הטרור הפלסטיני ויוזמות השלום

אירועי היום החולף מעוררים סימני שאלה רבים בדבר הקביעה כי אין יד מכוונת ותיאום כלשהו מאחורי גל הטרור של חמשת החודשים האחרונים. עוד יש מקום לתהות האם אין קשר בין פיגועי היום לביקורו של סגן נשיא ארה"ב ביידן, לדיווחים הטריים על יוזמה מדינית אמריקנית חדשה. ההיסטוריה מלמדת שאם יש מאיץ אחד ברור להתגברות מעשי החבלה, הרי שזהו ריח האופק המדיני הנישא באוויר.

משעות הבוקר ועד כתיבת שורות אלו נרשמו שלושה פיגועים ושני ניסיונות פיגועים. בירושלים חוסלה מחבלת שניסתה לבצע פיגוע דקירה. מחבלת נוספת נעצרה במחסום קלנדיה בדרכה לבצע פיגוע, וברשותה סכין. לא עברו שעות בודדות ומחבל דקר אדם ברחוב השוק של פתח תקווה. סיפור מדהים: הנדקר שלף את הסכין מצווארו, דקר את התוקף בצווארו והרג אותו.

האירוע שבא לאחר מכן כבר סימן עליית המדרגה. מחבל פלסטיני פתח בירי לעבר שוטרים, ברחוב צלאח א-דין בירושלים. לאחר מצוד קצר הוא נורה ונוטרל. השיא הגיע בשעות הערב, כאשר פלסטיני תושב קלקיליה פתח במסע קטל ברחובות יפו, דקר למוות תייר אמריקני ופצע עוד עשרה עוברים ושבים. לבסוף הוא נורה בידי המשטרה במהלך המרדף. ממש באותו הזמן ביקר סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן במרכז פרס לשלום, הממוקם לא הרחק משם, והתחבק עם הנשיא לשעבר שעל שמו קרוי מרכז השלום.

קורבנות השלום

הצמידות של הרצחנות הפלסטינית לאיתותי היוזמה המדינית שמבשל הבית הלבן בימים אלה זורקת אותנו אחורה, לנקודות מפתח בהיסטוריה של המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. לפני כמה שנים פרט העיתונאי בן דרור ימיני את המספרים שמוכיחים כי "לא רק שאין שום קשר בין קיפאון לטרור, אלא בדיוק להפך. דווקא משק כנפי השלום, או אשליית השלום, מובילים בדרך כלל להתגברות הטרור".

ועידת מדריד הייתה אירוע מתוקשר וחגיגי. סיבה למסיבה לדורשי השלום. והנה, בשנת 1991, שנת הוועידה, היו 21 הרוגים מטרור, בשנה שאחריה, שבמהלכה ניצח יצחק רבין והפך לראש ממשלה, נהרגו 34, בשנת 1993,  שבישרה את הסכם אוסלו ואת התקווה הגדולה ביותר של העידן המודרני, נהרגו 45, בשנה שאחריה נהרגו 65. דווקא בשנת 1995, שבה נרצח רבין, ירד מספר ההרוגים ל-29. שנת 1996 הייתה השנה של שמעון פרס כראש ממשלה. הוא היה אמור להיות ראש ממשלת השלום. האיש שדחף את רבין המהוסס. ראש וראשון למחנה השלום. זה לא עזר. הטרור הרג באותה שנה, עד הבחירות, 96 ישראלים. למעשה, יש חשש שהטרור ביקש לחסל את סיכוייו של פרס להיבחר לראשות הממשלה.

בשנים שבהן כיהן בנימין נתניהו כראש ממשלה הייתה ירידה הדרגתית, עד 8 הרוגים בלבד בשנת 1999, שבה היה שוב מהפך, ואהוד ברק נבחר לראשות הממשלה. שנת 2000 הייתה עוד ציון דרך בעשייה למען השלום. גם נכונות לוויתור על כל רמת הגולן, גם ועידת קמפ-דייוויד שבה הלך ברק כברת דרך ששום מנהיג לפניו לא העז ללכת, גם הצעת קלינטון שכללה את חלוקת ירושלים ונסיגה מלמעלה מכ-95% מהשטחים. לא רק שלא היה קיפאון, אלא שזו הייתה שנה של תקווה, של שיחות ללא הפסקה, של הליכה חסרת תקדים לקראת הפלסטינים. התוצאה ידועה. סרבנות פלסטינית, ובעקבותיה גל אדיר של אלימות וטרור. האינתיפאדה השנייה החלה.

אותה מגמה חזרה על עצמה גם לאחר שראש הממשלה שרון הכריז על תוכנית ההתנתקות. מבצע 'חומת מגן' החל מגמה של חיסול משמעותי של הטרור, והדבר בא לידי ביטוי בירידה חדה בכמות הנפגעים. אך הנסיגה הממשמשת ובאה העבירה היטב את המסר: בשנים 2005-6 התרחשה הסלמה אדירה בכמות הפיגועים ובשיגורי הטילים לעבר אזרחי ישראל.

לחץ מדיני מתורגם לאלימות פלסטינית

בתחילת השנה פרסמנו מעל במה זו את מחקרו של ד"ר דניאל פוליסר, שסקר מעל 330 סקרים פלסטינים עצמאיים. המספרים מוכיחים כי התפיסה שטרור מוביל לוויתורים ישראליים רווחת בקרב רוב רובו של הציבור הפלסטיני:

אחד הסקרים שנערך בשנת 2000, עמוק בתוך האינתיפאדה השנייה, גילה כי 69% מהנשאלים חושבים שהאלימות הובילה את ישראל להביע נכונות רבה יותר לבצע ויתורים. בשנת 2002 ערך 'מרכז המדיה והתקשורת הירושלמי', המורכב מקבוצת חוקרים ועיתונאים פלסטינים, סקר עבור אוניברסיטת מרילנד. ערבים תושבי יהודה, שומרון ועזה נשאלו: "האם אתה חושב שכאשר הפלסטינים נוקטים באלימות, הפוגעת והורגת אזרחים ישראלים, זה יותר משכנע את ישראל לבצע ויתורים, או פחות?". 64% ענו "משכנע יותר". רק 17% ענו "משכנע פחות".

[…] 21 סקרים שנערכו בין 2001 ל-2006 גילו כי רוב הפלסטינים, ביחס של 1:2, חושבים ש"העימותים האלימים עזרו להשיג יותר זכויות לפלסטינים, אותן אי אפשר היה להשיג בדרך המשא-ומתן". סקר שנערך אחרי הנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005 מצא כי 57% רואים בה תוצאה של "ההתקפות שבוצעו על-ידי ההתנגדות הפלסטינית". אותה הרוח נשבה ברחוב הפלסטיני גם אחרי מבצע 'עמוד ענן' בשנת 2012 ו'צוק איתן' ב-2014.

בניגוד לפעמים קודמות, בשלב זה עדיין קשה לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת לפרוץ גל הטרור הנוכחי. אך אין ספק כי מתדלקת אותו התחושה שדם יהודי הפך להפקר, וכי כל פעולת מגננה יהודית הופכת למתקפה דיפלומטית על מדינת ישראל. הפעילות הפלסטינית נופלת לדפוס עקבי: מצד אחד טרור ואלימות, ומצד שני סחטנות מדינית מצד "הגורמים המתונים". ותמיד, אחרי כל שחרורי המחבלים, הקפאת הבניה והוויתורים שעורכת מדינת ישראל, היא עדיין זו שנתפסת כסרבנית שלום.

כפעולה ראשונה – יש צורך קודם כל לשבור את התבנית הזו. יש ללמוד מן ההיסטוריה, הקרובה והרחוקה, ולזכור כי מהלכים מן הסוג הזה נתפסים כפרס לטרור וכתמריץ להמשך "המאבק הלאומי" הפלסטיני, שסופו חיסולה של מדינת ישראל. אמנם, בשלב זה אין התארגנות ספציפית שיכולה לשמש כיעד למבצע צבאי רחב, אך ישנם לא מעט כלים שממשלת ישראל יכולה לאמץ כדי לבלום את המאמץ הפלסטיני לשבש את שגרת החיים במדינה. שנית, חשוב להפנים את לקחי העבר ולדחות על הסף כל ניסיון התערבות חיצוני במשא ומתן בית ישראל לפלסטינים. בסרט הזה כבר היינו, ואת המחיר שילמנו בדמים רבים.