משפטנים בכירים בארה"ב נגד אהרן ברק: השופטים שלנו מעולים; שיטת המינוי עובדת מצוין

אהרן ברק הטיח ביקורת חריפה כלפי בית המשפט העליון האמריקני ושיטת מינוי השופטים שם, ועורר זעם רב מעבר לים. משפטנים בכירים ושופטים לשעבר מגיבים לטענות ותוקפים בחזרה

גשר אחד יותר מדי? השופט אהרן ברק. צילום: מרים אלסטר /פלאש90

בראיון שהעניק נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ל'מקור ראשון' לפני כחודש, הוא תקף בחריפות את מבקריו, ובכללם גורמים רבים בחברה הישראלית ובפוליטיקה שלה. כפי שחשפנו, במהלך הדברים טען ברק לא מעט טענות עובדתיות מוטות, שגויות ולא מדויקות, שנועדו לשרת את הנרטיב ההיסטורי שהוא מנסה להנחיל לציבור אודות המהפכה השיפוטית שהוביל.

אך ברק לא תקף רק את מבקריו בישראל. במהלך הדברים, כאשר נשאל על מינוי שופטים, תקף ברק בחריפות את שיטת מינוי השופטים האמריקנית – במסגרתה השופטים מתמנים על-ידי נבחרי הציבור בדרכים שונות – וטען שהיא מוכת "פוליטיזציה" וגרועה. לדעתו "בצורה זו נמנע ממשפטנים שהם משכמם ומעלה להתמנות לבית-המשפט העליון", ולכן "זה יהיה אסון למדינת ישראל אם נלך בעקבות האמריקנים".

מכיוון שמדובר בביקורת קשה מאוד, בעיקר כשהיא מושמעת כלפי אחת המדינות הדמוקרטיות והחופשיות ביותר, שבה נוסחו ונוסו לראשונה חלקים נרחבים מהתורה הדמוקרטית, חשתי שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום. הרי אם ברק צודק, חלק ניכר מהעולם המערבי – בו נהוגות שיטות מינוי דומות לארה"ב – סובל ממערכת משפט מקולקלת ופופוליסטית. דבר זה חייב בירור מעמיק יותר. במשך הזמן שחלף פניתי לשורה ארוכה של מומחים למשפט חוקתי בארה"ב והצגתי בפניהם את השאלות הבאות:

א. האם נכונה העובדה ששופטים "משכמם ומעלה" לא מתמנים לבתי המשפט האמריקניים?

ב. האם אכן המערכת האמריקנית סובלת מבעיה של "פוליטיזציה" במינויים?

ג. האם לא עדיף למנות שופטים באמצעות ועדת מומחים מקצועיים, שאינם נבחרים ואינם נגועים בפוליטיקה?

התשובות לכל השאלות – שמגיעות ממגוון מומחים מאוניברסיטאות העילית האמריקניות שהשיבו לפניותיי – הן שברק טועה. רוב המשיבים סבורים שהמערכת האמריקנית עובדת מצוין, השופטים המתמנים בה – לפחות בדרגים הפדרליים – הם אנשים ראויים ובולטים, ועצם המחשבה על מינוי שופטים באמצעות ועדה סגורה הרחוקה מעיני הציבור והמתנהלת ללא שקיפות נתפסת בעיניהם כמסוכנת ואנטי-דמוקרטית.

פרופסור מיכאל דורף, מבית הספר למשפטים באוניברסיטת קורנל, מעיד על עצמו שהוא "מעריץ ותיק של אהרן ברק", אך יחד עם זאת בנוגע לבית המשפט העליון של ארצות הברית הוא חולק עליו לחלוטין. "די להתבונן במינויים האחרונים כדי להיווכח שזה לא המצב", הוא אומר. ברמה המדינתית דורף מסכים שיש צדק בדברי ברק: "במדינות רבות שופטים מתמנים באמצעות משאלי עם. השיטה הזו מובילה לכך שלא רק ששופטים איכותיים לא נבחרים, אלא שלעתים נכנסים לבתי המשפט גם שרלטנים גמורים". אך כשמדובר ברמות גבוהות יותר של שיפוט, ברמה הפדרלית, השיטה מתוחכמת יותר, ובעיות מסוג זה נמנעות.

ברמה העקרונית, דורף סבור ש"לא ניתן לאמץ גישה א-פוליטית בארצות הברית, בה עבודת השופטים היא פוליטית במידה רבה".

פרופסור אורין קר מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, מסכים שתהליך המינוי פוליטי אך סבור שכך ראוי מלכתחילה: "לשופטים יש יכולת להפעיל כמות עצומה של כוח כלפי האזרחים, כלפי המחוקקים ואפילו כלפי הנשיא. הרעיון בארצות הברית הוא שלציבור צריכה להיות בקרה מסוימת על האופן שבו תנוהל עוצמה כמו זו".

בעניין איכות השופטים קר סבור שברק טועה. לדעתו, "הבקרה הפוליטית על המינויים מביאה לכך שבדרך כלל מתמנים אנשים פחות או יותר מהמיינסטרים המשפטי. אך אין זה אומר שהם ברמה נמוכה משום בחינה. יחד עם זאת, לתאורטיקנים אקדמאיים מבריקים, עם רעיונות חדשניים שמחוץ לזרם המקובל, יהיה קשה להתמנות לשיפוט מסיבה פשוטה: הציבור לא רוצה שישלטו בו רעיונות חדשניים מחוץ לזרם המקובל".

קר סקפטי בכל הנוגע למינוי שופטים באמצעות ועדה מקצועית: "מי בוחר את המומחים שיושבים בוועדה? מה הערכים של אותם מומחים? מדובר כאן בשאלה היורדת ליסודות הדמוקרטיה: מכיוון שהשופטים אוחזים בעוצמה שלטונית רבה, בחירת השופטים היא למעשה בחירה של האופן בו תנוהל העוצמה הזו. מדוע שקבוצה לא נבחרת שאינה מייצגת את הציבור תחליט בזה?".

פרופ' מייקל מקונל מאוניברסיטת סטנפורד, לשעבר שופט פדרלי, סבור גם הוא שברק טועה. "המחשבה ששופטים שאינם משכמם ומעלה לא ממונים היא מטעה. כל נשיא רוצה למנות את המועמדים הטובים ביותר והמוכשרים ביותר שמזדהים עם השקפת עולמו, שיהיו דומיננטיים ומשפיעים. והוא לא יתפשר על איכות המועמדים".

לדעתו, המערכת האמריקנית יצרה את האיזון הראוי בין התחשבות בדעת הקהל לבין עצמאות השופטים. "דעת הקהל מעצבת את בית המשפט באופן איטי ומדורג, ובמשך עשורים רבים. קח למשל את ההרכב הנוכחי של בית המשפט – יש שם שופט אחד שמונה על-ידי רייגן, שניים שמונו על-ידי בוש האב, שניים על-ידי קלינטון, שניים על-ידי בוש הבן ושניים של אובמה. בית המשפט הזה משקף פחות או יותר את הרעיונות המשפטיים המרכזיים במשך העשורים האחרונים, כך שבית המשפט מושפע מדעת הקהל ארוכת הטווח, אבל אינו נתון לשליטתה המוחלטת. כך בית המשפט יכול לשמש כרשות שמאזנת ובולמת את התהליך הדמוקרטי, ובו בזמן הוא לא יוכל להגיע לניתוק מוחלט מההליך הדמוקרטי ומשלטון העם".

לעומת זאת, מקונל רואה סכנה גדולה במערכת בה המינויים נעשים באמצעות משפטנים ומומחים לא נבחרים, "כך מערכת המשפט בסופו של דבר לא תייצג שום אלמנט של שלטון העם. ובמקום כמו ישראל, בה אין חוקה כתובה שמגבילה את החלטות השופטים, וכאשר השופטים עצמם לא נבחרים באופן שמייצג שום אלמנט דמוקרטי – אני סבור שזה מסוכן מאוד".

כולם משכמם ומעלה. הרכבו הנוכחי של בית המשפט העליון האמריקני, בתמונה נכלל השופט אנטונין סקאליה שנפטר השנה
כולם משכמם ומעלה. הרכבו הנוכחי של בית המשפט העליון האמריקני, בתמונה נכלל השופט סקאליה שנפטר השנה

שיטת מיזורי וישראל

מבין המומחים שהתכתבתי איתם, היה גם מי שצידד בטענותיו של ברק. כך למשל השיב לי פרופ' ריצ'רד פידלס מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו-יורק. "בשל התהליך הפוליטי של מינוי השופטים אצלנו, נעשה נדיר ביותר למצוא מומחה אקדמי בעל ידע נרחב שמתמנה לשיפוט בבתי המשפט הפדרליים ובבית המשפט העליון". לדבריו, היחידים שצולחים את התהליך הם כאלו ש"כתבו מעט, או היו זהירים ונמנעו מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת".

לעומת זאת, אדם ווייט, משפטן ועמית מחקר במכון הובר, חולק בתקיפות על ברק. "בשיטה שלנו אמנם מדובר בהליך פוליטי, אבל הוא שקוף לחלוטין, מכיוון שהוא כולל מעורבות הן של הנשיא, והן של הסנאט, והכל תוך אחריות ושקיפות מלאה כלפי הציבור. מינוי שופטים שייעשה על-ידי וועדה מצומצמת או לשכת עורכי הדין יהיה פוליטי באותה מידה, אבל הוא יהיה חשאי וללא שום אחריות ציבורית".

"כשהפרופסור ברק אומר שבשיטה שלנו לא מתמנים שופטים משכמם ומעלה הוא פשוט טועה", ממשיך וויט. "השיטה שלנו הפיקה הרבה שופטים מרשימים מאוד, כולל בשנים האחרונות", כאן מונה וויט שורה של שמות כמו סמואל אליטו, אלינה קגן וג'ון רוברטס מבית המשפט העליון, וברט קוואנה, ביל פריור וסטיב קולוטון מבתי המשפט הפדרליים. לדבריו לא מדובר בעניין פוליטי. הוא חולק למשל נחרצות על תפיסת המשפט של השופטת קגן, אבל "אף אחד לא יכול לומר שהיא לא משכמה ומעלה".

לדבריו, כשאהרן ברק מכנה את שיטת המינוי "פוליטית" כשם גנאי, הוא מפספס לחלוטין את הנקודה: "בארצות הברית, כדמוקרטיה רפובליקנית שוחרת חירות, ההליך הפוליטי נועד להגן על שלטון החוק ולמנוע מינוי של שופטים שעלולים לקבל החלטות באופן פוליטי ומוטה. הליך המינוי הציבורי והפוליטי שלנו הוא קו המגן הראשון של האומה בפני פוליטיזציה של מערכת המשפט וניצול פוליטי שלה על-ידי שופטים לא ראויים".

וויט מזכיר כי שיטת מינוי השופטים הנוהגת בישראל – במסגרתה ועדת מומחים בוחרת את המועמדים – מוכרת גם בארצות הברית, מכיוון שכך ממנים את השופטים בחלק מהמדינות, כמו מיזורי למשל. אך הניסיון האמריקני עם שיטה זו הוכיח שהיא הרת אסון. החוקר בראין פריצפטריק שחקר את הנושא, הגיע למסקנה שוועדות המומחים לא מצליחות להתגבר על ההטיה הפוליטית שלהן, כך שהתהליך שם הוא גם פוליטי ולא ענייני, וגם לא שקוף לציבור.

למסקנה דומה הגיעה החוקרת קרי סברינו, שהעידה לאחרונה בפני בית המחוקקים של אוקלהומה על חסרונות השיטה:

במיזורי קל לבעלי אינטרסים זרים להשתלט על מינוי השופטים, מכיוון שהשיטה מתוכנתת כך שהיא מסירה כל אחריות דמוקרטית מתהליך המינוי, וכך נפתחת דלת רחבה מאוד בפני קבוצות אינטרס – במיוחד לשכת עורכי הדין של המדינה. השיטה מעניקה לקבוצה קטנה שאין לה אחריות כלפי הציבור יותר מדי שליטה על ענף שלם של הממשל. זהו חסרון משמעותי מאוד.

פרופ' רנדי ברנט, מבית הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שגם הוא חולק על קביעותיו החריפות של ברק, מסביר את הרקע לוויכוח על מינוי השופטים בארה"ב באופן שעשוי להישמע מוכר לקורא הישראלי. לדבריו, הוויכוח אודות ה'פוליטיזציה' של מינוי השופטים החל תחת נשיאותו של הנשיא רייגן, כאשר האליטה השלטת חשה עצמה מובסת והחלה לצפות מבית המשפט העליון שיגן על הערכים הפרוגרסיביים. "כך, עצם תפקידו של בית המשפט הפך להיות נושא שנוי במחלוקת בין המפלגות, וממילא גם מינויי השופטים עצמם הפכו פוליטיים יותר ויותר". עד אז, מסביר ברנט, "תפקידם של השופטים בחברה היה מוסכם על שתי המפלגות, והמינויים היו נידונים בעיקר באופן ענייני על פי כישוריהם, חכמתם, ידענותם ואפיים של המועמדים".

ועדיין, ברנט סבור כי הליך המינוי מסנן בעיקר מועמדים שעמדותיהם הפוליטיות בולטות מאוד או קיצוניות מדי: "מועמדים שיש להם רקורד בולט של הזדהות עם צד אחד בפוליטיקה האמריקנית, נוטים שלא לעבור את הליך המינוי, כך שמי שמתמנה לבסוף הם שופטים שלפחות למראית עין נתפסים כאובייקטיביים ולא קיצוניים".

לסיום ברנט לא שוכח להפנות עקיצה כלפי אהרן ברק והדאגה המופרזת שלו מפני פוליטיזציה: "צריך לזכור: ברק בעצמו לא היה ממש 'ניטרלי' או 'אובייקטיבי' בכהונתו בבית המשפט".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. אהרון ברק, ירום הודו, לא אוהב מינויים פוליטיים. כלומר, מינויים של אנשים שלא משתייכים למחנה הפוליטי שלו…

    1. אל אל האופק

      מי אתה, הבנו כבר מהפתיח שלך. הפיכתה של שקד ממהנדסת תכנה להנדסאית לא היה מקרי.

      לגבי מקצועיות של שרים: שמעת על מושג ושמו "דמוקרטיה"? שר צריך להיות פוליטיקאי נבחר, ולא טכנוקרט. יש עדיפות מסויימת בתחילת כהונה לבקיאות של שר במאטריה של המשרד, אך בימי שגרה אין לזה חשיבות. הטעם נמצא בפודינג, ובהישגי המשרד.
      בן גוריון, חייל פשוט בגדודים העבריים, מינה את עצמו לשר בטחון וניסח במו ידיו את תורת הבטחון של ישראל, בתקופת הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, תקופה שלא היתה קריטית ממנה לבטחון. לפיכך ודאי שלאיילת שקד יש את כל הכישורים לכהן כשרת משפטים, ולתקן את החורבות שאהרון ברק הותיר בשיטת הממשל הישראלית, ובעיקר לתקן את הפרדת הרשויות שנלקחה בשבי בג"ץ.
      ואני מסכים שאהרון ברק, בערמה וביצירתיות אין קץ בהן הוא מצוייד, לא היה מאפשר את השתוללות הדמוקרטיה של היום ואת שלטון הימין, הנבחר ע"י העם השוטה והנבער. אם לא היתה ברירה, היה מצליח אפילו להחליף את העם.

  2. עקב האכילס בשיטה של ברק – היא מינוי השופטים.
    ברק (על דעת עצמו – אבל זה סיפור אחר)
    החליט לשנות את מערכת המשפט הישראלית – ולתת לשופטים העליונים
    כוח חזק ביותר לשנות חוקים של הכנסת.
    את השיטה עצמה הוא העתיק מארצות הברית – מבלי לקחת את אחד החלקים הכי חשובים
    מינוי שופטים על פי דעתם החברתית פוליטית. רק כך הציבור בוטח ומאמין במערכת
    פעם שופט מימין ופעם משמאל.
    מכיוון שההחלטות מתקבלות על פי הדעות הפוליטיות חברתיות של השופטים
    אזי בארץ הם לא מאוזנות. ולכן כל מי שמביט על חוסר האמון של הציבור הישראלי
    במערכת המשפט – צריך להבין שיש איש אחד שהביא לכך.

  3. צריך פשוט להחזיר את בג"ץ לתפקידו הטבעי ע"י חקיקת דוקטרינת זכות העמידה לעותר פרטי שיוכל להוכיח אינטרס אישי ומהותי בעתירה ודוקטרינת אי שפיטות של מדיניות חוץ, כלכלית-חברתית, ביטחונית-מדינית ודת ומדינה. בית המשפט העליון הוא זה שמנהל את המדינה היום במקום נבחרי הציבור מאז כהונת אהרון ברק שהרס את הפרדת הרשויות כדי שלשמאל תהיה את המילה האחרונה דרך בית המשפט העליון לאחר שהפסיד את השלטון בבחירות דמוקרטיות. זו דיקטטורה לשמה. אין בעולם בית משפט שהוא גם אקטיביסטי וגם נבחר ע"י וועדת מינויים כמו פה. הכנסת צריכה להחליט ביו שתי אופציות ברורות" 1. המינויים יעשו ע"י הדרג הפוליטי בלבד ואז לבית המשפט תהיה לגיטימציה להיות אקטיביסטי. 2. אופן בחירת השופטים יישאר כפי שהוא אך תחומי עיסוקו של בית המשפט יהיה מקצועיים בלבד. הנפגע העיקרי מהמצב הקיים הוא בית המשפט העליון שאמון הציבור בו יורד כל פעם לשפל חדש.

  4. במבט לאחור, מי משופטי בית המשפט העליון נחשב למשפטן משכמו ומעלה שהותיר אחריו מורשת משפטית רצינית?

    אפשר לדבר על ברק שמאוד שנוי במחלוקת.
    דורנר תרמה מעט לחופש הביטוי.
    אם נחפש בנרות נמצא פסק אחד של בייניש על זכויות הילד. למעשה יש מספר מינויים של משפטנים משכמם ומעלה שסוכלו, הבולטים שבהם הם המינויים של פרופ' נילי כהן, מומחית עולמית לדיני חוזים שמינויה סוכל ע"י בייניש ופרופסור רות גביזון שברק פסל כי "יש לה אג'נדה".

  5. ברק, מלח הארץ החרבה. כן זו שהוא החריב במו ידיו ובמו פיו. מיים רבים כבר לא יוכלו לכבות את הבערה שהבעיר. השאיר אדמה חרוכה, כל כולו מלא מעצמו. מפוטם בערך עצמו. בז לכל ביקורת, ואפילו סבור שהוא יכול בדין לבקר את מערכת המשפט האמריקאית על האופן שהיא בוחרת את שופטיה, כדי שנשכיל להבין שגם מידה סבירה של ענווה אין לו ואין בו.

  6. ברק לא אמין בצורה יוצאת דופן
    לדעתי הוא משקר ביודעין
    אבל זו דעתי על משכלה הגבוה ושל חכמים כמוני , לא קיבוצניקים במ"לים

    וסליחה על הצניעות

  7. בארה"ב מכהנים כל מיני שופטים. אבל בהחלט יש בהם שהם אקדמאים יוצאי-דופן ובולטים בתחומם כמו ריצ'רד פוזנר ופרנק איסטרברוק (מאושיות הגישה הכלכלית למשפט); לעומת זאת, בארץ, מאז הדור של ברק-זמיר-חשין, אקדמאים כאלה פשוט לא מגיעים לשפיטה, ואחרי כל-כך הרבה שנים, כבר אי אפשר להגיד שזה לא במקרה. אנשים כמו כהן, פרידמן, גביזון, מאוטנר – מקצוות שונים של 'הפוליטיקה' המשפטית – נחסמו אחד אחרי השני מהמערכת. האשמה היא לא של ברק, אבל היא בהחלט של המערכת אותה הוא מפאר. זה לא במקרה שאנשים כמו מנחם מזוז ואורי שוהם בפנים . הם חלק מהמערכת הבירוקרטית המשפטית. אבל אין שום סיבה להעדיף דווקא אנשים כאלה. למעשה. דמיינו שבארץ מערכת המינויים היתה עובדת כמו בארה"ב. היינו רואה בית משפט עליון שבו היו יושבים אנשים כמו דן מרידור ושולמית אלוני. מפחיד? תחשבו שוב. ג'ון מרשל וארל וורן, מגדולי שופטי ארה"ב בכל הדורות, שופטים שהנהיגו את בתי המשפט בראשם ישבו לפסיקות החשובות ביותר בתולדות ארה"ב, היו מינויים פוליטיים שכאלה.

  8. אולטרה-קונסרווטיוו – ג׳ון רוברטס הנשיא
    קלרינס תומס – אישר חיפוש בערום לילדה בת 13 בבית הספר ע״י המורה לבדוק אם יש עליה כדורים.
    שני מופרעים בתפקיד לכול החיים
    הרגתם אותי בניסיון להכשיר את השיטה האמריקאית;

    1. חבל שעקיבא ביגמן התעלם מחוות דעת משפטיות של שופטים בדימוס מבית המשפט העליון בארה"ב, שכינו את "המהפכה החוקתית" של אהרון ברק במונח החריף : "פוטש משפטי" "ופיראטיות", ואת ברק עצמו: "פיראט משפטי". אכן כן, פרופסור אהרון ברק שדד את הדמוקרטיה הישראלית, נטרל את בלמי הפרדת הרשויות, עשה דין לעצמו, וללא כל חקיקה מפורשת ביטל את חוקי הכנסת ורמס את ערכיה הבסיסיים של המדינה היהודית. אכן כן, אדמה חרוכה הותיר אחריו ברק, בכייה לדורות, ובית משפט עליון השנוי בביקורת ציבורית חריפה, ובג"ץ שהפך מוציא לפועל של ארגוני שמאל קיצוני במימון זר.

  9. ברור כשמש כי מערכת המשפט הישראלית זקוקה לרענון ולפתיחת שורות לאור האתגרים הניצבים בפניה בשנים האחרונות ואת מה שהיה מקובל בשנות חיתולי המדינה שבו ממנים וועדות מומחים מטעם הבוחרת שופטים כראות עיניה הוכח כיום כלא מתאים דיו שאינו שקוף ואינו מבטא את מגוון הדעות ומגוון המסורות בחברה הישראלית וכי איזה וועדה עלומה שאינה חייבת בדין וחשבון ציבורי הבוחרת שופטים לשנים רבות לכולנו וע"פ שיקוליה שאין הם חפים ונקיים משיקולים אישיים ופוליטיים והדבר די טבעי ואנושי ויותר מכך כבר הוכח כי לא פעם הושפע בית המשפט מגישות פוליטיות חד ממדיות ואף קיצוניות ואנס את דעתו על הכלל לא תמיד בצדק ומאחר וכולנו אנשים שלכל אחד דעה ועמדה מדוע שלא ננהג בשקיפות בבחירת שופטים ע"י המערכת הפוליטית בדיוק כמו בארה"ב שלמרות מגרעות מסוימות היא עדיפה עקב שקיפותה כלפי הציבור והנבחרים כאחד ובה אין שופט אחד יכול להחליט על מהפכה חוקתית כשאין חוקה ודוחף את כלל המערכת להתנגשות בלתי נמנעת עם בית המחוקקים וציבור האזרחים