ונצואלה בקריסה: הכלכלה מתמוטטת, השוק השחור פורח והאזרחים סובלים. יהונתן רובנס, בוגר קיבוץ, זוכר עדיין מציאות שבה הכל "בחינם" ואת הלקח הצורב. שיעור בסוציאליזם
לפני מספר ימים, על רקע משבר החשמל החמור במדינה, עברה ונצואלה לשבוע עבודה של יומיים והנהיגה הפסקות חשמל יזומות בערים הגדולות. המצב הגיע עד כדי כך, שנשיא ונצואלה אפילו קרא לנשות המדינה להפסיק להשתמש במייבשי שיער כדי להקל על רשת החשמל הארצית.
סיבות רבות הובילו למשבר הנוכחי במדינה הדרום-אמריקנית, ביניהן ניהול כושל של המערכת הציבורית וכלכלת המדינה, שחיתות פושה ובצורת קשה. אה כן, ויש גם את העניין הקטן הזה הקרוי סוציאליזם, שנכשל שוב בפעם המי-יודע-כמה בניסיון לייצר כלכלה משגשגת. כל מי שגדל בקיבוץ "של פעם" יתקשה להיות מופתע. במו עינינו ראינו דברים מופרכים לא פחות, שהתפיסה הזו עלולה לדרדר אליהם.
מי משלם את החשבון
כילד, היה משהו קסום בלגדול בקיבוץ – המרחבים, השיתופיות, ובעיקר ה"בחינם". כל כך הרבה דברים היו "בחינם" – אוכל, חשמל, מים, כביסה, הרכבים (הספורים), בריכת השחייה, החוגים ועוד מכל טוב. מנגד, הרבה דברים לא היו בקיבוץ המדברי. מעדני חלב למשל, או טלוויזיה בכבלים. אבל מה שכבר היה, היה "בחינם".
זה היה כל כך "בחינם", שחברה שלי לקבוצת הנעורים הייתה משאירה את המזגן בחדרה דולק כשהייתה יוצאת בבוקר לבית הספר. כך, כשחזרה אחרי הצהריים החדר היה מוכן לבואה, קריר ומזמין. זה היה כל כך "בחינם", שבחלוקת המזון החופשית היו כולם מעמיסים פירות ככל העולה על דעתם, מבלי לחשוב פעמיים. במגורי הנעורים, אבטיחים שהואשמו בכך שהם "לא מספיק מתוקים" היו נשלחים לפח בלי לחשוב פעמיים. כל כך "בחינם" היו החוגים, שכולנו נרשמנו לשיעורי נגינה על כלי אחד לפחות ולחוג ספורט אחד לפחות, פעמים קרובות ליותר מזה. זה פשוט היה "בחינם", בדיוק כמו האוכל שהוגש בחדר האוכל והבגדים המלוכלכים ששלחנו למכבסה המרכזית וחזרו נקיים ומקופלים.
באמצע שנות ה-90 גילינו לחרדתנו דבר שלא שיערנו בנפשנו. מישהו טרח כל השנים לשלם את חשבונות ה"בחינם". קראו לו, מסתבר, בשם האפור והגנרי "גזבר המשק", והוא היה אמור לטפל בזה בשבילנו. באמצע שנות התשעים, בלית ברירה, נחשפנו כולנו לידיעה המצערת שהגזבר כבר לא מצליח לשלם על הצריכה שלנו. בעיני חלק מחברי הקיבוץ, הוא נכשל בתפקידו. בפועל, לא היה לו שום סיכוי להצליח.
לכאורה היה זה רעיון הגיוני למדי: מדוע להטריח כל אחת ואחד מחברי הקיבוץ בענין שולי כמו חשבונות החשמל, למשל, במקום לרכז אותם בחשבון אחד משותף? מדוע להתקין מוני חשמל יקרים בכל אחד מבתי התושבים? על-ידי ריכוז כלל החשבונות בידי משרד הנהלת החשבונות והגזבר שבראשו, ניתן יהיה להקטין עלויות, להפחית מתחים ולפנות זמן יקר לכלל החברים, שיוכלו לעסוק בעניינים מועילים יותר. לכאורה.
בפועל, כוחו של ה"בחינם" היה חזק מדי. מתוך התפיסה של "מכל אחד כפי יכולתו ולכל אחד על פי צרכיו", היטשטש החלק של "על פי צרכיו" עד כדי אבדן פרופורציה. גדלנו בעולם בו אין שום קשר בין היכולת הכלכלית האמתית לבין הצרכים, אמיתיים או מדומים. התנהלנו לפי "צרכינו", גם כשאלה כללו השארת המזגן דולק מסביב לשעון, פתיחת הבריכה גם כשאין אף מתרחץ ואכילת פירות בכמויות בלתי סבירות. אלו היו "הצרכים", והם היו מנותקים מכל שאלה לגבי היכולת לעמוד בהם.
בעולם בו נעדרה ההבנה של הקשר בין הצריכה לעלויות שלה, לא היה שום סיכוי לפיתוח אחריות אישית. בהיעדר אחריות אישית, כל כאב הראש נשאר מנת חלקו של "הגזבר".
ונצואלה לומדת לקח
בחזרה לוונצואלה. בחינת מדיניות מחירי הדלק ה"חברתית" של הממשלה מאפשרת להבין מעט מהלך הרוח המחשבתי של השלטון שתרם תרומה מכריעה להתפתחותו של המשבר. במשך שנים שמרה ממשלת ונצואלה על הנפט במחיר נמוך, כמעט אפסי, של כסנט אמריקני אחד לליטר. על-אף חוסר התוחלת הכלכלית, הממשלה סרבה להעלות את מחירי הדלק מחשש למהומות שיסכנו את יציבותה. דלק זול הפך בתודעה הפוליטית ל"מוצר צריכה בסיסי" שאין לגבות עליו מחיר גבוה יותר, ולא משנה אם יש בכך הגיון או לא. ממשלת ונצואלה המשיכה להשתמש בתקציבה המידלדל כדי לממן את הדלק של כלל אזרחיה, כולל אלו מהם שמילאו את מיכל הדלק במכוניתם וחצו את הגבול רק כדי למכור את הדלק ברווח עצום.
בפברואר האחרון, לאחר שני עשורים של מחירים אפסיים, העלתה ממשלת ונצואלה את מחירי הדלק מסנט אחד לכ-60. גם לדלק הוונצואלי, הכמעט חינמי, היה מחיר, וגם אותו היה אמור בסופו של יום לשלם איזשהו "גזבר". כ-50 מיליארד דולר מתקציב המדינה הוצאו כל שנה על סיבסוד הדלק לאזרחים. למרבה הצער, גם במקרה הוונצואלי, "הגזבר" הבין לבסוף שלא יוכל לעמוד בכך, ומשמעויות המדיניות הקלוקלת גולגלו בחזרה לאזרחים שצופים בעיניים כלות בכלכלת המדינה מתרסקת.
בקיבוץ של ילדותי, הצליחו לייצב את המצב הכלכלי ולחזור לשגשג. הדרך לשם עברה בוויתור על הנוחות שב"חינם" והתמקדות בלקיחת אחריות אישית, הגברת התמריצים האישיים ומתן אפשרות לכל אחד לבחור בעצמו אם ירצה מזגן דלוק מסביב לשעון או לחסוך את הכסף למטרה טובה יותר. תרשו לי לנחש שגם השיקום של וונצואלה לא יגיע מהמשך המדיניות הנוכחית, הכוללת צעדים כמו הקצבות מזון וחיוב בעלי בתים למכור אותם ב"מחיר הוגן" שקובעת המדינה.
אין מתנות חינם
יש כאן לקח גם עבורינו. כאשר המדינה נותנת משהו "בחינם", זה לא אומר שהוא לא עולה כסף – זה רק אומר שמישהו אחר רואה את החשבון. לעתים קרובות החשבון חוזר אלינו בדרכים אחרות. "חינוך חינם מגיל 3", אומר שהורים צעירים לא ישלמו על גנים, ובמקומם תשלם על כך המדינה. יש בכך הגיון כלכלי ברמה הלאומית, בשל האפשרות של יותר הורים לצאת לעבוד. עדיין, זה ממש לא "חינם". מע"מ 0 על פירות וירקות הוא סבסוד לכל דבר, של מוצר שצורכים עשירים כ"שקופים". מכירת דירות לקבוצת ספציפיות במע"מ 0, הגדרת עיר בישראל כפטורה ממע"מ או חלוקת משכנתאות זולות מטעם המדינה, גם הן לא מתנות "חינם". כל ה"בחינמים" האלה הם בסך הכל סיבסוד ש"הגזבר" כבר ידאג לקחת מאתנו בדרך אחרת. את המחיר הרי בסוף כולנו משלמים.
"אכילת פירות בכמויות בלתי סבירות".
אנ..אנ…אני…
{נד בראשי}.
כנראה גדלתי בבועה, כשלמישהו אין מספיק כסף לירקות ופירות כאוות נפשו זה בעיני קו העוני. מן הסתם שזריקת אוכל לפח זה פשע ומהרגע שקנית משהו אתה חייב להשתמש בו בצורה היעילה ביותר- אבל למנוע מעצמך אוכל שאתה רוצה לאכול?!
בעיות בהבנת הנקרא? לא התייחסת למילים *בכמויות בלתי סבירות*!
לסתם אידיוט- התייחסתי.
אתה התעלמת מהמילים "אכילת פירות" ומ"כאוות נפשו".
*בכמויות בלתי סבירות* משמעו שעליך להגביל את הדיאטה שלך לאיזה סטנדרט בגלל אילוצים כלכליים. אתה רוצה לאכול עוד, אתה מת לעוד פרי, אבל הכמות "בלתי סבירה" ואתה לא יכול להרשות את זה לעצמך.
אם אתה לא יכול לאפשר לבטנך להתמלא מפירות וירקות בלבד-זהו עוני.
(אלא אם אתה פיל).
וואחד בעיות בהבנת הנקרא.
הוא מדבר על כך שהיה לגיטימי להביא הר של פירות לחדר, לקחת ביס, ומה שלא מתוק מספיק לזרוק לפח.
אני אישית נתקלתי באנשים שמביאים ארגזים של פירות "שיהיה" ואחר כך זורקים חצי כי היום מחלקים טרי יותר.
אז כן, יש דבר כזה צריכת פירות בכמות בלתי סבירה, וזה קרה והמון.
כנראה באמת בעיות בהבנת הנקרא. הפרדתי בין זריקת הפירות לפח לבין האכילה.
נו שוין.
הקיבוצים הם דור שלישי לשודדי אדמות, למרות האתוס וההכוונה לחיים בצניעות מחקרים מוכחים שבשנות ה60/50 הם היו יותר עשרים מהעירוניים, מה שמביא את כותב שורות אלו לתהות "לאן נעלם הכסף"
ולמה המנגנון השלטוני היה צריך לחלץ אותם, על חשבוני (ועדיין לא דברנו על נושא ההרחבות וכו')
איציק, לא להסחף. עם כל הבעיות שברעיון הקיבוצי בפרט והסוציאליסטי בכלל, לא נכון להתעלם מהישגיהם של הקיבוצים: יצירת מאות נקודות התיישבות שקבעו בפועל את גבולות המדינה, עמידה איתנה ואמיצה בקרבות (נגבה, יד מרדכי, דגניה וכן הלאה), אלפי חיילים וקצינים בכל יחידות צה"ל, מספר עצום של נופלים במערכות ישראל (הרבה מעבר לחלקם של הקיבוצים באוכלוסיה), פיתוח חקלאות ותעשייה ברמה גבוהה ביותר ועוד ועוד.
בניגוד למחקרים שאתה טוען שאתה מכיר,בשנות החמישים והשישים חיו בקיבוצים, על פי רוב, בצניעות רבה .
הבעיה המרכזית היא, כפי שכותב המאמר מסביר היטב, שהרעיון הבסיסי , על אף יופיו התאורטי, פשוט לא עובד. הוא מנוגד לרוח האדם, ובסוף סיבות כלכליות פשוט מביאות אותו לקיצו.
אפשר לאמר על הקיבוצים שהם הרעיון שהגיע בשנות השיא שלו הכי קרוב למימוש אמיתי של חברה שוויונית קומוניסטית. בסופו של דבר זה אמנם נכשל, אבל זה לפחות לא היה רצחני כמקובל במקומות אחרים בהם ניסו ליישם קומוניזם…
בנוגע להרחבות במושבים: המשקים המקוריים למרות שנקנו בכסף מלא לא באמת שייכים לקונים אלא למדינה. הייעוד שלהם מאוד ספציפי והרווח הפוטנציאלי מהמכירה שלהם אפסי בגלל סוג הרישום במינהל. ההרחבות הן פיצוי לסיפור הזה וגם הן נרכשות בכסף מלא.
לדני.
אני די בור בנושא, אבל עד כמה "כסף מלא" הוא אכן 'כסף מלא' כשידוע מראש שמה שאתה קונה מגיע עם מגבלות?
אם אחרי הקניה המגבלות נעלמות…
יש לפחות. 100 קיבוצים שמוכרים ב 100 מיליון דולר וחיים מצויין וחוץ מזה הפסקות החשמל בוונצואלה נובעות מהתייבשות. מנהר ולמרות הכל רוב האוכלוסיה חייה ברמה גבוהה מרוב אזרחי ישראל
רוב האוכלוסיה בוונצואלה חיה טוב יותר מהאוכלוסיה בישראל… באמת כתבת את זה עכשיו?
2 דברים אתה לא יודע :
1. מה רמת החיים בישראל
2. מה רמת החיים בונצואלה
אני שוהה בוונצואלה בשנתיים האחרונות וכנראה לא זכיתי להכיר את רוב האוכלוסייה הזו. רמת העוני כאן של רוב רובו של הציבור היא מחרידה. מה שכן, בבכיינות למרחקים ארוכים הישראלים לוקחים בהליכה..
מעניין מאוד שבדיוק בזמן הזה אתה שוהה בוונצואלה אהה? עקיבא או שזה עקיבא בגימן 🙂 ? וגם באמת משווים למדינת דרום אמריקה ? וואו איך שרמת המאמרים כאן ירדה פלאים
הקומוניזם נכשל בכל כך הרבה מדינות, וגם בקיבוץ אצלנו. למעשה בכל מקום בו נוסה. ביטול השוק גרם לחוסר יעילות, לקריסה כלכלית, לעודפים ולמחסורים, מיתונים ואינפלציות, לפריחת העבריינות הכלכלית, לחוסר מוטיבציה לעבוד, לפגיעה במוסר העבודה ואף במרקם החברתי עצמו. הכשלון כללי ומובהק.
אז למה יש מדינות ומפלגות שעדיין רוצים להפוך משקים לאומיים לקומוניסטים?
צדק חברתי? צדק חברתי ושביעות רצון מירביים הושגו במדינות בהן מונהגת מדיניות רווחה, כלומר כלכלת שוק ושמירה על זכויות העובדים ורשת בטחון כלכלית.
שוויון? בני אדם לא שווים ולא ניתן לבטל פערים מבלי לפגוע במוטיבציה להתאמץ. התחליף לערך השוויון הוא הזדמנות שווה לכל אדם.
הכל נכון מצד אחד. מצד שני, בקיבוצים השיתופיים של פעם היתה הרבה מאוד ערכיות ונכונות לתרום לקהילה ולמדינה. גם התנדבות לא חסרה שם מעולם. תמיד חיו שם אנשים שהאמינו שחסכנות וצמצום הן תכונות מוסריות ותמיד היו גם פרזיטים. כאלו יש בכל מקום. בונצואלה יש בעיות קשות שאינן נובעות רק מסוציאליזם. יש שחיתות קשה ורמת אלימות גבוהה וכן לכידות חברתית נמוכה, ניכור גבוה בין המעמדות ועוד. כתבו כאן כבר מעליי שגם הבצורת הוסיפה לבעייתיות של ונצואלה. מה אני אגיד לכם?… חברה שבה מנהלים בכירים מקבלים בונוים שמנים גם כאשר החברה כושלת הם בקצה השני של הסוציאליזם של ונצואלה וגם זה לא בדיוק מלבב ומשמח אותי. חברה בה אדם צעיר נדון לחיי עוני בזקנתו כי הקצבה לא תספיק (כל האקטוארים כבר חוזים זאת), היא חברה אכזרית. אז בבקשה לא להשמיץ בצורה כל כך גורפת את הסוציאליזם, כי הוא מביא איתו גם הרבה סולידריות חברתית ודאגה לחלש, למוגבל ולזקן
או לכידות חברתית.
לעשות השווה בין קיבוץ למדינה, בין שיטה סוציאליסטית הנהוגה בדרום אמריקה לאחת אחרת במזרח התיכון, לעשות השווה בין דור מייסדים שהרים והקים מכלום מפעל חיים ומפעל עשייה ותרומה מול דור אחר הגדל בשחיתות כבר הרבה שנים. כל זה היינו פגיעה בהוריך ובחבריך שלמדו ועבדו איתך. פגיע ועוול שכנראה הכותב לא השכיל להבין מה באמת כשל במסגרת הקיבוצים
המאמר הזה הוא מאמר הזוי כי זה משטר קומוניסטי/פשיסטי לכן השוואה מגוכחת כלכך . התחלתי גם להבין את הראש של חלק המגיבים כאן שטוענים שהמאמרים כאן רק כדי לעשות שריר מול הסוציאליזם/שמאל.
איך שאני רואה את הדברים ככל שאני קורא את המאמרים כאן כולל זה , זה דווקא לוקח אותי יותר שמאלה ולא ימינה .
בתקופה שהמחבר מדבר עליה לא הייתה טלוויזיה בכבלים
עד כמה שאני זוכרת ממשלת מפאי שפכה המון כסף לקיבוצים כי הם היו ב"מצוקה".