בני ציפר ומקהלת הטרוֹלים של 'הארץ'

בני ציפר זעזע השבוע את קוראי 'הארץ' בהבנה שהוא גילה ליחסי מין עם צעירות, ובתגובה הושעה מכתיבת טורים בעיתון. אך עד כמה הוא שונה מגדעון לוי או רוגל אלפר, עמיתיו למערכת?

בוחן את הגבולות; בני ציפר. צילום מסך

מכתב ההתנצלות והפרישה שפרסם השבוע בני ציפר הוא מסמך מהדהד. "כתבתי מאמר שעתה, בקראי אותו שוב, אני מזועזע מעצמי – מאמר המצדיק פשע בשם האמנות. ועתה אין לי לאן להימלט מעצמי", כתב ציפר. הוא התייחס לדברים שכתב לאחרונה, על כך שהחברה צריכה להעניק לאמנים פריבילגיות מוסריות, הכוללות בין היתר את האפשרות לקיים יחסי מין עם "צעירות".

השאלה האם מדובר בהתנצלות כנה או בכניעה ללחץ הציבורי תישאר כנראה חסרת מענה. חברי דרור אידר כתב כי לא מדובר בהתנצלות של ממש אלא ב"זחילה על הקרקע" ובווידוי פומבי "רגע לפני שליחתו למחנה חינוך מחדש". עירית לינור כתבה דברים דומים על ההתנצלות המוגזמת, המתאימה "למי שדרס במזיד נזירה טיבטית ושני יתומים זהובי שיער". שניהם צודקים כמובן. ובכל זאת אני סבור שמלבד כניעה לביקורת הציבורית, מדובר גם בחשבון נפש אמתי של אדם שיודע ששגה. את מאמר ההתנצלות כתב אדם מרוסק. אדם שיודע שאינו יכול לנחם את עצמו על הרדיפה החיצונית בתחושת צדק פנימית.

ציפר עצמו מכיר בעובדה שרבים לא יאמינו לו, והדבר אינו מקרי נוכח הפוזיציה שאליה הכניס את עצמו. בקשת המחילה שלו נשענת על הטענה לפיה המאמר, וכתיבתו בשנים האחרונות בכלל, לא ייצגו את עמדותיו האמתיות אלא היו חלק מהעמדת פנים מתמשכת ונשף מסכות שערך מול קוראיו. "לבסוף הגיע הדבר שכל כך חששתי ממנו: קמתי בבוקר וכשנעמדתי מול המראה שמתי לב שהמסכה שכיסיתי בה את פניי האמיתיות כדי לשעשע את קוראי הטור הזה, לא יורדת לי מהפנים. זה כבר נכנסתי לתפקיד השטן המשעשע… ויחד עם שיכרון ההצלחה נטשטשו בי הגבולות בין המשחק למציאות… כי מי יאמין לי עכשיו שהמסכה שלי כתבה אותו ולא אני, שעה שהמסכה ואני נדבקו זה לזה לבלי הפרד?", שואל ציפר, בתקווה שקוראיו יאמינו כי דווקא הפעם מדובר בפניו האמתיות.

האיש אפוא מתוודה כי מזה כמה שנים הוא עוטה על עצמו מסכה ומשחק דמות "ליצנית" ו"שטנית" שתפקידה לשעשע ולזעזע את קוראי 'הארץ'. טוריו היו בעצם העמדת פנים, ובלהט המשחק הוא איבד את היכולת להבחין בין מותר לאסור. הוא הפך עצמו ל"טרוֹל" – למחולל פרובוקציות שמטרתו לעורר סערות, לייצר תנועה באתר (טראפיק) ולרוץ לאולפנים.

צריך שניים לטנגו

ד"ר בני ומיסטר ציפר לא כתבו בחלל ריק. את תפקיד הטרול מילא ציפר בהסכמה מצד עורך העיתון אלוף בן, ומן הסתם לשביעות רצונו. כעת, לאחר שנסחף עם הדמות שבנה לעצמו, יוצא המרצע מהשק וציפר מתוודה כי הוא לא באמת עומד מאחורי הדברים שכתב בשנים האחרונות.

וידויו של הטרול בני ציפר מסייע לראות באור הנכון כותבים נוספים בעיתון שנדמה שירדו מהפסים בשנים האחרונות. אלון עידן, אורי משגב, גדעון לוי ועמירה הס, מתפקדים גם הם על תקן טרולים שמטרתם לזעזע ולקומם את אזרחי ישראל.

כשעמירה הס כותבת כי "יידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר", היא לא מתחזה למי שמזדהה עם האלימות הפלסטינית, אלו הן באמת עמדותיה. אבל כשהיא כותבת את הדברים שבועיים לאחר פציעתה הקשה של הפעוטה אדל ביטון ז"ל, ברור שמטרתה לזעזע ולקומם את הציבור הישראלי.

אף אחד גם לא ממעיט מעוצמת ההזדהות של גדעון לוי עם המאבק הפלסטיני נגד ישראל. אבל כשלוי כותב כי "המשטרים שנגדם קמו עמי ערב היו אכזריים פחות ממשטר הכיבוש הישראלי", ברור שמדובר בהטרלה. אפילו מנקודת מבטו לוי לא באמת יכול להגן על הטיעון הזה. גם כאשר הוא מעניק למאמרו את הכותרת "הרעים לטייס" בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', ברור שלוי לא מבקש לשכנע, אלא לזעזע. להטריל את הציבור הישראלי תחת אש.

גם אורי משגב שממחזר את גידופיו של לייבוביץ' וכותב כי "הכיבוש הצבאי והשליטה על עם אחר הפכו אותנו ליודו-נאצים", לא באמת מסוגל לעמוד מאחורי דבריו. עוד טרול.

וישנו כמובן הטרול האולטימטיבי, מנהיג להקת הטרולים של אלוף בן: רוגל אלפר. שני שיאים רשם אלפר בשנתיים האחרונות. הראשון היה המאמר "אני צריך לעזוב את הארץ", בו הסביר כי הוא מתעב את המדינה ושלתחושתו הוא עושה עוול עם ילדיו כאשר הוא מגדל אותם בישראל. שנה וחצי חלפה מאז פרסום המאמר וכמובן שהטרול עדיין איתנו. הוא לא עמד מאחורי מה שכתב. השיא השני היה מאמר ההתנצלות שפרסם אלפר בפני רוצחו הפלסטיני. "אם ארצח בפיגוע… אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עמם אחרי מותי", כתב אלפר והוסיף: " ואם רוצחי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש".

אלו כמובן רק דוגמאות נבחרות מבין מאות מאמרים מטרילים ומטורללים שהתפרסמו בשנים האחרונות בעיתון לאנשים חושבים. את הקו המערכתי של 'הארץ' מאז כניסת אלוף בן לתפקיד העורך הראשי ניתן לסכם בקביעה של'הארץ' אין עורך ראשי. כמדיניות. איש הישר בעיניו יכתוב. הנייר סובל הכל.

גדעון לוי וחבר. צילום: תומר ניוברג, פלאש90
גדעון לוי וחבר. צילום: תומר ניוברג, פלאש90

עיתון הארץ בקשיים

הקו המערכתי הזה איננו מקרי. בשנים האחרונות רשם 'הארץ' צמצום דרמטי בהכנסות, שהוביל לקיצוצים נרחבים בכוח האדם של המערכת. לפני כשלוש שנים פרסמנו כאן תחקיר ובו דברים שאמר בכיר לשעבר בעיתון, לפיהם מאמרה של עמירה הס בזכות יידויי אבנים הוא חלק "מהחלטה מודעת להקצין את העיתון ולהפוך אותו לשטחי, סנסציוני, מתלהם, ולייצר לו דימוי של עיתון, בעיקר אתר, אמיץ ופורץ דרך. בסופו של יום המטרה כעת היא אחת: לייצר טראפיק. לא משנה אם הפרסום טוב או רע, העיקר שהוא יוביל לתנועה באתר".

דברים דומים נכתבו גם באיגרת ששלח העיתון למפרסמים לקראת השקת המהדורה המחודשת של 'מוסף הארץ': "קצב החיים הפך מהיר, אין עודף זמן, ואם כבר לקרוא עיתון בסופ"ש, אז תן לי משהו יותר מחייך, שלא צריך בשבילו יום לימודים ארוך, שיהיה כיף לקרוא. אז החלטנו. לעשות מוסף שבת חדש. לבצע שינוי דרסטי. להתחשב בהרגלי הצריכה המשתנים ולהמציא מחדש את הגלגל". מבחן הזמן מלמד כי מדיניות ההטרלה והפרובוקציה יצאה גם יצאה מן הכוח אל הפועל.

האסטרטגיה החדשה מעלה כמובן את התנועה באתר, אבל היא מצטרפת גם לכדי אמירה מערכתית ערכית. המסר הבוקע מעיתון ומאתר 'הארץ' הוא שאין קווים אדומים, והמטרה היא לשחוט כמה שיותר פרות קדושות. שחיטה לשם שחיטה ולא לשום תועלת אחרת, אפילו אם הכותבים לא עומדים מאחורי דבריהם.

לפני כחצי שנה התפרסם בעיתון ראיון שנשא את הכותרת "יוצר הפרינג' אריאל ברונז מסביר למה הוא מתעב את הישראלים ואת מדינת ישראל". מכל האמנים בישראל היה זה דווקא ברונז המתעב את ישראל שהוזמן על-ידי מערכת העיתון להציג ב'וועידת הארץ לתרבות'. התוצאה הצפויה מראש הייתה פרובוקציה נוספת שהסתיימה בדחיפת דגל לישבן. מיצג של טרולים לעיתון של טרולים.

הטענה לפיה תפקידה של אמנות טובה הוא לזעזע, לנתץ מוסכמות חברתיות ולשחוט פרות קדושות, מושמעת מעל דפי 'הארץ' בכל פעם שפורצת סערה כלשהי הקשורה לאמנות ולתרבות. נראה שהצדקה זו הפכה גם לתפקיד שאותו מייחס אלוף בן לעיתונות. משגב, אלפר וציפר סבורים כנראה שהם שותפים לסוג חדש על עיתונות אוונגרדית שבה תוקף הדברים חשוב הרבה פחות מיכולתם לזעזע. מבחינה עניינית זוהי כמובן טענה מופרכת ומגוחכת. מטרתה של אמנות טובה היא לעורר השראה, לרומם את האדם מהשפל אל הנשגב, לתת לנו יכולת לחוש, להבין ולחוות גאונות מהי. באולמות המטרופוליטן והלובר לא מציגים יצירות שמעוררות תיעוב ובחילה כי אם השתאות והתרוממות רוח. אמנות טובה, וכתיבה טובה, לא פונה אל הבהמי כי אם אל הנשגב. פרובוקציה איננה אמנות כי אם מפלטו של חסר היכולת והכישרון, וכלל זה נכון גם לגבי פובליציזם.

אלו האוחזים בקו החתרני הרואה בשחיטת פרות קדושות ובניפוץ אתוסים ערך בפני עצמו, יכולים היו ליהנות ממידה מסוימת של מכובדות לו היו נאמנים באמת לדרכם. לו היו מחילים את אמות המידה השפלות הללו עד הסוף, בלא איפה ואיפה. אבל השבוע גילינו שגם לשמאלנים רדיקליים יש פרות קדושות ואתוסים שאסור להטיל בהם ספק. כשבני ציפר עשה לשמאל את מה שהשמאל עושה לכולנו מזה ארבעה עשורים, התברר שחתרנות, פרובוקטיביות וניסיון לזעזע הם דבר טוב, כל עוד הם מופנים למה שחשוב ויקר לאחר. כשנוגעים לשמאלן במה שיקר וחשוב לו, מתברר שגם הוא שמרן, קונפורמיסט ונוח להזדעזע.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. הטור מתעלם מהיבט חשוב ומזיק. הכותב שופט את העיתון משל זה היה בלוג של נערה מתבגרת ודן בשאלה האם זה נכון לחולל פרובוקציות בשביל להביא לתנועה. הבעיה החמורה באמת היא שעיתון הארץ הוא העיתון הישראלי הכי נקרא בעולם. כשגדעון לוי כותב דברי דיבה ומשקר במצח נחושה, מצטטים אותו בפני עשרות מיליוני קוראי הניו-יורק טיימס. להם פחות ברור שמדובר בטרול ובפרובוקטור, ומצטטים אותו ואת חבר מרעיו בתור עיתונאים אמיתיים ורציניים מהעיתון הישראלי הכי נקרא בעולם. כל זאת ועוד, מי שקורא את העיתון בעברית יתחלחל למקרא הגרסה האנגלית. לא רק שנופלות "טעויות" בתרגום שמציגות גרסה שמראה את ישראל עוד פחות טוב מהגרסה העברית (ובאתר פרספקטיבה עושים עבודת קודש בחשיפה של דברים כאלה אחת לכמה שבועות) – עצם ההחלטה אילו כתבות לתרגם ואילו לא – מראה את ישראל בצורה עוד יותר שמאל-קיצונית מאשר האתר העברי. כשמשקללים זאת עם העובדה שהבעלים של העיתון הוא אירופאי (גגלו וגלו פרטים נוספים) מצטיירת תמונה שלא רק ששום דבר אינו במקרה – אלא שיש לשוקן ולאדוניו אינטרסים שאינם כלכליים אלא פוליטיים בקביעת תכני העיתון.

  2. לכן הפסקתי לקרוא את הארץ. זוהי תרומתי הקטנה להתמוטטות שלו. מי יתן ותבוא במהרה.

  3. זו תיאוריה מעניינת, אבל היא לא עומדת מול הגרסא האנגלית של העיתון, שמשקרת במודע ומסיפה שקרים והתקפות פרועות נגד ישראל לכל "תרגום".

  4. אני מנוי של הארץ בגלל רמת תחקירי העומק והמשקיענות שהם עושים,מה שגדעון לוי ואמירה הס אומרים ברונז יכול מצידי לדחוף לתחת שלו,,,,,,,,,,,,,,במקום הדגל !

  5. אין בי חיבה יתרה לעיתון הארץ. ההפך הוא הנכון.
    אך צר לי על העזבת בני ציפר. ומוזר לי שאתר מידה תומך במהלך ההרחקה.

    בעיני, בני ציפר היה אחת מנקודות האור הבודדות בעיתון הארץ.
    מנקודת מבט השמאל הקיצוני – הוא היה 'פרקליט השטן'. הוא העז לערער על מוסכמות השמאל ולהכריחם לחשוב שמא יש שמץ של אמת בדבריו. הוא, לדוגמא, העז לטעון שההתקפות על שרה נתניהו אינן מוצדקות, ונובעות רק מהיותה אישה סקסית. ניתן כמובן לא להסכים עם טיעונו ואפילו לגחך עליו. אך עצם הצגת השאלה לקוראי הארץ, מה בעצם מניע את ההתקפות הבלתי פוסקות על שרה נתניהו – חשובה.

    בכל קבוצה אנושית, תפקיד זה של 'פרקליט השטן', החולק על מוסכמות הקבוצה וערכיה, אינו פופולרי. נוח יותר וקל יותר לסתום את פיו של כל מי שאינו הולך בתלם וחושב כמו כולם. אך אנשים אלו חיוניים בכל קבוצה אנושית. הם כוח נגדי לנטייה הטבעית ל'חשיבה קבוצתית', ולאימוץ קונספציות מוטעות שאף אחד לא מנסה אפילו לבחון אותן לעומקן.

    מכאן, הגדרת בני ציפר כ'טרול' היא למעשה מתן לגיטימציה לסתימת פיו. וחבל.