מי בכלל צריך "תיאטרון לאומי"?

בכל מדד שלא תבחנו אותו, "התאטרון הלאומי" הבימה כושל לחלוטין: מספר ההצגות שלו קטן, ההוצאות כבדות, ההכנסות דלות, ואפילו המבקרים המקצועיים לא ממש מתרשמים. אז מדוע אנחנו מממנים אותו?

נכשל בכל מדד; הבימה. צילום: פלאש 90

כותב שורות אלה לא נכח מימיו בהצגת תיאטרון. תיאטרון, מה לעשות, אינו מעניין אותו. לטעמו האישי של כותב שורות אלה, ואולי הוא טועה ומטעה, תיאטרון הוא יצירה ארכאית שהוחלפה בינתיים על-ידי מקביליו, סרט הקולנוע או סדרת הטלוויזיה. אכן, אנשים רבים דווקא נהנים ללכת להצגות תיאטרון, מסיבות רבות, וכותב שורות אלה מכיר בזכויותיהם הלגיטימיות ובהעדפותיהם.

ועדיין, שורות אלה הולכות להיכתב על תיאטרון. מדוע לכתוב על תיאטרון, אם אינך מעוניין בו ואינך מבין בדקויותיו? משום שהכותב – על אף שכאמור אינו אוהב הצגות תיאטרון ואינו סבור שהצגות תיאטרון הן דבר חיוני – עדיין משלם מכיסו לא מעט עליהן. כמה? בשנת 2013 הסתכמה תמיכת המדינה במוסדות ציבור שהעלו מופעי תיאטרון בסכום כולל של כ-194 מיליון ש"ח.

זה נותן לי איזו זכות לומר מילה כלשהי, נכון? אחרי הכל זה (גם) הכסף שלי. אני הספונסור. בעל המאה, בעל הדעה וכולי. אם אתם לא רוצים שאדם שאינו מבין בתיאטרון יגיד משהו על תיאטרון, עשו טובה ואל תקחו אותו בתור ספונסור בעל כרחו, בסדר? מה גם שאני לא הולך לדבר כמעט בכלל על מושגים כמו "פרינג'", "אנסמבל" או "קוואבריולט" (סביר שגם לכם אין מושג מה זה, כי הרגע המצאתי אותו) אלא על כסף. ואם מבקר המדינה, שהקדיש השנה דו"ח מיוחד ל'הבימה', יכול לדבר על תיאטרון בלי שיהיה לו תואר במחול מאוניברסיטת לטביה, גם אני יכול.

אז בואו נדבר על 'הבימה'.

ב-1958 הוכרז תיאטרון הבימה כ"תיאטרון הלאומי של ישראל לשם כבוד". למה? לא ממש ברור. היו אז חגיגות 40 שנה לתיאטרון, ומישהו בממשלה החליט שיהיה נחמד להכריז איזו הכרזה כזו. למה לא? אילו הייתי קצת ציניקן הייתי חושד שמישהו בממשלה, או חבר שלו, או חבר של חבר שלו, היה חבר של מישהו בהנהלת התיאטרון, אבל אני לא כזה.

בכל אופן, החלטת הממשלה הנ"ל לא כללה הכרזה בלבד. היא כללה גם – כמה נוח – "מענק כספי שנתי של מאה אלף ל"י" (בערך מיליון ומאתיים אלף ש"ח במונחים של היום). ומה אכפת לשרים? הרי הכסף אינו של אבא שלהם, אלא של משלם המסים הנדיב-בעל-כרחו (בסדר, גם של אבא שלהם).

זו הייתה אולי הפעם הראשונה, אבל ודאי שלא האחרונה, שבה זכה 'הבימה' למענקים נדיבים יותר משזכו להם שאר התיאטראות בארץ. ב-1995 כמעט קרס התיאטרון, כאשר לאחר ניהול כושל רב שנים הגיע לחובות מרשימים בשיעור של 28.7 מיליון ש"ח. היותו של התיאטרון "תיאטרון לאומי", מה שזה לא יהיה, עזרה לו גם הפעם, ונחתם עמו הסכם הבראה במסגרתו הוא יזכה למענקי סיוע בסך 15.7 מיליון ש"ח, בנוסף להלוואה על סך 12 מיליון ש"ח, בתמורה לצעדי ייעול. צעדי הייעול עזרו לזמן מוגבל, אבל מהר מאוד שוב שקע התיאטרון בצרות צרורות, ובכל אחת מן השנים 2012-2002 נרשמה בדו"חות הכספיים שלו "אזהרת עסק חי", שמשמעותה לבני תמותה שנס גלוי הוא שהעסק הזה עדיין חי. בשנת 2011 התברר שלתיאטרון יש חוב נאה על סך של 42 מיליון ש"ח.

וכך, הסכם הבראה נוסף נחתם, ושוב החליטה הממשלה לתת לתיאטרון מענק על סך 6.5 מיליון ש"ח, פלוס מחילת חוב של 18.5 מיליון ש"ח, בתמורה לצעדי התייעלות. וזה לא היה הסכם הבראה האחרון. שנה לאחר מכן, ב-2012, נחתם הסכם נוסף, לאחר שההסכם הקודם לא יצא אל הפועל. בהסכם האחרון נתנה המדינה לתיאטרון (על-ידי מענקים, הלוואות ומחיקת חוב) 23.8 מיליון שקלים. הידד לתיאטרון הלאומי!

וזה לא הכול. מפה לשם התברר שהסכם ההבראה מטפל רק בחלק מהחובות של התיאטרון, ונותר איזה סכום פעוט של 10 מיליון ש"ח שאינו מטופל. אבל חוב שמוב, את מי זה מעניין. המדינה תממן.

אה, ועוד לא דיברתי על הפיל הלבן הענק שהקים התיאטרון בלב תל-אביב, במימון עירוני וממשלתי זניח של יותר מ-100 מיליון שקלים. ככלות הכל, אם העסק החי עומד למות, מדוע לא לממן לו איזו מצבה גדולה ומכובדת.

מצב קצת מוזר, לא הייתם חושבים? תיאטרון שמקבל מענק ייחודי ומיוחד מהמדינה, כזה שבשנת 2005 הוגדר במפורש שהוא "זכאי לכפל תקציבים", ומגיע לבור עמוק שכזה שוב ושוב?

הבימה משתרך מאחור

לפחות, הייתם אומרים, הוא מעלה הצגות איכותיות במיוחד, רבות וחדשניות? ובכן, לא ממש. הרי לכם טבלה מדו"ח מבקר המדינה:

גרף 1

הבימה, כך מתברר, לא הפיק את מספר ההצגות הרב ביותר, לא את מספר ההצגות החדשות הרב ביותר, לא את מספר ההפקות הרב ביותר, לא את מספר ההרצות בישראל הרב ביותר, לא את מספר המחזות המקוריים הרב ביותר, לא את אחוז ההופעות בפריפריה הרב ביותר; הוא משך מספר צופים ומנויים קטן באופן מובהק מהקאמרי ומבית ליסין; ההכנסות העצמיות שלו קטנות יותר מהקאמרי, ומספר ההצגות והצופים בחו"ל קטן יותר מהאחרים – ועדיין, יש לו מספר משרות כוח האדם הגדול ביותר. הטבלה הזו כשלעצמה, נראה לי, יכולה להיות מופע פרינג' מרהיב וחדשני. אילו היה לי מושג מה זה פרינג'.

הלאה. אמרתי שאני לא מבין בתיאטרון. אבל יש אנשים שמבינים, או לפחות טוענים שהם מבינים. 'האקדמיה הישראלית לתיאטרון' מחלקת מדי שנה פרסים להצגות שונות וליוצרים שונים, על סמך כל מיני קריטריונים של איכות, כפי שהיא לפחות רואה אותה. מה המצב של הבימה אצל האקדמיה לתיאטרון? לא משהו בכלל:

גרף 2

לא נעים. ב-2012-2009 התיאטרון בכלל לא השתתף כמועמד. וכאשר הוא השתתף, התוצאה לא מזהירה במיוחד.

אתם יכולים לטעון שאלו קריטריונים סובייקטיביים, ומי החליט שאנשי האקדמיה הם הקובעים וכן הלאה וכן הלאה. אני מסכים לגמרי. תיאטרון, בסופו של דבר, פונה אל צופיו, ובעניין הזה הפוסק האחרון הוא המבקר, שבניגוד לכותב שורות אלה, מוכן לשלם מכיסו כדי לצפות בהצגות. אלא שגם לפי הקריטריון הזה, תיאטראות כמו הקאמרי ובית ליסין, הזוכים לפחות מימון ממשלתי, עוקפים כאמור בהרבה את התיאטרון הלאומי שלנו.

ובכלל, מה זה "תיאטרון לאומי"? מה "לאומי" בתיאטרון הזה? לא רק אני לא מבין, גם משרד המבקר לא ממש הצליח להבין. לפי סקירתו המכובדת של משרד המבקר, בעולם הגדול תיאטראות לאומיים מוקדשים לתימות "לאומיות": 'התיאטרון המלכותי הלאומי' צריך להעלות מחזות מיוצרים בריטיים קלסיים ולתת ייצוג הולם לזרמים השונים בחברה הבריטית; ה'קומדי פרנסז' בצרפת צריך להציג בעיקר מחזות צרפתיים קלסיים; וכן בדרך הזו במקומות אחרים באירופה. בישראל, מתלונן המבקר, אין לכך שום זכר, ואין שום מדדים או משתנים כלשהם שהתיאטרון צריך לעמוד בהם כדי להצדיק את הטייטל שלו. השם 'הבימה' כנראה מספיק ודי.

המבקר גם מעיר שתיאטראות לאומיים בעולם ממוקמים בעיר הבירה, וכותב:

לדעת משרד מבקר המדינה על הממשלה לפעול לחיזוק נושא התיאטרון בירושלים; על התיאטרון הלאומי לקיים זיקה לעיר הבירה באמצעות ישיבות הדירקטוריון ותגבור הופעותיו בירושלים, ברוח חוק יסוד, ירושלים בירת ישראל.

בדקתי כמה פעמים. זה משרד מבקר המדינה, לא נפתלי בנט שכתב את זה. אני מבטיח.

המבקר, מכל מקום, שבע רצון עם עצם קיום המושג של "תיאטרון לאומי" ועם מימון תיאטראות בכלל, ומבחינתו אילו השתווינו לבריטניה – דיינו. אבל האמנם כך הוא?

בבריטניה, מלבד התיאטרון המלכותי הלאומי, פועל גם ה-Royal Shakspeare Company) RSC), מוסד מכובד המעלה מחזאות שיקספיריים ואשר רבע מהכנסותיו – 16 מיליון ליש"ט – בא מכספי משלם המסים הבריטי. ולכאורה בצדק; מה יותר לאומי-בריטי משייקספיר? הבו לנו עוד שייקספיר!

אבל מתברר שהבריטים עצמם לא כל כך בטוחים בזה. לין גארדנר ב'גארדיאן' ציטטה את המחזאי מת'יו ורכוס שהציע שאולי צריך לקחת איזו הפסקה משייקספיר, ולשאול האם אנחנו באמת רוצים לראותו בכל מקום. הכותבת עצמה הציעה דווקא פתרון אחר: הקהל, כך נראה, מעוניין בשייקספיר, ואם הוא רוצה את זה, זה מה שיש לתת לו; אלא שיש עודף שייקספיר לא רק בגלל הקהל אלא בגלל המימון הממסדי להצגות שייקספיריאניות. הגיע הזמן, אמרה גארדנר, להפסיק את סובסידיית-שייקספיר, ולתת לקהל להחליט.

איזה רעיון מוזר! לתת לצופים עצמם להחליט אילו הצגות הם רוצים לראות!

שייקספיר כמשל

קחו את שייקספיר, לדוגמא. ידוע שהמחזות הנפלאים שלו לא היו יכולים להתקיים אילולא המימון הממשלתי לחבורת התיאטרון שלו… בעצם, חכו רגע. לא היה מימון ממשלתי כזה. שייקספיר פעל רוב הזמן במסגרת קבוצת התיאטרון "Lord Chamberlain's Men", שהוקמה תחת חסותו של הברון הנרי קרי והמשיכה תחת בנו, הברון ג'ורג' קרי, והייתה צריכה כמובן גם למכור כרטיסים להצגות, בשוק החופשי;

הנה כי כן, שייקספיר לא היה יכול לכתוב מה שבא לו. הוא היה עבד לקהלו. חסות של גורם פרטי – ורצון למכור כרטיסים. שני הדברים האלה, הם מה שאפשר את המחזות המהוללים של שייקספיר. ומי שהציל את המחזות מתהום הנשייה במאה ה-18 היו ג'ייקוב טונסון ובן-אחיינו בעל אותו שם, שבזכות התחרות בשוק החופשי (כן, כן) הצליחו להוציא מתחת ידם טקסטים טובים ואמינים של שייקספיר.

למעשה, גם כאשר תיאטרון "לאומי" אינו כושל כמו הבימה אלא דווקא מצליח עם הפקות מרהיבות – כמו התיאטרון המלכותי הלאומי בבריטניה – הדבר גורם לצרות. כך מתלונן לויד אוואנס מה'ספקטייטור' על כך שהעובדה שלתיאטרון המלכותי הלאומי יש כל כך הרבה כסף לבזבז על הפקות שייתכן שתצלחנה וייתכן שלא, גורמת לכך ששאר התיאטראות נאלצים להתבצר במוכר ובידוע, ויוצרים מחזות "קיטשיים" שפונים לטעם הזול של הקהל.

אלמלא השתלט התיאטרון הלאומי על הנישה של חקירת הבלתי ידוע, אומר אוואנס, התיאטראות האחרים היו יכולים לעשות זאת כפי שנעשה בשטחים אמנותיים אחרים (הביטלס, למשל). ולמה בכלל צריך מימון לתיאטרון מכספי משלם המסים? תוהה אוואנס, ומציע מודלים חלופיים: חסויות (של חברות פרטיות או של ההמונים), ומכירות כרטיסים ומנויים. כן, רעיון חדשני ופורץ דרך.

מה קורה כאשר תחום אמנות מסוים עובר ממודל כלכלי המקיים את עצמו למודל התלוי בסובסידיות ממשלתיות ובוועדות-מומחים? ניתן לקבל תשובות לכך גם מתחום הקולנוע, שבו הקולנוע הישראלי עבר מסרטים מוצלחים שוברי קופות עד שנות השבעים, לסרטים אניני טעם ודלים משנות השמונים ואילך. הכל בגלל התלות ההולכת וגוברת בוועדות מומחים מצומצמות, והניתוק ההולך וגובר מטעמו של הקהל.

ומעבר לבעיות הפרקטיות, השאלה המהותית קריטית בהרבה: האם באמת יש הצדקה למימון ציבורי של תיאטרון כלשהו, "לאומי" או לא? אם יש, קשה לראות מהי. מימון ציבורי של תיאטרון, כמו מימון ציבורי של לימוד תורה או של מדעי הרוח, הוא בעייתי בבסיסו: אם אני מאמין שלימוד התורה חשוב לעם ישראל ומציל אותו, כי אז בהחלט אפשר להבין את אלה שלדעתם חשוב לממן את העוסקים בו; אבל מהו הצידוק לכפות את הגישה הזו על כל אותם אנשים שאינם חושבים ככה? משום שזה "רצון הרוב"?

גם לו זה באמת היה רצון הרוב (וכידוע לכולנו אין זה קשור לרצון הרוב אלא לקונסטלציה פוליטית שבה נציגי המיעוט הגדול נזקקים לנציגי המיעוט הקטן כדי ליצור רוב), מהי ההצדקה של הרוב לקחת כסף מכיסו של המיעוט? לפי ההיגיון הזה, יכולים חברי בניין מסוים לקיים הצבעה דמוקרטית המחלקת את נכסיו של אחד מן הדיירים בין שאר השכנים. שלטון הרוב הכרחי כאשר יש צורך לקבל החלטות כלליות, כמו מדיניות חוץ וביטחון או חקיקת חוקים כלליים, אבל חלוקת תמיכות לאנשים כאלה ואחרים אינה מצריכה "החלטה של רוב". ייכבדו אותם 51% וייתנו ישירות את כספיהם לנתמכים הללו, או במילים פשוטות יותר יקימו עמותה או יזמו פרויקט ב'הדסטארט'.

המבקר, לפיכך, טועה בכיוון. אין זה שצריך "לקבוע קריטריונים לתיאטרון הלאומי", כי אם יש להסיר את התמיכות מכלל התיאטראות, לאומיים ולא לאומיים, ולתת להם לפרוח ולשגשג – או לקמול ולחדול – בשוק החופשי, בהתאם ליכולתם לקלוע לטעם הקהל או בהתאם לרצונם של נדיבים לקיים אותם ולהחיות אותם.

מה שבטוח, המציאות הנוכחית, של קבוצת אמנים קטנה היונקת ישירות מעטיני הציבור ובו-בזמן מרשה לעצמה לקלל את נבחריו, צריך לעבור מן העולם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

21 תגובות למאמר

  1. אני מת על האתר הזה.

    אבל אני חושב שאתם לא לוקחים את עצמכם מספיק ברצינות. מדי פעם נשמעת פה הקריאה שהשמאל צבוע.
    כלומר השמאל אוחז בהגה ואנחנו צועקים מאחורה שינהג כמו שצריך.

    אתם טובים, מצוינים, פי אלף יותר מעניינים מהארץ.
    תתחילו לפתח תודעת הנהגה מתאימה, גם תודעת הנהגה פוליטית.
    השמאל מחפש במשך שנים, מועמד שהוא יוכל להריץ בכל הכוח לקידום האג'נדה הנוראית שלו בכלכלה ובביטחון.

    לנו יש מועמד אבל הימין האידאולוגי ישן בעמידה.

  2. איך אתה מעז? התשובה היחידה למאמר האיום והנורא הזה, יכולה להיות רק מה שאנשי התיאטרון והקולנוע אומרים ממילא, כבר עשרות בשנים: "אזרחי ישראל הם בריונים פשיסטיים מתלהמים ונמוכי מצח. ועכשיו, תנו לנו עוד תקציבים, סיבסודים ומחיקת חובות
    ומהר, נבלות שכמותכם."

  3. יש פרק מדהים (בסדרה הגאונית) yes minister שמסביר הכל על מימון תיאטראות לאומיים-הכל נדלן ומשכורות מיותרות ומנופחות-מומלץ

  4. מאמר חביב, לא בטוח שצריך לבטל תמיכות ממשלתיות לכל דבר.
    רק הערה קטנה, ב1958, הגיוני שלרוב, אם לא כל השרים, לא היה אבא ובמיוחד לא אחד שמשלם מיסים בישראל…

  5. ולא דיברת על משכורות שחקנים (נתונים מ2011)

    אלי יצפאן, עלות שכר שנתית של 727,900 שקלים .
    מוני מושונוב, עלות שכר שנתית של 724,960.שקלים.
    יעקב כהן, עלות שכר שנתית של 718,580 שקלים .
    אילן רונן, עלות שכר שנתית של 708,426 שקלים
    אבי קושניר עלות שכר שנתית של 555,064 שקלים.

  6. המשפט הראשון של כותב המאמר המכובד סוגר את הבסטה. איך יכול מישהו שלא ראה הצגה מימיו להתבטא בנושא. זה פשוט חוסר כבוד והבנה של הנושא. אולי באמת לא מגיע לבימה הכבוד של תאטרון לאומי אבל לפחות לא לרדת לרמה של הארץ שמומחה ליחסי אנוש כותב על מתווה הגז. איפה העורך של האתר. אני אוהב לקרוא את המאמרים אבל צריך מידה של ידע לכתוב על נושא מסויים.

    1. יהירות, עזות מצח, קשה לקרוא את המאמר כשברור שהכותב לא יודע על מה הוא כותב.

    2. או למשל כל הכותבים האלה שאומרים שצריך להפסיק לממן תלמידי ישיבה ואברכים בלי שלמדו גמרא מימיהם. פפפששש. איך הם מעזים לכתוב על נושא שהם לא מבינים בו.

  7. מעולה!! האם ניסית לקבל תגובות מגילה אלמגור ומעודד קוטלר . מסקרן אותי לקרוא את היושרה שלהם.

    1. הם דווקא מאוד ישרים ובעלי יושרה. כמו סרגל עקום.

  8. דויד צמח, ממייסדי הבימה, קבע שבתיאטרון הבימה ידברו רק עברית. זה היה ב1917, לפני מאה שנים. אז לא דיברו עברית בכל מקום כמו היום. עברית אפשר לשמוע בתאילנד, הודו, סין, ניו יורק, פריז, וירושלים. הבימה בנתה לנו, היהודים, בכל רחבי הגלות, את מגדל בבל שלנו. היא החייתה את העברית שמחוץ לחדר. העברית המדוברת. זו שקושרת בין כל הגליות. עברית שאפשר לשמוע ברחוב, במרחב. זה לא מספיק לאומי בשבילך? מקום של כבוד יש להבימה. מוסד וולונטרי עצמאי שבחר בזהות יהודית תרבותית במזרח אירופה ועוד התעקש לעשות זאת בעברית. זה לא מספיק לאומי בשבילך?

    1. היום עם ההנהגה השמאלנית הקיצונית הפוסט ציונית, היה בוחר להחיות את הערבית.
      בכל אופן יש גבול כמה אנו צריכים לשלם על הפריווילגיה הזאת.

    2. ועל הפריווילגיה בכיבוש אכזרי מאין כמהו אנחנו אותו ממנים ביותר כסף.

  9. מעניין מאוד,
    הרעיון למדידה אובייקטיבית של תשומות בתחום התרבות יפה מאוד.

    לתיאטרון יש בימינו 3 מטרות:
    – במה נגישה להצגת מצבים מורכבים (אפשר לשים שחקן על במה בעלות נמוכה בסדר גודל מעלות הפקת טלויזיה או קולנוע, ולקבל את קשב הקהל לשעה- מה שקשה בטלויזיה וברשת).
    – פיתוח שחקנים, במאים וכותבים דרך התנסות בתחום ריאליסטי (אי אפשר להשתמש בכלי עריכה, זום-אין וכו'- הטקסט, הבימוי והמשחק צריכים לעשות את העבודה)
    – שימור הצגות היסטוריות

    ברור ששני התחומים הראשונים אינם "לאומיים", ואפשר לעשות אותם בקלות בתיאטרון קהילתי ובבתי-ספר למשחק; נשארנו עם שימור הצגות היסטוריות, תפקיד חשוב אך קטן יחסית.

  10. מאמר מצוין ונכון ! ברגע שהשחקנים ו"אנשי הרוח" של התיאטראות יהיו יותר מודאגים ממשכורותיהם המובנות מאליהם ויותר יהיו עסוקים בעשיה נטו , כך פחות נישמע מהם דיברי הבל בהיותם "אנשי רוח". והאמת היא שגם לא כל כך ברור איזו רוח הבל נושבת בראשם..

  11. הבימה לא יותר לאומי מכל תאטרון אחר בארץ.

    לא מגיע לא מימון מיוחד!!!!!!!!!

    מזה לאומי בדיוק? להרוס התנחלויות, ולהביא במקומם דאשניקים, ופלסטינים שכל

    שאיפתם היא להרוס את מדינת ישראל, יחד עם החברים שלהם בשמאל היהודי.

    מספיק להזרים להם כסף – קצת פרופורציות.

  12. אם נסיר את המימון הציבורי מתיאטרון (או מכל סוג אחר של תרבות), אכן נקבל רק תיאטרון שעומד במבחן השוק החופשי. קוראים לו בידור. במקום הצגות מעולות שגורמות לנו לחשוב, נקבל בידור קל ומחזות זמר, בדיוק כפי שללא רגולציה על ערוצי הטלויזיה המסחרית, היינו מקבלים רק ריאליטי ולא את "עובדה".
    תרבות איכותית היתה תמיד, אבל תמיד, ממומנת, אחרת אין דרך שהיא היתה יכולה להתפתח. בדיוק כמו חינוך.
    אפשר באמת לדון בשאלה האם הבימה תיאטרון טוב (והוא לא), האם הוא מתנהל נכון (והוא לא) מה צריך לדרוש מתיאטרון לאומי (כרגע לא דורשים כלום) ולבחון מחדש את סדרי העדיפויות בתמיכות. לשם כך רצוי, לדעתי, לדעת על מה מדובר ולא להתגאות בכך שלא ראית מעולם הצגה, כפי ששרת התרבות מתגאה משום מה שהיא מעולם לא קראה את צ'כוב. העובדה שאינך רואה תיאטרון אך מממן אותו ממיסיך אינה נותנת לך את הזכות לקבוע באופן גורף שיש להסיר את התמיכות, בדיוק כפי שאין לי (לצערי) את הזכות לקבוע שאינני מוכן שהמיסים שלי יממנו חשמל חינם לעובדי חברת חשמל. זהו פופוליזם שטחי שמבוסס על בורות, חוסר ידע ובעיקר נגרם מהיעדר חינוך.

  13. הכל בגלל התקציבים לחרדים, אם היו מבטלחם לחרדים היה יותר כסף לתת לבימה.

    1. הכל בגלל ביבי. אם היו מבטלים את התקציבים למשק הבית של בית ראש הממשלה היה יותר כסף לתת לטוקבקיסטים של הקרן החדשה לישראל.