לאן מוביל טראמפ את הימין האמריקני?

עלייתו המטאורית של דונלד טראמפ חשפה את זן אחר של ימין אמריקני, והציתה מאבק חסר תקדים בקרב התנועה השמרנית. האם אנו עומדים בפני נקודת מפנה היסטורית?

הבטיח פרוטקציוניזם ומכסים; עצרת למען טראמפ. צילום: Gage Skidmore CC BY-SA 2.0 VIA FLICKR

האמת על אותם מקומות לא-מתפקדים של השכבות הנמוכות היא שמגיע להם למות. מבחינה כלכלית, מדובר בנכסים שליליים. מבחינה מוסרית, לא ניתן להגן עליהם. שכחו מהזבל התיאטרלי הזול של ברוס ספרינגסטין. שכחו מההתחסדות הנוגעות לעיירות 'חגורת החלודה' קשות-היום, ותיאוריות הקונספירציה שלכם על האוריינטלים המתוחכמים שגונבים לך את העבודה…

המעמד הנמוך הלבן משועבד היום לתרבות אכזרית ואנוכית, שתוצריה העיקריים הם אומללות ומזרקי הרואין משומשים. נאומיו של דונלד טראמפ גורמים להם להרגיש טוב. כך גם אוקסיקונטין. אבל מה שהם זקוקים לו אינו משככי כאבים, מילוליים או פוליטיים. הם זקוקים להזדמנות אמתית, שמשמעותה שינוי אמיתי – הם זקוקים למשאית הובלה.

– קווין וויליאמסון, "האב-הפיהרר", מגזין ה'נשיונל ריוויו'

המפלגה הרפובליקנית נמצאת כעת במלחמה פנימית פוליטית מהקשות בתולדותיה.

מן העבר האחד נמצאים עד כה כ-70-65% ממצביעי הפריימריז של המפלגה הרפובליקנית. אלו הם השמרנים המוכרים הקלאסיים: דתיים, אנשים התומכים בממשל מוגבל ומבוזר, ניאו-קונסרבטיבים, חסידים של אמריקה חזקה ומעורבת בעולם (עם כל הפולמוסים לגבי איך לעשות זאת). השבר הגיע עד כדי כך, שחלק מהמחנה הזה חבר היום בתנועה מתגבשת הקוראת שלא להצביע לטראמפ, אפילו במחיר ניצחונה של הילארי. הסיסמה NeverTrump# הצליחה לקבץ שמרנים מכל הסוגים.

מן העבר השני אנו מוצאים את קואליציית טראמפ, המונה כ-35-30% ממצביעי הפריימריז. מדובר בקבוצה שקשה לאפיין. מדובר באוסף אנשים שחלקו נוהג ככלל להיות אדיש פוליטית; חלקו רשום בכלל כדמוקרטים או עצמאיים; חלקו נשבה בקסמי הסלבריטאות והכריזמה של טראמפ; חלקו כל כך מאוכזב מהממסד הרפובליקני – בצדק או לא – עד כדי כך שהוא מוכן להצביע לכל מועמד שאין לו קשר למחנה. יש אפילו כאלה שהביעו במפורש תקווה להרס המפלגה, מעין גרסה אמריקנית של "לשרוף את המועדון", או כפי שהם אומרים זאת: "Let it burn".

הגטו הלבן

אבל מעבר לכל אלו, החלק הבולט והמובחן ביותר של תומכי טראמפ בא מקרב מי שכונו על-ידי ה'וול סטריט ג'ורנל' ה"לא-מוגנים": המעמד העובד הלבן. מדובר באנשים שלרוב חסרים אפילו השכלה תיכונית (בוודאי השכלה של תואר ראשון), העובדים במקצועות צווארון כחול אם אינם מובטלים, והחיים באזורים מוכי עוני בארה"ב. אזור הרי האפלצ'ים במזרח המדינה מהווה חלון ראווה לתופעה: גטו לבן גדול, עם בעיות סמים, משפחות מפורקות, תלות גדולה במערכות הרווחה, ועוני שלא היה מבייש אף שכונה שחורה עניה בערים הגדולות.

המצביעים הללו מתרפקים על תקופה גדולה נשכחת, בדרך-כלל שנות ה-50 של המאה הקודמת, בה לכאורה מצבם היה טוב, העבודה במפעלים הייתה מצויה בשפע, והמדינה דאגה להשלמת החסר. טראמפ מנגן על רגשות אלו בכישרון רב, בהבטחות להשיב את השעון לאחור, לקרוע לגזרים את הסכמי הסחר החופשי, ואיכשהו לכפות על עסקים וחברות להעסיק רק "אמריקנים" (קרי: לבנים). רק צריך להצביע טראמפ, והכל יבוא על מקומו בשלום.

נגד רעיון זה יצא קווין ווילאמסון, כתב בכיר ב'נשיונל ריוויו', במתקפה חזיתית. ווילאמסון, שגדל בסביבה של גטו לבן במערב טקסס, כבר סקר בעבר את הבעיות המאפיינות את האזורים הללו. בשבוע שעבר הוא יצא במתקפה רבתי על הנטיות של קהילות הגטו הלבן להאשים את כולם, חוץ מאשר את עצמם, במצבם הקשה:

אם תשהה … במזרח קנטאקי, או במקום מולדתי במערב טקסס, ותסתכל במבט מפוכח על התלות במערכת הרווחה, ההתמכרות לסמים ואלכוהול, האנרכיה המשפחתית… תכה בך תובנה נוראה. לא הייתה זו בייג'ינג. לא הייתה זו אפילו וושינגטון, גרועה ככל שתהיה. לא היו אלה מהגרים ממקסיקו, תהיינה רמות ההגירה העכשוויות מוגזמות ובעייתיות ככל שהן. לא היה זה דבר מאלו.

שום דבר לא קרה להם. לא היה אסון נורא. לא הייתה מלחמה או רעב או מגיפה או כיבוש זר. אפילו השינויים הכלכליים של העשורים האחרונים תורמים מעט מאוד להבנת חוסר-התפקוד וההזנחה – והזדון הלא מובן – של אמריקה הלבנה.

כפי שוויליאמסון מבהיר, ברבים מהמקומות שבהם מצביעים לטראמפ, המצב הכלכלי היה גרוע כבר בשנות ה-20, הרבה לפני רייגן או הגלובליזציה. פתרונו לבעיה, כפי שצוטט בפתיחה, הוא לפרק את הקהילות הללו ולנטוש את היישובים חסרי-התוחלת והתעסוקה. לדעת וויליאמסון על האנשים החיים שם לעבור למקומות אחרים בהם יש תקווה להזדמנויות כלכליות טובות יותר, ולבנות את חייהם מחדש. לפני הכל, עליהם להפסיק לחכות לפוליטיקאי שירפא כבמטה קסם את החולה הנוטה למות.

שני סוגי שמרנות

מאמרו של וויליאמסון זכה לתגובות נזעמות ביותר. היו שפירשו את טענתו שהגיע הזמן שהקהילות העניות הלבנות ימותו כאמירה שמגיע לבני אותן קהילות למות. כותבים ליברלים חגגו על חוסר הרגישות וה"התנשאות" לכאורה של וויליאמסון, אולי בתקווה שמצביעי טראמפ, שחלקם הצביע בעבר למפלגה הדמוקרטית, יחזרו הביתה.

יש עוד הרבה מה לומר על הסערה הזו, שספק אם תדעך גם אחרי הבחירות. אפשר לדבר על צביעותם של הלבנים הנלחמים על כבודם מול ביקורת שהם עצמם מטיחים מזה שנים על השחורים המצויים במצב דומה; אפשר לדון בקואליציה המוזרה והלא-מתפקדת במחנה הרפובליקני, של תומכי שוק חופשי וממשל מוגבל עם תומכי מדינת רווחה מוגדלת עם כלכלה מולאמת-למחצה; ועוד כהנה וכהנה. אבל מעבר לכל העניינים הפוליטיים המידיים, מתגלה כאן ויכוח עמוק בין שני סוגי שמרנות שונים, הנוגע לכל מדינה וחברה המתמודדת עם העולם המודרני.

השמרנות האחת היא מהסוג שאנו מכירים מהוגים כמו אדמונד ברק, פרידריך האייק ווויליאם באקלי. זוהי שמרנות המבכרת ממשל מוגבל אך אפקטיבי, קהילות וולונטריות חזקות, דת או לפחות הומניזם מאופק וצנוע, וכבוד – אך לא סגידה – לעבר. שמרנות שכזו לא מתנגדת לשינוי באשר הוא, אלא בוחנת שינויים לפי העניין ובזהירות הראויה.

השמרנות השניה קשיחה יותר ופתוחה פחות. ניתן לזהות שמרנות שכזו בקרב שתי קבוצות שונות כל כך, עד שבדרך-כלל לא מקובל להשוותן זו לזו: פרוגרסיבים מודרניים וריאקציונרים מימי-הביניים. מבחינה היסטורית מתגלים בין שתי הקבוצות קווי דמיון מפתיעים. המערכת הפרוגרסיבית של איגודי עובדים מקדמת חוקים מחסלי תחרות, מכסים גבוהים ופוליטיקת זהות ומעמד. במובנים רבים זהו שעתוק מודרני של המערכת הפיאודלית הגילדאית, על מעמדותיה הקשיחים, קהילותיה המובדלות והמובחנות, והמיסים שהוטלו על תנועה ושיווק מכפר לכפר. אלה גם אלה קידמו ומקדמים רעיון לפיו יש להנציח את המצב הקיים כפי שהוא, ולא מעוניינים לשמוע על שמירה סלקטיבית של הקיים תוך פתיחות לשינוי, על יתרונותיו וחסרונותיו.

עבור שמרנים מהסוג השני, העבר היה מצוין – בדרך-כלל עבר מסוים מאוד – בעוד ההווה גרוע, והעתיד רק ירע את המצב. לא תעזור כל הוכחה ולא יועיל כל טיעון בעד הפרטה, רפורמה במדינת הרווחה או הסרת אמצעי מגן על תוצרת מקומית. עבור השמרן מהסוג השני, כל מה שלא מבצר ומקבע את המערכת הקיימת מוקצה מחמת מיאוס. השמרנים מהסוג הזה מצביעים לא רק עבור טראמפ, אלא גם עבור המועמד הדמוקרטי הרדיקלי ברני סאנדרס, ולהבדיל, עבור מפלגות פופוליסטיות-ימניות ברחבי אירופה.

עד עתה ראה הימין האמריקני בשמאל ובפרוגרסיבים את המתחרה העיקרי, אולי הבלעדי. עליית טראמפ מראה שיש גם יריב משמעותי בתוך הבית פנימה: שמרנים עם חזון שאיננו של חירות – בנוסח האמריקני המוכר – אלא של קיבוע. מלחמת האזרחים השמרנית החלה. סופה מי ישורנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

  1. הכתבה לא מספקת, הניסיון להסביר את תופעת טראמפ כ-רמאות של מישהו נגד משהו.. ניצול פוליטי כביכול של קהילות חלשות, לא רציני.. התופעה ככול הנראה עמוקה הרבה יותר והיא עוד תזעזע את אמריקה ואת העולם כולו.. מי יודע איזה שד העיר כאן הליברליזם המתחסד מבית מדרשו של אובמה.

  2. תשמע, המאמר שלך מה-זה-לא-בכיוון.

    קודם כל, הנתונים בפיסקה הראשונה לא נכונים בכלל ואשמח אם תסביר מאיפה הקרצת אותם. כפי שאפשר לראות בנתוני הפריימריז הרפובליקני עד כה, טראמפ זכה ל 49.8% מהצירים שחולקו (קישור: http://www.politico.com/2016-election/results/delegate-count-tracker) ומספר האנשים שהצביעו לו גדול בהרבה ממספר האנשים שהצביעו לכל האחרים יחד (קישור: https://en.wikipedia.org/wiki/Republican_Party_presidential_primaries,_2016). אז, מאיפה אתה ממציא לנו ש "קואליציית טרמפ מונה 30%-35% ממצביעי הפריימריז הרפובליקנים"? גם אם סופרים את כמות המצביעים שהצביעו לו במקום את כמות הצירים שהוא קיבל מגיעים לנתון סביב 40%.

    נקודה שנייה: חשוב לזכור שהמועמד שהכי שנוא על הממסד הרפובליקני, אפילו יותר מטראמפ, הוא הבחור היחיד שמתחרה מולו כרגע – טד קרוז. ולכן, לנתח את מצבו של טראמפ כאילו "כל מי שלא בעדו הוא הממסד" זו בורות במקרה הטוב. הדרך הנכונה לנתח את מצב המפלגה הרפובליקנית היא טראמפ + קרוז נגד כל היתר (שהם הממסד), ואז הנתונים מבחינת הממסד הרפובליקני הופכים למבהילים ממש: שני החברה הללו מחזיקים ב 78% מהצירים שחולקו עד כה, וזה הדבר החשוב שקורה בפריימריז הללו – אנו צופים במרי אזרחי דמוקרטי כנגד הממסד השולט.

    נקודה שלישית וחשובה היא שטראמפ מגדיר מחדש את האלקטורט של המפלגה הרפובליקנית וסוחף מצביעים רבים אחריו אל תוך המפלגה, בזמן שאצל הדמוקרטים אחוזי ההצבעה בקריסה.

    נקודה רביעית היא שטראמפ הוא גם הדלק של התקשורת וגם הרעל שלה. לפי נתון ששמעתי הוא כ"כ דומיננטי שמעל ל 60% מזמן המסך שמוקדש לפריימריז כלשהם (רפובליקניים/דמוקרטיים) עוסק בנושא אחד – דונלד טראמפ. רוב התקשורת שונאת אותו אבל בגלל שהציבור כ"כ אוהב אותו, היא נותנת להם עוד ועוד כי היא סוגדת רק לדבר אחד – לכסף, וטראמפ מספק את הסחורה.

    אל תשכח בבקשה שאם יש משהו אחד שהפריימריז הללו הוכיחו לכל מי שעוד לא הבין את זה קודם, זה שכל הפרשנים והחכמים הגדולים לא מבינים מהחיים שלהם. כל הדרך הם היו נגד טראמפ, טענו שאין לו סיכוי, אחרי כל התבטאות שלו הם הכריזו בקולי קולות שזוהי נשמתו הפוליטית האחרונה ובינתיים טראמפ עדיין כאן ומתחזק. לכן, להביא מאמר של איזשהו פרשן פוליטי "בכיר" במגזין אמריקאי כלשהו זה כמו לבשל קדרה עם בשר רקוב. אפשר לעטוף את זה במילים גבוהות שלא כל אחד מבין אבל בשורה התחתונה הבשר רקוב.

    מה שמפחיד את הממסד הפוליטי זה אובדן המונופול שלו במסדרונות השלטון, בלי קשר למפלגה. אם בסוף יהיה זה טראמפ נגד הילארי אנחנו צפויים למערכת בחירות שלא הייתה כדוגמתה שכן מעבר לכל העניינים הפוליטיים הרגילים יהיה זה קרב בין הקרטל הפוליטי החזק ביותר בארה"ב (הקלינטונים והמפלגה הדמוקרטית) נגד הקאובוי דונאלד טראמפ שיודע לשלוף מהר ולפגוע מדויק. במעגל המופשט יותר יהיה זה קרב בין תרבות הפוליטיקלי קורקט (PC)לבין תרבות ה"תכלס". אני מאמין שטראמפ יביס את הילארי בקרב כזה (כלומר, לא רק ינצח, אלא יביס).

    במקום להעתיק מכל מיני פרשנים אמריקאיים, אולי תקדישו קצת זמן למחשבה יצירתית וחדשנית ע"מ להבין את המשמעויות של הפריימריז הרפובליקניים לעומק? יש כל כך הרבה על מה לדבר בעניין הזה ואף אחד לא נכנס לתוכן אמיתי כי כולם חוזרים על אותם קלישאות, מצטטים אחד את השני כי כל אחד נחשב "פרשן" ו "בכיר"… חלאס עם זה.
    אני אשמח לעזור, יש לי הרבה מה לומר בנושא.

    שיהיה לכולנו שבוע טוב ומבורך.

    1. אבי ממש נהניתי לקרוא את תגובתך ולא רק שאני מסכים איתך התחזית שלך הולכת להתגשם ובגדול. אוסיף רק שטראמפ עד כה לא קיבל תרומות משמעותיות ואין לו גם סופר פאק (קבוצה חיצונית תומכת ללא קשר ישיר למועמד) וזו הסיבה המרכזית לאובדן השליטה של הממסד הרפובליקני.
      מייק האקבי הגדיר זאת נהדר (SELECTION INSTEAD OF ELECTIONׂ).

    2. תגובה משובחת.
      אכן אף אחד לא נותן ניתוח משכנע לתופעת טראמפ.
      אני חושב שמדובר בריאקציה משולבת גם למדיניות המטורללת של אובמה אבל בעיקר למצבו הכלכלי המתדרדר של מעמד הביניים דווקא, ולא השוליים. מה שמסביר גם את ההצלחה הפנומנלית של סנדרס.

    3. שליטי הממשל האמיתיים באמריקה כל כך חלקלקים שקשה לשים עליהם אצבע והם אלו שמודאגים הכי הרבה מאובדן שליטתם בהגה המדינה. תוכלו למצוא אותם בתקשורת ,בוול סטריט, אפילו באיגודים המקצועים ועוד. הם תמיד יתנגדו לתיוג כשליטים אבל הם שם. לדעתי השליטים האלו דואגים לחינם. טראמפ הוא לא מהפכן והוא לא הולך לזרוק את מי הגיגית עם התינוק בפנים. הוא ישלוט במדינה בדרכו ואם השליטים האלמונים ורבי ההשפעה יפסיקו עם ההיסטריה והבכיינות גם הם יוכלו להשמיע את קולם בממשלתו אולי לא כמו הטמבלוואטים ששלטו באובמה או בהילרי, אם חס וחלילה היא תבחר. המאמר עצמו שגוי וכמעט לא רלוונטי. התגובות יותר קרובות למציאות בינתיים.

  3. באופן משונה הסיסמא "שינוי" מתאימה הרבה יותר לטראמפ מאשר לאובמה. הרעיונות של הראשון מהווים שינוי אדיר לחיים בארצות הברית, ודבר זה בהכרח מפחיד מאד את הממסד בשני הצדדים. חשוב לזכור ולדעת שהממסד תמיד בעד ההמשכיות שכן היא זו המבטיחה לו את ההגמוניה הכלכלית והפוליטית. בואו ונבחן לעומק את החידוש בדבריו של טראמפ ונשפוט על מה כל הצעקה:
    1. מניעה או לפחות הגבלת ההגירה הלא חוקית – על כך זכה טראמפ בכל כינויי הלעג וההשמצה כגזען הגדול עלי אדמות עד כדי השוואתו להיטלר…. ( מזכיר מה קורה בארצנו כאשר הממשלה מנסה במעט שבמעט לסלק את המהגרים מאפריקה. כל השמאל הנאור בתמיכת בית המשפט העליון עומדים כאיש אחד לסכל כוונה זו).
    2. הקטנת הגלובליזציה – תופעת הגלובליזציה משרתת בראש ובראשונה את התאגידים הגדולים. הם מייצרים במדינות העולם השלישי בשכר רעב ובתנאים איומים, אך את המוצרים הם מוכרים במערב. הגלובליזציה גרמה להפחתה של למעלה מ 50% המשרות בסקטור היצרני בארצות הברית. האנשים שמנעו עצמם מהאסון הזה הם רק: עובדי המדינה, הסקטור הציבורי והאקדמיה. סקטורים אלו מצביעים ברובם לדמוקרטים, אז מה באמת אכפת להם מאלו שנשרו בדרך??
    3. הקטנת המעורבות של ארה"ב בביטחון מדינות בעולם – הכוונה לעלות הביטחון המושתת על ארצות הברית ביפן, דרום קוריאה ומערב אירופה. ( וכן.. גם ישראל). טראמפ טוען שאינו מבין מדוע ארצות הברית צריכה לממן ביטחון זה עבור מדינות אלו. נניח שיפן רואה עצמה מאוימת ע"י סין. מדוע שמדינה זו לא תממן את כל אשר נדרש כדי להגן על עצמה? מדוע ארה"ב צריכה להחזיק עשרות אלפי חיילים באירופה על חשבונה?

    1. יפה כתבת.
      לגבי המעורבות של ארה"ב בביטחון העולם, כולל חיילים בכל מיני מקומות:
      זה אחד מענפי היצוא והתעסוקה הטובים שיש וטרמפ עוד יגלה את זה.
      ארה"ב מדפיסה כסף ע"י "הרחבה כמותית" ללא יצירת אינפלציה (ורק על זה אפשר לכתוב המון) ונותנת אותו למדינות שלא יכולות לעשות זאת, כלומר כל השאר, בדולרים. בכסף זה נקנה ציוד ושירותים ממפעלי נשק שמפרנסים מיליונים.
      המימון לחיילים מעבר לים נעשה בחלקו ע"י המדינות המוגנות וכאמור כסף זה לא העניין, ביקוש למוצרים ושירותים זה העניין.
      הצבא ומערכות הביטחון הוא המעסיק הגדול ביותר, אשר מצידם יוצרים ביקושים ומערכת כלכלית אדירה, בטח בזמן לחימה. הם גם מייצרים תעסוקה במקומות מרוחקים כמו מרכז ארה"ב.
      יש לזה עוד אפקט חשוב מאוד: כשיש מכרזים בי"ל גדולים על פיתוח שדות נפט או ציוד ביטחוני או בניית נמלים או הקמת כבישים, הממשל האמריקאי יכול להפעיל, ומפעיל, את השפעתו כדי שחברות אמריקאיות ייזכו ע"י לחץ על מקבלי ההחלטות ואם אתה מספק כמה מיליארדים וע"י כך מתחזק את הצבא של אותה מדינה או במקרים מסויימים מגן פיסית על המדינה, יש לך מנופי לחץ מצויינים.
      אז בפעם הבאה שאובמה או "פרוגרסיבי" אחר ידבר על זה שהוא לא צריך לשמור על העולם, שיזכור שהשמירה הזו מאפשרת לו, בין השאר, את התוצר לנפש הזה.

  4. קווין וויליאמסון הצביע על בעייה הולכת ומחריפה, שהממסד הדמוקרטי והממסד הרפובליקאי מעדיפים להמשיך להתעלם ממנה – עתיד מרכז ארה'ב ועשרות מיליוני תושביו. השגשוג בחוף המזרחי והמערבי של ארה'ב אינו מגיע לארה'ב התיכונה, לחגורת התנך ולחגורת החלודה. מיליוני אזרחים אלו של ארה'ב הפכו ל"מיותרים" ומכאן לנטל מכביד.

    ה"פתרון" של וויליאמסון, נטישה המונית של אזורים אלו באמצעות ציי משאיות תובלה שיובילו עשרות מיליוני איש לחוף המזרחי או המערבי, אינו ריאלי ואינו מוסרי. נכון שגם ה"פיתרונות" של טראמפ ושל סאנדרס אינם ריאליים. אך לזכותם יש לציין שהם לפחןת אינם מתעלמים מהבעייה כמו שאר המועמדים וכמו המימסדים של המפלגות. מכאן, מובן מדוע חלק ניכר מתומכי סאנדרס יעדיפו להצביע לטראמפ מאשר להילרי קלינטון, ומדוע חלק מתומכי טראמפ יעדיפו את סנדרס על מועמד הממסד הרפובליקאי. הם יסרבו להצביע למועמד המתעלם מקיומם, תהיה זהותו המפלגתית אשר תהיה.

    פתרונות אמיתיים לבעיית מרכז ארה'ב יכולים להגיע מניסיון למשוך לאזור חברות עסקיות משגשגות (כמו באמצעות וויתור מוחלט על מס עסקים, והסתפקות במיסים ממשכורות העובדים) ו/או ביצוע פרוייקטי תשתית אדירים, במימון פדרלי, להם זקוקה ארה'ב במילא (כפי שבוצעו לאחר השפל הגדול של 1929).
    הילארי קלינטון, טד קרוז וגון קייסיק כלל לא מציעים פתרונות. הם ממשיכים לנסות להתעלם מבעיית עשרות מיליוני האנשים "המיותרים" החיים במרכז מדינתם.

  5. טראמפ הוא היחיד שמבטיח* משהו אחר. האחרים יביאו עוד מאותו דבר כושל. ולאמריקאים רבים נמאס מהמערכת הרקובה שלהם. זה לא רק רפובליקנים, סקרים מראים על תמיכה לרעיונותיו אם מסירים מהם את השם שלו.
    מידה נגד טראמפ, זה כבר ברור מזמן. אבל מכם אני מצפה לטיעונים מבוססים יוצר.

    *הבטחות של פוליטיקאי,

  6. כתבה גרועה מאד. מאד מאכזב ביחס לכתבות אחרות המופיעות באתר. הנושא המרכזי הוא ההגירה הלא חוקית והחוקית שיצאה מכלל שליטה. בנוסף העברת מפעלים למקסיקו ולמזרח הגירה מוסלמית וסכנותיה עי התוכנית להתישבות פליטים וההתעלמות המוחלטת והבוז של המעמד השלט מהאזרחים ורצונותיהם והפרת הבטחות מצד חברי קונגרס וסנטורים. ויש עוד רבות. הצגת טראמפ כנציג העירות הלבנות רדודה ובעצם מתאימה לקו המנחה שמנסה לצייר התקשורת האמריקאית השמאלנית. בכל מקרה כתבע זו לא היתה אמורה לעבור את שולחן העורך

  7. הייאק לא היה שמרן. הוא גם לא תפס את עצמו ככזה. הוא אפילו התנגד לשמרנות.