המחלקה להערות קטנוניות: הבלוג של יגיל הנקין

מלכים ואלים

הסיום המפתיע של מגילת רות נועד להדגיש את ההבדל המהותי שבין מלך יהודי למלכי הגויים באותה התקופה

לא טהור דם; "דוד", מאת מיכאלאנג'לו. צילום: Joe deSousa via flickr

בסוף מגילת רות, ממציא התנ"ך את מושג הטוויסט.

בסיום המגילה, עד אז סיפור אישי של גיורת וחמותה בימים קשים, מציין הכתוב עובדה קטנה שנותנת משמעות חדשה לכל המגילה: "ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה ויבא אליה ויתן לה ה' הריון ותלד בן […] ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד הוא אבי ישי אבי דוד" (רות פרק ד', י"ג, י"ז).

לכאורה, כל החלק הזה מיותר לגמרי: יכול היה התנ"ך לסיים את המגילה ב"ותהי לו לאשה", ולהזכיר את אבותיו של דוד בספר דברי הימים, בלי אזכור לרות, וחסל. אבל אחרי סיום הסיפור האנושי, העומד בפני עצמו, פתאום מפתיע אותנו התנ"ך: שכחתי לומר לכם, אבל הגיורת האלמנה משדה מואב – היא הייתה הסבתא-רבא של דוד המלך.

ההדגשה הזו בולטת ויוצאת דופן על רקע סיפורי מלכי המזרח-התיכון לגבי עצמם ומוצאם. כך, למשל, כתב (או יותר סביר, ציווה לכתוב) אחשרש (ידוע משום מה במקומותינו כקסרקסס, בעקבות תרגום לאנגלית), מלך פרס שפלש ליוון במאה החמישית לפני הספירה, בסביבות סוף ימי בית ראשון:

"אל גדול הוא אהורה מזדה, אשר יצר את הארץ הזו, אשר יצר את האדם, אשר יצר שלום לאדם, אשר עשה את אחשרש מלך, מושל יחיד. אני אחשרש, המלך הגדול, מלך המלכים מלך הארצות הכוללות המוני אדם, […] בנו של דריווש המלך […] פרסי בן פרסי, מזרע ארי" (אולמסטיד, עמ' 231).

ללא נצר זר חלילה במוצאם: ארי מזרע ארים, פרסי בן פרסי, שמונה על-ידי האל הגדול אהורה מזדה. ומושל יחיד ללא גבול.

אחשרש לא היה המלך היחיד שרומם את עצמו מעל כל ילוד אשה, ואפילו לא היה בין הקיצוניים במלכי המזרח-התיכון. גם מלכי מצרים, למשל, נחשבו כאלים, ולפחות כאלים-בהתהוות, בדת הממלכה. הגדרת הנביא יחזקאל (כ"ט ב') את פרעה האומר "לי יאורי ואני עשיתיני" מדויקת מאד: לא רק העם המצרי, גם המלך ראה את עצמו כאל, וכמובן כמלך המלכים. במאה ה-19 תיאר המשורר פרסי ב. שלי את שרידי פסלו של רעמסס השני, אחד מאותם "מלכי מלכים" של מצרים, כסמל ליוהרה (התרגום מאת ראובן צור):

בָּא זָר שֶׁסָּח עַל אֶרֶץ קַדְמוֹנִית:
שְׁתֵּי רַגְלֵי-אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גֵּו
עוֹמְדוֹת בַּיְּשִׁימוֹן… קָבוּר חֶלְקִית
פַּרְצוּף נָתוּץ נָח, בּוֹ מַבָּט נוֹקֵב,
שָׂפָה קְפוּצָה וּבוּז קַר שֶׁל שַׁלִּיט
יָעִידוּ מָה הֵיטִיב לִקְרוֹא יוֹצְרָם
בְּלַהַט-לֵב שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים
מִיַד פּוֹסְלוֹ וּמִן הַלֵּב הָרָם.
עַל הַבָּסִיס חָקוּק בִּכְתָב בָּרוּר:
"שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,
שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!"
כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,
חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר
מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.

"מלכי המלכים" של מצרים, היו אף הם שליטים חסרי גבולות. הם הרחיקו עד כדי נישואי אחים, כדי לשמר את הדם הטהור. דם פשוט לא אמור היה להתערב במשפחה האלוהית המקומית. וזה עוד לא הכל: במספר ממלכות באזור הנילוס, לפני זמנם, במות המלך היו קוברים איתו, חיים, גם את משרתיו ועבדיו. לפעמים היו כאלה שהתנדבו להיקבר איתו חיים, כדי ללוות את המלך. וגם ביניהם היו מלכי מלכים.

לאמיתו של דבר, המזרח התיכון היה כל-כך מלא במלכי מלכים, שצריך לשאול האם הכינוי לא-להים, "מלך מלכי המלכים" איננו אלא עקיצה ארסית על חשבונם.

המשותף לכל אותם מלכי מלכים ואלים במשרה זמנית היה הסטטוס המורם-מעם של כולם. לא שלכולם באמת הייתה שושלת "טהורה", אבל גם אם לא, אפשר היה לסמוך על שכתוב מתאים של ההיסטוריה (במידת מה, אסתר התאימה להיות מלכתו של אחשוורוש דווקא בגלל שלא הגידה עמה ומולדתה: ככה אי אפשר היה לומר "המלך נושא אשה נחותה" הגם שספק אם מישהו היה מעז ונשאר בחיים).

לא פעם ולא פעמיים נמצאו שושלות מפוארות למדי אצל מלכים טריים. גם מלכים יוונים ורומאים ייחסו לעצמם תכונות אלוהיות, ככל שנדרשו לסמכות נרחבת יותר. לא במקרה זכה גאיוס אוקטאביוס, יורשו של יוליוס קיסר, לתואר "Divi filius" – בן האל – ככלי בדרך לביסוס סמכותו; עשור וחצי לאחר מכן הפך שמו ל"הנשגב", אוגוסטוס בלע"ז.

אולי דיקטטור, אבל משלנו

בניגוד מוחלט לגישה הזו, מדגישה מגילת רות מדגישה שלמלך דוד אין ולא כלום עם שושלות, דם מלכותי או אלוהות: הסבתא רבא שלו הייתה כלומניקית מבחינת ייחוס.

האמירה הזו משתלבת בתפיסה שונה מאוד של מלכות מהמקובל בסביבה. לפחות בתפיסה, מאז התנ"ך והנביאים ועד לחז"ל, למעט השם, לא היה הרבה מן המשותף בין התפקיד היהודי למקבילו המזרח-תיכוני, אם כי כמובן שבמציאות לא כל מלך התאים לאידיאל.

המלך היהודי נצטווה לא להרבות סוסים, לא להרבות נשים, לא להרבות כסף וזהב, ודרישה נוספת: "לבלתי רום לבבו מאחיו". כל הרשימה הזו הייתה נראית כנונסנס גמור לכל מלך מזרח-תיכוני. מגילת היוחסין של אחשרש או פסלי המלכים המצריים מעידים כאלף עדים על הסטטוס של המלך: לבד, בצמרת, לא מחוייב לאיש.

ביהדות, לעומת זאת, מן התורה שבכתב ועד לראשונים שררו הגבלות מהגבלות שונות על המלך, בתורה, כל סימני המלכות מקוצצים מהמלך, ואסור לו אפילו להידמות לרמת העוצמה והכוח של מלכים זרים.

הדבר בולט במיוחד בנאומו המפורסם של הנביא שמואל, שהוא לכאורה נאום מוזר ומיותר בתכלית (שמואל א', ח', פסוקים י"א-י"ח):

זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא.

ברגע שישראל ביקשו מלך "ככל הגויים", כל מה ששמואל אומר להם במשפט המלך היה ברור מאליו. הרי כל מלך ממוצע במזרח-התיכון, למעט אלה שמונו באופן זמני (או המקרה המוזר של שני המלכים של ספרטה), היה הרבה יותר גרוע.

המלך הדיקטטור, אליבא דשמואל, הוא אפילו שליט נאור וליברל יחסית לאחשרש, שעל בקשת אב לפטור אחד מבניו מגיוס כדי לסייע לו בימי זקנתו הגיב בחיתוך אותו בן לשניים, ואילוץ הצבא כולו לפסוע בין חלקי גופו. על אשתו, המלכה אמסטריס, מספר ההיסטוריון היווני הרודוטוס סיפור זוועתי לא פחות.

לא פלא שישראל, רדופים על-ידי הפלישתים ומעוניינים במלך לוחם, לא נתייראו מדברי שמואל: הם למעשה היו מוכנים לכל דיקטטור, העיקר שיהיה מתוכם. זה עדיין יהיה פחות גרוע מהפלישתים.

ובאמת, למעט דעה אחת בתלמוד, רוב המפרשים סברו שהחטא היה לא בבקשה "שימה לנו מלך", אלא בבקשה "לשפטנו ככל הגויים". כך למשל סובר ר' לוי בן גרשום, הרלב"ג (שמואל א', פרק ח', פסוק ד'):

נתקבצו זקני ישראל ובאו לשמואל הרמתה ואמרו לו שישים להם מלך לשופטם ככל הגויים. והנה טעו בזה כי ישראל אינם באופן שישפט להם המלך לפי מה שירצה כמו בעניין מלכי הע"ז שמייסדים לעמם נימוסים [חוקים] כאשר יעלה על רוחם […אלא] על פי התורה ינהיגם ולא בנימוסים אחרים.

וכן אומר ר' דוד אלטשולר, בן המאה ה-17, בפירושו 'מצודת דוד': "כי המשפט מסור הוא לשופטים לדון על-פי התורה ולא למלך לדון על פי דעתו".  ובקיצור, למלך יהודי אין סמכות מוחלטת כמו למלכי גויים.

פרשנות זו תואמת את דברי הא-ל הנכתבים בהמשך כי "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם"; הדרישה למלך שאינו כפוף לדבר, ולקבלת החוק שלו במקום חוק התורה, דיקטטורה "ככל הגויים", היא בעיניו דרישה כפרנית.

מקדשו של רעמסס השני באבו סימבל, מצרים. צילום: Don McCrady CC BY-NC-ND 2.0 via flickr
מקדשו של רעמסס השני באבו סימבל, מצרים. צילום: Don McCrady CC BY-NC-ND 2.0 via flickr

מעל החוק?

קיצוץ הכנפיים התיאורטי של המלך ממשיך אל תוך תקופת המשנה והגמרא, אם כי כמובן שהורדוס ושות' לא באמת הקשיבו לחכמי ישראל. ההתפתחות החדשה בהלכה, הנוגעת רק למלכי ישראל (ולא מלכי יהודה), הייתה "מלך לא דן ולא דנים אותו". לעומת זאת, מלך מבית דוד, "דן ודנים אותו".

כל מלך ממוצע (שוב למעט חריגים כמו ספרטה) היה מבין חצי מהמשפט בדיוק כשם שהוא היה מבין חצי מהמשפט המקביל לגבי מלכי בית דוד: "מלך דן ודנים אותו". מלך דן, ברור. אבל דנים אותו? במה הוא מלך אם הוא צריך לתת דין וחשבון בפני אחרים?

התלמוד הבבלי אומר "מלך לא דן ולא דנים אותו", ומרחיב "משום מעשה שהיה": עבדו של ינאי המלך הרג אדם. כיוון שהוא היה רכושו של ינאי, זימנו את המלך למשפט. ורבי שמעון בן שטח אומר לו "ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, שלא לפנינו בלבד אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם". ינאי הגיב באמירה "אתה אמרת": נראה מה יאמרו חבריך לסנהדרין. "כבשו פניהם בקרקע", מפני הפחד והעמידו פנים כשקועים במחשבות. אמר להם שמעון בן שטח, "בעלי מחשבות אתם? יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם!" בא מלאך וחבטם עד שמתו. "באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנים אותו". במדרש תנחומא, שבו יש גרסה דומה של הסיפור, דווקא מצויין שינאי המלך בסוף עמד, ורבי שמעון בן שטח דן אותו.

המקרה הזה היה אבן דרך לא רק בגלל שינאי לא ציית; הרמב"ם בפירוש המשניות מציין שהפסיקה היא לגבי מלכי ישראל בלבד, כי הם היו "עבריינים", שלא צייתו להלכה; אבל הכישלון הגדול יותר היה של חכמים, שעברו על "לא תכיר פנים במשפט". כלומר, אם אפילו הסנהדרין לא מסוגלים לשפוט מלך ללא משוא פנים – אז שלא ידונו אותו. אבל, מיד לאיזון – קובעים שגם הוא לא ידון. לתלמוד שם, בשם ריש לקיש, "פשיטא" שכך צריך להיות, "דכתיב התקוששו וקושו". אם אתה לא נותן דין וחשבון, אתה לא יכול לבקש דין וחשבון מאחרים. בצד שלילת הסנקציות כלפי מלכי ישראל, שללו מהם גם מעמד: אין איש מעל החוק. ואם אתה מוחרג מהחוק? אין לך סמכות לקבוע אותו.

לעומת מלכי ישראל, ההלכה היא שמלכי בית דוד דנים אחרים, ודנים אותם. למה ההבדל? ראשית בגלל שהם המלכים 'האמיתיים' שהמלוכה לא סרה מהם, ושנית בגלל שהם נתפסו בימי המשנה ואחריה כמלכים האידאליים (הרי הם לא היו קיימים בזמן המשנה, לא כל שכן הגמרא; מלך מבית דוד היה בעצם ביטוי ל'מלך כמו שצריך מלך להיות'). ואפילו כך – גם על הסמכות שלהם יש הגבלה: כפי שמשתמע מהגמרא בסנהדרין והמפרשים שם, מלך בית דוד דן רק דיני ממונות, כי חוששים שיפחדו הדיינים לחלוק עליו, ויהרגו אדם שלא צריך למות.

חשש כזה היה נדיר מאוד, בלשון המעטה, מימי פרס ומדי ועד ימי הביניים. הדוגמה הקרובה ביותר היא המגנה כרטה המפורסמת, מגילת הזכויות שתבעו אצילי אנגליה מהמלך ג'ון במאה ה-13 וגם היא הגבילה אותו בצורה מועטה בלבד. מלוכה חוקתית עתידה הייתה להופיע רק כמה מאות שנים אחר כך. יכולתו של המלך לשפוט באופן אישי ולדון למוות באופן אישי נחשבה בדרך-כלל כחלק בלתי נפרד מסמכותו, מימי קדם ועד לתקופה המודרנית.

לדמותו של מלך יהודי

העקרון, שונה מהותית מכל מלך באותה תקופה, נותר אם כך שמלך אינו מעל כולם, ואם לא שופטים אותו – זה רק בשל סיבות פרקטיות. היכולת ההלכתית להלקות מלך שעבר על "לא ירבה לו סוסים", למשל, הייתה בלתי נתפסת אצל קיסרי האימפריה הרומית. מינוי סוס לסנטור, לעומת זאת, דווקא נתפס בימי הקיסר קליגולה, אם כי כנראה שהדבר היה כדי ללגלג על הסנאטורים ולא באמת ברצינות.

כללו של דבר, כל עניין המלך מעיד על השוני הקיצוני בין היהדות למקובל אז, ואעיז ואומר שאף לאמונה רווחת ביחס למלך אפילו בימינו. למעט השם, כמעט אין מהמשותף בין המלך או מלך המלכים מפרס ועד סין, שבהינף יד הורג אנשים ללא משפט, קובע חוקים, משנה אותם כרצונו ואינו מחוייב לדבר, למלך יהודי, שמחוייב להלכה, סמכותו מוגבלת למקרים ספציפיים ולא הוא קובע את הכללים (לא במקרה נזקק אפילו אחאב, שהתנ"ך מציג כמלך רשע ומעלים עין מנצחונותיו, למשפט מבויים נגד נבות היזרעאלי, ולא יכול היה 'סתם' להחרים לו את הנחלה, שלא לדבר על להרוג אותו).

לא בכדי אומר הרלב"ג, על איומי שמואל: "והנה הודיע שמואל לישראל את משפט המלך […] ואחשוב שאין המלך מותר באתם הענינים, אבל רצה שמואל לייראם […] והודיעם מה שיעשה המלך [….] שאי אפשר לעשותו על פי משפטי התורה". שמואל הפחיד את העם לא במלך שיעשה מה שמותר לו, אלא בסכנה של בעל שררה עם כוח רב מדי, שיסטה מן הדרך; כל ההגבלות ההלכתיות עליו מנסות למנוע את הגעתו של מלך יהודי למלכות חסרת-פיקוח כשל מלכי הגויים; ולמרות שהאיומים של שמואל מתונים מאוד ביחס למציאות מסביב, עדיין זה היה איום – ביחס לרצוי.

עבור מלכים שנדרשו לסמכות מוחלטת, אין פלא שלעיתים קרובות היה צריך למצוא או להמציא מוצא טהור, סמכות היישר מן האלוהים לבדו, "מלך בחסד עליון" ולפעמים סמכות אלוהית, כדי להצדיק את הכוח המוחלט או השאיפה לסמכות בלתי מעורערת, ולהראות כיצד הם, ורק הם, ראויים לכך, מתוקף, מוצאם המיוחד. אבל עבור המלך היהודי, לא רק שכל זה מיותר, זה לא רצוי.

המלך היהודי האידאלי אינו בעל סמכות מוחלטת, ואינו אפילו מורם מעם. הוא נושא במשרה חשובה, יש לו סמכויות נרחבות, אבל הוא מוגבל בכוחו, מחוייב להלכה, נותן דין וחשבון בפני אחרים. ולא זו בלבד שהוא לא מזרע האל – אפילו המוצא שלו לא חייב להיות "טהור"; ולמרות שהמלוכה תחזור לבית-דוד, ייתכן (אפילו לכמה דורות) מלך לגיטימי שאינו מזרע דוד.

והמלך, אפילו מבית דוד, אמנם צריך להיות יהודי, שנולד כיהודי; אבל הסבתא שלו, כמו הסבתא רבא של החשוב במלכים של העם היהודי, יכולה להיות גיורת מואביה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

16 תגובות למאמר

  1. ועוד הערה: יש הסוברים ש"אלהן" בתרגום יונתן זה "אלא", אבל גם במקומות אחרים אפשר למצוא שימוש כ"א-להים":
    בשמות ח', את "תועבת מצריים נזבח לה' א-להינו הן נזבח" וכו', מתרגם יונתן "טַעֲוַותְהוֹן דְמִצְרָאֵי מִנְהוֹן נִיסַב וְנִקְרְבָא קֳדָם יְיָ אֱלָהֵן הָא אִין מְקַרְבִין אֲנָן יַת טַעֲוַותְהוֹן דְמִצְרָאֵי".

  2. טעות קשה בניתוח מגילת רות
    כמה נקודות על קצה המזלג

    א. משפחת אלימלך עזבה את בית לחם בשל בעיות פרנסה ( פושטי רגל) שירדו מהארץ ונדדו בשדות מואב
    ב. רות המואבייה דבקה בנעמי בשל השדה (רכוש משמעותי) שנותר בבית לחם ויכול להבטיח את עתידה הכלכלי
    ג. מגילת רות מוכיח כי מוצאו של דוד הוא מואבי לחלוטין ובמגילת רות מתואר הניסיון לייחס לדוד מוצא יהודאי דרך בו עז (כשמו כן הוא עמוד תמך למוצאו של דוד) הבן שנולד לרות המואבייה אינו בנו של בועז שהסכים לקחת את המואביה לאשה רק בשל השדה הנלווה (תנאי לנשואים ) הפעם היחידה במקרא שתינוק מקבל את שמו (עובד) מהשכנות ולא מאביו או אמו מוכיח שהפקפוק באבהות בועז הייתה לא רק רכילות של שכנות

    1. טוב, אם אלה הטעויות אני בחברה טובה עם כל שאר מפרשי התנ"ך בערך.
      א מוכר, למרות שלא ממש בטוח ש'פושטי רגל', ובטח לא 'נדדו בשדות מואב', כשהתיאורים הם של שהיה ממושכת.
      ב. סותר את א' כמובן, כי אם הם פושטי רגל שמסתלקים בגלל בעיות פרנסה, שימכרו את השדה.
      ג. כמדומה שהמגילה לא באמת מחזקת את זה, ואמנם חריג שהשכנות קוראת שם, אבל ודאי לא מוכיח, ודאי לאור הפסוק הקודם לכל הסיפור.

    2. לב אברהם
      ממליץ לך לקרוא את הפרק של רות המואביה בספרו של החכם אליהו כי טוב "ספר התודעה". מתייחס בצורה מדהימה לדברים שאמרת ומוציא אותם מהמים הרדודים אל עומקם של דברים

    3. א. אם היה לנעמי רכוש משמעותי בבית-לחם, מדוע הייתה צריכה רות ללקט שיבולים בשדות כקבצנית?
      ב. גם אם דויד לא היה בנו של בועז, עדיין הוא לא היה מואבי לחלוטין. אביו היה יהודי, כיוון שנעמי ורות עזבו את מואב ובאו ליהודה, מיד לאחר שנפטרו הגברים במשפחה. כך שאביו של דויד (אם זה אכן לא היה בועז) עדיין היה אחד מאנשי יהודה. כנראה אחד מבני בית-לחם או סביבתה.

  3. יש לא מעט טעויות במאמר, אלא שהגסה והחמורה מכולן, לדעתי, היא הדרך בה כותב המאמר מכנה מלך בישראל – המלך אחאב היה מלך ולא סתם אחאב. ביום שאתה תזכה למלוך על ישראל ושאליהו הנביא בכבוד ובעצמו ירוץ לפני המרכבה שלך, או אז תוכל להתייחס למלך אחאב כרצונך. אבל עד אז, תן כבוד למי שמלך על ישראל 22 שנים ברציפות, זכה להקים עיר בישראל, פירנס תלמידי ישיבה רבים, ובתקופתו לא מת אפילו יהודי אחד במלחמות, חוץ ממנו עצמו.
    אגב, משפטו של נבות בוים ע"י איזבל כאשר למלך אחאב לא היה מושג על כך.
    אמנם המלך אחאב נענש בעקובת משפט נבות, אולם לא בגלל המשפט אלא בעקבותיו. האחריות של המלך אחאב היתה בגלל איזבל, ולכן כתוב בתנ"ך במפורש "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ".
    כדאי התעמק בויכוח שבין המלך אחאב ובין אליהו הנביא בעת ניחום האבלים שקיימו שניהם בביתו של חיאל בית האלי. אז יהיה קל יותר להבין איזה מלך אוהב היה לישראל באותה התקופה.

    1. כמו שאמרו במערכון של הגשש – "היה צליל זלזול"… או במילים אחרות – ההערצה שלך לאחאב די מזכירה את הערצת התקשורת לאובמה. למרות שההערצה הראשונה באמת קצת יותר מוצדקת מן האחרונה.

    2. ל-רמי כהן,
      ה"הערצה" שלי למלך אחאב (שוב, המלך אחאב, ולא סתם "אחאב". הוא לא חבר ילדות, לא שלך ולא שלי ולא של כותב המאמר) מתבססת על דברי חז"ל, שהם העריצו אותו, ואינני משווה את חכמתי לחכמתם. אם הם העריצו אותו ונתנו סיבות להערצה זו, מי אני שלא אעריץ אותו.
      סבורני שהערצת חז"ל למלך אחאב לא ניתנת להשוואה להערצת פראבדה הישראלית, על כל גווניה השמאליים, לנשיא חוסיין.
      כמו שכתבת, "היה צליל זלזול". לדעתי זה היה הרבה יותר מצליל.

  4. התנך שונה מהמישנה גמרא ותלמוד בנקודה מאוד חשובה.אלוהים היה חלק מהעם.מיתגלה שוב ושוב "כאחד האדם". צרף עצמו לעם ישראל הסיר הלוט והופיע בהמון דרכים.עולם הישיבות שכח אספקט חשוב זה .ומציג את התנך בארצי הלכתי פולחני.התנך הוא פנטסטי על טיבעי.הנבואה שולטת בו.מדרגת הנבואה.בשונה ממדרגת הכהונה של עולם הישיבות.ארץ ישראל זה נבואה זה פנטסיה.כהונה זה לגלות.זו הסיבה שכל העולם אימץ את התנך ,ולא שאר הספרים.הוא יוצא דופן.הוא דיבר ללב האנושי הכמה למשהו שהוא מעל לארצי.שמואל ראה אלוהים שמע אלוהים.אלוהים היה מוסיף רוח יתרה למלכים הניבחרים.מדובר בסיפורים הרואים ניפלאים. אבל בשונה מהמיתולוגיה היוונית הוא לא מיתולוגי ,אלא כולו אמת.באמת העם היה רואה אלוהים.התנך היא כממט הזוי מרוב שהוא פנטסטי.אי אפשר לשער על הדעת, מה זה שאלוהים מדבר אליך.או, שאתה רואה מלכים או שליחים של אלוהים.כדבר של מה בכך.למה עולם הישיבות עקר אספקט חשוב זה.מה הפלא שהדור הצעיר לא נימשך לאמונה.משה רבנו הפעיל את כוחות בראשית למען עמו .שוב ושוב.זה אנחנו.לא הייטק.זה לא שכלתנות הייטקית. אלא מדרגה גבוהה מאוד בה אתה עולה בסולם עד למעלה .מיתחבר לאל ומשנה את כל יסודות הטבע למען עמך.זה אנחנו זה שמנו זה גורלנו עתידנו .וזו זהותנו.ההייטק יש בו יסודות מפחידים.הוא מכני הוא חסר נשמה .והוא הופך את האדם למין אוטומט טכני.פיון בתעשייה ששולטת בו.העולם כשל והמון.הוא צריך את הנשמה של התנך.אנחנו בתקופה הכי חומרנית והכי מדורדרת.ההפך ממה שמכניסים לנו.אנחנו מתוכנתים בטרוף. בכל רחבי העולם ובישראל בפרט.מעקרים לנו את הנשמה ומנסים לשלוט בנו דרך תוכנות מישחק מבעיתות.העולם זקוק לתנך לנשמה בו לאנושיות שבו .ובעיקר לאל שבו.האבסורד שולט והמון.הסוריאליזם המבעית .שאלה-למה עולם הישיבות מקדש כל כך את השכלתנות? קראתי עלון של חבד ונידהמתי.שכלתנות שכלתנות.שכלתנות גם משחיתה בכמויות.ישראל צריכה רעיון שיסחף המונים ויתקן אנשים.מה חסר עיניין זה בימינו.כאילו מה אנחנו.רצים כמו מטורפים אחר הכסף מוכרים ומסרסים בנישמתנו למענו.כמה עם ישראל זקוק ליופי האלוהי.

  5. המשך על קצה המזלג
    כל חקלאי יכול לספר לך ש שדה הוא רכוש שלא תמיד ניתן למכור בטח בשנות בצורת
    משפחת אלימלך לא גרה בעיר או ערי מואב אלה בשדות מואב וחיה כפי שרות ונעמי חיו בבית לחם ,כלומר גם בשדות מואב ליקטו אחרי הקוצרים בקיץ ובחורף כעובדים שכירים (כשהגברים עוד היו בחיים).
    נעמי שבה אל בית לחם אבל לא שבה אל ביתה כי כנראה לא נותר בית ואיש מבית לחם לא אסף אותם במשך כל עונת הקציר ורק בסוף עונת הקציר כשנעמי הבינה שהחורף הקרב מבשר רעב היא החליטה למצות את המידע שהיה לה על בו עז
    שככל הנראה היה קמצן וכילי ידוע (שישן בגורן על ערמת השעורים )בועז היה היחידי שהיה מוכן להשחית את נחלתו ולקבל את השדה בחינם . כל השמות במגילה הם שמות שניתנו לדמויות בהתאם למעמדם ותפקידם בעלילה ועובד שקיבל את שמו מהשכנות היה עבד
    כל הנשים שנאלצו ללקט אחרי הקוצרים היו טרף קל לנערים אם עשיר ואם עני ובכלל זה המואבייה שהגיעה ללא אב וללא בעל

  6. מעבר למה שאומרת ביקורת המקרא על מגילת רות, בעז בעל היתה אישיות חשובה באיזור ואילו סבו של בעז, נחשון, היה נשיא יהודה. ככה שגם לדוד המלך היה ייחוס.

  7. לאור סופם של רוב המלכים בתנך ולאור ההכחדה של הקרובים והצאצאים שלהם מגדעון השופט דרך שאול המלך ועד אחאב המלך וכולי לא מובנת ההתלהבות מהתפקיד ומהשיטה.

    בדיעבד גם המצב של עם ישראל היה יותר טוב בתום תקופת האנרכיה/רפובליקה של השופטים מאשר בתום תקופת המונרכיה של המלכים.

    1. המצב של שבטי ישראל היה באמת יותר טוב בתקופת האנרכיה של השופטים? אולי מישהו צריך לעיין שוב בספר שופטים, בייחוד בפרקים האחרונים של הספר…

    2. כנראה שהאידיאל של התורה היה מלכתחילה להקים סוג של אנרכיה שהמלך שלה הוא האלהים והחוקה היא התורה(השופטים מונו רק למשברים ולזמן קצוב)אבל לשלטון כזה יש חסרון מובנה בלחימה מול אויבים חיצוניים וזה מה שדחף את העם לבקש מלך שיילחם את מלחמותיהם ככל הגויים(יש מחלוקת בגמרא האם פרשת המלך נאמרה לכתחילה או בדיעבד כנגד תרעומתן,סנהדרין כע"ב).

    3. אפשר לומר שמעמד המלך בתנ"ך הוא לא רק מודרני מאוד (מלוכה חוקתית),
      אלא גם עתיק מאוד: ה-"מלך" הוא בעצם שופט קבוע, או מנהיג שבטי של כל העם.