פסטיבל דוקאביב: חופרים ונהנים

מי שעובר בסינמטק תל אביב סתם ביום חול בעיצומו של 'דוקאביב', הפסטיבל לסרטים דוקומנטריים, יכול לחשוב שבשעה זו חצי מיליון ישראלים מתגודדים במבואה לבדה שלעולם אין בה די כסאות לכולם. נראה כאילו הנהלת הסינמטק מתכחשת בכוונה לקהלה – רוב מכריע של גמלאים, קשישים וקומץ ישישים. זה בדיוק הקהל שההנהלה לא רוצה לראות. כל גוף תרבותי רוצה לראות צעירים, ורואה בקהל צעיר מבחן להצלחתו. חבר שלי עבד פעם במוסד ציבורי של מדינה ידידותית. תפקידו היה לדווח על הצלחת פעילויות התרבות של אותו מוסד בארצנו. ברוב פעולות התרבות נכחו שלוש קשישות, שתיים מהן סורגות, ועוד קשיש אחד הדור בלבושו עם הפיליפיני שלו. אבל החבר שלי היטיב לזהות את הרצוי לממונים ומיהר לדווח על "ערב בלתי רגיל! קהל צעיר ותוסס מילא כל מושב פנוי ומדרגה".

קהל הסינמטק הוא מקשיש ותוסס. הוא רוכש כרטיסים מראש כמעט לכל הסרטים ובמיוחד לאלה שכבר שמע עליהם. כך, למשל, לסרט 'פגי גוגנהיים' אזלו הכרטיסים מיד. כתבה במוסף גלריה ב'הארץ' הקדימה את הסרט בסינמטק וציירה את פגי גוגנהיים המיתולוגית בצבעים עזים: התיאבון האמנותי והמיני שלה, הבנתה וטעמה המשובח באמנות ובגברים. אחת ההצלחות הנועזות שזוקפים לזכותה בכתבה היא בואה לפריז ב-1939 כדי לרכוש ציורים שאספנים יהודים היו מוכנים למכרם במחירים שמתחת לרצפה. כן, גם כך מקימים אוסף, או גלריה או מוזיאון.

אבל שאלות כאלה אינן מעסיקות במיוחד את יוצרי הסרט על חייה של פגי גוגנהיים וגם לא את מוסף גלריה. הסרט על פגי גוגנהיים הוא כל מה שקהל בוגר ומקשיש שואף אליו: רכילות עסיסית או נבזית רצופת שמות כוכבים מפורסמים שלעולם אינם כבים, בציפוי תרבותי נוצץ. אמנות מצטלמת טוב ואמנים, כמו שפגי גוגנהיים עצמה ידעה, תמיד מעניינים יותר מאנשי עסקים. הקהל של הסינמטק אינו אנין מדי: הוא מסתפק בהתוודעות לאמנים בתיווכה של פטרונית יודעת-דבר, די לו להכיר אמנות בציפוי דק של תרבות כדי לא להתייסר בגין תאוות הרכילות.

ובכלל ראוי לבחון את מיתוס המעצמה התרבותית שאנחנו עצמנו מייצרים, את הבלון של קהל עצום ורב הנוהר לאירועי תרבות. יותר מצריכת תרבות יש כאן תרבות צריכה. לציבור הולך וגדל יש כסף פנוי וזמן פנוי. יש מתווכים משפיעים, כמו גלריה ומבקרים וסוקרי תרבות, שאחרי דבריהם אנחנו נוהים ומגלים בתחושה של מועקה קלה שלא כצעקתה; כי לא אחת יש פער עגום בין איכות היצירה שאנחנו רואים לבין ההבטחה של המתווכים. לא משנה כמה נוסיף לחשוד ולהרהר על האיכות וההבטחה הטמונה בסלבריטאים, האמת הבנאלית מנצחת: סלבריטאים מוכרים. תשאלו את ד"ר תמר ברוש, מייסדת ומנהלת הקתדרה, המציעה מגוון רחב היקף של הרצאות וסדרות ומסעות, כולם של מפורסמים. והקהל? גמלאים, קשישים ומקשישים. הצעירים נשארים בבית. הם מעדיפים יוטיוב.

לקהל של הסינמטקים והקתדרות יש אידאולוגיה מסוימת: מבחינתם להזדקן בכבוד פירושו לצרוך תרבות. צרכני תרבות 'אידאולוגים' מהזן הזה נזקקים למרככים. רכילות וסלבריטאים הם כנראה המרככים היעילים והצפויים ביותר.

ייתכן שתל אביב היא בכל זאת מעצמה תרבותית, בינונית לפחות. באותו יום חמישי שבסינמטק הקרינו את 'פגי גוגנהיים' בפני קהל תאב רכילות העטופה בצלופן של תרבות,  פתח המכון הצרפתי את הגג היפה שלו בשדרות רוטשילד לסדרת הרצאות על פילוסופיה. צעירים רבים האזינו ברוב קשב להרצאה על מה שבין פילוסופיה לפסיכולוגיה. בלי מרככים.

בעיית המנהרות: יצחק לבני וסטפן זגמייסטר חופרים

אחד הסרטים שנהנו מבאז מוקדם בפסטיבל דוקאביב וזכו לסיקורים אוהדים במיוחד, הוא 'הסרט השמח' של המעצב הגרפי סטפן זגמייסטר. כצפוי הסרט מעוצב להפליא עם פירואטים גרפיים יפהפיים לעתים, רבי מעוף ואפילו הומור. נדמה לי שזה מיטבו של הסרט. 15 דקות של ביצועים גרפיים היו משאירים אותנו מסופקים, אבל זגמייסטר לא מסתפק בהן. הוא רוצה להיות פילוסוף ולא חוסך באמצעים; במשך שש שנים הוא מתמסר להפקת סרט תיעודי על חיפושיו אחרי אושר. ואושר, הוא לומד כבר בתחילת הדרך, הוא מערכת יחסים משמעותית, אהבה. הוא עושה את זה בדקדקנות ובשיטתיות – "גרמנית" מתבקש לומר ולהפר את חוקי התקינות הפוליטית – אבל זגמייסטר הוא בכלל אוסטרי.

הוא מנסה להשיג את היעד בשלוש דרכים: באמצעות מדיטציה, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה. בפרק המדיטציה יש קצת הומור. ככל שגיבורנו שוקד על המדיטציה, האושר מתרחק ממנו. הישיבה הממושכת גורמת לו כאבי גב מחמירים. זה קטע משכנע בטירופו אך כמו הסרט כולו, ארוך עד בלי די. גם בפרק הפסיכולוגיה יש מידה של הומור. התובנה של הפסיכולוגית – "מי שפוחד מעימות גלוי לב אינו מוכן למחויבות בקשר" – משקפת את הכישלון הטוטלי של זיגמייסטר: הוא פוחד מעימות לא פחות משהוא פוחד מחיבור. זגמייסטר לא עומד בשום מטלה – או, אפילו, תרגיל – של יצירת קשר עם אישה. לא מסוגל לתת פרח לנערה שעוברת ברחוב ולזכות באיזו תגובה אנושית, לא מסוגל לומר על משהו שמוצא חן בעיניו אצל בת המין השני – אפילו המעיל שלה – בלי להיכשל. יכול להיות שמי שמעצב חללים כל כך ישרים ונקיים, ביניהם חלל המחיה שלו עצמו, הוא עצמו הופך למרחב סטרילי ישר קווים. קרי לישות עקרה מרגש.

הפסיכיאטריה במקרה של המעצב מחפש האהבה מתעתעת. היא כל כך יעילה עד שכבר אחרי ימים ספורים של נטילת תרופה נגד חרדה הפציינט מתאהב ומתכנן חתונה. "נפתחת", אומר לו הפסיכיאטר בלי למצמץ, "כי השתחררת מהחרדות".

זגמייסטר אינו חס על הצופה. הוא כל כך עסוק בעצמו, חופר בתוך עצמו ואינו מרגיש בריחוק שהוא יוצר בינו לבין הצופים בו. עד כמה הצופים הולכים ומתנתקים כל זה כמו לא נוגע לו. הוא כופה על הצופה להתבונן בו מכל זווית, לשמוע כל רפליקה שלו שוב ושוב, מאוהב בעצמו עד כלות. הצפייה בחלקים מסוימים של הסרט מעוררת מבוכה לא קטנה, כאילו הוזמנתם למופע אוננות.

'הסרט השמח' הוא עוד אחד מאותם מוצרים מפוקפקים הנחזים ליצירה דוקומנטרית פילוסופית, ויומרתם רק מדגישה את אפסותם. הסט לוקה בחזרתיות כפייתית ובארכנות מתישה.

הוא מזכיר במידה רבה יצירת ספרות יומרנית לא פחות ממנו – את ספרו של יצחק לבני "חומרי החיים", המתפוצץ מרוב יומרה להמם, להפתיע, להדהים. נוזלי וריחות גוף. לכידת רגע סתמי והסתלסלות סביבו באשד מילים אינה הופכת את הסתמי לפיוט. הסתמי הוא סתמי והחפירות – חפירות. לבני עף על עצמו אף יותר מהמעצב האוסטרי, ומתיז מין אדנות מפא"יניקית שאינה תלוית צבע פוליטי אלא מודעות לכוח ולמעמד שאינם חולפים עם שום מהפך. נא לא לשכוח: לבני כבר אתנו יובל שנים כאושיה רדיופונית המאנפפת בזחיחות את מה שהיא יודעת ולא יודעת.

גם לבני וגם זגמייסטר הם מפעל חפירות משמים. כל אחד מהם עומד במרכז המעגל של עצמו ואיש מהם אינו מבקיע דרך מן הרדיוס המיידי של של האני העני.