מנצח ועדיין מתלונן

רוד איילנד, קונטיקט, דלוור, פנסילבניה ומרילנד – ניצחונו של דונלד טראמפ בכל אחת מחמש המדינות הללו אולי היה צפוי, אך גם הסוקרים לא האמינו כי איש העסקים יזכה בכל אחת מהן בלמעלה מ-50% מהקולות, וכמעט בכל הצירים. "אני מחשיב את עצמי כמועמד המשוער של המפלגה הרפובליקנית" אמר מיד לאחר שהתקבלה הבשורה.

אין ספק, ניצחונות גורפים מן הסוג הזה מותירים רושם עז על קהל הבוחרים. אך אפילו יותר מרשימים מהניצחונות הללו ולפניהם גם בניו-יורק, הרי זו ההצלחה התקשורתית שלו בשבועיים אחרונים. בתחילת החודש טראמפ הפסיד בגדול בוויסקונסין, ונראה היה שאולי מדובר בנקודת מפנה בבחירות. אבל אז הוא חזר למגרש הביתי שלו בניו-יורק, ניצח, ואף הצליח פעם נוספת לעורר סביבו שיח תקשורתי ענף: הבחירות מזויפות, הוא טען – יש לי את מרב הקולות, ומי שיש לו את מרב הקולות צריך לנצח.

מעבר ל"ספין" התקשורתי, לטראמפ יש מספר סיבות לטעון כך: ראשית, הוא הפסיד בגדול בוויסקונסין, מדינה בה הצהיר שהוא ינצח, ושבה כל הגורמים במפלגה הרפובליקנית התאגדו כדי לעצור אותו, והם אכן הצליחו. שנית, בחלק מהפריימריז האחרונים בהם טראמפ הפסיד, לא הייתה הצבעה של הציבור הכללי אלא בחירת הצירים התקיימה בפורום הרבה יותר מצומצם. כביכול, על-פי טראמפ, תהליך זה אינו משקף את רצון הבוחר. ושלישית ואחרונה, היו מדינות שטראמפ ניצח בהן, אך הצירים שנבחרו לוועידה מאותן המדינות הם תומכי קרוז. טראמפ תקף ושאל: איך יכול להיות שאני מנצח במדינה, אבל הצירים בפועל לא יהיו האנשים שלי?

צירים, מצביעים ומה שביניהם

אם נפשט את הטענה, השאלה היא כזו: מצד אחד, הרבה אזרחים שאינם מכירים את הכללים המסובכים של המפלגה הרפובליקנית יוצאים להצביע במחשבה שהם כן משפיעים על התהליך; מצד שני, התהליך והחוקים ידועים מראש, והם שקופים לכל. ומכיוון שכך הדבר, השאלה האם השיטה אכן משקפת את רצון הבוחר אינה רלוונטית, משום שכל מועמד יודע מה עליו לעשות כדי להשיג את תמיכת המפלגה.

כדי לענות על כך צריך להבין כיצד עובדת "השיטה".

כידוע, בארה"ב קיימות שתי מפלגות מרכזיות: הרפובליקנית והדמוקרטית. אדם שרוצה לרוץ לקונגרס או לנשיאות יכול לרוץ דרכן, או כעצמאי. המפלגות הללו אינן קשורות לחוק האמריקני ואינן מוגבלות על-ידי החוק. לעומת הבחירות לנשיאות ארה"ב בהן התהליך מעוגן בחוק, התהליך ושיטת הפריימריז של המפלגה נקבעים על-ידי המפלגה עצמה.

במפלגה הרפובליקנית יש לכל מדינה את החופש לבחור איך וכיצד יתרחש התהליך. במדינה כמו פלורידה, למשל, השיטה היא שהמנצח לוקח הכל (את כל הצירים). במדינת פנסילבניה, למרות שיש לה 74 צירים בוועידה, רק 17 מחויבים לבחור באדם שניצח במדינה. במדינת איווה הכל פרופורציונלי. מובן אפוא כי החוקים והתהליך של הפריימריז במפלגה הרפובליקנית מאוד מסובכים, ויש ללמוד אותם היטב לפני שנכנסים לקלחת.

הפריימריז במפלגה הרפובליקנית דומים במובן מסוים לבחירות בישראל. כאן, אם מפלגה אחת זוכה ביותר מ-50% מהקולות במדינה, אותה מפלגה תזכה ברוב המושבים בכנסת, ובאופן תיאורטי היא לא צריכה להרכיב קואליציה – היא עצמה תהיה הקואליציה. אך כשמפלגה לא משיגה יותר מ-50%, כמו הליכוד בבחירות האחרונות למשל, אזי עוברים לשלב בו אותה מפלגה צריכה לחפש מפלגות אחרות שתצטרפנה לקואליציה. יחד הן יאגדו יותר מ-50% מקולות המצביעים במדינה.

כך גם בפריימריז הרפובליקני. אם מועמד משיג למעלה מ-50% מהצירים כתוצאה מהבחירות במדינות השונות, אזי הוא יהיה המועמד הבלעדי ללא עוררין – בין אם אוהבים או שונאים אותו. אבל אם אין אף מועמד שמשיג יותר מ-50% מהצירים, הוא יצטרך לחפש צירים נוספים שיתמכו בו. כך נדרש על-פי חוקי המפלגה. ובארה"ב כמו בישראל: אילו מפלגת הליכוד לא הייתה מצליחה למצוא שותפים לקואליציה, זה כלל לא היה משנה שהיא זכתה בהרבה יותר קולות ממפלגת עבודה.

כללים ידועים מראש

ועדיין, ההבדל הוא שכמות הצירים שמועמד מקבל אינה זהה לאחוז הקולות שקיבל. לדוגמא, טד קרוז קיבל בוויסקונסין בערך אותו מספר קולות שטראמפ קיבל בניו-יורק, אבל טראמפ קיבל 89 צירים עבור הקולות האלה, ואילו קרוז רק 36. בגלל חלוקת הצירים המשתנה ממדינה למדינה, יש מדינות כמו פלורידה ואוהיו שבהן מנצח לוקח את הכל ואילו המנצחים של הבחירות הנוכחיות לא קיבלו אפילו 50% מהקולות בשתי המדינות.

טראמפ טוען שהוא מוביל במיליוני קולות, והוא צודק. יש לו קצת למעלה מ-10 מיליון בוחרים ביד, והבא אחריו, טד קרוז, זכה בקצת פחות מ-7 מיליון קולות. במישור המהותי, יש לטראמפ טענה חזקה: בהשוואה לפריימריז ב-2012 הוא זכה בהרבה יותר קולות ממיט רומני, ולמען האמת כנראה יותר מכל מועמד אחר בתולדות המפלגה הרפובליקנית, מה שמוכיח שהוא מביא מצביעים נוספים למפלגה. כנראה שאותם מצביעים יבוא אל הקלפי גם בבחירות הכלליות.

אולם בסך הכל הצביעו בערך 26 מיליון רפובליקנים, הווי אומר כי טראמפ זכה בפחות מ-40% מסך הקולות. כיום הוא מחזיק בערך ב-49% מהצירים, והעובדה שחלוקת הצירים אינה פרופורציונלית גם משחקת לעתים לטובתו. לדוגמא: טראמפ היה צריך לזכות ב-57 צירים בניו-יורק, אם לשפוט על-פי אחוז הקולות שקיבל. בסוף הוא זכה ב-89, אבל על כך לא תשמעו אותו מתלונן.

בסופו של דבר, דונלד טראמפ החליט לרוץ במפלגה הרפובליקנית. הכללים היו ידועים לו מראש, ושום דבר לא השתנה מאז שהתחיל לרוץ. למי שמשלמת על הבחירות ומעניקה למועמד פלטפורמה יש את הזכות לקבוע גם את הכללים, כולל ועידה מתווכת ומה שקורה אם מועמד לא משיג רוב הצירים הנדרשים. טראמפ לא השקיע בקמפיין המסורתי, וחשב שכל מה שצריך זה נאומים עסיסיים, הרבה תומכים והכל יסתדר מאליו. אך לאט לאט הוא לומד שגם הוא צריך לשחק לפי אילו שהם כללים, ולכן הוא שכר לאחרונה כמה וכמה אסטרטגים ותיקים לקמפיין.

______

גדעון ישראל הוא יו"ר המרכז לקידום יחסי ישראל-ארה"ב