אובמה מפשל ודאע"ש משתלט

לעומת ליווי פוליטי וצבאי צמוד שהעניק הנשיא בוש לממשל בעיראק, אובמה בחר לנתק מגע והפקיר את הזירה בידי סגן הנשיא ג'ו ביידן. אין פלא שדאע"ש והכאוס האסלאמיסטי משתלטים על המדינה

הוציא את הצבא מעיראק וגרם לכאוס; אובמה. צילום: צבא ארה"ב, (CC BY 2.0), via flickr

המאמר פורסם לראשונה באנגלית במגזין 'קומנטרי'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

תרגום: אורי רדלר

בכל הקשור לענייני עיראק, נדמה כאילו סגן הנשיא ג'ו ביידן סובל ממגעו של המלך מידאס במהופך: כל מה שהוא נוגע בו הופך לבוץ.

צעדו הראשון של ביידן ב-2010, אחרי שהנשיא אובמה העניק לו את 'תיק עיראק', היה להטיל את מלוא כובד משקלה של ארצות-הברית להבטחת בחירתו מחדש של ראש הממשלה השיעי נורי אל-מאלכי. ביידן עשה זאת על אף העובדה שעייאד עלאווי, מנהיג שאינו מזוהה עם מגזר מסוים, זכה בקולות רבים יותר בבחירות. ביידן עמד גם מאחורי המשא-ומתן על הסכם מצב הכוחות, אך נכשל בהשגת תנאים שישאירו את כוחות ארצות-הברית בעיראק בשנת 2011. סילוקם של הכוחות האמריקניים הוביל את אל-מאלכי לצאת במסע נקמות שיעי נגד הסונים, ודחף אותם לזרועות דאע"ש.

ביום חמישי האחרון שב ביידן לזירת הפשע במפגן תמיכה במנהיג הבובה החדש של האמריקנים: חיידר אל-עבאדי, שבא על מקומו של אל-מאלכי בספטמבר 2014. פקיד רשמי בכיר במשלחת סגן הנשיא אמר שהביקור היה "סמל לאמון הרב שיש לנו בראש הממשלה עבאדי".

דא-עקא, בתוך כמה ימים השתלטו אלפים מאנשיו של מוקתדא א-סאדר על מושב הממשל העיראקי, וחשפו את אל-עבאדי ואת המדיניות האמריקנית התומכת בו במערומיהם. אף אחד לא הופתע מהאירוע: מזה זמן רב ברור כי אל-עבאדי הוא השליט להלכה, אך לא למעשה. הבדיחה הוותיקה בעיראק היא שסמכות הממשל אינה חורגת מהאזור הירוק (השטח הבינלאומי) בבגדד. עכשיו, מסתבר הממשל העיראקי אינו שולט אפילו באזור הירוק.

קל להבין מדוע העיראקי מן השורה מאס בממשלתו: היא מושחתת עד יסודותיה וחסרת אונים. תיאור של השפל אליו הדרדר המצב תוכלו למצוא כאן. דוגמא אחת: עיראק נהנית מעתודות נפט מן הגדולות בעולם, אך היא אינה יודעת כיצד לשאוב את הנפט ביעילות או לזקק את הנפט הגולמי שנשאב. התוצאה היא מחסור באספקת דלק, שגורם לעיראק להוציא חמישה מיליארד דולר מדי שנה על ייבוא דלקים. הדלק, בתורו, נמכר במחיר מסובסד עד גיחוך, שיוצר חור תקציבי מכוער. רוב הנפט המיובא עושה את דרכו אל השוק השחור, שם הוא נמכר במחיר שוק לעיראקים מן השורה, שאינם נהנים כלל מהסובסידיה המוענקת ליבואנים.

מוקתדא א-סאדר הוא אופורטוניסט למופת, והוא מרגיש שיש לו כאן הזדמנות לרתום לשירותו את ההתמרמרות העממית. וכך, מנהיג הזרם האנטי-אמריקני מיתג את עצמו מחדש כמנהיג הלוחמים בבזבוז ובשחיתות. קשה מאוד להאמין למהפך הזה בהתחשב בשחיתות, בפשיעה (וגרוע זה) הרווחת אצל אנשי א-סאדר. לצבא המהדי של א-סאדר יש גם עבר שהוכתם בדמם של סונים רבים שנרצחו וגורשו מבתיהם. קשה אפוא לראות בא-סאדר, מכאן, חלופה מעשית לשלטון המושחת והקלוקל בבגדד. א-סאדר מעוניין בביזה, לא בחיסול שיטת הביזה.

ארה"ב זקוקה לבגדד

המצב הזה יוצר בעיה עבור עיראק, אך טמונות בו גם בעיות קשות עבור ארצות־הברית, שזקוקה לשיתוף פעולה עיראקי כדי להביס את דאע"ש. לרוע המזל, הממשלה העיראקית חסרת אונים היום ממש כפי שהייתה לפני שנתיים, כשהקנאים העוטים שחור של דאע"ש הסתערו על מוסול. מצב זה חושף את פשיטת הרגל של דגם ה'מושיע' שביידן דחף אליו בלהיטות: הוא אימץ את אל-מאלכי, וכעת את אל-עבאדי, כ'מושיעיה' של עיראק.

קל יותר לבקר את הגישה הנוכחית מלנסח גישה חלופית, ומשום כך זכתה גישתו של ביידן, שדגלה בהיצמדות לבעל זרוע כזה או אחר בעיראק, לתמיכה רבה בממשל האמריקני (ממשל בוש, שהמליך את אל-מאלכי מלכתחילה, שגה במובן זה לא פחות מממשל אובמה.) בעולם מושלם, עיראק הייתה מנוהלת בידי טכנוקרטים מוכשרים, ולא בידי מנהיגי כנופיות עדתיות מושחתים. אך אל-עבאדי אינו מצליח לזכות באישור פרלמנטרי למינוי טכנוקרטים כאלו לממשלתו, ובכך מדגים את המרחק שבין העולם המושלם למציאות.

מאחר שקשה לכונן ממשל טכנוקרטי יעיל, ניתן רק לקוות להחלשת מעוזי הכוח בבגדד ולאיזון טוב יותר של הכוחות בין הסיעות האתניות, הדתיות והמגזריות במדינה. חשוב במיוחד לגרום לסונים לחוש שהם חלק מהממשל – כפי שהיה בתקופת המתקפה המחודשת של הקואליציה בשנים 2008-2007, אך לא מאז שנת 2011 – ולהחליש את השפעתה של איראן, שגיבתה לאורך שנים את השיעים.

ארצות־הברית אינה יכולה לגרום לשינוי כהרף עין. אבל היא יכולה לנצל את כוחה הדיפלומטי, הפוליטי, הכלכלי והצבאי כדי לשפר את המצב העגום בעיראק. שיפור כזה ידרוש מאמץ מרוכז דוגמת זה שהשקיעו הגנרל דיוויד פטראוס והשגריר ריאן קרוקר בשנים 2008-2007. הם הבינו שלא תיתכן התקדמות צבאית נגד אל-קאעידה בעיראק, הגלגול הקודם של דאע"ש בהקשר זה, בלי התקדמות פוליטית.

פטראוס וקרוקר הצליחו משום שבעיראק היו הרבה יותר חיילים אמריקנים (170,000 לעומת 5,000 היום) וגם משום שהם נהנו מתמיכת הנשיא: ג'ורג' בוש הבן ערך שיחות ועידה שבועיות עם אל-מאלכי, כדי לדחוף אותו בכיוון הנכון. הנשיא אובמה, לעומתו, התרחק מכל מה שנודף ממנו ריח עיראקי, על בסיס ההשקפה שמדובר במלחמה של קודמו. הוא הניח את תיק עיראק בחיקו של ג'ו ביידן, שהמשימה הייתה גדולה מכפי כישוריו. את התוצאות אנחנו יכולים לראות היום: שיתוק בעיראק וראש־ממשלה חסר אונים, המשיב את כוחותיו מהחזית כדי להגן על הבירה ממפגינים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. דעאש לא ישתלטו על עיראק כי האיראנים לא יאפשרו זאת. זה גם חלק מההסכם של האייתולות עם ממשל אובאמה שמאפשר להם השתלטות בתנאים נוחים על עיראק ועל סוריה. השאלה הגדולה היא איך יגיבו הסעודים להתשלטות איראנית על עיראק. ברור שהסעודים לא יקבלו כל סיוע מהקנייתי בבית הלבן שהפנה להם עורף (וכנראה שגם לא ממחליפתו קלינטון). האם יצליחו ליצור קואליציה של מצרים המפרציות וירדן (בתמיכה דיקרטית של ישראל) כנגד ההשתלטות האיראנית על הסהר הפורה?

    1. התיאוריה שלך נכונה, בלית ברירה.
      ישראל לא מעוניינת בצבא איראני סדיר צמוד לגבולה עם סוריה. יש לה מספיק עסק עם כנופיה ענקית בגבול לבנון.
      אז אולי ישראל תאפשר השתלטות שיעית מסוימת על עיראק (יש גבול למה שישראל צריכה לעשות בשביל שיהיה שקט באזור), אבל סוריה תיהפך לשטח מוות עבור האיראנים. ולבנון תיהפך לסברה ושאתילה המודרנים עבור השיעים. ירדן תהיה מוגנת ע"י ישראל בשיתוף פעולה סעודי (בכ"ז, סעודיה לא מסוגלת להגן על גבולותיה שלה עם צבא קטן ולא יעיל), ואיראן כנראה תאוים ע"י פקיסטאן בכדי להעסיק אותה בחצר האחורית שלה ובמיוחד ע"י מדינה שיש לה את מה שאיראן כה שואפת להשיג – נשק גרעיני.
      לגבי דאע"ש, הוא ישגשג עוד שנים רבות כי הוא ושלוחותיו מעסיקים את השיעים מבתוך עיראק וסוריה, והשכר שלהם הוא כיבוש אירופה מידי הנוצרים (ה"כופרים") שלא רק שלא סייעו לסונים אלא אף חיזקו את השיעים במלחמה הנוכחית (בין אם ע"י עיסקות עם איראן ובין אם ע"י פגיעה בדאע"ש).
      אחרי אירופה יגיע תורה של יבשת אמריקה. הדרומית כבר נכבשת לאט לאט ע"י מהגרים סונים ודילים חשאיים עם מדינות מוסלמיות, הצפונית עוד מעט תיכבש (ע"ע דטרויט).

  2. אז מה היה לנו.
    יש מכל טוב.דאעש וגם מורדים .יש מעצמות .וגם אלה שפה בוחשות.והערבים מלאים עצבנות .חוששים ומה לא.אז מה השלב הבא.סוריה המיסכנה האומללה.העם הסורי שם.זוועה כולם עליו.מפציצים יורים מפוצצים .וכבר לא יודע לאן ליברוח.חלקים נהרסו פליטים חיי אדם חסרי ערך.להיסתכל על סוריה ולתפוס את הראש.מה זה שקורה פה בחגורת התנך אמאלה.חגורת התנך מישתגעת.אשור ארם נהריים ממלכת ישראל ממלכת יהודה פלישתים מיצרים צור צידון עבר הירדן חרן….. מה לומר ומה לדבר.אין מה לומר.אנשים מתים בכמויות בקילו ובטונות .אין בתים אין גג.אפילו אלה שבאוהלים מופצצים.והשוועה עולה עד לשמיים.כאילו ההיינו או חלמנו.דם אש ותימרות עשן.והאי ודאות שולטת.מלא עמודי אש וענן.וזבטות בפנים ופצצות מילמעלה ומילמטה.והמון המון אללה הוא אכבר.אכבר פה ואללה שם .יאוולי כניראה גם השם בוחש חזק ועד אנה אנו באים.זה כמו פטה מורגנה תעתוע.גם יציאת מיצרים היתה כולה תעתוע.אבל מלאה אלוהים ופלאות.ירחם השם על כולנו.

    1. נאמר כבר מזמן שאחרי חורבן בית המקדש הנבואה ניתנה…?
      מה שמדאיג אותי יותר מצליעת הברווזים בבית הלבן זה החיסול המובטח של דאעש
      בידי הממשל שיבוא לוושינגטון ב20 לינואר 2017.
      לא רואה שום נזק לנו בהתכתשות חזקה בין דאעש והשיעים.
      ציטוט מבגין ״ בהצלחה לשניהם״