרוח של 'ברית שלום'. חברי הקבוצה הביעו התנגדות ללאומיות המבוססת על הפעלת כוח ועל מאבק צבאי, והציעו לפעול להקמת אוטונומיה דו-לאומית שתעניק שוויון זכויות מלא לכל תושבי הארץ. משמעות ההצעה: ויתור מוחלט ומודע על רעיון המדינה היהודית.

המייסד מתפכח ופורש

יוזם ההתארגנות היה ד"ר ארתור רופין, אשר ניצח בכישרון רב מאז שנת 1908 על הקמת מפעלי ההתיישבות בארץ ישראל. לרעיון הצטרפו נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס, הפילוסוף הנודע מרטין בובר, מנהל הספריה הלאומית הוגו ברגמן, היועץ המשפטי לממשלת המנדט נורמן בנטוויץ', הפדגוג זיגפריד להמן מנהל כפר הנוער בן שמן, והנרייטה סולד, מייסדת 'הדסה' שבהמשך עמדה גם בראש 'עליית הנוער'.

אחד האישים הססגוניים ב'ברית שלום' היה האגרונום חיים קלווריסקי (מרגליות), ממחוללי ההתיישבות  הציונית בגליל. באופן פרדוקסלי, דווקא קלווריסקי, איש השלום, נפל קורבן לעלילת דם ספרותית כאשר מחבר הספר 'אחוזת דג'אני' בחר לקרוא לגיבור בשם קלווריסקי. הספר האמור הציג באופן בדוי ומגמתי את גואלי האדמות היהודים, ובראשם קלווריסקי, כאנשי זימה ומזימה המנצלים בציניות את תמימות הערבים וחומדים את נשותיהם ואת אדמותיהם. (מחבר הספר, אגב, הוקע על-ידי בית משפט ונדרש להתנצל).

'ברית שלום' לא הפכה לכוח פוליטי, ומניין חבריה הפעילים לא עלה מעולם על מאתיים איש. משקלה הציבורי היה באיכות הסגולית של חבריה, אשר האמינו ששאיפות הציונות אמורות להתממש במישור הרוחני ולא במישור המדיני, ועל כן יש להגיע בהקדם להסכם התיישבות עם ערביי ארץ ישראל. תעודתה הרשמית של  האגודה הייתה "סלילת דרכי הבנה בין עברים וערבים לצורות חיים משותפות בארץ-ישראל על יסוד שווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני לאומים בעלי אוטונומיה רחבה ולצורותיה של עבודתם המשותפת לטובת התפתחותה של הארץ".

הברית הפיקה את הביטאון 'שאיפתנו', שכותביו ביקשו לשכנע כי הם הם אלה המבטאים את הציונות במשמעותה הטהורה והאמתית.

אולם, מאורעות הדמים שהתחוללו בשנת תרפ"ט והאכזריות הערבית שהתגלתה בהם, זעזעו את ראשי 'ברית שלום'. בשנת 1930 פרש ד"ר ארתור רופין מהקבוצה, וכתב: "התעמולה של 'ברית שלום' עלולה להזיק יותר משהיא עשויה להועיל… רק נוכחות יהודית חזקה תשכנע את הערבים שלא יהיה להם שום סיכוי להיפטר מאתנו". וכך, אולי מבלי משים, יישר רופין קו עם ז'בוטינסקי. בנימה של תסכול הביע רופין את הערכתו: "מה שאנו יכולים לקבל [מידי הערבים] – אינו דרוש לנו ומה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל. הערבים מוכנים להסכים לקבל את היהודים כמיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא".

חבלה במאמצי מלחמת העצמאות; כוחות צה"ל במלחמה. צילום: KLUGER ZOLTAN
חבלה במאמצי מלחמת העצמאות; כוחות צה"ל במלחמה. צילום: KLUGER ZOLTAN

המפגש עם בן-גוריון

היישוב העברי חש אמנם הוקרה אישית לפועלם הציוני של חברי 'ברית שלום' אך כלפי התנועה עצמה, נע היחס בין סלחנות מפויסת לזעם כביר. בראשית שנת 1931, ניאות דוד בן-גוריון לערוך מפגשי בירור עם נציגי הברית. לאחר כמה שיחות מעמיקות כתב בן-גוריון מאמר ששלל מהיסוד אחת לאחת את טענות הברית במישור המוסרי, הדמוגרפי והפוליטי גם יחד. הוא תקף את הניסיון להשוות בין ארץ ישראל למדינות אחרות:

ההשוואה של ארץ ישראל לקנדה עלולה רק להטעות. קנדה היא מדינה דו לאומית בה יושבים אנגלים וצרפתים. הראשונים הם הרוב, והאחרונים מיעוט לו הובטחו זכויות לאומיות ושוויון פוליטי. אולם זכויות אלו הובטחו אך ורק לצרפתי קנדה! אין לצרפתים שמחוץ לקנדה שום זכות מיוחדת לגבי קנדה, ואין צרפתי קנדה דואגים להכנסת בני עמם מן החוץ, ואין להם כל רשות וזכות לכך… הכזה הוא מושג דו לאומיות בארץ ישראל? האמנם ארץ ישראל היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה? מרכז הכובד של שאלת הלאומים בארץ היא לא ביחסים שבין יהודי ארץ ישראל ובין שכניהם הערבים, אלא בין העם היהודי בשלמותו ובין תושבי הארץ. השאלה המרכזית היא בדבר הזכות של המוני ישראל שבתפוצות לעלות לארץ ולהתרכז בה. הקיימת זכות זו בתכנית 'ברית שלום' או לא?

בן-גוריון קבע שהוויתור על ערך המדינה היהודית מסכן באופן ממשי את מיליוני היהודים הנרדפים בעולם. הוא תקף את 'ברית שלום' תוך רמיזה למאורעות תרפ"ט:  "מרכז רוחני של קומץ יהודים בארץ ישראל – למי הוא דרוש? איזו שאלה הוא פותר, ובכוח מה הוא יתקיים?  מרכז רוחני כזה – זוהי הישיבה בחברון! [הכוונה לישיבת סלובודקה בחברון בה פרץ הטבח בתרפ"ט] הסוף הטרגי של הישיבה הזאת מסמל את גורל המרכז הרוחני אשר יוקם לא בתוך רוב יהודי כי אם בתוך רוב לא יהודי. תחת שלטון המזרח הערבי לא תכון שום חברה יהודית אשר תהיה למופת".

זאת ועוד, בן-גוריון שלל בחריפות את ההקבלה בין כמיהת העם היהודי לארץ ישראל ובין זכויותיהם של הערבים בארץ, ודחה אותה על הסף. "ארצנו אינה אלא חבל קטן בטריטוריה העצומה והענקית המיושבת ערבים. רק רסיס אחד של העם הערבי", אמר, והוסיף:

יושב בארץ ישראל וקשור בה. מה שאין כן ביחס לעם היהודי.  בשביל האומה היהודית כולה – בכל דורותיה ותפוצותיה – זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשור בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמיים, את משקה הלאומי ותרבותה המיוחדת, רק פה היא יכלה להקים את קוממיותה וחירותה הממלכתית. וכל מי שמטשטש אמת זו – את נפש האומה הוא קובע!

בסיכום דבריו הגדיר בן-גוריון את שאיפת הציונות בעיניו:

אנו מצוּוים על שמירת זכיותיהם ושוויונם של שכנינו הערבים, אבל נשקר לעצמנו אם נאמר שארץ ישראל לגבי העם הערבי הוא אותו הדבר מה שארץ ישראל היא לגבי העם העברי. אם להשוואה זו מתכוונת הנוסחה של דו לאומיות הרי זהו סלף אמת וסירוס מטרה. במקום נוסחה משובשת זו אני אומר: ארץ ישראל יעודה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה.

ההסתייגות שהביע בן-גוריון מרעיונות 'ברית שלום' האיצה את דעיכת הברית, אשר התפוגגה כליל בשנת 1933. ועדיין, אחדים מחברי הברית הוסיפו לפעול ברמה האישית למען רעיון המדינה הדו לאומית. אחד מהם היה איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שבאותה עת קנה את הבעלות על עיתון 'הארץ'.

קרב מאסף

גם לאחר התפרקות 'ברית שלום', הוסיף פרופ' יהודה לייב מאגנס לבטא בעקביות את אותם עקרונות. הוא ערך סדרת פגישות עקרות עם חאג' אמין אל-חוסייני' ובמאי 1943 כתב דברים קשים על תנועת המרי העברי: "הנאציונליזם היהודי מטיל את האנשים למבוכה מפני שהוא שובניסטי, צר מוח וטרוריסטי לפי הדוגמאות הבולטות ביותר של הנאציונאליזם באירופה".

קבלת תכנית החלוקה של האו"ם ביום 29 בנובמבר 1947, הייתה האות לפרוץ המלחמה אשר תיקרא בהמשך מלחמת העצמאות. רבים מתלמידיו של מאגנס נמנו עם המחתרות הלוחמות, אך הוא עצמו הביע חרדה עמוקה מפני הבאות.  "היישוב העברי יובס, כפי שהגרמנים הובסו במלחמת העולם השנייה", הוא אמר, "זאת מכיוון שיש מיליונים על גבי מיליונים של מוסלמים בעולם, והם לא לחוצים בזמן. מוכנים לסבול הקרבה של חיים שהם מבחינתם זולים יחסית, לעומת השארית האומללה של היהודים בעולם".

בינואר 1948, נערך קרב הגבורה בהרי חברון בו נהרגו 35 לוחמי פלמ"ח, מחציתם תלמידי האוניברסיטה. שלושה חודשים מאוחר יותר הותקפה שיירה שעלתה אל הר הצופים, ונרצחו שבעים ושמונה נוסעים שרובם היו אנשי האוניברסיטה ובית החולים הדסה. מאגנס גינה את "מעשי האכזריות ששני הצדדים בארץ מבצעים בימים האחרונים", והחליט לפעול במישור הבינלאומי. ביומנו הוא כתב:

יותר מדור אני מטיף לשלום, פיוס והבנה. איך אני יכול שלא להתייצב בפני העולם ולהגיד: 'חברים, עצרו את שפיכות הדמים? הבנה היא אפשרית! זהו הרגע שלו המתנתי כל השנים האלה. אני יוצא לניו-יורק בתקווה שאוכל לתרום לשלום ירושלים.

הוא נפגש עם שר החוץ לואי מרשל ובהמשך עם הנשיא הארי טרומן, ודרש מהם לפעול לעצירת שפיכות הדמים באמצעות לחץ כלכלי על הצדדים: "באפשרות ארצות-הברית להפעיל לחץ כבד הן על הערבים והן על היהודים אם תטיל אפילו סנקציות כלכליות חלקיות. אם ארצות-הברית תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה, תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק פיננסי".

מאמצים אלה לא העלו דבר. עם סיום המנדט הבריטי הכריז בן-גוריון על כינון מדינה יהודית בארץ ישראל. האו"ם שלח מטעמו את המתווך השבדי פולקה ברנדוט. מאגנס נפגש פעמים מספר עם ברנדוט, ועל פי מחקרי ד"ר אלעד בן דרור, הוא שעמד מאחורי תכניתו של ברנדוט שקבעה שבארץ ישראל תוקם מדינה דו-לאומית.

אולם, ביום 17 בספטמבר 1948 ירו אנשי לח"י למוות ברוזן ברנדוט. במקומו התמנה כמתווך ד"ר ראלף באנץ, שחתר להשגת הפסקת אש תוך הבטחת קיומה של המדינה היהודית. ביום 27 באוקטובר 1948 נפטר מאגנס בניו-יורק, עצמותיו הועלו לירושלים והוא נטמן לצד רעייתו ביאטריס.

תלמידיו נהרגו והוא קרא להפסקת האלימות משני הצדדים; מאגנס משמאל עם תורם בהר הצופים. צילום: KLUGER ZOLTAN
תלמידיו נהרגו והוא קרא להפסקת האלימות משני הצדדים; מאגנס משמאל עם תורם בהר הצופים. צילום: KLUGER ZOLTAN

מבט לאחור

בשנת 1971 ערך המשורר חיים גורי, איש הפלמ"ח, ראיון עם שמואל הוגו ברגמן. בין השאר שאל על העימות האלים שהתחולל ארבעים שנה קודם לכן באוניברסיטה העברית, בין אנשי 'ברית שלום' ותומכי ברית הבריונים. ברגמן אמר בגילוי לב: "ההיסטוריה הצדיקה את המתנגדים שלי, כמובן לאור מה שקרה כשהיטלר עלה לשלטון. צדקו המכסימליסטים שלא היו מוכנים לתת איזה שהוא ויתור לערבים".

ההפגנה האמורה נערכה בטקס פתיחת הקתדרה לשלום באוניברסיטה העברית, בראשות נורמן בנטוויץ'. המפגינים טענו שבעת הזו נחוצה קתדרה לצבאיות ולא לשלום. בנטוויץ עצמו  נורה בנובמבר 1929  על-ידי אחד מעובדי משרדו שהיה לאומן ערבי, ותשע שנים אחר כך נרצח בהר ציון גיסו אביעזר ילין. הרוח החיה בארגון אותה הפגנה נגד הקתדרה לשלום היה הסטודנט להיסטוריה בן ציון נתניהו.

'ברית שלום' הייתה התארגנות שוחרת טוב של אנשים בעלי הכרה ציונית עמוקה. הדמויות שהיו חברים בברית היו אנשים עתירי זכויות שניצבו בחוד החנית של ההתיישבות, החינוך וערכי הרוח היהודיים. בלהיטותם לממש את האמת בה האמינו, לא ניסו אנשי 'ברית שלום' לרדת לעומק הלאומנות הערבית ואף לא צללו לעומק שאיפת היהודים למדינה ריבונית עצמאית. 'ברית שלום' יצרה עולם עשיר של דימויים השאובים מן המסורת היהודית ומערכי הרוח אירופאיים. הבעיה היחידה שניצבה בפניה הייתה – המציאות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. רק טרנספר יביא שלום

    יהודים ליהודה

    מוסלמים למדינה האיסלאמית

    1. שניה אני יתקשר ל עבדאללה , סיסי, אסד ורוסיה וכו' אולי הם יסכימו!!! איך ביבי לא חשב על זה קודם????

  2. לצערי, עדיין לא בלתי יתכן שנובס לבסוף כפי שמגנס צפה…
    הקשת השיעית המתהווה סביבינו בתמיכת ארה"ב ורוסיה בתוספת חמסטאן מדרום היא סכנה קיומית.

    1. אני מניח שהסיוט של מאגנס לא היה (רק) שנובס, אלא שהעימות שייקדם לכך יהיה בלתי פוסק וחריף, ובמסגרתו ייטה הישוב העברי לכיוון "שובניסטי, צר מוח וטרוריסטי ".
      הרי לדאבוננו יהודים נהרגו בסיטונאות פעמים רבות לאורך ההיסטוריה- שיבות ציון היו רק שתיים. אבדן הזדמנות היסטורית לשיבת ציון חשוב לפיכך מסיכון חיי היהודים שמממשים אותה בפועל.
      מהבחינה הזו האתגר שלנו הוא לעמוד בפני אוייבינו ולהישאר בני אדם.

      ואגב, האם הקשת השיעית מאיימת יותר מהחזית הסונית של דאעש/אל-קאעידה, שחותרת מעל ומתחת השטח בכל המדינות השכנות לנו? הרי ערביי פלסטין הם ברובם המוחלט סונים; ולדעתי עדיף לנו לא להתערב כלל, לא לצד זה ולא לצד זה.

    1. יש לערער על הקביעה שאנשי ברית שלום היו ציוניים.

      אם נגדיר ציונות כתמיכה בחוק השבות (הרעיון שלכל יהודי בעולם תשמר הזכות לעלות לארץ ולמצוא בה מקלט) – אנשי ברית שלום הסכימו לוותר על הציונות.

      בשיחותיהם עם מנהיגי הערבים, ועם המתווכים שתכננו את הקמת המדינה הדו לאומית, הובהר להם שערביי הארץ יסכימו לסבול את נוכחות המיעוט היהודי בקרבם אם, ורק אם, תעצר העלייה היהודית.
      הם הסכימו לקבל תנאי זה, בכדי לחמוק מההכרח ללכלך את ידיהם, ולזהם את נשמתם הענוגה, במלחמה. מה עוד שלא היו בטוחים בנצחונם.

      כלומר, הם היו מוכנים לחסום את שערי הכניסה לארץ להמוני היהודים שהצטופפו במחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה, התחננו לקבל סרטיפיקטים לעלות לארץ, וגדשו ספינות מעפילים רעועות.
      כלומר, מיעוט קטנטן מהעם היהודי, שישב בירושלים ותל אביב, היה מוכן למנוע מכל שאר בני העם היהודי את הזכות להתגורר במדינה בה יהיה רוב.

      גם בתקופתנו, מצדדי המדינה הדו לאומית טוענים שיש לבטל מיידית את חוק השבות, החוק המפלה לטובה יהודים על פני ערבים בקבלת אזרחות.
      איני מכירה הגדרה טובה יותר להתנגדות לציונות.

      התחנונים לאמריקאים לעצור את כל נסיונות הסיוע ליישוב היהודי שנאבק על חייו ב 47 ו 48, הם יותר מוויתור על הציונות. הם למעשה בגידה וסיוע לאויב בזמן מלחמה.

    2. קמיליה, זוהי ציונות רוחנית מבית מדרשו של אחד העם.

  3. "אין חדש תחת השמש", אינטלקטואלים החיים במגדל שן אוטופי נטולי יכולת להראות את הלך הרוח בסביבתם היהודית ועל אחת כמה וכמה הערבית.

  4. אפילו אם דור ערבי אחד יתרשם מקיר הברזל ויחתום על שלום (כחזון ז׳בוטינסקי) הדור שאחריו ימרוד בהורים שלו ויחדש את הלחימה.
    השלום יתמסמס כמו הסכמי וורסאי שבזמן זבוטינסקי עוד היו בתוקף

    גם הנסיבות משתנות מה שהיום קיר ברזל מחר הוא גרוטאה מחלידה.

    כמה טוב לפלסטינים שעברו לירדן אחרי 67 ויש להם חיים נורמלים וכמה רע למי שחזרו ליוש וחיים עד היום גם במשטר צבאי ישראלי וגם תחת שלטון הקלפטוקרטיה של הבומאזן.

  5. אני קורא את המאמר (למטה) וזה פשוט 100% כמו "מחנה השלום" של היום! "שוברים שתיקה", בצלם, המחנה הציוני ושאר הבוגדים ברישיון. פגישות נאיביות עם ה"צד השני", "יש להפעיל לחץ על שני הצדדים" (למרות שבאמת הם רוצים רק לחץ על ה"לבנים", "לעצור את שפיכות הדמים" (השוואה מורלית בין מרצחים למתגוננים!) ודרישה מידידים לנטוש את היהודים.

    גם לאחר התפרקות 'ברית שלום', הוסיף פרופ' יהודה לייב מאגנס …פגישות …עם חאג' אמין אל-חוסייני'

    "היישוב העברי יובס, כפי שהגרמנים הובסו במלחמת העולם השנייה",

    מאגנס גינה את "מעשי האכזריות ששני הצדדים בארץ מבצעים בימים האחרונים", והחליט לפעול במישור הבינלאומי

    יותר מדור אני מטיף לשלום, פיוס והבנה.

    הוא נפגש עם שר החוץ לואי מרשל ובהמשך עם הנשיא הארי טרומן, ודרש מהם לפעול לעצירת שפיכות הדמים באמצעות לחץ כלכלי על הצדדים:. אם ארצות-הברית תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה, תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק פיננסי".