הסטודנטים ה"חברתיים" מבעירים את פריז

רפורמה כלכלית שיזמה ממשלתו של פרנסואה הולנד, הביאה רוחות מהפכה לככרות בפריז. אלימות קשה, ונדליזם, והפגנות כמיטב המסורת הרדיקלית של הקומוניזם. בינתיים, האסלאם הקיצוני מחכך ידיים בהנאה

פריז בוערת; הצתת הניידת בשבוע שעבר. צילומסך

בימים האחרונים פריז בוערת. תנועת 'עומדים כל הלילה' (נואי ד'בו), שהחלה לפעול ב-31 במארס האחרון, מאיימת ל"ברוא עולם חדש" ולהפוך את צרפת. הרקע, כרגיל אצל מהפכני השמאל, כלכלי: רפורמה חדשה בהובלת הנשיא הולנד, שאמורה לשחרר מעט את שוק העבודה המנוון של צרפת. מהלך כזה, מוגבל ככל שיהיה, הוא ניצוץ שתמיד מבטיח לגייס המונים בצרפת. וצרפת היא ארץ שבה תפיסות כלכליות מרקסיסטיות עדיין מוצקות כמו אבני המרצפת במדרכות, שנעקרות ונזרקות כעת לעבר השוטרים.

לפי המרקסיסטים בני זמננו, העם הפשוט נמחץ תחת עקביו של קפיטליזם בלתי מרוסן מאז ש… בעצם מאז מלחמת העולם ה-2… סליחה… מאז המאה ה-19. הקש ששבר את גב הגמל, לטענת המפגינים, זהו הניסיון של ממשלה סוציאליסטית להקריב את מעמד העובדים (היום זה כולל כמעט את כולם) למולך של עולם הפיננסים, הניהול, הגלובליזציה. האם ממשלתו של הולנד קיוותה למעשה שהצעת החוק תעבור מכוח זה שהיא נקראת על שם שרת העבודה החדשה מרים אל-חומרי? זה לא עבד.

בהתחלה בעלי ההשקפה הקפיטליסטית של השוק החופשי היו בעד הרפורמה המוצעת; למה לא? היא תכניס קצת גמישות ליחסי העבודה. אבל הרעיון שעסקים קטנים יוכלו לשכור ביתר קלות עובדים חדשים על-ידי זה שיוכלו ביתר קלות לפטר עובדים לא יעילים, הוא רעל למרקסיסטים-לניניסטים. זה יוריד את המועסקים שכבר עכשיו נאנקים תחת המגף על ברכיהם, הצהירו המרקסיסטים. הם לא ירשו זאת.

כפי שהדברים התגלגלו, הממשלה דיללה את הרפורמה ואיבדה בדרך את תמיכת הימין. מנגד זו היתה זריקת מרץ לשמאל הקיצון שמסכן את הרוב הרעוע של ממשלת הולנד. הדיון הפרלמנטרי נקטע באיבו באמצעות האופציה שנקראת 49.3. זו מעניקה לנבחרים את הבחירה בין קבלת החוק לבין הפלת הממשלה. הצעת האי-אמון של האופוזיציה לא עברה, אך הסיעה המורדת בתוך הרוב היתה על סף העברת הצעת אי אמון משלה. עוד דוגמא לדרך המהירה להגיע לשום מקום.

הפעולה האמיתית התרחשה ברחובות. שם שימש חוק 'אל חומרי' כתירוץ טוב להתכנסות של כל המרידות המבעבעות בחברה הצרפתית. המחאה של 'עומדים בלילה' משכה כיסוי תקשורתי ללא גבול, תוך שהיא ממותגת כתוצר מרענן של שלילת הקיים על-ידי אידאליסטים מלאי רוח נעורים. כיכר תחריר הקטנה והמטריפה שלנו! עיתונאים אוהבים להתחבר לאחוות המניפסטים הפופוליסטיים – עד שאנשי המחאה פונים לפתע נגד התקשורת, מכניסים להם אגרוף בפרצוף, שוברים מצלמות ומיקרופונים. כך הופך הכיסוי הנלהב הלא ביקורתי לאופציה המועדפת עבור כתבים שרוצים לקבל נגישות. נעורים זה הדבר הכי טוב למיתוג תנועה. כל תנועה. תזכרו את התמונה של הילד הקטן איילאן שטבע ונסחף אל החוף התורכי – הוא פתח את שערי אירופה לאיל הניגוח של הצעירים בגיל גיוס שהסתערו על גבולות האיחוד מיוון ועד גרמניה בקיץ 2015. זהו הג'יהאד ההומניטרי כביכול.

כך ערבבה התקשורת דימוי טרנדי של 'עומדים בלילה'. זוויות צילום מתוחכמות, ובחירה מוקפדת של ראשים מדברים לא-רשמיים. אלה תוגברו על-ידי פרשנים של דעת הקהל מהנשיא ומטה. רובם לא הניחו את רגלם בכיכר הכבושה. ימים ולילות חלפו מבלי שנשמע איזה "רעיון גדול" שיכול לייצר סאונד-בייט טלויזיוני. ובכל זאת נשמרה ההילה של חיפוש נוגע ללב לקראת אמת גדולה, צדק חברתי רחב יותר, ודמוקרטיה מושלמת. ההוכחה הייתה מספרית. לילה אחרי לילה משכה 'עומדים בלילה' מפגינים נלהבים שמילאו את הכיכר. למי אכפת ש'עומדים בלילה' הפכה למטרד אדיר עבור האזרחים שפשוט מתגוררים בסביבה של כיכר הרפובליקה. אלה נמחצו תחת צלילי מוזיקת הטכנו שנוגנה משקיעת החמה ועד צאת הנשמה.

כשהתחברה למחאה גם אלימות בריונית פטרו אותה כמעשי פזיזות שיצאו מכלל שליטה, אי שם בשוליים של הדבר האמיתי: ביתנים של פולקלור, כתובות גראפיטי מרושלות, אוהלים רעועים, וכמובן האסיפות הכלליות היומרניות כל כך. בחצות היו יוצאים מבין שורות המחאה "המרסקים" שתקפו את המשטרה משך שעות ללא סוף במוטות ברזל, אבנים, בקבוקים ופצצות תבערה… אנשי התנועה הציגו את עצמם כפתוחים לכל רוח ללא מנהיגים, ללא מבנה היררכי אנכי, כאילו 'עומדים בלילה' היא ה"דמוקרטיה ההשתתפותית" האולטימטיבית. וכיוון שכך פטרו את התנועה מכל אחריות לגורמי השוליים שתקפו את המשטרה ועסקו בהרס רכוש ציבורי ופרטי – בייחוד בנקים.

מוקעים על-ידי אחדים אבל לא על-ידי כל המתונים, האנשים רעולי הפנים של הזרוע החמושה הגיחו פנימה והחוצה מתוך גושי המחאה, מבטאים באמצעות חפצים קהים את העוינות הרטורית של 'עומדים בלילה'. מאות שוטרים נפצעו, כמה מהם במצב אנוש. כאשר נשאלו אם הם מגנים את האלימות, נתנו דוברים לא רשמיים תשובות נוסח מחמוד עבאס: אני מגנה כל אלימות, את האלימות של האבטלה, את אלימות הגלובליזציה, האפליה, אי השוויון בהכנסות, את אלימות המשטרה והשימוש הלא מידתי בכוח… כמה מוכר.

שום דבר כמובן הוא לא באשמתם. כשחסר בית דקר למוות שותף-לסבל "בשולי האסיפה הכללית של 'עומדים בלילה' בבורדו, הם אמרו: "הוא לא משלנו. חסרי הבית באים משום שמקבלים כאן ארוחות חינם". יש ועדות על נושא דיור, סיוע משפטי וכל מה שאתם רוצים. אבל חסר בית אמיתי ומאיים הוא לא משלנו, הוא לא שייך לכאן.

מרידה יד שנייה של בטלנים

התנגדות לחוק העבודה של 'אל חומרי' היתה הניצוץ; המהפכה הפכה ליעד. אין שום דבר שהממשלה הזו מסוגלת לעשות כדי לספק את רעבונם של המפגינים היושבים בשילוב רגליים על המרצפות הקרות של כיכר הרפובליקה מטרים ספורים מהאנדרטה המאולתרת לזכר קרבנות הרצח ההמוני של הג'יהאד. לאור היום 'עומדים בלילה' אינם מראה מלבב. ליד בסיס העמוד של מאריאן, סמל הרפובליקה הצרפתית, התחלפו הנרות והפרחים בסיסמאות מסורבלות, שלטים, הצהרות ואיומים מצד ההולכים עד הסוף.

דבוקות של בטלנים, לא צעירים ולא אידיאליסטים, כאלה שבוודאי אינם חולמים על עולם חדש יפה, משוטטים למרגלות סמל הרפובליקה, שותים ומרעישים. במבט מקרוב "הכיבוש" הוא מחזה עגום של מרידה-משכבר, יד שנייה, התכנסות של מטרות אבודות מונהגות בידי לוזרים בגיל העמידה שלא מסוגלים לגייס אפילו 1% של הבוחרים בקלפי של בחירות דמוקרטיות וחופשיות; ביניהם יש קבוצה של מתסיסים אמבציוזיים, חבורה חדשה, שעושה מניפולציות על כמה כאלה שבאמת מחפשים תשובה ועתיד זוהר. ויש שם בוגרי אוניברסיטה מרוששים וצעירים בעלי מקצוע, ובני המעמד הבינוני הנמוך חסרי כישורים ומחפשי עבודה – בקיצור כל האוסף המגשש בערפל הכלכלה הנחלשת והולכת, לצד נערים בגיל ההתבגרות הפורצים לחיים של הרפתקאה, בורגנים מחופשים הצמאים לצדק חברתי, אלה שלא הגיעו אפילו לעמדת הזינוק רדופים על-ידי החזות הקשה של אבטלה, והם נמשכים אל הפארסה הממוחזרת של קלישאות עבשות.

אפשר לקרוא לזה פדופיליה פוליטית, ההתלכדות של כל התנועות שעבר זמנן – קומוניסטים, אנרכיסטים, פולשי דירות, ורשימה ארוכה של "מתנגדים": נגד גלובליזציה, קניין פרטי, מלחמה, נשק, קפיטליזם. וכל אלו מתחככים באנרגיות הפורצות ללא כיוון של צעירים שוחרי צדק. תוך שהיא ממותגת כמרענן של האביב, החידוש של הקיץ, התקווה וכו', 'עומדים בלילה' היא גרוטאה ממוחזרת של כל מה שנכשל.

למיטב ידיעתי, האדם היחיד שנזרק בתוקפנות מתחומי 'עומדים בלילה' היה אלן פינקלקראוט, פילוסוף, סופר, חבר האקדמיה, ויהודי. זה היה ב-16 באפריל. עשיתי טיול מוקדם יותר באותו יום לכיכר הרפובליקה. הדבר הראשון שראיתי זה את מלכת ה-BDS אוליביה זמור יחד עם הנסיכה הקטנה שלה, יושבת בחולצה ירוקה של "חרם על ישראל" וכאפייה נקייה ונוצצת על צווארן. שם חנתה גם משאית BDS מעוטרת בצילומי זוועה של פלסטינים. במידה שניתן לומר משהו עובדתי על 'עומדים בלילה' זה שהם מקבלים בברכה את תנועת ה-BDS למכלול המטרות הנעלות. מראה עלוב באור יום.

גראפיטי מטופש מכל עבר. על הרחבה הסלולה, על ספסלי העץ החדשים, פנסי הרחוב, הכניסה המהודרת של המטרו, ועל פסל מאריאן בכבודו ובעצמו. ביתנים מרושלים מהסוג של מעברות הפליטים בקאליי, אבל הגרפיקה סובלת מהרבה פחות דמיון. האזור מצחין משתן, מריחואנה והעמדת פנים. חלונות ראווה של חנויות ברחובות הסמוכים מסומנים, סדוקים, או חסומים בקרשים. הטראסה של מלון קראון פלאזה 4 כוכבים נטושה, מחיצת זכוכית מרוסקת. מדי בוקר מגיעים עובדי העירייה לנקות את הבלאגן והזוהמה.

ממלחמה בגי'האד למלחמה בקפיטליזם

ב-11 בינואר עמדו מיליוני פריזאים נגד הג'יהאד. בנובמבר שעבר נרצחו 130 בני אדם בסמוך לכיכר הרפובליקה; עמידה ספונטנית לא התאפשרה, משום שהנשיא הכריז מצב חירום. האומה היתה המומה, נראה היה שהממשלה מציגה נחישות. מה קרה לנחישות העממית ולהבטחה המקודשת של הנשיא הולנד להגן על האומה? למרות שנעשה הרבה כדי לפרק את תאי הג'יהאד, הרחק מהעין הציבורית, ההתכתשויות הפוליטיות החלישו במידה רבה את נחישות ההחלטה. תחת לחץ מהאגף השמאלי הקיצוני של הרוב הסוציאליסטי השביר, הצעדים המובטחים דוללו עד שנשטפו כליל. ואז המחאות נגד חוק הרפורמה תפסו את מרכז הבמה. פשוטו כמשמעו, בכיכר הרפובליקה. כך פנתה האומה עורף להתנגדות לאלימות הג'יהאדיסטית.

כשהם מתבוססים בכיכר אנדרטת הזיכרון, התנועה היומרנית השואפת לעולם טוב יותר מתעלמת במכוון מהסכנה המיידית של הכיבוש האסלאמיסטי. דאע"ש הוא לא האויב. הוא אפילו לא קיים בתמונת עולמם. האויב הוא הקפיטליסט, איש הממון, הדמוקרטיה הייצוגית. מבחינתם, התפקיד היחיד של מצב החירום וחוק העבודה הוא לדכא אותנו. הם מגדירים עצמם כפציפיסטים אך מייצרים סביבם אלימות. חרף העובדה שמדי לילה מתנהלים שם קרבות בין השוטרים למפגינים, "הכיבוש" קיבל אישור מהממשלה המתחנפת.

התנועה החברתית משמשת כבסיס להשפלת המשטרה, שעליה אנחנו סומכים כנגד מתקפות הג'יהאד. מאות בריונים מעורבים בהתנפלויות, מתוכם נעצרים מדי לילה רק קומץ. רובם ישוחררו בעונשים קלים.  בשידורי הטלוויזיה רואים את המהומה. המשטרה רודפת ובורחת שעות על שעות ואינה מסוגלת לעצור את ההרס, מתגוננת עם המגינים הגבוהים נגד אבנים ובקבוקים. בריונים שראשיהם מכוסים, לעתים קרובות עם כאפיות, משתוללים בחוצות כמנצחים, חסרי פחד. המפגינים הלגיטימיים כביכול משוטטים בתוך העימותים ולא מנסים לעצור את הבריונים.

בקרב עם של 66 מיליונים עם בחירות חופשיות ועיתונות חופשית וכל החירויות הנלוות, התגבשות חסרת צורה של מיעוט זעיר תובעת היענות מיידית לכל התביעות. הקבוצה מורכבת מצעירים שחצנים המתיימרים לייצג את "העם". המיקרופון עובר מאחד לשני והם מציעים שוב ושוב את ההצהרות הבנויות בפורמאט של ציוצי טוויטר: אנו דורשים את ביטולו המיידי של חוק העבודה, בלי תיקונים, בלי משא ומתן.

ב-15 במאי, כשהפופולריות של המחאות כבר הולכת ומתדלדלת, צברה 'עומדים בלילה' דלק מחודש בחגיגות החמש העולמיות של תנועת פודמוס, שצמחה ממחאות דומות בכיכר פוארטה דל-סול במדריד. הגרסה הצרפתית של התנועה הספרדית קיבלה השראה ממינשר פופולרי שחיברה סטפן הסל המנוחה. המטרה הגדולה שלה למאבק היתה מדינת ישראל. מתסיסים אנטי-ישראלים ידועים כמו אוליבייה בזאנסנו שהניף דגלי דאע"ש שחורים, אנטי-קפיטליסט, אנטי-יהודי ופרו-ג'יהאדיסט, יחד עם ז'וליין באיו מהירוקים שהשתתף במשט לעזה, הם מהגרעין הקשה של 'עומדים בלילה'.

אתמול, ה-18 במאי, איגודי השוטרים הפגינו בכל רחבי צרפת. למרות ש'עומדים בלילה' התחברו לאיגודים המקצועיים, כנופיות הבריונים הנלוות ל'עומדים בלילה' תקפו את יחידות האבטחה של הפגנות האיגודים. יותר מ-300 שוטרים נפצעו, כמה מהם בצורה אנושה. צעיר בן 18 יועמד לדין באשמת נסיון לרצח בהתנפלות על שוטר שיצא ממכוניתו בעיר נאנט. הוא הוכה במוטות ברזל ופניו נמחצו.

אחרי שישה שבועות של השפלה מתמדת של גורמי אכיפת החוק, החליט מפקד המחוז לעבור לאכיפה מחמירה. הוא הודיע ש-40 אנשים לא יורשו להיכנס לאזורים מסוימים שבהם יפגינו האיגודים. זה לא מעורר רחמים? שאותם אנשים שצריכים לעמוד בהיכון נגד מתקפת הג'יהאד הבאה נאלצים להתגונן בהפגנות בכיכר הרפובליקה, ולהתחנן לקצת התחשבות.

ארגון נגד "השוטרים הרוצחים" ביקש רשיון להפגנה נגד הפגנת השוטרים. בקשת הרשיון נדחתה, אז הם הופיעו למרות זאת. כמה מאות. כשזרקו אותם מכיכר הרפובליקה הם הלכו להפגין לפני הבורס דה-טראווייל, שם התעמתו עם שוטרים. מכונית סיור משטרתית שלא היתה שייכת לשום אירוע הקשור להפגנות חלפה ברחוב ועוררה את זעמם של חברי הארגון האנטי-משטרתי. אשה שראה את ההתחרשות אמרה: "הם היו כועסים, הם ראו את מכונית המשטרה, זה היה כמו סמרטוט אדום בפניו של שור זועם".

הם החלו להכות במכונית במוטות ברזל, ניסו לשלוף את השוטרים מתוך המכונית, וזרקו לתוכה פצצת תבערה. שוטר ושוטרת הצליחו להימלט מבלי שראשיהם יימחצו. הם היו חמושים, הסביר מפקד המחוז, אבל הם לא השתמשו בנשק כי הם לא רצו להרוג אף אחד.

כשדאע"ש מפיץ את סרטי הזוועות שלו, האם המחבלים אינם שואבים עידוד מהמראות המלבבים בטלוויזיה הצרפתית? האם אינם מזילים ריר למראה מכונית המשטרה הבוערת, החלונות השבורים, הכספומטים הדפוקים, אבני המרצפת באוויר ומוטות הברזל הרצחניים. כיצד המהפכנים הופכים את הצרפתים למטרות במטווח ברווזים!

אחד מהלא-מנהיגים של 'עומדים בלילה', פרנסואה רופין, עשה סרט "לייב אקשן" בנוסח מייקל מור. הוא מראה בסרט כיצד רימה מנהל חברה כלשהו וגרם לו לשלם 45 אלף אירו לזוג פועלים שחייהם נהרסו כתוצאה מהעברת מפעל לייצור חליפות מצרפת לפולין ומפולין לבולגריה ועכשיו ליוון. החליפה עולה ליצרן 30 אירו ונמכרת ב-900 אירו, ובסופו של דבר הכניסה לבמאי רופין חצי מיליון אירו. אותו פרנסואה רופין ציטט באריכות בכתב העת 'פאקיר' את מנהיג פודמוס. זה מצידו זועק לשמיים את תהילת מודל החיקוי שלו: לנין! לנין! מי היה מאמין. הכל מתחבר בסופו של דבר וחוזר חלילה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. אנחנו צריכים לבקש סליחה מהעולם על כך שחלק מהעם היהודי(שהתכחש ליהדותו) היה המקור לאסון הנורא הזה שבינתיים גבה יותר קורבנות מכל אסון טבע או דת רצחנית…

  2. מאמר ביקורתי ונוקב נגד אנרכיסטים שיש להם מה לומר –
    עד ששואלים אותם מה שמם.