הדיווח על ירידה בייצוא הישראלי גרר יללות שבר. אך מבט מעמיק מגלה כי לצד ירידה בייצוא מחצבים, נרשמה עלייה בייצוא הטכנולוגי. כשיש משבר בעולם, הכלכלה הישראלית מסתגלת ומשתכללת
אולי תופתעו לשמוע, אבל הדיווח אודות הירידה בייצוא מישראל היא דבר מצוין. אחרי עשור ויותר, בו הצמיחה מישראל הונעה בעיקר בזכות הגידול בייצוא, הפסיק הייצוא לצמוח בשנים האחרונות, כך לפי הדוח השנתי של בנק ישראל. קצב הגידול בייצוא הסחורות, מספרים בבנק ישראל, מדשדש בהשוואה לצמיחה ברוב מדינות OECD, כשהקיטון ניכר במיוחד בתחום הטכנולוגיה העילית, ההיי-טק. בחינה לעומק של הנתונים, עם זאת, מבהירה כי הענפים בהם הייתה ירידה בייצוא והענפים בהם הייתה עליה מצביעים על משק בריא, המתמודד בצורה נכונה עם השפל העולמי הקרב.
הייצוא מישראל מתחלק ליצוא סחורות וליצוא שירותים. כאשר משווים את הייצוא לייבוא עולה כי בתחום הסחורות נמצאת ישראל כמעט תמיד במאזן שלילי (בשנה האחרונה, גירעון של 3.5 מיליארד דולר; בעשר השנים האחרונות: גירעון של כ-5 מיליארד דולר לשנה). בתחום יצוא השירותים, לעומת זאת, לישראל מאזן חיובי מאוד: 12 מיליארד דולר בשנה האחרונה וכ-8.3 מיליארד דולר לשנה בעשר השנים האחרונות.
נתוני מאזן התשלומים של ישראל – כלומר, מאזן זרימת הכספים אל המדינה וממנה והיצוא בניכוי היבוא – טובים מאוד בהשוואה לאלו של מדינות OECD. לפי נתוני הארגון, ישראל עברה מגירעון כרוני במאזן התשלומים בסוף שנות התשעים למאזן חיובי, שנשמר ברציפות מאז שנת 2003. אחד הסימנים לבריאות הכלכלה הישראלית הוא שהידיעה המשמחת הזו מתקבלת היום כמובן מאליו. זאת ועוד, מאזן התשלומים של ישראל חיובי, אך לא חיובי מדי, מה שמעיד על־כך שחלק הארי של העודף במאזן התשלומים אינו זורם רק לחסכון אלא מוקדש לייבוא מוצרים להשקעה עתידית.
כאשר בוחנים את הייצוא הישראלי של סחורות לפרטיו מתגלה כי התחוללה בו ירידה של כ-5 מיליארד דולר משנת 2014 לשנת 2015. בתחום יצוא הכימיקלים למיניהם (כמו אשלגן, ברום ודומיהם) הייתה ירידה של 5.9 מיליארד דולר. תחום אחר שבו הייתה ירידה הוא עיבוד יהלומים (כ-2 מיליארד דולר). מן העבר השני, היה גידול בייצוא תרופות, רכיבים ולוחות אלקטרוניים וכלי טייס וציוד נלווה, בסכך כולל של כ-3 מיליארד דולר.
התמונה מתחדדת כאשר בוחנים את הייצוא לפי העצמה הטכנולוגית שלו (לפי מדד של האיחוד האירופי). בתחומי הטכנולוגיה העילית, כך לפי הלמ"ס, נהנתה ישראל מעליה של 13.7 אחוז בשנים 2015-2014 (במונחים כספיים, 2.7 מיליארד דולר). החשיבות של הייצוא הטכנולוגי נובעת בעיקר מכך שהוא מהווה כ-50 אחוז מכלל ייצוא המוצרים מישראל (בניכוי יהלומים). בתחום הטכנולוגיה המעורבת עילית הייתה ירידה של כ-20 אחוז, שכמעט כולה נובעת מירידה בייצור כימיקלים ומוצרי כימיקלים. ירידה הייתה גם בייצוא בטכנולוגיה מעורבת-מסורתית ובטכנולוגיה מסורתית (כמו מוצרי מזון).
מן העבר השני, בתחום הייבוא, הייתה צניחה רבתי בעלויות של חומרי גלם חשובים, ובמיוחד דלקים. התרחשות זו היא כנראה תוצאה טבעית של הצניחה במחירי הנפט והגברת השימוש בגז ממאגר תמר. צניחה בייבוא הייתה גם ברוב הסעיפים האחרים, כולל ייבוא מוצרי צריכה, וגם אותה ניתן לייחס, באופן חלקי, לירידה בעלויות הייצור של מוצרי ייבוא.
ממזרח תפתח הרעה
ובכל זאת, נתוני הייצוא והייבוא צריכים לעורר דאגה. ההתרחשות הכלכלית המשמעותית ביותר בשנה וחצי האחרונות היא שקיעתה של סין אל תוך משבר כלכלי חמור. בשנת 2008, נוכח המשבר בעולם, נקטה הממשלה הקומוניסטית בסין מדיניות של הזרמת כספים מסיבית אל השוק, שכוונה לאזן את הירידה בביקוש למוצריה של סין בעולם באמצעות עידוד פעילות כלכלית בסין עצמה. הזרמת הכספים חוללה גאות בבנייה ובהקמת תשתיות בסין: הוקמו ערי ענק, נבנו סכרים, נסללו פסי רכבת וגורדי שחקים צצו בכל מקום.
ההזרמה הסינית חוללה גאות כלל עולמית. הביקוש העצום בסין תורגם לשגשוג במדינות המייצאות חומרי גלם כמו עפרות ברזל, נחושת, אשלגן, אלומיניום, נפט וכדומה, ולפריחה אצל יצרניות של מכונות, ציוד מכני כבד, דחפורים וכדומה.
אבל, כמו שאומרים בצה"ל, לכל בועה יש מוצאי בועה. המשטר הקומוניסטי בסין דאג להקמת ערים, לבניית סכרים, לסלילת פסי רכבת ולבניית גורדי שחקים – הכל כאילו עצם הבנייה היא המטרה. ככלות שנים מספר, עם זאת, התברר כי ערי הענק עומדות נטושות, הרכבות נוסעות ריקות וגורדי השחקים ניצבים בשיממונם. הסינים עשו ככל יכולתם למנוע את פקיעת הבועה הזו, שתפחה להיקף מחריד של 30 טריליון דולר באשראי צרכני (משהו כמו כלל התוצר הישראלי מהיום ועד שנת 2136 בערך) – עד שכשלה רגלם.
וכעת, הכל התהפך. הסינים החלו לצמצם את רכישת חומרי הגלם שלהם ואת רכישת המכונות, ומדינות העולם שאצו לספק את חומרי הגלם והמכונות הדרושים מצאו את עצמן עם היצע יתר. מחיר הנחושת צנח (בשנים 2011-2016) ב-54 אחוז. מחיר הנפט צנח באותה תקופה ב-66 אחוז. מחיר הברזל ירד ב-67 אחוז. וכן הלאה, לכל רוחב החזית. רוסיה, ברזיל, קנדה, אוסטרליה ויצואניות אחרות של חומרי גלם ספגו מהלומה בעקבות הצניחה בביקוש בסין, וכמוהם גם יצרניות שונות של ציוד כבד.
לשמחתנו, המהלומה הסינית ניכרת גם בישראל. בישראל התרחש אסון כלכלי חמור בעשור האחרון – החלטת בנק ישראל להוריד את הריבית, אשר כפי שהודה לאחרונה נגיד הבנק לשעבר סטנלי פישר היא שיצרה את בועת הנדל"ן בישראל. עם זאת, הכלכלה הישראלית נותרה בריאה באופן יחסי, ומערכת הבנקאות בה לא קרסה ולכן נותרו "יחסי תמסורת" סבירים בין המתרחש בכלכלה בעולם, לתגובה בכלכלה הישראלית. ובמלים אחרות, ענפי הכלכלה המבוססים על ייצוא חומרי גלם, ובמיוחד כימיקלים, ספגו מהלומה והחברות בישראל נדחפות יותר לכיוון ייצור מוצרים מתוחכמים יותר ובעלי רמת רווחיות גבוהה.
לפעמים, טוב להיות קטנים. במיוחד כשרואים מה קורה לגדולות. ארצות־הברית שקועה בחובות, מצבה הכלכלי רעוע מאוד, והיא מהלכת כבר שנים על קביים של כסף זול שמפמפם הבנק המרכזי. יפן נמצאת במצב של שכיב מרע כבר שנים, עמוסה בחובות שלעולם לא ייפרעו, וגם היא מתודלקת כעת בכסף זול שמזרים הבנק המרכזי. האיחוד האירופי הוא תערובת של כלכלות מתות (פורטוגל, ספרד, איטליה, יוון), חולות (אירלנד, צרפת) ובריאות למחצה – וגם כאן מתוחזקת אשליית התקינות באמצעות הזרמת כסף זול. בכל המקרים האלו, הגודל משחק לרעת הכלכלה: לגדולים יש יותר אפשרויות לאשליה עצמית, יותר אשראי בעולם ויותר עושר שנצבר והן יכולות לדרדר את עצמן לאורך זמן עד בוא יום הדין הכלכלי.
ישראל היא מדינה קטנה יחסית – רק 8.5 מיליון תושבים – ענייה בחומרי גלם ובעלת מורשת סוציאליסטית ענפה. מתוך כך, אין לה אפילו מיליגרם של מאגרי שומן קפיטליסטי ואין לה שלל מחצבים שיגנו עליה מפני גשמי העולם ויסוו את המציאות הכלכלית. היא נדרשת להסתמך על יצוא, על חדשנות ועל כלכלה דינמית וכל זאת כשהיא סובלת באופן מיידי וישיר מתוצאות של כשלים בסיסיים בניהול הכלכלי. ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להשתעשע בברני סנדרס-שפיר ובשלי טראמפ-יחימוביץ'. ישראל אינה יכולה להרשות זאת לעצמה.
וזה הלקח המשמח מהירידה בייצוא. כשיש משבר בעולם, הכלכלה הישראלית מסתגלת, מתאימה את עצמה ומשתכללת. כאשר המצב בעולם כה עגום, אין מנוס מירידה בייצוא. אפשר להתנחם בכך שזו הירידה הנכונה.
בחטף מוזכר כאן נושא התייקרות הדירות. האמנם זו היתה החלטתו של הנגיד סטנלי פישר בלבד ? הרשו לי לחלוק. ישנם מספיק אנשים שמדווחים שנתניהו ידע, הסכים ואולי אף היה שותף פעיל בהורדת הריבית הדרמטית, שגרמה לעלית מחירי הדירות.
מה שלא ברור הוא כיצד מתהדרים קברניטי המשק בתוצאות מעולות, בעודם מאשימים את העולם המערבי בפעולות מטופשות, כמו לשפוך כסף, להגדיל הוצאות על חשבון הלוואות לעתיד. 'למשכן את העתיד' הם קוראים לזה.
וכי מה זו עליית מחירי הדירות אם לא מישכון העתיד ? המדינה לא רצתה למשכן את העתיד של עצמה, ומישכנה את העתיד של אזרחיה ! כי מיש שיכול היה לקנות דירה בחצי מליון וכעת נדרש לשלם מיליון, הרי ממשכן את עתידו להחזרת ההפרש, הלא כן ?
לסיכום: אין ארוחות חינם. המצב הטוב של ישראל כמדינה בא על חשבון המצב הגרוע של הדור הבא (וגם הקודם, כי הוא יאלץ לעזור מאד לדור הבא) של אזרחיה, לשנים רבות מאד.
בקיצור: אכול ושתה, מחר נשלם כולנו…
לירון שלום – הורדת הריבית של סטנלי פישר התרחשה החל מספטמבר 2008 (כשנתניהו היה חלק מהאופוזיציה) ובמרץ 2009, כשנתניהו הפך לראש ממשלה, היא כבר הייתה 0.5 אחוז (ראה קישור בהמשך). זה פוטר את נתניהו מהאחריות הראשונית לכך, אך בוודאי לא מהאחריות להמשך המדיניות ובסופו של דבר, גם למדיניות הבעייתית של היורשת של פישר (הגם שהוא התנגד למינויה).
אני חייב לחלוק עליך בנוגע לראיית עליית מחירי הדירות כמשכון העתיד. אין ספק שיש כאן הגדלה לא רצויה של החוב של פרטים במשק ומדיניות לא נכונה, אך הגידול הכללי בסך הכל החוב הציבורי באשראי לדיור הוא בערך 160 מיליארד שקל בשנים האלו, וזה מייצג גידול של כ-19 אלף שקל בחוב של כל פרט. זה לא נעים, אך לכל הפחות אפשר להתנחם בכך שהחוב הפרטי האחר של הציבור לא גדל בשיעור ניכר – מה שמעיד על כך שהמרכיב המסוכן במיוחד – אשראי המסתמך על נדל״ן פרטי – אינו קיים כאן.
כאמור, לא התכוונתי לתאר תמונה מושלמת – רק תמונה מציאותית.
קישור: http://www.boi.org.il/he/DataAndStatistics/Pages/MainPage.aspx?Level=3&Sid=22&SubjectType=2
"שלי-טראמפ-יחימוביץ'", המאמרים שלכם מתחילים להיראות כמו פרודיה על עצמם.
בכלל, על פי סקירת הכלכלה העולמית במאמר, אני למד שמדינת ישראל היא אי של שגשוג בתוך אוקיאנוס של עוני ואומללות שהוא כל שאר העולם.
אני לא יודע אם ישראל היא אי של שגשוג, אך המדיניות בה שקולה ושפויה באופן יחסי. והיא לא היחידה, אגב. מדינה כמו שוודיה מתנהלת באופן שקול מאוד (למעשה, הרבה יותר מישראל) ויש ״איים״ נוספים שייפגעו מהשפל העתידי – אך לא באופן כה חמור. ישראל אולי אינה מתנהלת ״טוב״ אך במצב הנוכחי, ״פחות גרוע״ זה ציון לשבח.
אורי שלום.
היכן הטעות בקשר למשכון העתיד של האזרחים ? הטעות היא בכך שהדירות התייקרו וזהו. זהו כיוון אל-חזור, כיוון שהמדינה לא תיתן למנקים לקרוס בעקבות ירידת מחירים דרסטית. אז את 160 המיליארד תכפיל פי עשר, וזה התחשיב הנכון לטווח ארוך לאזרחים.
מלפני מספר שנים והלאה (בפיקוחו הישיר של שר העל לכלכלה, רה"מ בנימין נתניהו. ראה מה כותב על זה פרופסור זליכה) הדירות התייקרו בשיעור מדהים. כל הדור הצעיר נדרש להמציא סכומים מטורפים למשכנתאות. הדור הזה ממשכן את כל חייו להחזרת ערכה המופרז של דירתו, ולפי דעת כלכלנים בכירים הדור הקודם ממשכן את הפנסיות שלו עבור אותה דירה מיוחלת. והדור שרק עתה נולד גם הוא ישלם את הטעות, בחינוך, בבריאות, בדירות.
נתניהו ושטייניץ, פישר ופלוג ואחרים מתהדרים שכלכלת ישראל איתנה, מורידים את סך הלוואות המדינה. לכאורה כאילו ישראל אי של יציבות כלכלית מול עולם מתהפך. אך לא, מר רדלר, לא ולא. כל היציבות והמדדים הטובים הם לא יותר מבלוף.
כי מדינה אינה קיימת לשם עצמה ! היא קיימת לשם אזרחיה ! ובישראל של נתניהו ישנה דומיננטיות להעדפת טובת המדינה על טובת האזרחים, ודומיננטיות העכשיו לעומת העתיד. וזאת הבעיה כולה. נתניהו רוצה מדדים טובים למדינה עכשיו. אבל כולנו, אזרחיה, נשלם על זה ביוקר רב עשרות שנים קדימה.
אם תשאל אותי: עדיף היה לנתניהו ליצור שיח פתוח, לומר לציבור את האמת, שהוא מעדיף שמצב המדינה יהיה איתן עכשיו אבל זה על חשבון תשלום מס כבד בתשלומים עודפים למשכנתאות ועתה והלאה.
אולי, אם היו אומרים אמת ולא משקרים (וגם היום ! כולם משקרים !!) , היו מגיעים למסקנה שעדיפה דרך ביניים, כמו ריבית בינונית, שתעמיס חלק מהבעיה על הזמן הנוכחי ולא את כל הבעיה על העתיד. שהדירות יתייקרו אבל לא בטירוף ומצד שני הלוואות המדינה יגדלו עכשיו והמדינה תתמודד עם זה עכשיו.