משהו טוב קורה ברשויות הערביות בישראל

האם המגזר הערבי בישראל מתחיל לקבל את שלטון החוק הישראלי? אם נבחן את מה שמסתתר מאחורי נתוני הארנונה ברשויות הערביות, התשובה עשויה להיות חיובית

יש תקווה לנורמליזציה? אום אל-פאחם. צילום: משה שי, פלאש 90

אחד הרגעים הפוליטיים הזכורים ביותר של התקופה האחרונה, היה העימות החריף בין ראש עיריית נצרת עלי סאלם, וראש הרשימה המשותפת איימן עודה. עודה, שביקר בנצרת בעיצומו של גל הטרור הנוכחי, התכונן להעניק ראיון מהשטח לערוץ 2, שבו התכוון מן הסתם להסביר את מניעי המחבלים הצעירים. אך לסאלם היו תכניות אחרות; בעודו יושב במכוניתו הוא הטיח צעקות בעודה חסר האונים: "איימן, לך תחפש עניינים במקום אחר, הרסתם לנו את העיר! לך מפה, די עם הראיונות, לך מפה!". וזה לא הכל; סאלם הנסער לא הסתפק בכך והסביר בדיוק את הבעיה שלו עם המדיניות שמוביל עודה עם חברי סיעתו: "לא היה פה היום אפילו יהודי אחד! אפילו לא אחד! על מה אתה מתראיין?! מה אתה עושה לנו?! מה אתה עושה לנו ?! לך תעוף!".

העימות הזה חשף עוד טפח מהמתח שמצטבר בין הציבור הערבי-ישראלי ובין נציגיו בכנסת. אמנם רבים בציבור הישראלי נוטים לזהות את המגזר הערבי עם מעשיהם והתבטאויותיהם של אחמד טיבי, ג'מאל זחלאקה, חנין זועבי ויתר חבריהם, אך האמת היא שהמציאות מורכבת בהרבה; בשעה שחברי הכנסת הערבים מזדהים עם משפחות מחבלים, ואף מתנגדים להכרזה על חיזבאללה כארגון טרור, הציבור הערבי בכללותו עושה בשנים האחרונות צעדים משמעותיים קדימה, לעבר נורמליזציה והשתלבות בחברה הישראלית.

אחד מהצעדים הללו התגלה לאחרונה במסמך שהפיק מרכז המידע והמחקר של הכנסת, תחת הכותרת "ניתוח מענקי האיזון ברשויות המקומיות". מהם מענקי איזון? מדובר בכספים שמעבירה הממשלה לעיריות ולרשויות המקומיות, על מנת שיוכלו להבטיח סל שירותים בסיסי לכל תושב. מענקי האיזון, כשמם כן הם: ניסיון להביא את הרשויות המקומיות לאיזון תקציבי, בדרך של "השלמת הכנסה" המצטרפת להכנסות אחרות של הרשות – בייחוד גביית ארונה ממגורים ומעסקים שבתחומה.

לאחר שנים של אי סדרים וחוסר עקביות בחלוקת מענקי האיזון, מנוהל כיום תחום המענקים על פי קריטריונים מוגדרים שנקבעו על-ידי ועדת גדיש ונכנסו לתוקף בשנת 2004. המענקים מאפשרים לקבל אינדיקציה כללית על מצבה של כל רשות מקומית במדינת ישראל. רשויות חזקות – אלו המנוהלות באופן נכון – מאופיינות בשיעור גבייה גבוה יותר של תשלומי הארנונה, וממילא בשיעור מענקי איזון נמוך יותר מסך הכנסותיה. למעשה, מצבה של רשות מקומית טוב יותר ככל שתמהיל ההכנסות שלה מתבסס יותר על ארנונה ופחות על מענקי איזון.

מגמת שיפור

קריאת המסמך כשהוא לעצמו לא מספקת נתונים מעודדים על הרשויות הערביות. הארנונה הממוצעת שנגבתה לתושב במגזר היהודי גבוהה פי 4.6 מאשר במגזר הערבי: ביישובים יהודיים המשויכים לאשכול כלכלי 1 (החלש ביותר) נגבו 358 ₪ לתושב, לעומת 303 ₪ במגזר הערבי, ואילו באשכול 5 נגבו 2,781 ₪ לתושב בממוצע ביישוב יהודי, לעומת 1,058 ₪ ביישוב ערבי (בשנת 2014 לא היתה אף רשות ערבית באשכול כלכלי הגבוה מ-5). זאת ועוד; מענקי האיזון הממוצעים לתושב במגזר הערבי גבוהים פי 3.7 לעומת המגזר היהודי, ואף קיימות מעל 30 רשויות ערביות בהן שיעור מענקי האיזון גבוה ב-200% ומעלה מההכנסות מארנונה (לעומת 5 רשויות יהודיות). בשלוש רשויות ערביות שיעור זה עמד על מעל 500%.

אך קריאה כזו של המסמך עלולה להחמיץ נקודה חשובה. על מנת להבין מדוע יש בנתונים הללו דווקא כדי לעודד, יש להשוות אותם לנתונים העולים ממסמך מקביל שהוציא המרכז בשנת 2010 (לשני הדו"חות אותו מחבר, הכלכלן תמיר אגמון). הגרף הבא, שמציג את שיעור גביית הארנונה ביישובים ערביים לפי אשכולות כלכליים בשנים 2009 ו-2014, עשוי לשמש דוגמא מצוינת לשיפור המשמעותי שהתחולל ברשויות הערביות בחמש השנים האחרונות:

גרף 1

מנתונים עולה כי אם בשנת 2009 עמדה הארנונה הממוצעת שנגבתה מתושב ביישוב ערבי על 231 שקלים, הרי שבשנת 2014 נגבו מתושב ממוצע ביישוב ערבי 651 שקלים, כמעט פי שלושה. באותו האופן, בשנת 2009 היתה הארנונה הממוצעת לתושב במגזר היהודי גבוהה פי 9.6 מאשר במגזר הערבי, כאשר כפי שציינו לעיל, בשנת 2014 נחתך ההפרש לפחות ממחצית, ועמד על פי 4.6.

שיפור דומה ניתן לזהות גם בכל הקשור למענקי האיזון, וליחס בינם לבין תשלומי הארנונה. הגרף הבא מציג את שיעור מענקי האיזון מהארנונה ברשויות הערביות,בשנת 2009 לעומת 2014, לפי אשכולות כלכליים:

גרף 2

כאמור, יחס נמוך בין מענקי האיזון להכנסה מארנונה הוא אחת האינדיקציות לרשות מקומית חזקה. מהגרף עולה בבירור כי כלל הרשויות הערביות התקדמו בהיבט הזה, והנתון המשמעותי ביותר מגיע דווקא מהרשויות החלשות ביותר: ברשויות השייכות לאשכול 1 ירד שיעור מענקי האיזון מהארנונה מ-810% בשנת 2009, ל-346% בשנת 2014 (לשם השוואה, ביישובים היהודיים עמד הנתון המקביל על 247% בשנת 2009, ו158% בשנת 2014). בסך הכל, הממוצע של שיעור מענקי האיזון מהארנונה בכלל הרשויות הערביות ירד מ-294% בשנת 2009 ל-135% בשנת 2014. ללא ספק, שינוי מרשים ביותר.

נתונים אחרים מראים כי גם מספרן של הרשויות הערביות התלויות באופן מוחלט במענקי האיזון, נמצא בשנים האחרונות במגמת ירידה משמעותית. בטבלה הבאה ניתן לראות כי מספר הרשויות הערביות בהן שיעור מענקי האיזון מסך ההכנסות מארנונה עולה על 200% התכווץ כמעט בחצי במהלך השנים האחרונות: מ-56 בשנת 2008 (שהיוו 90% מסך הרשויות שנבדקו) ל-30 בשנת 2014 (שהיוו 39% מסך הרשויות שנבדקו).

כך, למרות שבמספרים מוחלטים גדלו מענקי האיזון שמגיעים לרשויות הערביות (671,875,000 שקלים ב-2009, לעומת 1,010,900,000 שקלים ב-2014), חלקם היחסי מתקציב הרשויות הערביות קטן בצורה ניכרת:

גרף 3

חשוב להדגיש כי הנתונים אמנם מצביעים על שיפור גדול ביכולות הגבייה של הרשויות הערביות, וממילא ביכולתן לספק שירותים נאותים לתושביהן – אך הם עדיין רחוקים מלהיות מספקים או קרובים לנתוני הרשויות היהודיות. כך למשל, בשנת 2014 גבו הרשויות הערביות 3.5% בלבד מסך הארנונה במדינת ישראל, למרות שהתגוררו בשטחן 14.3% מכלל האוכלוסיה. נתון זה משקף אמנם שיפור משמעותי לעומת שנת 2008, בה גבו הרשויות הערביות 2% בלבד מסך הארנונה – אך הוא עדיין רחוק מלשקף את מלוא הפוטנציאל הכלכלי של אזרחי ישראל הערבים.

מה גורם לשינוי?

את הנתונים הללו ניתן לפרש במספר דרכים, וקשה לאבחן בצורה מדויקת את הסיבה לשינוי בגביית הרשויות הערביות. הסבר ראשון הוא כניסתם המלאה לתוקף של עקרונות ועדת גדיש (שהוחלו בהדרגה בין השנים 2009-2004), שהורו כי יש להקצות את מענקי האיזון לפי נוסחה היוצרת תמריץ להתייעלות כלכלית ברשויות המקומית. ייתכן גם שחלק מההסבר נעוץ בהתייקרות בתעריפי הארנונה עצמם או בגידול הטבעי של הציבור הערבי; אך בעובדות אלו לבדן אין להסביר כיצד הצליחו הרשויות הערביות לגבות בשנים האחרונות כמעט פי שלושה ארנונה בממוצע. ייתכן שחלק מן ההצלחה נובע משכלול דרכי הניהול של הרשויות הערביות, או משינוי מנטלי של הציבור הערבי המניע אותו לקחת עוד ועוד אחריות על חייו האזרחיים ועל השירותים המגיעים לו.

כאמור, הדבר בא לידי ביטוי גם בהקשרים נוספים, כגון העלייה בהשתתפות המגזר הערבי (בעיקר הנשים) בשוק העבודה הישראלי:

גרף 4

יהא ההסבר אשר יהא, ראש עיריית נצרת עלי סאלם ידע היטב מדוע הוא צועק על איימן עודה: כשאתה נמצא במגמה חיובית כל כך, הדבר האחרון שאתה צריך הוא פוליטיקאי שיתקע לך מקלות בגלגלים.

שילובם של ערביי ישראל בחברה הישראלית ובשוק העבודה הישראלי הוא אתגר חשוב ורציני, הנמצא על סדר יומו של הציבור היהודי בישראל כבר עשורים רבים, וגם היום הוא דורש התייחסות עמוקה. אלו המצדדים בדחייה של ערביי ישראל או הרואים בהם ציבור שכולו עוין ואויב, טועים טעות חמורה: האינטרס הישראלי – הן ברמה הכלכלית, הן ברמה הביטחונית והן ברמה האזרחית – הפוך לחלוטין; כמדינה ריבונית, ישראל אינה יכולה לאפשר לעצמה מציאות שבה ערים שלמות בתחומה נמצאות כביכול מחוץ לריבונותה.

להיפך. עליה לשאוף להתקדם אל עבר יחסים תקינים והשתלבות הולכת וגוברת של אזרחיה הערבים בתוך כלל החברה – בראש ובראשונה במישור הכלכלי. הנתונים שהוצגו כאן מוכיחים כי אכן נעשים בהקשר זה צעדים חשובים שמביאים לתוצאות מרשימות. אותם, לצד רבים אחרים, יש להמשיך ולהעצים גם בשנים הבאות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. א. אין כל סתירה בין רצון הערבים לשפר את מצבם הכלכלי לבין רצונם להפוך את המדינה בה הם חיים למדינה ערבית (שתכלול אולי גם מיעוט יהודי קטן).
    ראש עיריית נצרת לא צעק על איימן עודה שאינו צודק. שהוא תומך בהוצאת התנועה האיסלמית הצפונית מהחוק. הוא צעק שמיקום ההפגנה בכניסה לנצרת פוגע בפרנסת תושבי העיר. נראה שלו איימן עודה היה בוחר לנאום בכנסי BDS בחו'ל, ולהציג עצמו כמרטין לותר קינג של ערביי ישראל הנאנקים תחת השלטון הישראלי – ראש עיריית נצרת היה מצביע עבורו בשמחה.
    ערביי ישראל, שהצביעו בהמוניהם בעד הרשימה המשותפת, ידעו היטב מהם עמדותיהם ותמכו בהם.
    מה שכמובן לא מפריע להם להמשיך לדבר על רצונם בנורמליזציה, בשוויון זכויות (ללא שויון חובות) ובאפליה מתקנת.

    ב. כל הנתונים במאמר, כולל חלוקת הישובים לעשירונים, מתבססים על נתוני ההכנסות שבידי הרשויות.
    ידוע שנתונים אלו, ובמיוחד לגבי המגזרים הערבי והחרדי, מעוותים, ומתעלמים מההיקף האדיר של ההון השחור במגזרים אלו. ב
    נסיעה דרך ישובים ערביים, שלפי הרשויות נמצאים בעשירונים הנמוכים ביותר, רואים בתים גדולים ומטופחים, שלידם חונות מכוניות גדולות וחדישות. ברור שגם במגזר הערבי קיים עוני אמיתי – אך נתוני ההוצאות (האמינים יותר מנתוני ההכנסות) מראים שהמגזר הערבי הרבה פחות עני מכפי שהוא מצטייר.
    מכאן, הגביה הנמוכה במגזר הערבי בהשוואה למגזר היהודי – אפילו חמורה יותר.

  2. איזה מזל שיש אינטרנט!
    יש נתוני הצבעה זמינים מ2015 ומ2013 ומ2009 ומ2006 ומ2003 ומ1999!

    בישובים המוסלמים 95% מצביעים בעקביות לרשימה המשותפת.
    בישובים הנוצרים מצביעים 75% לרשימה המשותפת.
    ובישובים המעורבים באמצע תלוי ביחס בין נוצרים למוסלמים.
    הנתונים עקביים – והקורלציה ברורה ביותר.

    אחמד טיבי לדוגמא דבוק לכיסא כבר 7 כנסות.

    כל פעם מביאים לנו איזה פעיל שלום איזוטרי שמספר שהח"כים הערבים לא מייצגים!

    זועבי וזחאלקה מייצגים נאמנה את הציבור הערבי!

  3. שאלת תם/נודניק: מה משמעות הקו המחבר את הנקודות בשני הגראפים העליונים? הרי אין רציפות בהגדרה לאשכולות, ואין כאן כוונה להראות תנועה מאשכול לאשכול.
    יש פועל מעברים אנכיים מנתוני 2009 ל- 2014 בכל אשכול, שאינם משורטטים, ובצדק.
    מספיק לציין 5+5 נקודות.
    הקו המחבר מיותר ומבלבל.
    זה מעורר תהיות לגבי רצינותו של מביא החומר.

  4. "העימות הזה חשף עוד טפח מהמתח שמצטבר בין הציבור הערבי-ישראלי ובין נציגיו בכנסת. אמנם רבים בציבור הישראלי נוטים לזהות את המגזר הערבי עם מעשיהם והתבטאויותיהם של אחמד טיבי, ג'מאל זחלאקה, חנין זועבי ויתר חבריהם, אך האמת היא שהמציאות מורכבת בהרבה; בשעה שחברי הכנסת הערבים מזדהים עם משפחות מחבלים, ואף מתנגדים להכרזה על חיזבאללה כארגון טרור, הציבור הערבי בכללותו עושה בשנים האחרונות צעדים משמעותיים קדימה, לעבר נורמליזציה והשתלבות בחברה הישראלית." אז איך, אם כך, נבחרו כל המרעין-בישין הנזכרים? האם נחתו בארץ, ערב יום הבחירות, אנשים ירוקים מהמאדים, עם ת"ז כחולות?

  5. אף אזרח כולל יהודים לא יתנדב לשלם ארנונה. אם אחוזי הגבייה במגזר הערבי עלו . זה קרה מסיבות אחרות. שיטת הגבייה השתנתה. יותר תוכנות ומחשבים ועיקולים ופשיטות. יכולות לעקוב אחרי משתמטים.
    לו באמת היו ערביי ישראל רוצים להשתלב לא היו מצביעים עבור מפלגות שאינן מייצגות את האינטרס הזה. .