מעלה טורים: הבלוג של הלל גרשוני

עבדו עליכם: חוק הספרים לא באמת בוטל

עצרו עם הקונפטי, החזירו את השמפניות למקרר. בשורה התחתונה, רק כמה סעיפים מחוק הספרים בוטלו, וזה אומר שלא למדנו כלום

4 ב-100? עד החוק הבא. אילוסטרציה. צילום: נתי שוחט, פלאש90

ליל שלישי היה יום חג לחובבי הספרים: חוק הספרים בוטל! זהרו הכותרות. ובחוגים המתנגדים לחוק נפתחו השמפניות. סוף סוף נוכל לקנות ספרים על המשקל! הידד ליואב קיש, כפיים למירי רגב!

ואכן, יש מקום לשמוח. חוק הספרים, או בשמו האורווליאני "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל", למרות כל המיס-אינפורמציה שמנסים תומכיו לזרוע, היה חוק גרוע ביותר.

קשה למנות את כשליו הרבים של החוק ואת מידת ההרס שהוא גרם. הפצצה ממוקדת של כל חנויות הספרים בידי שונא-ספרים שטני לא הייתה פוגעת בשוק כפי שפגע חוק אחד, עם המון כוונות טובות והמון אינטרסים מאחוריו. וכשאני אומר "שוק", אני מתכוון לאנשים.

אנשים – צרכני הספר, שעד לכניסת החוק לתוקף יכלו ליהנות מן התחרות חסרת התקדים ומהפריחה בשוק הספרים, ואחרי כניסת החוק לתוקף הדירו רגליהם מן החנויות כמעט לחלוטין.

אנשים – סופרי הביכורים, שמאז נכנס השוק לתוקף מתדפקים לשווא על פתחן של הוצאות הספרים, והללו אינן מוכנות לפרסם את ספריהם: הסיכון גדול מדי, וחוסר היכולת למכור ספר ביכורים במחיר מבצע יחד עם ספרים מוכרים יותר, גוזר גזר דין מוות על הסופרים החדשים והלא-מוכרים.

אנשים – סופרי ספרי הילדים והנוער, והנוער עצמו, שוק שבו חלה צניחה משמעותית במיוחד. ילדים ונוער, כפי שאמרה בדיון בכנסת הסופרת גלילה רון-פדר, רוצים לקרוא ספרים חדשים דווקא. אך ספרים יקרים – אף אחד לא יקנה, וספרים ישנים כבר אינם מעניינים את הנוער. אז הם לא קוראים.

אנשים – הסופרים המצליחים, שעד היום היו מוכרים עשרות אלפי עותקים מספריהם ולפתע מכירותיהם צנחו פלאים. האחוז בתמלוגים מכל ספר עלה, אבל בפועל התמלוגים ירדו, מכיון שהמכירות ירדו בחדות. יתרה מזו, כפי שאמר הסופר ליעד שהם, סופר מעוניין שיקראו כמה שיותר מספריו, קרוב למועד שבו הם פורסמו. זאת גם בשל העובדה שסופר מתפרנס לא רק מהספרים אלא גם מהרצאות, סדנאות, הוצאת ספרים בחו"ל – וכל אלה נתמכים במכירה מספרית גבוהה יותר של ספרים, דבר שצנח באופן משמעותי.

אנשים – כל הלקטורים, העורכים, המנקדים, המגיהים, המעצבים, המאיירים, המדפיסים, המפיצים – כל האנשים שנמצאים בשרשרת הייצור של הספר, ובעקבות החוק נפגע שלא בצדק מקור פרנסתם.

ישנם בודדים שהרוויחו מן החוק, בוודאי. מדובר בעיקר בסופרים הסופר-ידועים, אלה שאת ספריהם יקנו בכל מקרה; והוצאות ספרים שממילא אינן עושות מבצעים, כמו הוצאת שוקן, שבראשה עומדת יו"ר התאחדות המו"לים רחלי אידלמן, שמדברת תחת כל מיקרופון רענן נגד ביטול החוק. אך האם באמת זה רעיון טוב לחוקק חוק כדי לעזור לגברת אידלמן ולמר עמוס עוז לרפד את כיסיהם?

ובכן, יש לשמוח ולצהול.

אלא מה? שהחוק לא בוטל.

עבדו עליכם. צר לי לומר.

נכנעה ללחצים? השרה מירי רגב. צילום: עמית שבי, פול, פלאש90
נכנעה ללחצים? השרה מירי רגב. צילום: עמית שבי, פול, פלאש90

חצי עבודה

הועבר תיקון לחוק. התיקון אינו מבטל את החוק, אלא מבטל את רוב סעיפיו, וגם זה בצורה מוזרה: החרגה לשבוע הספר; ואז הותרה של אותה "הגנה" אווילית על ספרים עד 31 באוגוסט, ורק אז יבוטלו רוב סעיפי החוק. הבנתם? ספר שיודפס עד ה-31 באוגוסט, אי אפשר יהיה לעשות עליו מבצעים במשך השנה וחצי הקרובות. למה? ככה. זה מה שהיועצים המשפטיים אמרו. צריך לבטל באופן הדרגתי, הם הפצירו.

אבל זה לא הכול. שני שרידים מהחוק נותרו: האיסור על קידום ספרים באמצעות המלצות מוכרים, וההגבלה על שטחי תצוגה. שני האיסורים האלה קיבלו תוספת חיים: במקום שיפקעו, יחד עם שאר החוק (שהיה הוראת שעה), בתוך חצי שנה, הם חלים כעת לשנתיים נוספות. מה יקרה בשנתיים הללו? טוב ששאלתם. מתכונן חוק ספרים חדש, שיעסוק בבעלות אנכית בשוק הספרים ושאר מטעמים נגד "הדואופול" הנורא, אותו דואופול שגרם לכך שכל אחד יכול היה לקנות ספרים בזול, רחמנא ליצלן.

וזה אומר, שלא למדנו כלום. לא למדנו שהתערבות בשוק – כל התערבות בזכות הקניין הפרטית של מישהו – היא אסון. לא למדנו שהמחוקק אינו חכם ויודע כול, ואינו יודע לצפות מה תהיינה ההשלכות ההרסניות של החקיקה שלו.

קחו למשל את נושא ההגבלה על שטחי תצוגה. ההגבלה הזו אינה רק בעייתית בגלל עצם הפגיעה בזכות הקניין של הרשת; היא פוגעת גם בסופרים שאיתרע מזלם לפרסם דרך ההוצאות הפופולריות, וכעת צריכים להילחם בשיניים מול ספרים אחרים. במה חטאו ובמה פשעו? הדבר הזכיר לי פוסט פייסבוק של מאיירת, שהתלוננה על כך שספר הילדים שטרחה כה רבות באיורו כמעט ואינו נמכר. ולמה? בגלל ההגבלות של החוק על שטחי התצוגה, כפי שהתברר לה:

פנתה אלי מישהי מרשת כלשהי. היא הפנתה את תשומת לבי לסעיף 10 בחוק הספרים, שאומר כך (אני מצמצמת): חנות מרשת ספרים לא יכולה להקצות יותר מ-20% משטחה לתצוגה של הוצאה מסויימת (מדובר בספרים מכל הסוגות). אסור לה לקבל כסף כדי להמליץ על ספר כלשהו, או כדי להקצות שטח בחנות לקידום ספרי הוצאה כלשהי. אסור לה להניח בשכיבה (מה שהכרחי בספרי ילדים – אותם קונים הרבה פעמים לפי האיורים) ספרים מעבר לאחוז שנקבע עבור ההוצאה. מה זה אומר? שאם יצאו להוצאה עשרים ספרי ילדים – החנות תציג אולי שלושה מהם. זו זכותה. למה הכניסו את הסעיף הדבילי? כדי למנוע מהוצאות ספרים ששותפות ברשתות לתעדף את הספרים שלהן.

למיטב הבנתי החוק לא תופס לגבי חנויות פרטיות. איפה זה פוגע בנו? בחנויות הקטנות יותר – ככל שהחנות יותר קטנה, יש לי פחות סיכוי לראות שם את יצירתי. מה אומרות ההוצאות? "חנויות הספרים מקצות מעט מאד מקום לספרים חדשים מכל ההוצאות – ואת רוב המקום הן מקצות לספרים במבצע". מה אומרת אני? כל מה שכתבתי קודם כיוצרת נכון עכשיו שבעתיים. תיארתי לכם את התהליך הארוך והמייגע בהוצאת ספר ילדים עברי. תיארתי לכם את התסכול הנורא בכך שהוא נשאר במחסן. התסכול שלי הוכפל עכשיו כי זה חוקי, גם אם ההוצאות צודקות ואומרות שמדירים את הספרים הרבה מעבר למה שמתיר החוק. אין לי כמאיירת דרך לקבוע את זה.

תזכורת היסטורית: חוק הספרים, מבחינתי כמאיירת ספרי ילדים – נועד למנוע את המצב שבו ספר נמכר מייד עם הוצאתו במחיר אבסורדי, שלא כיסה את הוצאות הפקתו. המצב הבלתי נסבל ההוא היה חייב תיקון – מפני שכפי שאמרתי, אם לא נייצר ספרי ילדים באיכויות גבוהות, לא נוכל להתחרות בספרים מיובאים. התהליך הזה הרסני לספר הילדים בעברית. עוד משהו, שהזכירה לי קולגה: ספר ילדים תופס מעט מאד מקום על המדף. הוא לא בולט. השדרה שלו היא בעובי 0.5 ס"מ. איזה סיכוי יש לו, גם אם מציגים אותו בעמידה, על המדף, כחוק? אני, כאמן, מבועתת לגמרי עכשיו. הרבה יותר מקודם.

והנה, דווקא את הסעיפים על שטחי התצוגה השאירו, כאילו הם טובים וראויים ואינם פוגעים באיש. האם למדנו משהו? לצערי, עליי להודות שלא למדנו כלום.

ביום שבו ילמדו המחוקקים שלנו שכל מעורבות שרירותית בשוק היא הרסנית, שכל "ועדת מומחים" אינה יודעת מה יהיה ואיך לפעול, ושהדרך למנוע עיוותים ומונופולים היא דווקא לפתוח את השוק לתחרות ולא לעוות אותו – ביום הזה אוכל לשמוח ולהודות שלמדנו משהו. אבל בינתיים? בינתיים אינני חוגג.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 תגובות למאמר

  1. הלל גרשוני כל כך אכפת לך משוק חופשי ואתה כזה ליברטריאן סטייל איאן ראנד מילטון ופרידמן ואדם סnית

    מה אתה חושב על העובדה שבתוך השטחים שהמדינה שלנו ישנם מיליוני בני אדם חסרי אזרחות ומשוללי זכויות אזרח בסיסיות במשך 50 שנה – הקרויים פלסטינים?

    נראה לך ראנד הייתה זורמת עם זה?

    1. איין ראנד הייתה בוודאי מתעבת את האספסוף המכנה עצמו "פלסטינים", כשם שתיעבה את אספסוף הקומוניסטים. זאת מפני שהיא תיעבה כל שקר, העמדת פנים ועיוות של המציאות.

    2. לידיעתך, ראנד בסכסכוך ישראלי -ערבי תמכה במדינת ישראל בטענה שהיא משקפת אותם ערכים עד לאחרית ימיה!

    3. זיבול מוח נדיר. הם לא משוללים שום זכויות מעבר לזכות לעשות בנו פיגועים המוגבלת ע״י שלילת חופש תנועה מסוים. הם מקבלים את כל זכויות האזרח שלהם ברשות הפלסטינית. זה שהמנהיגים שהם בחרו מושחתים ולוקחים מליונים (תודה לגברת סוהר עראפת) לעצמם לא אומר שאין להם זכויות.
      זה מדהים איך אתה וחבריך חוזרים על שקר הזכויות הזה כמו חבורת נקרים מסוממים בזמן שלא היה ולא נברא ובעוד אתם לא מחילים את תורת הזכויות המפוקפקת שלכם על כל בני האדם בשווה אלא רק על אלו שאתם תופסים כ-״ילידים מדוכאים״. אדווארד סעיד מרח לכם על פוסט אקדמיה שלכם את המוח מצוין. הוא הפך אתכם לחבורת רובוטים של ״זכויות אדם״ פיקטיביות, תלושות ובסופו של יום מרושעות ואכזריות כלפי חפים מפשע. כדאי שתסתכלו במראה ותבינו שאתם אוסף צבועים גזענים שזכויות האדם של יהודי גוש קטיף לא דגדגו לכם את העצם של הבוהן ברגל, אבל ״זכויות האדם״ של כל טרוריסט ערבי שרוצה קצת הקלות במחסומים כדי להבריח חומרי נפץ שירסקו את הבועה הצדקנית שלכם ישר גורמות לכם לקולות פהי ונהי.
      אולי צריך לתקן חוק מקביל לחוק הספרים שיאסור על מכירת לוקשים של שמאלנים שנתיים לאחר הוצאתם מן הפה.

    4. מה הוא חושב? בוא אני אגיד לך מה אני חושב, וזה שאתה לא יכול להתייחס אפילו לכותרת של הכתבה בגלל ההתנייה הפבלובית שעברת, לנבוח "פלסטינים!!!" ו-"כיבוש!!!" בכל פעם שימני מעלה נקודה טובה וחשובה. הרי להסכים עם מישהו מהצד השני זה מאוד קשה לאנשים מסוגך, וכשאני אומר מסוגך אני לא מתכוון רק לשמאל הקיצוני אלא גם לתאומיך הזהים, הימין הקיצוני.
      הנה עצה: תפתח את הראש קצת, תנסה קצת לפתח דעה משלך, לא יכול להיות שכולכם דף פייסבוק של תמר זנדברג מהלך.

    5. היא הייתה אומרת חלאס לכפות את המדינה הפלסטינית, פרויקט מטומטם אשר עלה למעלה מטריליון שקל ועוד 40 מליארד בכל שנה, בנוסף לחיי אדם רבים וסבל מתמשך לציבור היהודי והערבי.

      הערבים כלל לא מעוניינים במדינה [תשתיות, דאגה לאזרחים וכל הכאב ראש האינסופי הזה. כשם שמדינות ערב אשר נכפו ע"י המערב הולכות ומתפוררות]. מדינת ישראל לא מסוגלת להחיל ריבונות על ארצה ההיסטורית ומעוניינת להיפטר מהערבים, אז המציאו את אוסלו, השטחים הכבושים ואת המדינה הפלסטינית. הערבים לא יבנו לעצמם מדינה, מדינת ישראל היחידה שעושה ותעשה זאת.

  2. הנה, השוק היה פתוח לתחרות, ומה קרה? כמו בהרבה ענפים כמה שחקנים בודדים השתלטו על מקטע חשוב בשרשרת והשתמשו בכוחם כדי לדרוס את השחקנים החלשים יותר, איזה יופי!
    אני לא יודע אם החוק טוב או רע אבל המציאות בוודאי יותר מורכבת מהמאמרים הדמגוגיים של גרשוני.

    1. "לדרוס את השחקנים החלשים"? הנה אתה רואה, תקעת את השוק והחלשים נדרסו באמת. באיזה מובן בשוק הפתוח השחקנים "נדרסו"? ביחס למה? ביחס לשוק המונופוליסטי של פעם, שבו ספרים עלו הון תועפות ורק מעט אנשים זכו לפירותיהם?

    2. רק שהחוק הזה דורס הרבה יותר שחקנים חלשים -הקונים. המציאות ממש לא מורכבת. אוסף סופרים אליטיסטי חבר לכמה ״מתקני עולם״ והם יצרו מצב צפוי מראש שבו רק הספרים שלהם נמכרים כי ההוצאות מפחדות לקחת סיכונים. הם גייסו לצורך כך ״אנשי רוח״, פופוליזם ואת התקשורת כמו לכל מעשה נבלה אחר שהם יוזמים.

    3. המאמר דמגוגי? אדרבא, הדרך הטובה ביותר להפריך דמגוגיה היא בצגת עובדות. יש לך עובדות, או רק דעות? הבא-נא דוגמה אחת ויחידה, של התערבות ממשלתית בשוק החופשי, בכל כדור הארץ, שזוקפת לזכותה תוצאות חיוביות. רמז: לא מדובר כאן בתקנה ממשלתית הכופה ביקורות נקיון ובריאות על מטבחי מסעדות, שבהעדרן לקוחותיהן היו מורעלים למוות.

    4. רפי – אתה אמיתי?
      אתה באמת מבקש רק דוגמה אחת? יש תחום בחיינו שאין בו רגולציה (חיונית)? בריאות, חינוך, צבא, מיסוי, וכו' וכו'. או שאתה מדבר רק על פעילות כלכלית "נטו" (חד קרן ידוע. אין דבר כזה באמת)? אתה רוצה אולי לפרק את הרשות להגבלים עסקיים? את רשם הפטנטים? את לשכת עורכי הדין?

  3. מירי רגב מפחדת מהתקשורת ומהיועצים המשפטיים. עוד פוליטיקאית, מסתבר

  4. כזה גיבוב של שטויות כבר לא קראתי מזמן. ראשית, כל הנתונים-כביכול על כמות הספרים שיוצאת – כולל ספרי ביכורים – ועל כמות הספרים הנמכרת פשוט מצוצים מהאצבע. שנית, הבעלות הצולבת של חנויות הדואופול והמול"ים הכניסה מול"ים שלא קרובים לצלת לצרות צרורות. ושלישית, תמלוגי הסופרים עלו.
    מי שקונה ספרים לפי משקל ולא לפי ערך ממילא לא קורא אותם.

  5. עבדו עליך, חוק הספרים לא באמת מיותר.
    זו רשומה מצערת, כי ניכר שהשקעת בה מעט זמן ומחשבה, אבל בפועל מה שאתה קורא "מיס-אינפורמציה" מגיע מהצד שלך דווקא.

    "הדרך למנוע עיוותים ומונופולים היא דווקא לפתוח את השוק לתחרות". זו אמירה יפה שלא עומדת במבחן המציאות הכלכלית – לא באופן כללי וּודאי לא באופן ספציפי בשוק הספרים בארץ. לאנשי עסקים ותאגידים אין עניין בתחרות "הוגנת" – הם רוצים תשואה גבוהה ככל האפשר, והם יעשו כל מה שביכולתם כדי להשתלט על השוק. וההשתלטות על השוק באה תמיד על חשבון שחקנים אחרים (שזה סבבה לגמרי, עסקית, אבל לא בהכרח טוב לחברה בכללותה. ודאי לא בכל תחום שבו דברים נמכרים ונרכשים).

    באופן קונקרטי, לפני שנחקק חוק הספרים, שוק הספרים בארץ היה הרוס. כמעט כל המו"לים בארץ – פרט לאלה שמחזיקים בבעלות חלקית ברשתות הספרים – עמדו על סף קריסה. התעריפים ששילמו לעורכים / מתרגמים / מגיהים וכו' הלכו וירדו. כבעל מקצוע עם כמעט 20 שנות ניסיון, לצערי אינני יכול להתפרנס מתרגום ספרות כי תעריפי השוק מתאימים לעובדים זמניים או סטודנטים.

    למה השוק היה הרוס? כי מו"לים מוציאים יותר מדי ספרים (בין השאר גם כי סופרים ו"סופרים" כותבים יותר מדי ספרים); כי הארץ קטנה ומדפיה צרים; וכי רשתות הספרים כופות על המו"לים תעריפים שאינם מחזירים את הוצאותיהם.

    שם הקוד לשליטה של הרשתות בשוק הוא המונח המעוות "הנחה" שהמו"לים "מעניקים" כביכול לרשתות. הנחה אין פה, כמובן. הרשתות לא קונות מהמו"לים כלום. הן מקבלות ספרים בקונסיגנציה. מכרו? יזרקו למו"לים איזו עצם שהולכת וקטנה בשנים האחרונות. לא מהמחיר הקטלוגי, כמובן, אלא ממחיר המכירה בפועל. מכרו בשקל? המו"ל יקבל 20 אגורות. לא מכרו בכלל? יחזירו הספר למו"ל, שייחנק איתו (יאחסן, יגרוס, מה אכפת להם?).

    אז חוק הספרים העניק למו"לים מרווח נשימה של שנה וחצי על ספרים חדשים כדי לנסות לפחות להחזיר לעצמם הוצאות. הוא היה צריך לעשות הרבה יותר מזה (לאסור בעלות צולבת, לפרק את הדואופול ממש). אבל מבחינת מתנגדיו אפילו זה היה יותר מדי. למה בעצם? כדי שחלילה לא נצטרך לשלם 60 ש"ח במקום 100 ש"ח על הספר החדש שאנחנו ממש רוצים לקרוא עכשיו?

    1. "למה השוק היה הרוס? כי מו"לים מוציאים יותר מדי ספרים" – כלומר, לפני חוק הספרים המו״לים (שכמעט כולם ״עמדו על סף קריסה״) הוציאו ספרים שאין סיכוי שיימכרו? הרי אם הספרים אינם נמכרים, ההוצאה הייתה יכולה שלא להוציאם…

      וכמובן ראינו איך ״אנשי עסקים ותאגידים״ השתלטו על השוק. סטימצקי עשתה את זה כל־כך טוב שהיא ניצבה כמה וכמה פעמים על סף פשיטת רגל ונמכרה מיד ליד במחיר הקרן. אכן. אין ספק שהם עשו בוחטה ורווחים יפים.

    2. אורי רדלר:

      המו"לים שמוציאים יותר מדי ספרים היתה רק סיבה אחת מתוך השלוש.

      מנחם פרי מתייחס לכך ישירות בראיון מלפני כמה שנים (טרם החוק):

      "השאלה היא אחרת ­ – מדוע המו"לים לא מפחיתים את כמות הספרים החדשים כדי לקצץ בהפסדיהם? והתשובה לשאלה זו זהה לתשובה לשאלה מדוע מהמר כפייתי, שהפסיד שני מיליון שקלים בלילה מסוים, ממשיך להמר באותו לילה. שוק המו"לות, כמו כל שוק, אינו מתנהל לפי כלכלה רציונלית, אלא לפי כלכלה התנהגותית, אפילו שרונית קן ודייוויד גילה עוד לא עיכלו את ספריו של דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה. המו"לים זקוקים לנזילות כספית, כדי לא לקרוס מיד, והם מהמרים שוב ושוב בתקווה קלושה לספר האחד שיצליח מאוד ויציל אותם".
      http://www.haaretz.co.il/gallery/literature/1.1725989

      ישנה עוד סיבה, כמובן, שלקוחה מתחום הפסיכולוגיה: בתחום הספרות, כמו בשאר תחומי האמנות, אתה לא עוסק בלי להט לעניין. רוב המו"לים, אם היו עוסקים בתחומים אחרים ומתמודדים עם המציאות הכלכלית שאיתה הם מתמודדים, היו פשוט סוגרים את הבסטה.

      צומת ספרים וסטימצקי הם אכן תאגידים שהשתלטו על השוק באופן מוחלט. הראיה לכך (פרט להיעלמותן של חנויות הספרים הפרטיות) היא שיעור הרווחים שלהם – קמעונאי בענף תחרותי לא מוכר סחורה במרווח של 200%, ודאי וּודאי לא בלי תלות במחיר המכירה. כאמור, צומת וסטימצקי שתיהן משאירות להוצאות איפשהו בין 40% (גבוה מאוד) ל-25% מן המחיר לצרכן.
      תשאל למה סטימצקי פשטה את הרגל? בגלל ניהול מפגר. דבר עם איריס בראל, שעוד כמעט קיבלה בונוס על הניהול המשובח. לא יכולה להיות לזה שום סיבה אחרת, מהסיבה הפשוטה שהם מרוויחים הרבה מאוד על כל ספר שהם מוכרים (בניגוד לסופרמרקט, למשל, שיכול למכור חלק מהמוצרים במחירי הפסד כדי למשוך לקוחות, שסובל מהפסד מובנה בירקות ופירות שנזרקים לפח, וכן הלאה). בסטימצקי זה לא ייתכן בגלל שיטת הקונסיגנציה – מה שלא נמכר חוזר להירקב במחסני המו"ל מבלי שישולם עליו שקל.