כששמאלנים "חשים בבית" אצל אבו-מאזן

טרנד חדש הגיע לשכונה: ביקורי שורשים במוקטעה אצל אבו מאזן. תה עם נענע, כנאפה ומורשת מחבלי אש"ף: כל מה שהשמאל צריך כדי להצטרף לתעמולה נגד ישראל ולקמפיין להצדקת הטרור

מנשקים מזוזות ברמאללה. חברי מפלגת העבודה ומרצ בביקור שורשים. צילום: עיסאם רימאווי /פלאש90

"אני חש בבית ולא מרגיש זר", הצהיר ראש עיריית מעלות-תרשיחא, שלמה בוחבוט, בעת שביקר ביום שלישי (31.5.16) את יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן, ברמאללה. בוחבוט, שכנראה לא הסתפק בהענקת חיבוק חם למכחיש השואה הידוע, ניצל את ההזדמנות כדי לעלות לאחר-מכן לקברו של הארכי-טרוריסט ורוצח ההמונים, יאסר ערפאת. "דיברנו על שלום ואחווה", סיכם את הביקור המרגש, כאילו זה עתה שב מסדנת ויפאסנה עם הדלאי לאמה, ולא מפגישה עם כנופיית רוצחים לשעבר ותומכי טרור בהווה.

ביקורו של בוחבוט והתמיכה באבו-מאזן חמורים במיוחד, כשנזכרים בטבח האכזרי שביצע ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" במעלות עצמה, ב-15 במאי 1974. אף על-פי שמעורבותו של אבו-מאזן בפעילות הארגון ובתכנון הפיגוע במעלות עמומה (שלא כמו בפעילויות טרור אחרות שביצע), תמיכתו בפעולה היא חד-משמעית ואינה ניתנת לטשטוש. במאי 2013, העניק אבו מאזן לנאיף חוואתמה – מנהיג "החזית העממית" – את עיטור "כוכב הכבוד", וזאת "מתוך הערכה לתפקידו הלאומי החשוב בשירות הסוגיה הפלסטינית והעם הפלסטיני ומתוך הערכה למאמציו להניף את הדגל של פלסטין מאז פרוץ המהפכה הפלסטינית ודרך שלבי המאבק המתמשך." זה בוודאי לא הפריע לבוחבוט להשתפך בשבחו של המנהיג הפלסטיני ולחלוק כבוד לערפאת.

בוחבוט לא לבד. מדובר בביקור אחד מיני רבים, המעיד על כך שמשהו רע עובר על השמאל הישראלי. מחנה ציוני לשעבר, שהתמכר לאשלייה שהחלפת חיוכים עם רודן משופם היא הדרך להוביל לעולם טוב יותר.

לצד הרפתקאות בוחבוט ברמאללה, ניתן למנות את העלייה לקבר של ערפאת, במרץ 2014, מצד חברת הכנסת תמר זנדברג ממפלגת "מרצ" ואת הפגישות של 'מרצ' ושל מפלגת "העבודה", עם אבו-מאזן בלשכתו.

רמאללה היא גם כבית חם לפעילי שמאל ישראליים ומה שמכונה "החברה האזרחית". כזו היא למשל הזמרת אחינועם ניני. בראיון לרדיו "גלי-צה"ל" ביום חמישי (2.6.16) אצל ירון דקל ועמית סגל, חשפה הזמרת כי נפגשה גם היא, לצד קבוצה של שגרירי ישראל לשעבר בצרפת, עם אבו-מאזן, אותו כינתה "מקסים לגמרי".

במשך הריאיון היללה ושיבחה ניני את אבו-מאזן כאיש רודף ומבקש שלום, בעוד היא מאשימה את ראש הממשלה נתניהו באחריות לקיפאון ובסרבנות. "מה הדברים שהוא (אבו-מאזן, ע.ד) אומר בצורה עקבית במשך שנים על גבי שנים? שהוא רוצה הסדר, שהוא רוצה שתי מדינות, שהוא מכבד ומכיר את מדינת ישראל […]". "גם נתניהו רוצה משא-ומתן", החזירו לה המראיינים. "לא נראה לי", הפטירה בגיחוך, והמשיכה: "אני חושבת שאבו-מאזן היה מוכן למשא-ומתן כל הזמן ואני רואה הרבה מאוד סרבנות מהצד השני" (כך במקור, ע.ד).

לשיא הגיע הריאיון כאשר החלה ניני להצדיק ולסנגר פעולות טרור מצד הפלסטינים: "יש לנו כאן קונפליקט בן שנים רבות. עד שהוא לא יסתיים, תהא אלימות. מישהו מופתע מזה? מישהו מופתע מזה שאנחנו כובשים עם שנים על גבי שנים והוא צריך לשבת כמו טעטעלה ולראות איך אנחנו דורכים לו על הראש? היינו עושים בדיוק את אותו דבר". אחר הוסיפה: "כל ההתעסקות הזו (בטרור, ע.ד) היא אווילית. צריך ללכת למו"מ".

הדיקטטור מרמאללה

לכל מי שפספס, הוטעה, הכחיש או פשוט לא גיגל מספיק, להלן חלק מפעילותיו של הראיס, מהשנה האחרונה בלבד: פגישה בלשכתו עם משפחות מחבלים, זמן קצר אחרי הפיגוע בשער שכם בירושלים שבו נרצחה שוטרת מג"ב הדר כהן; לוויה צבאית בחסות הרשות לשני מחבלים; הצבת אנדרטת זיכרון בשכם המנציחה את שמו של המחבל נאיף אבו שרח'; האדרת והילולי מחבלים באופן קבוע בדף הפייסבוק של תנועת הפתח' שעליה אבו-מאזן שולט; הענקת אות "כוכב הכבוד הצבאי" למחבלת שניסתה לפוצץ אולם קולנוע בשנת 1967; ועוד. לא בדיוק רדיפת שלום.

אבו-מאזן הוא גם סרבן שלום תמידי שמסרב להכיר במדינת ישראל כמדינתה עם היהודי (ובכך להביא לקץ הסכסוך), סירב להצעות השלום של אריאל שרון ואהוד אולמרט ומסרב לשבת אפילו לשולחן המשא-ומתן עם נתניהו, ללא שום תנאים מוקדמים – וזאת לאחר שנתניהו הקפיא את הבנייה בהתיישבות למשך עשרה חודשים ושחרר מחבלים כמחווה. אלו לא השערות: כך הודו במפורש נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון ויועצו המדיני מרטין אינדיק.

אז נכון, "גם ביבי נפגש עם אבו מאזן וערפאת ולחץ להם ידיים", כפי שניסה בוחבוט להצטדק אחרי ביקורו ברמאללה. אך נתניהו כמובן עשה זאת מתוקף תפקידו הממלכתי כראש ממשלת ישראל ובשל הלחצים הבינלאומיים האדירים המחייבים שמופעלים עליו, שלא לדבר על כך שמדובר בירושה שקיבל מקודמיו בתפקיד. ההשוואה לחוויות ולימי הכיף של השמאל ברמאללה מגוחכת בעיני כל בר-דעת.

האם זה הוא המשיח והגורו של מחנה השמאל, שאליו הוא מרבה ומקפיד לעלות לרגל? היעלה על הדעת שדיקטטור חשוך שמדכא את אזרחיו ושולט שלטון אנטי-דמוקרטי ללא מצרים הוא דמות לחיקוי ומנהיג ראוי? האם אדם שכל תהילתו נשענת על פעילות טרור ואשר תומך בטרור עד היום, יכול לשמש כתקווה לשלום? הייתכן שטחו עיני השמאל מראות עד כדי-כך שאנשיו מוכנים לזלזל, לרמוס ולהפקיר את ראש ממשלתם וביטחון מדינתם תמורת כוס תה וחיוך מזויף במוקטעה? לעתים נדמה כי לא מדובר כלל בשמאל ישראלי, אלא בימין פלסטיני.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. שכחתם להזכיר את תרומתו הניכרת של אבו מאזן "רודף השלום" לתנועת ה- BDS המתועבת, שחותרת בכל רחבי העולם לביטול הלגיטמציה לעצם קיומה של מדינת ישראל.

    1. נו טוב גם בשמאל הישראלי תמצא תומכי bds

  2. מאמר חשוב שמביא מידע שעיתון הארץ מסתיר. השמאלנים מקלקלים לעצמם אך לא יכולים אחרת, זהו טיבם. בקשר לאבו מאזן צריך לקוות שמחליפו ישנה גישה כמו שעשה סאדאת

    1. שום מנהיג "פלסטיני" לא ישנה את גישתו. זה בלתי אפשרי. כולם עשויים להתמתן בעתיד מלבד הפלסטינים – אפילו האיראנים, מפני שהסכסוך איתנו אינו הסיבה היחידה לקיומם. אבל פלסטיני שיכיר בזכות קיומה של ישראל ויוותר על הרצון להשמידה, מפסיק להיות פלסטיני, בהגדרה.

  3. אני דוקא מבסוט מפגישות אנשי השמאל עם אבו מה-שמו.
    א) כך הוא מקבל כבוד השמור לשליטים. כלומר בכך שמכבדים אותו מאותתים לצאצאי המהגרים המוסלמים בא"י שהוא הוא המנהיג שלהם, ומונעים ואקום שאותו ינצל החמאס להשתלטות על מוסלמי יו"ש במטרה להעלות דרגה בעוצמת הטרור.
    ב) כך אבו מה-שמו נמשך לתוך מלכודת שלא מאפשרת לו להתפשר. לו ישראל היתה מזלזלת בו, הוא היה נאלץ להתפשר ולוותר על תנאים מסויימים בדרישות של צאצאי המהגרים המוסלמים בא"י, והחשובה שבהן היא דרישת ה"שיבה" (האמת, גם אני מצדד בזכות/דרישת השיבה שלהם – לארצות מוצאם). לו היה מתפשר, גם ישראל היתה נאלצת להתפשר על משהו, וזה היה עולה לנו בהרבה יותר דם (ע"ע תוצאות הויתורים באוסלו).
    ג) לו אבו מה-שמו היה מתפשר ועושה שלום עם ישראל, הסכסוך של צאצאי המהגרים המוסלמים בא"י עם היהודים היה שוכך, והם היו מתקבלים בינינו בפחות חשד וריחוק טבעי, מה שהיה גורם ליותר התבוללות (ע"ע יחסי הקירבה של היהודים עם הנוצרים, גם לאחר שאלו רצחו בנו אלפי שנים).
    בקיצור, השמאלנים באים לקלל ויוצאים מברכים.

  4. אולי הראיס יניח זר על קברי ילדי מעלות, ובוחבוט יקרא גן ציבורי על שמו , ניני תזמר בטקס, זנדברג תקריא מכתב שכתבו ילדי מעלות הסולחים, יהיה כף.

  5. מתנצל מראש אם מישהו ח"ו ייעלב.
    ביקורי ראשי וחגבי השמאל מזכירים לי את הימים ששהיתי בקיבוץ.
    בחדר האוכל על כל שולחן הוצב כלי שנקרא "כלבויניק". אל תוך הכלי נשפכו כל אותם שיירי מזון, או מזון שהקדיח, או אפילו מזון חסר טעם.
    כאשר שולחן התרוקן מיושביו, היו עובדי חדר-האוכל אוספים את הכלים, את הכולבוניק היו מרוקנים אל פח-האשפה ומשם היישר אל מכולת הזבל הגדולה, משאית הזבל הייתה מרוקנת את המכולת הזבל את אתר הזבל המחוזי.
    ומה הקשר.
    מרכזי שמאל = כולבוניק
    אבו מאזן = מכולת זבל
    מוקטעה = אתר מרכזי של פינוי הזבל.
    ולא לשווא הלכו אירגוני השמאל אל הרוצחים השפלים. ש"לא לחינם הלך זרזיר אצל העורב, אלא שהוא בן מינו"

  6. העיניין הבעייתי המוזכר בשורה בלבד,
    והוא חוסר הלגיטימיות של אבו-מאזן, שכהונתו הסתיימה ב-2009 או ב-2010.
    מה הטעם לדבר עם מי שאינו מייצג איש?
    בודאי שהסכם איתו לא יהיה שווה דבר.
    אפילו איש שמאל היה צריך לתמוך קודם כל בבחירות.
    האם ה-"עם הפלסטיני" בכלל מסוגל לארגן בחירות ביו"ש ובגדה?

  7. איזו שפלות! קבוצה של אזרחי העולם, מנוערים מכל רגש של כבוד לאומי וזהות ישראלית.
    הולכים ללכך פינכה אצל אחד שבאמת רצח את בני עמם. ילדים, נשים וטף.

  8. כמו הגב' ניני גם ראש העיר ת"א הצדיק את טרור באותן מילים, ולא התאפק אלא הזדרז וביטא את המילים המתועבות בעוד גופות ההרוגים מוטלים לפנינו. ירידה מרושעת ומטומטמת כזו (צרוף קטלני) בקול רב כל כך, לא שמענו מזמן.