אם חשבתם שפרופ' אהרן צ'חנובר יחזור מצפון קוריאה עם לקחים נגד דיקטטורות – טעיתם. בחירתו להאשים דווקא את המערב במצבם של אזרחיה היא תסמין מוכר של מחלת חיבת השמאל לטוטליטריות
פרופסור אהרון צ'חנובר, זוכה פרס נובל לכימיה, ביקר לפני מספר ימים בצפון-קוריאה וחזר זועם. לא זועם על המשטר במדינה הקומוניסטית הדיקטטורית והחשוכה, אלא על המערב, כמובן, שמעז להטיל סנקציות על המדינה האומללה והמסכנה.
לאחר שהצהיר באחד מאתרי החדשות כי הוא "מתקומם נגד הסנקציות", תיאר צ'חנובר את התרשמותו מהמדינה, בעיקר מכך ש"החינוך והדיור פה הם חינם", ואף התגייס למאמץ הפטריוטי המקומי: "הם לא ייכנעו לסנקציות הבינלאומיות, זה ברור לגמרי", אמר. ומה באשר לדיווחים על עוני? ובכן, "הם מתקיימים בכבוד צנוע. נכנסנו לחנויות ויש אוכל, אבל אין מבחר ענק. החיים מאוד בסיסיים. אוכל הם מקבלים בתלושי מזון ובמעט הכסף שהם מרוויחים הם יכולים לקנות אוכל". נשמע בהחלט רומנטי, חביב וגם אותנטי – אחרי הכל, הסביר צ'חנובר, "לא רצינו להיפגש עם המנהיגים הפוליטיים והצבאיים של המדינה, אלא רק עם סטודנטים ואנשי אוניברסיטאות. הם כיבדו את הרצון שלנו…". ואף מילה על תדרוכים ואיומים, כן?
לבסוף, טוען צ'חנובר, "אני יוצא עם רושם טוב יותר משנכנסתי, אפילו הרבה יותר טוב, וכמובן שלא ראיתי את הכול. רואים ילדים, חינוך, אוניברסיטאות, סטודנטים צמאים לידע, אין רעב". האמנם?
צ'חנובר מזכיר את אותם אינטלקטואלים מערביים (בעיקר מאנגליה, אך גם מארצות-הברית) שביקרו בברית-המועצות ורוחם נתמלאה התפעמות ותקווה. כזה היה אחד מגדולי המחזאים בעולם, ברנרד שו, שהוזמן לביקור ברוסיה של שנות השלושים של המאה הקודמת, וחזר לאנגליה כמעריץ נלהב. הוא תיאר את הגולאגים כ"מקום חופשה יוקרתי" ש"אנשים יכולים לעזוב, אך כלל לא מעוניינים בכך", ובבואו לצאת מרוסיה הסביר שהוא "עוזב את אדמת התקווה וחוזר לייאוש של מדינות המערב".
שו וצ'חנובר אינם לבד. נקל לספק דוגמאות אחרות מתוך מדינת ישראל עצמה: כך למשל, הניסיונות של אינטלקטואלים נאורים לראות בארכי-טרוריסטים ורוצחי ההמונים כמנהיגים אמיצים, שבסך-הכל פועלים לטובת עמם. ישנו גם הניסיון להפוך תפיסה רעיונית חשוכה ומסוכנת לחברתית ומתקדמת, כמו במקרה של ח"כ דב חנין, המעריץ את צ'ה-גווארה שאף התגאה בכך בדף הפייסבוק שלו; או ח"כ שלי יחימוביץ' שמפרסמת פעם אחר פעם סיפורים נרגשים על "חג הפועלים", 1 במאי, ומעלה געגועים לימי הסוציאליזם הסולידריים.
אל תגיד לי מה טוב לך
מהי אפוא הסיבה לפיה אינטלקטואלים מערביים רבים מוצאים עצמם לא פעם בקו הראשון של החזית, מגנים בחירוף נפש על משטרים חשוכים ורוצחים פסיכופטים שמכהנים גם כמנהיגים פוליטיים במדינות שונות?
ייתכן בהחלט שמדובר בסיבה הנוגעת למאפיינים התרבותיים והכלכליים של אותם אינטלקטואלים, התואמים למדינות המוצא שלהן.
קשה למצוא אינטלקטואל רוסי שמפנטז על חזרה לימי ברית-המועצות הקומוניסטית. מדוע? מכיוון שהוא מבין היטב מה היא המשמעות ההרסנית של הדבר. הוא מכיר את התרבות, ייתכן שאף גדל והתחנך שם ומודע למעשים של המשטר הקומוניסטי, בין אם מתוך ניסיון אישי או חוויות שסיפרו לו משפחתו ומכריו. לעומת זאת, ניתן למצוא למכביר אינטלקטואלים מערביים דמוקרטיים התומכים ברעיון הסוציאליסטי ואף הקומוניסטי, התופסים עצמים כ"נאורים".
היעדר הניסיון והמודעות המוחשיים למעשיו של המשטר – וההסתפקות במחקר אקדמי יבש – מצד אחד; ומצד שני הפריבילגיה לשבת במשרד ממוזג ולערוך מחקרים כאוות נפשך, ללא דאגות משלילת חירות או מעול כלכלי, כל אלו מאפשרים לאותם אינטלקטואלים נאורים לחקור סוגיות קיצון ולהזדהות עמן, שכן מדף A4 החיים תמיד נראים אכזריים פחות והנייר סובל הכל. חופש הביטוי הרחב במדינות המערביות מאפשר לאינטלקטואל הנאור להזדהות עם משטר אכזרי ולנסות להגן עליו באמצעות הסברים אלטרנטיביים, חדשניים ו"מתקדמים". אין בכך מעין ביקורת על חופש הביטוי, אלא קביעת עובדה מציאותית.
אך יתרה מכך, וחשוב עוד יותר: האינטלקטואלים רואים בפטרנליזם אמצעי נאור בדרך להשגת למטרה מוסרית. מכיוון שהאינטלקטואל רואה עצמו כאריסטוקרט החדש וכאליטה השלטת, אזי בהכרח הוא יודע טוב יותר ממושא מחקריו וכתבותיו מה הם הדברים שצריך להשיג ואיך לעשות זאת. אשר על-כן, הוא מתפעל משיטות הציות, התכנון והסדר שמציע – לטובת ההמונים כמובן – שמציעות השיטות הקולקטיביסטיות. ככל שההמונים מעורבים פחות, כך יותר קל לאינטלקטואל ליצור ולתכנן חברה צודקת ומוסרית יותר. בחליפותיו היוקרתיות, מתוך משרד ממוזג ותחת הגנה שמספק השפע המערבי, הוא נמשך ל"קדמה" שמציעים מנהיגים סמכותניים, כיישום של אידאולוגיות אוטופיסטיות מסוכנות.
המערב תמיד אשם
בניגוד לשו (שהצדיק גם את הטיהורים ומשפטי הראווה של סטאלין, שהביאו למותם של עשרות מיליונים), צ'חנובר אינו מעריץ עיוור. הוא מזכיר שמדובר במדינה עריצה, שיש בה פחד בקרב תושבים, ושאין בה אפילו אינטרנט (תודה באמת), אך התיאור הכללי שלו מעביר מסר כי המצב לא נורא כפי שנדמה, ושבסך-הכל מדובר בעוד מדינה נחשלת שהמערב דיכא ומדכא בתוקפנותו, במקום לעזור לה להתקדם על-ידי הסרת סנקציות ואי-התערבות.
האמת היא, כמובן, שבניגוד לרוח הדברים הרומנטיים והאוטופיסטיים של צ'חנובר, מדובר במשטר מפלצתי, מתועב ורצחני (כמו כל משטר קומוניסטי), שמדכא באופן חמור ובלתי-אנושי זכויות אדם, שמפעיל על-פי הערכות בין 12-6 מחנות כפייה וחשיבה מחדש – שבהם מועבדים בפרך בערך 200 אלף איש. תחת המשטר הלא-אנושי הזה, העוני ורעב כה נרחבים עד כדי תופעת קניבליזם הולכת ופושטת. המנהיג בצפון קוריאה הוא דיקטטור צמא דם שמוציא להורג אנשים באופן אקראי לפי מצב רוחו, והוא מחזיק בנשק גרעיני שיכול לחולל כאוס שלם בכל כדור הארץ, בלחיצת כפתור.
להלבין משטר כזה ולהטיל את האחריות למצב האזרחים על המערב במקום על אותו משטר דמים אכזרי ונפשע, ולו גם לא על דרך אמונה עיוורת, כמוהם למעשה כעזרה וכשיתוף פעולה עם הפשעים שמתחוללים על-ידי אותו משטר.
מול רוצחים מתועבים בסגנון סטאלין, היטלר ושושלת קים, צריך לצאת בתקיפות ובכל העוצמה, ולבודד אותם, עד שייכנעו. העובדה שאינטלקטואלים מערביים מעניקים גב ותמיכה מוסרית, רעיונית ותפיסתית למשטרים אלו, אגב האשמת "ניאו-קולוניאליזציה" ו"התגרות של המערב", היא חרפה ואות קלון להשכלה ולנאורות.
ההסברים כאן לא מאוד משכנעים. מציע לקרוא את ספרו של הסוציולוג פייר בורדייה Distinction. הספר שלא תורגם לעברית טוען כי הדרך המרכזי שבהם אנשים משיגים סטטוס ויוקרה חברתית ומקצועית היא פרקטיקות של התבחנות, פרקטיקות שמסמנןת את בני האדם שמפעילים אותם כטובים יותרלמשל, אנשים שעושים פעילות גופנית בפרהסיה לא עושים זאת רק כדי לשמור על בריאותם אלא גם כדי להתבחן ממי שאינם עושים זאת ולסמן לציבור שהם אנרגטיים ושיש להם מספיק זמן פנוי כדי לעסוק בפעילות מזוג זו, כלומר שהם בעלי אמצעים. בדומה, אחד מסוגי ההתבחנות הדומיננטיים (בעיקר אצל אינטלקטואלים) היא התבחנות מוסרית: הטענה שאני נעלה על אנשים אחרים מבחינה מוסרית, שאני טוב יותר, צודק יותר. זוהי גם הפרקטיקה המרכזית של הטבעונים. לכן הטבעונים כל כך מילטנטים: מטרתם להציג לסביבתם שהם מוסריים וצודקים יותר ולכן טובים יותר ונעלים יותר מאוכלי בשר (ומצמחונים). מה שמעניין הוא שמדובר בתהליך שפועל באופן דו-כיווני, מכיוון שהוא יוצר שיח ותרבות ומושפע מהשיח ומהתרבות: אם אינטלקטואל או טבעוני מעוניינים לסמן עצמם כמוסריים יותר מאנשים אחרים, תיווצר זהות בין מוסריות או טבעונות לאינטקלטואליזם ואז גם יהיו אנשים שיאמצו טבעונות או עמדות מוסרניות כדי לסמן עצמם כאינטלקטואלים. תופעה דומה קשורה גם לתמיכה בסמול שלפחות בישראל היא הרבה יותר שבטית מהתמיכה בימין (לכן מחנה הסמול הרבה יותר הומוגני). זוהי פרקטיקה של התבחנות מוסרנית ואינטלקטואלית שמאמצים אותה אנשים רבים שאינם אינטלקטואלים רק כדי לסמן את עצמם ככאלה (כלומר כשייכים למחנה המשכיל והנאור). גיל ההתבגרות הוא גם הגיל שבה אנשים מתחילים לאמץ פרקטיקות של התבחנות, כי זה הזמן שבו הצעירים מתחילים להיות מודעים לעצמם ביחס לחבריהם, מתחילים לתהות על מקומם בחברה ובוחנים את אופני השתייכותם אליה. לכן גיל ההתבגרות היא תקופה פורמטיבית בהתעצבות הפרקטיקות האלה בהמשך. כלומר זו הנקודה שבה אנשים רבים מאמצים פרקטיקות התבחנות שילוו אותם למשל כל חייהם. ולכן יש חשיבות עצומה אם נולדת בת לאביב למשפחה ליברלית סמולנית וטבעונית או שנולדת בירושלים למשפחה חרדית. כל אחד יאמץ פרקטיקות התבחנות אחרות שיסמנו לאחרים את מעמדו ואת מקומו בחברה.
באופן כללי השמאל במערב הוא אנטי ממסדי. תמיד יחשוד שהשלטון זומם וחורש מזימות נגד האזרח. הוא רואה עצמו כמגן זכויות אדם אלא שבמסגרת רגישותו הרבה לזכויותיהם של טרוריסטים, שכל מטרתם להחריב את החברה המערבית, יגלה כהות חושים לעמו ולמדינתו. כך השמאל בישראל, תמיד יאשים וילקה את עצמו ואת מנהיגיו ויחפש צידוקים למעשה טרור מצד אוייביו. באירופה המצב כל כך חמור וקיצוני שהשמאל "הנאור" הצליח בשם כביכול ערכים אוניברסלים וסגידה לפוליטקלי קורקט שבה אין עושים הבחנה בין תרבות לתרבות ושאסור לחשוב שתרבות המערב עדיפה על תרבות נחותה בעליל הרווחת אצל המוסלמים. העיוורון שבו לקו באירופה מוביל אותם למה שאנו עדים לו כיום – סכנה לתרבותם ולזהותם הלאומית והדתית.
לפי הדברים של הסוציולוג, אנשים לא משנים את דעותיהם עם הזמן.
מנסיון, זה לא כך.
ההסברים עד כה לא שיכנעו אותי
"מחקרים" ב"מדע" "הסוציולוגיה" ,כמו גם בשאר מדעי הדשא והעשב, לא שווים את הניירות שבוזבזו בכתיבתם,
באמת עופר? קראת פעם מחקר בסוציולוגיה? או שזו הדרך שלך להצדיק את הבורות שלך?
אכן, כתבה בתוכן ובמילים כדורבנות. המלך עירום!
ההסבר שלך משכנע, וכלל אינו עומד בסתירה להסברים האחרים והלאא פחות משכנעים הנ״ל.
כמה נכון.
חשוב להוסיף
רוב האנשים הללו לא באו במגע בחייהם עם מתנחלים, מזרחיים, ערבים, שחורים וקשיי יום. בגיל מסוים אתה מבין שהערך של הדברים שכתבת בחייך (אינני יודע במקרה של צחנובר) לא שינה את העולם. במילים אחרות לא נגעת בכלום. ובמילים אחרות לא חיית. כדי להרגיש את חריפות החיים אתה צריך משהו קיצוני ובמקרה של אינטלקטואל זה לומר משהו קיצוני או להתחבר לתנועה הזויה. כך הוא מרגיש חי במיוחד יותר מזה שנמצא לימינו.
את האנשים החיים האמתיים מעולם לא פגש.
לאדם:
השמאל הוא לא אנטי ממסדי. הוא הכי ממסדי שרק יכול להיות. הוא מאמין רק בדיקטטורה וכפיית דעותיו וסתימת פיות. כך השמאל מתנהל במערכת המשפט, בתקשורת, באקדמיה, באומנות – הוא דורש ציות מוחלט, פוסל כל דעה שונה או חשיבה ביקורתית ומעניש בחומרה כל מי שלא מיישר קו.
אנשים ללא ספק פוליטי מעוררים בי עוינות. כמו חבר טוב שהפך עורו כי הצבעתי לליכוד, והפסיק להגיד לי שלום, למרות ששירתנו במילואים יחד. זה היה מגוחך ומפתיע. למותר לציין שהוא במאי טלוויזיה, איש שמאל ואפילו לוחם לשעבר בשירותו הסדיר.
מצד שני הימין אינו יומרני כל כך, ומצביעי הימין שפגשתי בד"כ מגעילים באמירות כמו "לגרש את הערבים" ו"שיגידו תודה". על אמירות כאלה גדלתי.
קל מאוד להתחבר לשבטיות של סיסמאות "להיכנס בהם" או "להפסיק את הכיבוש".
השורה התחתונה שמאוד נוח להרגיש נאור בשמאל שהוא "טיפש מלומד" או צודק וכוחני בימין המתלהם. כדאי להרים מבט ולהסתכל מה נכון לנו, והאם אפשר לשפר את חיינו בצורה מפוכחת.
חייב להיות משהו בין שני הקצוות. "הם" לא יאהבו אותנו – אבל רובם עסוקים בלחיות.
ואנחנו חייבים להיות חזקים בטחונית – ולהמשיך לשאוף לערכים ומוסר.
יש להבדיל בין השמאל הממסדי-פוליטי לבין תנועות נישה שהן באותה המיטה עם אותו השמאל הפוליטי ואני לא חושב שכל נישה לחוד מקשרת בכלל את זה שהיא תורמת לאותם הנרטיבים.
פרוגרסיבים, תנועות פמיניסטיות, טבעונים רדיקליים, זכויות בע"ח(PETA וכו'), למען איכות הסביבה ואנטי גלובליזציה, אנרכיסטים למיניהם, מקדמי פוליטיקלי קורקט שיימרים, תנועות אנטי פאשיסטיות(ANTIFA וכו') שכביכול מהוות אנטיטזה לנאו-נאצים (שמייצגים את הימין בעיניהם) ועוד….כל אלו הם א-מפלגתיים ואנטי ממסדיים, אבל למחצה. הם יצעקו חזק יותר כשיש שלטון לא שמאלני או כזה שנתפס (רפובליקני למשל, או הליכוד/הבית היהודי) אך עדיין יתנגדו לשלטון שמאלני מתון גם אם פחות. אין לאלה תקנה, הם פאנטים ואידיוטים שימושיים של אותו השמאל הממסדי.
למען ההגינות:
צ'חנובר אמר שמהסנקציות נפגעים התושבים בצפון קוריאה, לא השלטון.
מחסור במזון ותרופות פוגע באדם הפשוט. לא בדיקטטורים למעלה. לכן הוא אמר את מה שאמר.
הוא התבטא ברמה האנושית הבסיסית ולא דיבר על פוליטיקה.
הערכתו ש"הם לא יכנעו לסנקציות" נכונה. לדיקטטורים זה לא מזיז. העם לא מעז לעשות כלום כי מדובר במשטר רצחני. ברה"מ היתה סופר ליברלית יחסית לחולי הרוח ששולטים בצפון קוריאה.
צ'חנובר לא טיפש. הוא יודע בדיוק את מצב הדברים.
הוא לא השמיע שום דברי צידוק או חנופה לשלטון. הציג את הדברים כמו שהם נראים לו. הוא לא הצטלם עם הדיקטטור המטורלל. הנה סיכום דבריו (מהקישור במאמר עצמו):
"זה היה ביקור מרתק ביותר, כאילו נפלת לירח. זו מדינה שאין לה כל קשר לעולם החיצון. אני יוצא עם רושם טוב יותר משנכנסתי, אפילו הרבה יותר טוב, וכמובן שלא ראיתי את הכול. את רואה ילדים, חינוך, אוניברסיטאות, סטודנטים צמאים לידע, אין רעב, ומהצד השני זו מדינה סגורה לחלוטין, אנשים בה פוחדים מהשלטון, אין קשר לעולם החיצון, אין אינטרנט, אז זה יותר טוב ממה שחשבתי, אבל רחוק מהטוב הרצוי".
שמעתם? "סגורה", "מנותקת מהעולם החיצון", "אין אינטרנט", "אנשים פוחדים מהשלטון". אז כנראה שהוא לא מאותם אינטלקטואלים (ממדעי האיך עושים רוח שמייצרים מילים) מעריצי העריצות. הוא דוקא מדען שתגליותיו היטיבו עם האנושות.
יש מספיק על מי להיתלות כ"סמולן מנותק ושבוי במגדל השן".
צ'חנובר הוא לא מאלה.
אני מעריך ומוקיר את האתר הזה, כותביו ועורכיו. נעשית כאן עבודה חשובה ומאירת עיניים.
לצערי מאמרים כאלה פוגעים באתר.
זה שהוא לא הבין שכל מה שהוא ראה היה מה שהשלטון רצה שיראה הופך אותו לצערי לטיפש. זה לא שהוא יכל להסתובב באופן חופשי במדינה ולהתרשם באמת.
"להלבין משטר כזה ולהטיל את האחריות למצב האזרחים על המערב במקום על אותו משטר דמים אכזרי ונפשע,"
אותו דבר הפלסטינים והחמאס והסגר שישראל עושה 🙂
מאמר מיותר,
שמעתי את צחנובר בראיון רדיו, הוא לא מביע שום תמיכה בדיקטטורה.
עיקר טענתו היתה שהסנקציות פוגעות בעם הפשוט. הדוגמה עליה חזר היא נושא התרופות, מדוע ילד נענש ולא מקבל אנטיביוטיקה מערבית, בזמן שהשלטונות יכולים להשיגה לעצמם.
תופעה שאכן קיימת אבל להשליך אותה על כל השמאל דרך ייחוס הערצת דיקטטורות לשלי יחימוביץ' זה לא רציני.
הקשבתי בקשב רב לראיון ברדיו של פרופ' צ'חנובר. ומה שהוא תיאר ממש לא דומה למה שהוצג. הוא דיבר על הפשטות אך מצד שני דיבר על כל שהכל מצומצם וחסר נגישות הוא דיבר גם גם על הסנקציות אך בעיקר על אלו שמונעות אנטיביוטיקה מילדים קטנים שהם לא אשמים במצב שאליו הביאה הדיקטטורה. בקיצור שמעתם את מה שרציתם לשמוע…
מאמר עלוב
ככה זה שמדברים מרום האקדמיה ולא מהשטח בו חיים האנשים , מוצאים הצדקה לכל מעלל של דיקטטור באשר הוא
הפער בין מה שנכתב כאן לבין מה שצ׳כנובר באמת אמר הוא מדהים. הוא לא האשים את המערב במצב בצפון קוריאה, אלא אמר שלהטיל אמברגו על אנטיביוטיקה לא מועיל ואף מזיק. הביקורת פה ילדותית ושטחית ובגדול חלק מהניסיון המתמשך של מידה לשכנע את קוראיהם שהדרך להגיע לידע היא לא באמצעות מחקר אקדמי, או חשיבה מורכבת, אלא על ידי ציטוט סיסמאות פשטניות וחלוקת העולם לטובים ורעים מוחלטים. במידה ממשיכים לשאת את דגל הבורות.
האיד במאי החל בשיקכו בכלל.
מדוע ללכת סחור סחור, לטעון טיעוני דשא אקדמאים ולהתעלם מהאמת הפשוטה?
צ׳חנובר, בדומה לדניס רודמן, אולי גאון/מוכשר בתחום עיסוקו אך מגלה בורות מופלאה בכל מה שנמצא מחוץ ״למגרש״ הידע שלו.