מקסם השווא של מפלגות המרכז

בזמן האחרון הולכת ומתבססת התחושה שהפוליטיקה הישראלית "הולכת ימינה". אנשי ימין ברשתות החברתיות חוגגים כל אימת שנשמע קול "מפוכח" המביע הסתייגות מהשמאל הקיצוני, מכיר בכך שמדינה פלסטינית לא תקום בקרוב, או מודה שלא ניתן יהיה לפנות את רוב ההתנחלויות. בדרך כלל התבטאויות מסוג זה מאפיינות פוליטיקאים מהמרכז הפוליטי, כמו יאיר לפיד ("אבנה כמו משוגע בגושים"), אך גם מנהיגי השמאל מגלים נטייה כזו, כמו הרצוג ("נמאס לציבור לשמוע את השמאל הקיצוני") ואחרים.

להתבטאויות הללו ישנם בוודאי גורמים רבים, כמו למשל עליית דאע"ש והתמוטטות המזרח-התיכון הישן והמוכר. אך חשוב לשים לב לכך שבניגוד לרושם שמתקבל בימין, לא מדובר ב"הליכה ימינה", אלא בתופעה אחרת, שניתן לקרוא לה "עליית המרכז".

סקר 'פיו' האחרון מגלה כי לא הימין גדל על חשבון השמאל הישן. כשביקשו מהמשיבים למקם את עצמם על הציר ימין-שמאל-מרכז התברר כי 55% מהישראלים מזהים את עצמם במרכז, לעומת 8% בשמאל ו-37% בימין. ועוד, בעוד ששיעור המזדהים כ'ימין' דומה לתוצאות בבחירות (בקרב היהודים), הרי שהמותג 'שמאל' מתרסק אל המרכז. 

עמדות הציבור

אם כן, הגיע הזמן לשאול: מי הוא המרכז? מה רוצים מצביעיו? מהן הבטחותיו, מהן סכנותיו, ואיך משפיע עלייתו הפוליטיקה הישראלית?

כדי להבין את עליית המרכז כדאי לבחון את עמדות הציבור. אנו נוטים להאמין כי הציבור בישראל נאמן בעקביות להשקפות עולם מסוימות, ימניות, שמאלניות או דתיות, וכי מה שמניע את המערכת הפוליטית הוא עימות בין השקפות מוגדרות. אלא שכאשר בוחנים את דעת הקהל, מתברר כי הבנה זו שגויה.

רובו המוחלט של הציבור איננו "ימני" או "שמאלני" במובן האידאולוגי של המילה. מאפיינת אותו חשיבה פרגמטית, המקווה להשיג מטרות המוסכמות על רוב הציבור, תוך אימוץ מדיניות מסוימת. חלק מהציבור סבור שמדיניות השמאל היא הדרך הנכונה להגיע ליעד, וחלק סבור שמדיניות הימין נכונה, אך ברמת המוטיבציות הבסיסיות רוב הציבור לא מתעניין באידאולוגיה זו או אחרת אלא בתוצאות המעשיות כמו ביטחון, שגשוג כלכלי ורמה מסוימת של חופש.

נדגים זאת באמצעות סקרי דעת קהל בנושא הביטחוני-מדיני ובנושא הכלכלי.

ארגוני שמאל וגופי ימין מפרסמים מפעם לפעם סקרים הנוגעים לתמיכת הציבור במשא-ומתן לשלום ופינוי התנחלויות. הסוקרים משני המחנות מגיעים בדרך כלל למסקנה דומה: רוב הציבור תומך בעמדתם. השמאל טוען למשל ש"76% מהציבור בעד יוזמת השלום הערבית" ואילו הימין מסיק בדרך פלא כי "74% מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית".

לכאורה, שתי המסקנות הללו לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אלא שזוהי מראית-עין בלבד. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא סקר שערך עיתון 'הארץ' לפני כשנתיים. על-פי כותרת הסקר, 60 אחוזים מהציבור תומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית. אך כאשר הנסקרים נשאלים שאלות מפורטות יותר, שיעור התמיכה יורד באופן דרסטי. כך למשל, כאשר נשאלו האם יתמכו בהסכם הכולל "הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 עם תיקוני גבול, רוב המתנחלים יסופחו לישראל, ירושלים תחולק והפליטים לא ישובו לישראל", שיעור התמיכה התרסק ל-35 אחוזים, לעומת 58 אחוזים שענו בשלילה.

המסקנה היא שרוב גורף של הישראלים רוצה באופן כללי שלום ושקט ומוכן לוותר למענם על שטחים ואף לפנות חלק מההתנחלויות. אבל כאשר מציעים הצעה קונקרטית המתייחסת למציאות הנוכחית ונוגעת לדרישות הפלסטיניות, התשובה היא "לאו" גורף.

תופעה דומה מתגלה גם בסקר שפורסם באתר 'וואלה!' לפני כשנתיים. "76% מהציבור בעד יוזמת השלום הערבית" נאמר בכותרת, אך בו-זמנית הובהר באותיות הקטנות כי "77% אמרו כי לדעתם הפלסטינים אינם מעוניינים בכך", ו-73.9% טוענים כי הם יתמכו בהסכם בו "לא תהיה לפליטים פלסטינים זכות שיבה לתחומי מדינת ישראל". שוב, בניגוד לימין המשיחי, הרוב רוצים הסכם גם אם הוא כולל נסיגה משטחים. אבל אותו רוב הוא למוד-נסיון ובעל שכל-ישר, ואינו מוכן לקבל את ההסכם הקיצוני והמסוכן אותו דורשים הפלסטינים והשמאל הקיצוני.

הסוקרים והתקשורת מייצרים כותרות מגמתיות, אבל בכל זאת יש כאן לקח: רוב הציבור הישראלי הוא לא ימין אידאולוגי מובהק, נאמן ומסור לארץ-ישראל השלמה. הציבור פרגמטי. הוא מוכן תאורטית למסור חלקים נרחבים וחשובים מהארץ לערבים. הוא לא דבק ללא כל סייג בחלום השלום או בחזון ארץ-ישראל השלמה. אבל מוכנותו של רוב הציבור כרוכה בנקודת-מבט ריאליסטית. לכן הוא דורש תמורה ממשית וחד-משמעית. עמדה זו באה לידי ביטוי פוליטי ברוב המרחב שבין הליכוד לחלק מן העבודה.

כשתובנה זו מחלחלת, ניתן להבין מדוע תכנית ההתנתקות הייתה כל כך פופולרית. ההתנתקות התיימרה לענות לצורכי הביטחון של המדינה ולא ניסתה לשווק פנטזיות על שלום. "אנחנו פה והם שם", פתרון פרגמטי ונוח לבעיה הפלסטינית. והציבור התאהב. איך אנו יודעים זאת? בפשטות: בבחירות 2006, שהתקיימו אחרי להתנתקות, הצהיר אולמרט שיפעל ליישום "תכנית התכנסות" שכוללת נסיגה חד-צדדית מ-97% משטחי יהודה ושומרון. בבחירות הללו, אחרי ההתנתקות, שמסתבר שלא ממש הייתה "טראומה לאומית", הוא זכה ב-29 מנדטים. העבודה קיבלה 19. נתניהו ו"המורדים" הימנים בליכוד בקושי גרדו את ה-12.

כלכלה

בניגוד לנושא המדיני, אין הרבה סקרים הבודקים את עמדות הציבור בנושאים כלכליים, ומטבע הדברים זה נושא מורכב יותר. יחד עם זאת, על בסיס מעט המחקרים שפורסמו ניתן לשרטט קווים כלליים בנוגע לעמדות הכלכליות של הציבור.

סקר נרחב שערכו במכון הישראלי לדמוקרטיה לפני מספר שנים, בחן את עמדות הציבור בנוגע לקפטיליזם ולסוציאליזם ואת יחסם של בני המחנות השונים לשאלות מדיניות שונות. באופן מפתיע התברר כי למרות החלוקה לאידאולוגיות שונות, בסופו של דבר – כשמדובר במדיניות מעשית – מתגלה קונצנזוס ברור למדי: כ-80% מהנשאלים המזדהים כסוציאליסטים וכקפיטליסטים סבורים כי פערי שכר "לא כל-כך גדולים" ו-"גדולים" נחשבים ראויים, ואילו "הבדלים מאוד גדולים" בשכר אינם ראויים; קרוב ל-60% סבורים שקצבאות סעד לא מדרבנות את העניים לחפש עבודה, מתוכם 30-40 אחוז מסכימים שהן אף יוצרות תמריץ שלילי; וקרוב ל-70% משני המחנות מסכימים שאין מספיק שוויון חברתי וכלכלי בארץ. ואולי חשוב מכל: באופן גורף וחד-משמעי רוב גדול משתי המחנות מתנגד להעלאת מיסים כדי לממן מדיניות חברתית.

עמדות אלו סותרות לכאורה את מערכת האמונות להן התחייבו המשיבים. קפיטליסטים לא אמורים להיות מודאגים מפערים חברתיים, וסוציאליסטים לא אמורים למתוח ביקורת על מערך הקצבאות או להתנגד להעלאת מיסים כדי לעזור לעניים.

כיצד ניתן ליישב את הסתירה? גם כאן, הכרה בפרגמטיות של הציבור יכולה להועיל. רוב הציבור לא עוסק בשאלות עקרוניות, אלא במעשיות. הוא מתעניין לא ברעיונות שמאחורי המדיניות אלא בתוצאות הנראות לעין שלה. כולם רוצים יותר שוויון, אבל לא שוויון מוחלט, פחות עוני, אבל לא תלות במערכת הרווחה; וכמעט אף אחד לא רוצה יותר מיסים. אלו עמדות הנוגעות לתוצאת המדיניות, לא לדרכים להשיג אותה. וגם כאן, מסתמן קונצנזוס רחב למדי.

אז מה רוצה "העם"? כשפורטים זאת לפרוטות מסתבר שלא הרבה: ביטחון, שגשוג ורמת חיים טובה. ההמונים אוהבים את ארץ-ישראל כמובן, אבל אינם מאמינים ששלמותה היא ערך העומד מעל כל השאר. גם לא יותר מדי מעניינת אותם חירות הפרט ושאר ענייני אג'נדה ימנית-שמרנית. מה שמעסיק אותם יותר הוא התוצאות של כל אלו: אם השמירה על ארץ-ישראל מועילה לביטחון המדינה, הם בעדה. אם חופש כלכלי מועילים לצמיחה ואם חירות הפרט תורמת לרווחה, הם יהיו ימנים. אם הם ישתכנעו שאת התוצאות הרצויות משיגים דווקא באמצעות נסיגות, רגולציה וחסמי משק, הם יהיו שמאלנים.

ככה זה. נאהב זאת או לא, רוב הציבור הישראלי איננו "אידאולוגי" נלהב. הוא לא דבק בשום מדיניות מתוך נאמנות לאידיאולוגיה ימנית או שמאלית. הציבור ברובו פרגמטי, והוא מוכן לנסות גם ימין וגם שמאל כדי להשיג תוצאות מסוימות.

"אם הכלים המסורתיים לא עובדים, צריך לחפש כלים אחרים"

כאן אנו מגיעים למרכז. מה ההבדל בין הימין והשמאל מצד אחד והמרכז מצד שני? בעוד שהימין והשמאל מציגים השקפת עולם סדורה, שממנה נובעת הדרך להשגת תוצאות מדיניות רצויות, המרכז מזלזל בדרך ורוצה להגיע אל המטרה באופן ישיר וללא עכבות.

למשל, בביטחון הימין טוען כי ביטחון משיגים באמצעות טיפוח כוח צבאי חזק, שמירה על יכולת הרתעה והתבססות בגבולות טופוגרפיים בני-הגנה; השמאל סבור שהביטחון הלאומי קשור באופן הדוק למערכת בריתות אזורית ובינלאומית, שהסכמי שלום יכולים להחליף שטחים חיוניים, וערבויות בינלאומיות יכולות לפצות על הקטנת הצבא. אלו שתי השקפות עולם סדורות המבוססות על הנחות רעיוניות בדבר טבע האדם, אופייה של המדיניות ומשמעותו של הכוח.

בהקשר זה, הנסיגה החד-צדדית היא דוגמה מצוינת למהלך מדיני המאפיין את המרכז הפוליטי. הימין מתנגד לו מכיוון שנסיגה מונעת גישה ושליטה ביטחונית בשטחים חשובים והיא נתפסת כחולשה על-ידי האויב; השמאל מסויג מפני שהוא חסר את המרכיבים ההסכמיים והבינלאומיים שבלעדיהם אין שלום. אבל המרכז מוכר ישירות את התוצאה: "אנחנו פה והם שם". מהלך חד-צדדי, מהיר ואגרסיבי של הממשלה, מוביל באופן ישיר לתוצאה, בלי אילוצים, עיכובים, שיחות מתישות ושאר ה"תירוצים" של "הפוליטיקה הישנה".

כך גם בנושא הכלכלי: הימין סבור כי רווחה ושגשוג יושגו באמצעות חירות כלכלית, הקטנת מעורבות הממשלה, הפחתות מסים ודה-רגולציה. השמאל לעומת זאת משליך יהבו על התכנון המדינתי המרכזי, שאמור בתאוריה להיות יעיל, ענייני וצודק. אלו הן השקפות שיטתיות המיוסדות על תפיסות עקרוניות ביחס לאופי האדם והחברה.

וגם כאן, המרכז פועל במנותק מכל הקשר שכזה. המטרה: "הורדת יוקר המחיה". האמצעים? חקיקה שרירותית שתשיג "תוצאות" מיידיות. כמה דוגמאות יבהירו זאת היטב.

קחו למשל את רפורמת הסלולר של כחלון, שהוזילה את מחירי הסלולר באמצעות הוספת מספר חברות מתחרות בשוק. בניגוד לתדמית המקובלת, זו לא רפורמה "קפיטליסטית" בשום צורה. כחלון היה יכול להסיר חסמי כניסה לשוק, להקל על קבלת רישיונות להקמת תשתיות פיזיות וליצור תחרות חופשית בה עם הזמן היינו נהנים ממגוון רחב של אפשרויות וטכנולוגיות.

דבר מכל זה לא נעשה. תחת זאת, שר התקשורת לשעבר השית חקיקה שרירותית שיצרה בעיקר מראית-עין של תחרות: חברות התשתית חויבו לאפשר לחברות חדשות להשתמש בתשתיות, וחברות אלו – "הספקים הווירטואליים" – זכו לתמריצים כספיים עצומים כגמול על השגת לקוחות. באופן זמני המחירים ירדו – המטרה הפופוליסטית הושגה – אך קשה לומר שנוצר בישראל שוק תקשורת חופשי. משום כך, בועת הסלולר של ישראל בדרך להתפוצץ. תשאלו את מיכאל גולן, מ'גולן טלקום'.

מי שמביא לידי ביטוי באופן מלא את המרכז כיום הוא כמובן יאיר לפיד, שהקדנציה הקצרה שלו כשר האוצר סיפקה דוגמאות למכביר למדיניות הכוחנית של המרכז. כזו למשל הייתה רפורמת "מע"מ אפס", שנועדה "לבנות דירות, ומהר, כי יש כאן דור שלם שקורס", כפי שהסביר השר לשעבר. חמור מכך: לפיד היה מודע היטב לכך שפתרון היסודי והאמתי נמצא בכלל באפיקים אחרים: "עיקר העבודה שלנו היא בצד ההיצע, אבל עד שזה יבשיל אי-אפשר להמשיך ולסנג'ר צעירים". אבל הסרת חסמים, שיווק קרקעות ופישוט הליכים לוקחים יותר מדי זמן. והמרכז הרי לא עוסק בהשקפת עולם. אז מה עושים? מחוקקים. זבנג וגמרנו. משום כך למהלך הזה נוספו צעדים כוחניים נוספים, כמו יוזמה להטיל מס על כלל ההכנסה של משכירי דירות ופיקוח על שכר-דירה. הכל כדי "שבעל הדירה לא יוכל לבוא בדרישות בלתי סבירות לשוכרים רק כי הוא יכול".

המדיניות הכוחנית של לפיד לא הצטמצמה רק לשוק הדיור: הוא שקל פיקוח על שלל מוצרים מחירי שמן, לחם מחיטה מלאה, יוגורט, מעדני חלב, חלב סויה, ירקות קפואים ונייר טואלט, והסביר כי: "אין מנוס מנקיטה בכלים הנוקשים ביותר, ובכלל פיקוח מחירים, כדי להחזיר את המחירים לרמה שהציבור יכול להרשות לעצמו".

גם הרטוריקה של לפיד מבהירה את הנקודה. לכל אורך הדרך לפיד התבטא בז'רגון צבאי מושאל: מחירי הדיור הם "משבר לאומי", מי שמנהל את המדיניות הוא "קבינט הדיור" ובכלל, שר האוצר הוא אדם "שינהל מלחמה יומיומית כדי להגן על מעמד הביניים הישראלי".

כיאה למצביא כלכלי, הוא לא מהסס לאיים ולהרתיע: "אם חברות ינצלו באופן לא נכון את האופציה שלהן לרווחיות, אז אנחנו נתערב", אמר בהזדמנות אחת, והסביר שהוא עורך לחברות שימוע "שימוע" ורומז שהן צריכות להוריד מחירים ("הן לא רצו להירמז – אז התערבנו"). ובהבלחה של מודעות עצמית הודה: "הפיקוח בולשיביקי, אבל אני משתמש בו כי אין לי ברירה".

עצמת הזלזול של לפיד בתהליכים המקובלים ובניסיון המצטבר באה לידי ביטוי ב"נאום הכלכלנים" המפורסם שלו. "אני רוצה להזכיר לכם משהו על חוקי הכלכלה: הם לא חוקי טבע, הם חוקים מעשי ידי אדם. אנחנו יוצרים אותם, ובידינו לשנות אותם". אמר לפיד, והסביר שרוב ההחלטות במשרד הן בכלל לא כלכליות אלא "מוסריות וערכיות". לא רק הכלכלה והכלכלנים הם בעיה, אלא גם אנשי העסקים עצמם: "האם באמת מטרתה היחידה של חברה היא להפיק רווחים לבעלי המניות שלה? אין לה עוד מטרות? מה לגבי שכר הוגן, אחריות חברתית, מחויבות לקהילה?"

וכמובן, הזלזול בייעודו הבסיסי של משרד האוצר – שמירה על יציבות ואיזון תקציבי – שזר כמעט כל משפט: "אני לא חושב שיש אדם אחד בחדר הזה שרוצה שעל מצבתו יהיה כתוב, 'פה נטמן משה, שמר על איזון פיסקלי… יהי זכרו ברוך בלי גירעון'", אמר, והצהיר כי מטרותיו שונות לחלוטין: "הבעיה מספר אחת שלנו – והאתגר מספר אחד שלנו – הוא יוקר המחיה בישראל". וכשהמטרות שונות, גם האמצעים משתנים, "אם הכלים המסורתיים לא עובדים, צריך לחפש כלים אחרים".

מי שחיפש ניסוח מדויק למדיניות של המרכז – "פוליטיקה חדשה" – הם קראו לזה, קיבל זאת כאן: זלזול בביטחון, ביציבות ובהליכים המקובלים תוך שימוש בכלים כוחניים ו"לא מסורתיים" להשגת תוצאות ממוקדות ומידיות, תלושות מהקשר, תלושות מהבנה עמוקה ורחבה, תלושות מהשקפת עולם.

זו לא רק הכלכלה. כזכור, גם את בעיות גיוס הציבור החרדי רצה לפיד לפתור באמצעות החוק, כולל סנקציות פליליות על סרבני גיוס. תהליכים חברתיים צריכים זמן ותמריצים לטווח ארוך, אבל לפיד ש"סיים לקבל מהם פקודות" רצה תוצאות כאן ועכשיו.

לפיד לא לבד. המרכז הציף שפע של יוזמות בעלות מאפיינים דומים: שי פירון נלחם בחינוך הפרטי והגביל את תשלומי ההורים, ח"כ ד"ר עדי קול לא אוהבת שמעשנים באיצטדיוני כדורגל, ושרת הבריאות יעל גרמן הפליאה מכותיה בציבור: רפואה פרטית זה רע, איברינו ייתרמו גם בלי רשותנו, בחלב אם לא נוכל להתחרות, החולים הדורשים קנאביס ימשיכו להתקשות, המלח יצומצם בכפיה, וכמובן, רישוי מדינתי הוא חזות הכל. מצטרפת אליה חברתה רות קלדרון, החתומה על חוק המנה הצמחונית המלבב.

תפקיד המנהיג

מאפיין נוסף של המרכז הוא התפקיד המרכזי שמשחק המנהיג בפוליטיקה שלו. הזלזול בפשרות ובאילוצים של ה"פוליטיקה הישנה", מובילה להנחה כי הבעיות במדינה נובעות מפגמים באישיותם של המנהיגים הקודמים. הם "פוליטיקאים", "עסקנים" ו"הססנים" ואילו המנהיגים החדשים הם "ענייניים", "נטולי פניות" ו"אמיצים".

אין זה מקרה כי מפלגות המרכז מתאפיינות בדרך-כלל ברשימות "כוכבים" מוצנחות, והמרכיב הדמוקרטי בהן חלש או נעדר לחלוטין.

סקר שערכו חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת הבחירות האחרונות ממחיש נקודה זו היטב. בסקר, נשאלו מצביעי המפלגות השונות מהם השיקולים העיקריים המשפיעים על בחירתם. בקרב מצביעי המרכז, "המצע של המפלגה ועמדותיה" זכה לשיעור הנמוך ביותר (19.5 אחוז, לעומת 29.5 בימין ו-51.4 בשמאל); ומנגד "רשימת המועמדים של המפלגה לכנסת" זכה לשיעור גבוה ובפער גדול (21.5 אחוז לעומת 6.1 בימין ו-10.8 בשמאל).

הוויתור על מנגנונים מפלגתיים חושף נקודה עמוקה נוספת באפיו של המרכז: מפלגות הימין והשמאל מבינות שהתהליך הדמוקרטי הפנימי הוא חשוב לקיומן בטווח הארוך, והן משקיעות אנרגיות רבות בהליכי פריימריז ופוליטיקה מפלגתית. וגם כאן, המרכז מוותר על התהליכים ארוכי הטווח לטובת מטרות מיידות וקצרות-רואי: ייצור רשימות כוכבים יש מאין, באמצעות החלטות שרירותיות של יו"ר המפלגה. אין כאן ייצוגיות, אין כאן חכמת המונים, אין כאן מנגנונים ומוסדות הגדולים מהאנשים המאיישים אותם. הכל סובב סביב המנהיג ורשימתו הידוענית.

הזלזול בתהליך הדמוקרטי לא נעצר במנגנון המפלגה הפנימי: מי שעוקב אחר התנהלות "יש עתיד" בימיה הקצרים יזהה זאת גם בעבודה הפרלמנטרית: מאז הקמתה הספיקה המפלגה לעתור לבג"ץ לפחות שלש פעמים בדרישה שיתערב בהליכים פוליטיים מובהקים: כהונתו של ליצמן כסגן שר, מינוי של אריה דרעי לשר הפנים והתיקים המרובים בהם מחזיק ראש הממשלה נתניהו. בכל המקרים מדובר במהלכים פוליטיים לחלוטין, נושאים שנמצאים בתחום שלטונה של הכנסת, הממשלה ודעת הקהל. יש עתיד מזלזלת בכל זה, עוקפת את ההליך הדמוקרטי ומנסה להשתמש בכוח הכפייה של בג"ץ לעצב את הסדרים הפוליטיים.

זהירות, מרכז

כשמחברים את כל הנקודות נחשף המרכז במערומיו. ההתמקדות בתוצאות מידיות ולא במדיניות המבוססת על עקרונות ויישום סבלני, מולידה צורת פעולה אלימה, קפריזית ובלתי-צפויה. מנהיגי המרכז רואים בכוח הכפייה של המדינה אמצעי להגשמת חלומות או הבטחות בחירות, והם לא מהססים להשתמש בו.

בעולם של מימוש יעדים "חברתיים" באמצעות חקיקה שרירותית, אף אחד כבר לא חסין: עורך-דין עצמאי, בעל מכולת, מכונאי רכב או שכיר במפעל או חברה – כולם יכולים למצוא את עצמם חשופים ל"רפורמה" בענף, שתקבע כי תחום העיסוק שלהם פוגע במעמד-הביניים ואשם ב"יוקר המחיה". השקעות עתק בהקמת עסק, לימודים אקדמאיים ובניית מוניטין עלולים לרדת לטמיון תחת מבול של רגולציה ונהלים חדשים, תחת מטח של חקיקה פרסונלית על סטרואידים.

אבל הביקורת העיקרית איננה שאין כאן השקפת עולם או "ערכים" כפי המקובל בימין או בשמאל. הבעיה המרכזית היא שבהיעדר תפיסה סדורה ועקרונות פעולה המרכז יוצר חוסר-עקביות הפוגע ביציבות ומערער את הוודאות במשק ובחברה. במשטר הכלכלי של לפיד וכחלון, האריסים לא יודעים איזו גזירה חדשה יביא עמו השליח מהבירה.

הרבה מהפעולה הכלכלית והאמון של הציבור במדינה תלוי בכך שהמדינה אמינה ויציבה, והכללים לא משתנים חדשות לבקרים באופן קפריזי. הוודאות ביחס לפעולה השלטונית היא מכרעת. משום כך תפקיד הממשלה היא לייצר תשתיות יציבות, מתאימות לפעולה אזרחית, ולא לכוון כל הזמן למטרות שבורחות בזיג זג. מי שמתמקד רק במטרות ולא בתשתיות, ישיג הישגים רק לטווח קצר, רק למראית עין. ההתמקדות במטרות מיידיות היא אולי פופולרית להפליא, אבל כשיטה, כדרך חיים, כמצע פוליטי ארוך-טווח, אין לה סיכוי להצליח.

ההליכה למרכז איננה רק הלך רוח, אלא גם מציאות פוליטית. בסקר שפורסם לאחרונה בערוץ 2, התברר כי מפלגות המרכז מתחזקות על חשבון הליכוד והעבודה.

על פי הסקר, גוש המרכז – הכולל את יש עתיד (19), כולנו (7) וישראל ביתנו (8) – מונה 34 מנדטים בסך הכל, לעומת 27 בבחירות הקודמות, כשבמקביל הליכוד והעבודה נחלשות. המשך המגמה, כמו גם דיבורים על הקמת גופים חדשים שיתחרו על קולות המרכז-ימין, עלולים להביא לתסריט ריאלי של ממשלה בהנהגת המרכז.

תסריט זה מחייב הערכות ושידוד מערכות משמעותי. הימין חייב להפנים כי מפלגות המרכז אינן ימין מוסווה או שמאל מתון, אלא משהו אחר לגמרי, השולל חלק גדול מהנחות היסוד המדיניות של הימין והשמאל.

מדובר באתגר משמעותי, המשלב פופוליזם עם הבטחה ונטייה לשימוש לא שקול בכוחה של המדינה לטובת המצביעים. מדיניות המרכז אינה רק "ימין מתון" או "שמאל רך", אלא צורת חשיבה שונה על תפקיד הממשלה, שמימושו כושל ומסוכן. אם "ראש-הממשלה יאיר לפיד" עדיין נשמע לכם כמו תחילתה של בדיחה, כדאי שתחשבו על זה שוב.