שתול קומוניסטי בצמרת המדינה

בין משפט אייכמן ל'עסק הביש' הוצנעה אחת מפרשיות הריגול החמורות בתולדות ישראל. במלאות 50 למותו: כך הסתנן המרגל הקומוניסטי ישראל בר לצמרת הביטחונית של המדינה

סחרר את צמרת הממשל הישראלי; ישראל בר. צילום: פין הנס, לע"מ

פרשת המרגל ישראל בֵּר נשארה כמו רוב הפרשיות השערורייתיות בתולדות היישוב והמדינה – בלתי מפוענחת. לא עד הסוף. בעוד שברור שהאיש שהיה מוכר בישראל כישראל בר ריגל למען ברית-המועצות, זהותו נותרה כחידה. עד היום לא ידוע מיהו. יודעים שהוא לא נימול, זה אחד הפרטים שדווחו מיד עם פרסום הפרשה; בן-גוריון עצמו דיווח על כך לשרי הממשלה. הוא נלכד בסביבות פסח תשכ"א, אור ל-31 במארס 1961.

הפרשה פורסמה לבקשת הגורמים הממשלתיים ובתוכם הש.ב רק שבועיים מאוחר יותר. הסיבה: בדיוק אז החל משפט אייכמן, ומישהו חשש שזה עומס גדול מדי על הציבור הישראלי, שהיה מסוחרר מעודף אקשן דרמטי ומיסתורין. פרשת לבון היתה בשיאה, וכבר העסיקה את התקשורת והפוליטיקה המקומית מזה חצי שנה – בגלגולה השני, לאחר שהתפרסמה קודם כ"עסק הביש" ב-1954. דוש פרסם במעריב קריקטורה שבה נראה שרוליק האגדי עם הכובע טמבל שלו מאזין לרדיו לשידורי משפט אייכמן, ומעבר לזכוכית תא השידור שלו מאותתים לו שיש כבר פרשה חדשה. בכיר במערכת הביטחון, מקורב לכאורה לראש הממשלה ושר הביטחון, נעצר בחשד לריגול.

כחמישה שבועות לפני מעצרו עוד הספיק ישראל בר לפרסם מאמר פרשנות גדול על פרשת לבון. במאמר הובאו ציטוטים נרחבים מפרוטוקול של דיוני 'ועדת השבעה', אותה ועדת שרים שהיתה אמורה לגזור את הדין בסוגיית "מי נתן את ההוראה" שעמדה במרכז פרשת לבון. הציטוטים הוכיחו עד כמה היה ישראל בר מקושר. הרי רק בכיר בממשלה יכול היה להעביר אליו את החומר.

אבל המעניין הוא, שמזה שנים לא התבצע מחקר שהוסיף פרטים על דמותו של בר ועל פרשת הריגול שלו. כמעט כל מה שידוע פורסם בתקופה הראשונה לאחר מעצרו, ובעקבותיו התווספו פרטים מטעם שירותי הביטחון ומתוך משפטו. זה היה כבר בספרים שפורסמו עשרות שנים יותר מאוחר. מי שסיכם את הפרשה בניסיון להטביע עליה את המסגרת הנכונה, לדעתו, היה הממונה האגדי איסר הראל בספרו 'ריגול סובייטי – קומוניזם בארץ ישראל' שיצא לפני יותר מ-30 שנה.

בר הגיע ארצה בשנת 1938, והצליח מהר מאוד להשתלב בצמרת ההגנה תוך שהוא יוצר קשרים קרובים ביותר עם ראש ההגנה אליהו גולומב, ולאחר מכן עם מפקדיו הבכירים של הארגון יעקב דורי, יגאל ידין וכן עם מפקדי הפלמ"ח יגאל אלון ויצחק שדה. עם שדה הוא ניהל שיחות נפש אינסופיות על צבא וסוציאליזם. יגאל ידין ומשה דיין לא אהבו אותו מההתחלה, ודיין טען לימים שמיד ראה כי האיש לא החזיק נשק מימיו. הוא הציג את עצמו כמי שהיה בלב האקשן הקרבי המהפכני של שנות ה-30 באירופה. תחילה במלחמת האזרחים הקטנה בווינה ב-1934 כחבר בארגון המהפכני ה'שוצבונד'. לאחר מכן כלוחם ומפקד במלחמת האזרחים בספרד.

העובדה היא, שהיה לו כשרון כתיבה וניתוח ברמה האסטרטגית שסחרר את האליטה האינטלקטואלית והביטחונית בתקופת המדינה בדרך – מאמצע שנות ה-40 בערך – ועד תחילת שנות ה-60. הטורים הנרחבים שלו בעניינים מדיניים, ביטחוניים ואסטרטגיה בינלאומית היו בבחינת קריאת-חובה לכל המי ומי, כך סיפר לי בזמנו אורי אבנרי כשראיינתי אותו לספר 'רצח בין ידידים'.

הגיעו הדברים לידי כך, שבמלחמת העצמאות הפך בר לקצין בכיר במטכ"ל בדרגת סגן-אלוף, שהיתה אז הדרגה השנייה אחרי אלוף. בסוף המלחמה הוא התמנה כראש מחלקת תכנון במטכ"ל. באותן שנים הוא הפך לאחד ממומחי הביטחון של מפ"ם. שם נוצר סביבו מעגל המעריצים-מקורבים-ידידים הראשון שלו. המעגל השני נוצר כאשר שמעון פרס הביא אותו ב-1953 ללשכת שר הביטחון כדי שיישב שם ויחקור את אירועי מלחמת העצמאות. על חוג מקורביו במערכת הביטחון נמנו שלושת האנשים הקרובים לבן-גוריון: טדי קולק, יצחק נבון ושמעון פרס. פרס סידר לו בהמשך את הקתדרה ללימודי צבא וביטחון באוניברסיטת תל-אביב.

בסופו של דבר, כשמת בתאריך הסמלי של ה-1 במאי 1966, היו אלה ידידיו מימי מפ"ם הסטליניסטית שנשארו נאמנים. הם גם השתתפו בהלוויתו. עמיקם גורביץ', הקריין הקבוע של טקסי יום העצמאות, הקריא בהלוויה קטע אידאולוגי מההקדמה לספרו 'בטחון ישראל – אתמול, היום, מחר'. הוצאת הספרים שלו היא זו שהוציאה את הספר. הסופר נתן שחם סיפר בספרו 'שלום חברים', כי הוא וגידי אילת, שניהם חברי בית אלפא, נהגו לבקר אצל ישראל בר בכלא שאטה הסמוך לקיבוץ לעתים מזומנות.

איסר הראל חושד

בספרו 'ריגול סובייטי' גילה איסר הראל פרט שהיה שולי לפרשת הריגול, אבל חשף קצה קרחון של הפנטזיות המהפכניות הפרו-סובייטיות של מפ"ם בתחילת שנות ה-50. בסופו של דבר זה גם הרקע לריגול של בר, משום שהוא תוצר של המלחמה הקרה, והתכניות של מפ"ם אחרי מלחמת העצמאות שיקפו את התלהטות המלחמה. בחיפוש בדירתו של ישראל בר ברחוב ברנדייס בצפון הישן של תל-אביב נמצא מסמך שנקרא 'תכנית לוויתן'. גם מי שלא בקי בכל הפרטים אבל מזהה את הסגנון, הבין שחלקים נכבדים של התכנית נוסחו על-ידי יגאל אלון והיא התייחסה למצב שבו ההתארגנויות האזוריות המחתרתיות של מפ"ם משתלטות על המדינה ועל השלטון. הגילויים האקזוטיים אחת לכמה שנים של איזה סליק נשק בקיבוץ נידח זה או אחר הם עדות לאוירה ששררה במפלגה שהיתה מורכבת מהשומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד ופועלי ציון. השנים הן 1950 עד 53', שנות מלחמת קוריאה.

עוד לפני שעצר את בר על ריגול, ניהל עמו איסר הראל "שיחות" שהיו מעין חקירה ונועדו להעמידו במבחן. שיחה כזו התנהלה בסוף 1955, וישראל בר סיפר בה על ארגון המודיעין החשאי הפרטי שהקימה מפ"ם. "התרשמותי מהשיחה הארוכה היתה קשה מאוד", כתב הראל ('ריגול סובייטי'). "ראיתי לפני אדם ערמומי וחלקלק… החידוש היחיד עבורי היה סיפורו על מה שכונה בפיו 'תכנית לוויתן', אך מאופן דיבורו בעניין זה הבנתי, שהוא היה משוכנע שהדבר ידוע לי. הוא התחמק לחלוטין מלדבר על חלקו האישי בגיוס אנשים עבור מחלקת הידיעות של מפ"ם בצה"ל ובשירות הביטחון ועל נסיונו להחדיר סוכנים למוסדות ממלכתיים אלה. וזאת למרות שלנו היו ידועים פרטי הנסיונות האלה ושמות האנשים שהיו מעורבים בדבר".

לפני שנים סיפר לי יאיר בנארי ז"ל, חבר עין חרוד מאוחד, על מפגש מצומצם של תא מחתרתי בצה"ל. הוא היה אז בקורס קצינים ומי שהופיע בפני הצוערים המפ"מניקים היה לא אחר מאשר ישראל בר שעשה להם אינדוקטרינציה. הוא הציב בפניהם את השאלה: מה אתם עושים אם מגיע לגבול הצבא האדום? באותה עת הייתה באיראן תנועה קומוניסטית חזקה שנקראה מפלגת טודה, אשר הצליחה להשתלט על שטחים נרחבים במדינה שהפכה לאסלאמיסטית כעבור שנים. בר הציג את המודל של טודה כמתאים למדינת ישראל. ההקשר היה שמלחמת קוריאה היא הקדימון למלחמת עולם שלישית, שבה למזרח התיכון יש תפקיד מפתח. מבחינת ההשקפה הרוסית המסורתית שהפכה לתפיסת ההתפשטות של ברית-המועצות, המזרח התיכון הוא האזור החשוב בעולם מבחינה אסטרטגית.

בפני ישראל באותן שנים היתה לכאורה ברירה: לקחת צד לטובת ברית-המועצות, לפנות למערב, לארצות-הברית, או לנקוט מדיניות של מה שכונה אז "ניטראליזציה". למעשה, מדובר היה במדיניות פרו-סובייטית במלחמה הקרה אך מבלי להפוך לגרורה קומוניסטית. מפ"ם החזקה (19 מנדטים בכנסת) ויוצאי לח"י כמו נתן ילין מור ויצחק שמיר תמכו בניטראליות פרו-סובייטית. בן-גוריון אותת בבירור שהוא רוצה בקירבתה של ארצות-הברית.

בר טען שהיה פטריוט שרק רצה לדחוף לכיוון ברית-המועצות. כמו משה סנה שאליו התקרב באותן שנים, הוא ראה את ברית-המועצות והקומוניזם בתור הכוח שנמצא ב"צד הנכון של ההיסטוריה", כלומר – נצחונו הוא בלתי נמנע ועל ישראל להיות בצד הנכון.

חשד בבר כבר משנות ה-50'; איסר הראל. צילום: סער יעקב, לע"מ
חשד בבר כבר משנות ה-50'; איסר הראל. צילום: סער יעקב, לע"מ

אבל בשלב מסוים הוא עזב את הסביבה המפ"מית, וחצה את הקווים אל לב הממסד הביטחוני של מפא"י. זה היה הגיוני. מפ"ם הסתבכה בתוך עצמה והאירועים האנטישמיים בברית-המועצות הציגו אותה כמוקצית. פרשת מרדכי אורן, שנעצר בצ'כוסלובקיה כמרגל ציוני אימפריאליסטי, קרעה אותה מבפנים. היה הגיוני מבחינת בר לנטוש את עיי החורבות של הסטליניזם המקומי ולחדור לקודשי מפא"י. לפי הנראטיב של תיק בר, הוא גויס לפעילות הריגול שלו ב-1956 על-ידי איש הק.ג.ב בכיסוי של עיתונאי בסוכנות הידיעות הסובייטית. האיש, לוסייב, ניסה לקשור קשרים עם אישים בעלי השפעה. הוא פגש את בר בביתו של אדם בשם איידלברג, שהיה חבר בליגת הידידות ישראל-בריה"מ. נשמע כמו כיסוי לחבר מק"י הקומוניסטית. מעניין שבאותן שנים ערך אותו לוסייב פגישות גם עם עורך העולם הזה אורי אבנרי וסגנו שלום כהן. כהן, למרבה ההפתעה, פירט די הרבה על המגעים האלה.

אבנרי העיד שנפגש עם לוסייב כמה פעמים ולא רק איתו אלא גם עם נציגים מבסיס הריגול הסובייטי במנזר באבו-כביר. זאת היתה סביבה מסוימת, שבתוכה ניסו הסובייטים לדוג. ישראל בר עצמו ניסה לרכוש השפעה אצל אבנרי ובמקרה מסוים גם אצל עורך 'הארץ' גרשם שוקן. בין 1956 ל-1961 הוא שימש כפרשן הביטחוני של העיתון. הוא היה מדליף ומתדרך קבוע מתוך קודשי הביטחון. בין השאר תיאר בפני אבנרי כיצד קבוצה של אנשי ביטחון צעירים קושרת קשר נגד "הזקן" כדי לתפוס את השלטון. התוצאה של התדרוך היתה מאמר גדול ב'העולם הזה' על הקבוצה שכונתה 'היד השחורה' והיא כללה את שמעון פרס, יגאל ידין, דיין, טדי קולק, אהוד אבריאל, איסר הראל ועוד. האווירה בעקבות 'עסק הביש' היתה בשלה לתיאוריות קונספירציה בצמרת.

לאחר שגויס בידי לוסייב, היה המפעיל שלו ולדימיר סוקולוב, הבכיר בשלוחת הק.ג.ב המקומית. אחד הנכסים המודיעיניים שבר העביר לסוקולוב היה צרור מחברות של יומני בן-גוריון כתובים בכתב ידו הקשה לקריאה. לא ידוע מה כתוב באותם יומנים משנת 56' וממלחמת העצמאות – האם יש בהם מידע על מבצע סיני המתוכנן? גרסת בר היא, שהוא מסר את היומנים כדי להוכיח לסובייטים שהשקפתו של בן-גוריון היא לא אנטי-קומוניסטית.

קשרים בגרמניה

בר החל לצאת יותר ויותר לביקורים באירופה, לפריז ולגרמניה המערבית. מספר פעמים  חצה לברלין המזרחית. בזמן המשפט שלו, נוצרה תמונה משונה: "משקיפים בבית הדין העירו בזעם כי תל-אביב הפכה אליבא ד-בר, כתחנה להעברת ידיעות שמקורן בפריז ובבון", כתבו אורי דן ושייקה בן פורת בספרם 'המלחמה החשאית'. היותו של בר בצומת ביטחוני שעבר בו מידע כמוס ממערב גרמניה ומצרפת הפך אותו לנכס מודיעיני עבור ברית-המועצות, מעבר לנסיונות החדירה למוחו של דוד בן-גוריון.

מה שהחשיד ביותר את בר אלו הנסיונות החוזרים ונשנים שלו להיפגש בגרמניה עם ראש שירות הריגול הגרמני ריינהרדט גהלן. גהלן המסתורי היה יעד מספר אחת של שירותי הריגול הסובייטים. איסר הראל ידע את זה והזהיר אותו שאסור לו להיפגש עם גהלן. בר, שעשה קריירה צדדית במערב גרמניה כמרצה מבוקש בענייני צבא ואסטרטגיה, הצליח להגיע גם לגהלן. באחד מביקוריו הצליח לסדר לעצמו פגישה עם ראש שירות הריגול בניגוד לאזהרות של הראל; לטענתו, עשה זאת משום שגהלן רצה להעביר באמצעותו מסר אישי לבן-גוריון. זה היה ב-1960. מטרתו של בר היתה להפוך את עצמו לקצין הקישור בין שירותי המודיעין של ישראל לבין הארגון החשאי של גהלן, שהיה נכס מודיעיני עליון עבור האמריקנים.

איסר החל לחשוד בבר עוד ב-1953, אבל לא מצא הוכחות לפעילות ריגול. בשנים הבאות, בעקבות מעקבים אחרי סוכנים סובייטים ידועים – כמו סוקולוב ולוסייב – נחשף גם בר. בספרות קיימים הרבה תיאורים מלודרמטיים על המפגשים הליליים, על הסימנים המוסכמים, כוסיות שנלגמו בברים עשנים וגם על אשה ראשונה ושנייה ומאהבת צעירה בשם אורה זהבי.

במשפטו הופרכו כל פרטי הביוגרפיה שהמציא לעצמו טרם עלייתו לארץ ישראל. לא שוצבונד ולא מלחמת האזרחים בספרד. לא היה לויטננט קולונל חוסה גרגוריו (השם שלכאורה נטל לעצמו בספרד) וגם לא נברא.

אבל בזמן שהחל משפטו פורסמה בעתון שוויצרי עדותו של אדם בשם ברנארד האטון, שהיה סוכן השירות החשאי הסובייטי, וזה סיפר שהכיר את ישראל בר במוסקבה בשנות ה-30. בר כונה "קורט" והתגורר במלון דירות של הקומינטרן. הוא הוערך מאוד על-ידי ראשי הקומאינטרן והופנה לשירות החשאי. אלה החליטו להפעילו תחילה כסוכן בווינה, אך עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד ב-1936 נשלח לשם כסוכן חשאי ומדריך קומוניסטי. ובכן, האיש לפי הגרסה של האטון בכל זאת הגיע לספרד אך רק לחודשים ספורים. הוא הוחזר למוסקבה. כמו רבים מהקומוניסטים שלחמו בספרד הוא היה צפוי לחיסול במסגרת הטיהורים של אותן שנים. אך זה לא קרה ובסופו של דבר, לאחר שאוסטריה נכבשה בידי היטלר, הוחלט לשלוח אותו לארץ ישראל. לפי התיאור הזה הוא הושתל וחיכה יותר מ-15 שנה עד שהופעל.

זה תיאור אמין של השתלת סוכן אן-ק-וו-ד בארץ זרה. אורי דן ושייקה בן פורת "נוטים לקבל את גירסת האטון… במבט לאחור נראה תיאורו של האטון על אודות ההכשרה הקומוניסטית שקיבל בר בברית-המועצות כמתקבל על הדעת", כתבו השניים בספרם. גירסתם על הלוחמה החשאית בימי המלחמה הקרה משקפת את תפיסות המוסד. איסר הראל בספרו טוען במקום אחד, שישראל בר הוחדר כבר ב-1938 לארץ ישראל, וכי המסלול מספרד לארץ ישראל היה מקובל – רבים מבוגרי מלחמת האזרחים חוסלו בידי סטלין או שנשלחו כסוכנים לארצות זרות. לאחר מכן הוא חוזר להנחה שהכל בדייה, ובר מתוך חולשותיו האישיות נלכד בפתיון הסובייטי ב-1956.

בר הורשע ונדון ל-10 שנות מאסר. הוא ערער לעליון ושם דנו בעניינו שלושה מהשופטים העליונים הבכירים ביותר באותה עת, נשיא בית המשפט יצחק אולשן, והשופטים משה לנדוי וחיים כהן. בניגוד לציפיות הם החמירו עוד את העונש מהערכאה הנמוכה ודנו את ישראל בר ל-15 שנות מאסר. חיים כהן, שנודע לימים כלוחם זכויות האדם, סבר שיש להטיל עליו מאסר עולם. האירוניה היא, שלאורך השנים התפיסה הסובייטית הקומוניסטית לגבי ישראל חלחלה לתודעת האליטות האינטלקטואליות בישראל. מערכת הביטחון לא התחסנה בפני שרלטנים שהציגו תיאוריות מבריקות. בר כתב בשנותיו בכלא את ספרו 'בטחון ישראל – אתמול, היום מחר' שיצא בהוצאת 'עמיקם', ובאופן מפתיע הוא לא איבד את סמכותו ואת האשראי שלו כהיסטוריון וחוקר בעיני הקוראים. כל אדם רציני חיפש לשים יד על הספר ולקרוא אותו.

בר מציג שם פחות או יותר את התפיסה המפ"מית הישנה, שישראל היתה צריכה לכבוש את כל הארץ עד הירדן, וכי המטרה צריכה להיות למעשה הקמת קונפדרציה בין המדינה היהודית, מדינה ערבית פלסטינית בגדה המערבית, וירדן. ואריאציות על הרעיון הזה פותחו בידי אורי אבנרי עוד בשנות ה-50' ולאחר הסכם אוסלו גם שמעון פרס הציג תפיסה דומה. הקדמה תחת הכותרת 'המפתח לפרשת בר' פורסמה קודם ב'הארץ'. הנקודה המעניינת היא שהספר וההקדמה נכתבו ברובם באנגלית, ומי שתרגם וערך את הטקסט היה נתן ילין מור.

ילין מור לא הכחיש שישראל בר היה מרגל סובייטי, אבל המציא את התזה שלא ריגל נגד ישראל אלא רק נגד מדינות ברית נאט"ו. גם ילין מור עשה פליק-פלאק עוצר נשימה מעמדתו הלאומנית הרדיקלית המוצהרת לעמדה שכולה כניעה לברית-המועצות.

אך מי שעבר דיסקרדיטציה הגובלת ברצח אופי לאורך השנים היה דווקא הנמסיס של ישראל בר, מפ"ם, אורי אבנרי ושמעון פרס. כן, איסר הראל. כשרואים את רשימת היריבים הזאת לא קשה להבין למה תפיסתו של איסר לא חדרה בעצם לתודעה הקולקטיבית הישראלית. אבל איסר צדק. הוא היה מהבודדים שהבינו כמה קטלנית יכולה להיות המלחמה החשאית, החתרנית, נגד מדינת ישראל. אפשר לייסד היום פרס סוקולוב אלטרנטיבי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

16 תגובות למאמר

  1. פרשה מדהימה. מרתק גם למי שידע על כך ובוודאי למי שלא ידע…
    והכי חשוב – למה כל כך הרבה לא יודעים עליה…נחשו….

  2. "כשרואים את רשימת היריבים הזאת לא קשה להבין למה תפיסתו של איסר לא חדרה בעצם לתודעה הקולקטיבית הישראלית" – האם הכוונה לתפיסתו של בר?

    1. תודה על ההערה,
      הכוונה היא לתפיסתו הרעיונית של איסר הראל אודות הסכנה שבחתרנות

    2. אה, תודה על התשובה. חשבתי שהכוונה לתפיסה פיזית שלו, ולפיכך טעות. אפשר אולי לכתוב "לתפישתו" כדי למנוע בלבול.

  3. מעניין אם אחרי נפילת ברה"מ מישהו ניסה לנבור בארכיונים סובייטיים ישנים או לתשאל אנשי מודיעין רוסים זקנים לגבי הפרשה העלומה הזו.
    נראה לי שמעבר לפרשה עצמה הלקחים של הם הדבר המרכזי:
    קודם כל עומק החדירה והתחכום של המרגלים הסובייטיים, שחלקם גויסו,אומנו והוחדרו ליעדיהם בשנות העשרים של המאה העשרים, והופעלו רק עשרות שנים מאוחר יותר.
    מעבר לזה, כפי שצוין, גודל הנזק שהם גרמו. חלק ניכר מהמרגלים הללו לא עסקו בריגול קלאסי של רכישת מידע סודי והעברתו למפעיליהם, אלא עסקו ממש בהחדרת רעיונות וקידום תהליכים, ולמעשה בסוג של הרס חברתי מתוחכם.
    מסקרן מאד כמה כאלו פעלו בארץ, ואולי עוד פועלים כיום, בלי ידיעתנו, וכן מעניינת מאד דרך השפעתם של סוכנים סובייטיים כאלו על ארגוני חזית אנטי ישראלים פעילים כיום דוגמת ארגוני הקרן לישראל חדשה, ארגוני BDS ושאר מזיקים מסוג זה.

  4. שתי הערות:
    ראשית, דומה שברבים מהמאמרים שלו, אמנון לורד מתכתב עם עצמו ונלחם את מלחמותיו על גבי ההיסטוריה. קשה לעתים להבין למי הוא מתכוון בעניין פרס סוקולוב, תפיסתו של הראל (כפי שהעירו לפני) ועוד. כדאי להבהיר את הדברים יותר.
    שנית, קראתי פעם את מה שכתב על ישראל בר נתן שחם. הוא טען שרבים חששו למתוח ביקורת על הניתוחים שלו או העריכו אותם כיוון שהוא הרבה כל כך להתפלפל ולדבר במילים מסובכות עד שהיה חשש שמא יחשפו כאילו הם לא מבינים מה הוא אומר. זה מזכיר קצת קצין אחד שהשפיע רבות על החשיבה הצבאית בצה"ל בעשורים האחרונים ומדבר במילים כל כך מסובכות ומשפטים כל כך מורכבים עד שכל הסתערות פשוטה הפכה אצלו למשפט של שישים מילים אונטולוגיות ואפיסטמולוגיות.

  5. האם רק לי השם שמעון פרס לא נותן מנוח? ולא רק בנושא זה עד רצח יצחק רבין. דבריו של משה שרת עליו עדיין מהדהדים באזני.

    1. "אני שולל את שמעון פרס תכלית השלילה. אקרע קריעה ביום בו איש זה יתמנה לתפקיד בכיר במדינה."
      זה מה שאמר שרת על פרס. ואכן, דבריו לא מהדהדים באזניך בלבד, אלא גם באוזניהם של רבים אחרים. זאת למרות כל הפרסים, תארי הכבוד, השבחים בתקשורת המקומית והעולמית, מכוני השלום למיניהם ושלל המסיבות והחגיגות להן זוכה האיש.

  6. למה על זה הגברת דיין לא עושה תוכנית?
    איך השמאל בישראל מצליח להסתיר,"ולשמור" על אנשיו?
    ולמה לא למדו כלום?

    1. מציע לקוראים להיכנס לרוטר לראות בדיוק את הקטע בספרו של רבין שבו הוא מכנה את פרס "חתרן בלתי נלאה". רבין כתב במפורש שפרס ראה בו את הדבר היחיד שמפריד בינו לבין ראשות הממשלה ואם יצליח להזיז אותו הוא וראשות הממשלה יתחברו. פרס, לדברי רבין, לא בחל בשיטות "בולשביסטיות" כדי לערער אותו ואת הממשלה. מדוע השתמש בתואר הזה "בולשביסטיות"? עם זאת, אני זורק השערה שפרס בתחילת שנות ה-50 חיפש איזה אינטלקטואל "מבריק" שיכתוב את מלחמת העצמאות בדרך שתבליט את חלקו של בן גוריון ותציג אותו כמצביא גאוני. וישראל בר נראה לו מתאים

  7. תפיסתו של הבוגד הזה חלחלה עמוק בשורות צה"ל וכל המערכות הממוסדות כולל גופים מקבלי תקציבים מהמדינה, עד עצם היום הזה.
    חלחול זה התקבע והוסיף עד לכדי ביצות רקק מעל פני השטח. ביצות מבאישות והיתושים וכל מיני מרעין בישין התקבעו כאילו שאי"א ליבשן…
    יבושן הכרחי לקיומה של מדינת ישראל.

  8. ושוב השנאה המקלקלת….

    היה אדם בשם הלר,שהתריע על השקר של ישראל בר,הוא הפריך החלק הספרדי של בר,בטענו כי בעת שהותו,כביכל,של בר בספרד,הוא ראה
    אותו תכופות בבית קפה בווינה.לכן לא יתכן,שבכלל היה באותו זמן בספרד.

    אלא שהלר היה רוויזיוניסט…אח"כ הבר לח"י,כמדומה,אז הוא יעמוד כנגד מרקסיסט כישראל בר ?

  9. אכן פרשה מדהימה. קשה לראות איך אנשים שהיו בצמרת הישוב כבן גוריון, גלילי, אביגור נהגו בקלות ראש, שלא לומר טיפשות ונאיביות מוחלטת. לדעתי המהפך של בר מהשמאל הקיצוני במפ״ם למפא״י נעשה בהכוונה סובייטית. הנכונות של ראשי מפא״י לקבל אותו בזרועות פתוחות, בלי להעמיד במבחן כלשהו את הסבריו המפוקפקים, גם היא מעוררת מחשבות נוגות על רמתם האינטלקטואלית של מנהיגינו באותה תקופה.

  10. מאמר מרתק. קשה להאמין כיצד הצליחה מדינת ישראל הפצפונת לעמוד כנגד אויבים אכזריים מבחוץ, ובוגדים מבית.

    השמאל הקוסמופוליטי לעולם יהוה סכנה למדינת לאום יהודית, והאידיאולוגיה המרקסיסטית ממשיכה להפיל קורבנות בעולם המערבי.