הפלמ"חניקית האחרונה

רחל סבוראי היא אחת הגיבורות המרכזיות בספרי הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה, שהתפרסם בסוף 2013. ועם זאת, איני יכולה לומר שהכרתי אותה הכרות אישית מעמיקה. חקרתי אותה יותר מאשר הכרתי אותה אישית. אני מכירה כל מאמר שכתבה לאורך עשרות שנים על מסעה לפטרה, ועל תופעת המסעות לפטרה בכלל. אני מכירה גם את רוב המאמרים האחרים שפרסמה לאורך השנים בעיתונות הכללית ובעיתונות הקיבוצית. פגשתי את רחל אישית שלוש פעמים בלבד.

הפגישה הראשונה התקיימה ב-1971. הייתי אז מורת דרך צעירה, ובדרך כלשהי הגעתי לנושא המסעות האסורים לפטרה – נושא מרוחק מאוד ממי שהייתה בנעוריה חניכת תנועת הנוער הקומוניסטי. נסעתי לביתה בקיבוץ רביבים, ומאחר שהקיבוץ היה מרוחק והיו גם קשיי תחבורה, סוכם שאשאר ללון בביתה. אני זוכרת במטושטש חדר נזירי מאוד בנוסח הקיבוצי של אז, ומעל למיטתה תצלום של חברתה גילה בן עקיבא. גילה, בת מושב כפר יהושע, הייתה חברתה הטובה ביותר של רחל. הן נפגשו בפלוגה ח' של הפלמ"ח. גילה הייתה מאוחר יותר מפקדת מחלקה, אחת מעשר קצינות בלבד שהוכשרו בפלמ"ח.

רחל הייתה זו שקישרה בין גילה בן עקיבא לבין החבורה שהלכה ב-1953 לפטרה. החמישה נורו בדרך לפטרה, ורחל נשאה כל חייה רגש אשם על חלקה במות חברתה הטובה ביותר. התעניינתי אז בעיקר בסיפור מסעם של רחל ומאיר הר-ציון לפטרה. לא זכור לי ששוחחנו אז על ילדותה ונעוריה בקיבוץ עין חרוד או על הוריה. בסופו של דבר פורסם המחקר שערכתי בכתב העת קשת כמסה קצרה, שלא כללה כמובן את רוב מה ששמעתי מרחל סבוראי באותו לילה ארוך.

עשרות שנים חלפו ולא היה לי שום קשר אישי עם רחל סבוראי. על סף המאה החדשה החלטתי לכתוב ספר על המסעות האסורים לפטרה. הסתמכתי על חומרי המחקר של שנות ה-70, אך שבתי גם לחקור את הנושא מחדש. נפגשתי שוב עם רחל, הפעם באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, שם היא הייתה סטודנטית לתנ"ך – אולי הסטודנטית המבוגרת ביותר באוניברסיטה. ישבנו בקפטריה, ואני ניסיתי כמובן לשוחח איתה על מסעה לפטרה – הנושא לשמו באתי לראותה. רחל הייתה שקועה אז בכתיבת ספר על התנ"ך והתעקשה לדבר על מחקרה. ניסיתי שוב ושוב להחזירה אל פטרה, אך הצלחתי הייתה חלקית בלבד. במהלך השיחה חזרה שוב ושוב אל מחקרה, אותו ראתה כמחקר פורץ דרך בתחום חקר המקרא.

האמת היא שכבר היה לי המון חומר על מסעה ועל כל מה שכתבה בנושא זה לאורך השנים. אבל לא היה לי הרבה מידע על שנות ילדותה בקיבוץ עין חרוד. היתה לי הכרות מעמיקה עם בני דור הפלמ"ח, ריאיינתי עשרות רבות מהם במהלך המחקר, וידעתי שאף אחד מהם לא יסכים לספר לי על חייה ללא רשות מפורשת ממנה. בסופו של דבר הסכימה לקשר אותי עם חברת ילדות מהקיבוץ, אילנה לביא, בתו של שלמה לביא, מהוגי הדעות המרכזיים של התנועה הקיבוצית. מסיפוריה של אילנה ניתן היה להבין שרחל הייתה אישיות מיוחדת ויוצאת דופן כבר בילדותה. היא הייתה הראשונה מבנות כיתתה שהתגייסה לפלמ"ח וידעה מראש שהיא הולכת לשירות קרבי: "זה היה יוצא דופן. רחל היתה הבת היחידה מעין חרוד שהלכה מראש להילחם".

אישה מדור הנפילים

לאחר פרסום הספר פגשתי את רחל פעם נוספת – ואחרונה. ההשקה נערכה בבית ספר שדה כפר עציון ב-2014, כחודשיים לאחר שהספר יצא לאור. מאחר שהגענו ממקומות מרוחקים הועמדה לרשותנו דירה בה יכולנו לנוח מעט לפני האירוע. רחל הגיעה מקיבוץ רביבים. היא נראתה עייפה, נעזרה במקל הליכה, ופתאום אמרה שהיא סובלת מסוכרת ולא הביאה איתה שום צידה לדרך. למרבה המזל הבאתי איתי שני סנדוויצ'ים ונתתי לה אחד מהם. כשהגענו לאולם הייתי המומה: מאות אנשים ישבו שם (450 לדברי ירון רוזנטל, מנהל בית הספר). קצת חששתי: האם רחל תוכל לעמוד בזה? אני אמנם הייתי כביכול "כלת" השמחה, אבל היה לי ברור מן ההתחלה שרחל תהיה הגיבורה הראשית של הערב.

כאשר רחל החלה לדבר, משא השנים נשר ממנה כבמטה קסם. וכאשר מנחה הערב אמר משהו על מכסת הזמן שהוקצבה לה – הקהל תבע ממנו להניח לה לדבר. באולם הגדול הייתה אווירה שהייתי מגדירה אותה "היסטורית". אנשים חשו שעומדת מולם אישה מדור הנפילים, "הפלמ"חניקית האחרונה", נציגה של הדור שהקים את המדינה, דור חד פעמי שכמוהו לא יהיה עוד. כך חשתי גם אני, וכך הייתי רוצה לזכור את רחל סבוראי. במשך השנים ניסיתי להתייחס אליה כאל "מושא מחקר" בלבד, אך באותו ערב הבנתי שהיא היתה בשבילי הרבה יותר מזה.