הטעות הבסיסית של צעדת השוויון

משתתפי צעדת השוויון צודקים: לא ייתכן שהמדינה תתקצב ילדים ברשויות חזקות יותר ממקביליהם ברשויות חלשות; והם גם טועים בגדול: לא ייתכן "לתקן" את המצב לרעת ילדי הרשויות החזקות. יש פתרון טוב ושווה לכולם

דרישה שגויה מהיסוד; צעדת השוויון. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

היום הגיעו לירושלים ראשי רשויות מקומיות הצועדים את "צעדת השוויון", במחאה על "חוסר הצדק" לדבריהם בתקציבי החינוך והרווחה בישראל.

אפשר להבין מדוע אנשים מתקוממים על פערים בין רשויות בישראל, אך כדי להציע מדיניות ראויה לא די להתקומם, אלא חשוב להבין את הרקע לבעיות ואת מחיר הפתרונות. וכאן, הצועדים טועים בגדול.

מאיפה נובעים הפערים בין הרשויות, עליהם מלינים הצועדים?

בישראל, בניגוד למקומות רבים בעולם, הרשויות המקומיות הן יותר "קבלן ביצוע" של השלטון המרכזי ופחות שלטון עצמאי מול בוחריו. הסיבה פשוטה: עיקר נטל המס בישראל מוטל ברמה הלאומית, והמסים המקומיים זניחים יחסית. שלא לדבר על כך שגם שיעור העלאת המסים נתון בידי השלטון המרכזי מידי שנה מחדש.

מצב זה, בו השלטון המרכזי מחזיק בעיקר נטל המס וממילא בעיקר המחויבות לשירותים כלפי האזרח, יוצר מערכת היררכית בה מנסה השלטון המרכזי "לתמרץ" רשויות מקומיות לפעול בכיוונים בהם הוא מאמין. הדוגמאות הבולטות לכך הן חינוך על יסודי ורווחה. בשני התחומים הללו מקיימת המדינה מודל של מצ'ינג (matching) מול הרשויות המקומיות. כנגד 25% השקעה של הרשות המקומית תשקיע המדינה 75%, כלומר שלושה שקלים של המדינה על כל שקל שנותנת הרשות מקומית. כך נוצר מצב בו ערים עשירות בעלות הכנסות גבוהות ופחות מחויבויות כלפי אוכלוסיות חלשות, יכולות להשקיע יותר וממילא לקבל מהמדינה יותר.

אם נניח כי תל אביב מסוגלת להעמיד תקציב של 4,000 שקל עבור כל תלמיד תיכון בתחומה, היא תקבל עבורו סיוע מהמדינה בסך 12,000 שקל, ויחד יסתכם הסכום ב-16,000 שקל לתלמיד. לעומתה, עיר ענייה, נניח ירושלים או שדרות, אשר יכולה להעמיד "רק" 1,000 שקל עבור כל תלמיד בתחומה, תקבל "מצ'ינג" מהמדינה על סך 3,000 שקל. סך הכל יעמוד תקציב החינוך שלה על 4,000 שקל לתלמיד. כך הופכת השיטה פער של 3,000 שקל לתלמיד בין הרשויות לפער של 12,000 שקל לתלמיד. מקומם ומרתיח.

ראשי הרשויות החזקות מאוגדים מזמן בפורום המכונה "פורום ה-15", בו חברות חמש עשרה הערים הגדולות והעצמאיות אשר מתקיימות ללא מענקי איזון מהממשלה. ערב התקציב האחרון, עת עלה נושא זה למחלוקת חריפה בין ירושלים לתל אביב, בין ברקת לחולדאי, החלו להתאגד גם ראשי הרשויות החלשות יחד. כעת הם מבקשים "תקצוב דיפרנציאלי".

מהו תקצוב דיפרנציאלי? לטענת ראשי הרשויות צריכה המדינה להפסיק עם שיטת ה"מצ'ינג" השווה לכולם. לא עוד 75% מימון ממשלתי עבור כל 25% שתורמות הרשויות המקומיות, אלא מעתה מודל שונה (דיפרנציאלי) מרשות לרשות על פי אשכולות חברתיים-כלכליים. כך לדוגמא, רשויות חזקות יעמידו בעצמן 40% מתקציב השירותים החברתיים תמורת 60% מצ'ינג ממשרד החינוך, ואילו רשויות חלשות יותר יעמידו רק 10% תמורת מצ'ינג של 90%.

אם נחזור לדוגמה הקודמת. לפי שיטה זו, תמורת 4,000 שקל לתלמיד תקבל תל אביב 6,000 שקל. ותמורת 1,000 שקל לתלמיד יקבלו בירושלים או בשדרות 9,000 שקל. כך יעמוד תקציב החינוך בכל הארץ על 10,000 שקל לתלמיד בצורה שוויונית לכאורה.

אולם, אין שוויון מדומה מזה. למעשה מדובר במס שתטיל המדינה על תושבי תל אביב, אשדוד, ראשון לציון, חיפה, באר שבע ועוד, ותממן בו את ילדי ירושלים, שדרות ודימונה. דרישת "השוויון" הזו מבקשת מהמדינה להפלות בין ילד לילד בתקציבי החינוך. ילד מתל אביב פתאום הופך שווה פחות בעיני מדינת ישראל, אשר תשקיע פחות בחינוך שלו לעומת ילד מנתיבות. בקשתם של מנהיגי "צעדת השוויון" אינה שוויון אלא פשוט להפוך את אי השוויון מאי שוויון הפועל לרעתם לאי שוויון הפועל לטובתם. ממש כפי שהמצב כיום מקומם ובלתי נתפס, שכן המדינה משקיע יותר בילדים ברשויות חזקות – כך המצב ההפוך מקומם גם הוא.

מה הפתרון?

הפתרון הוא רק שוויון אמיתי. שוויון שבו כל ילדי ישראל שווים בפני החוק ובפני התקציב. שיטת "המצ'ינג" לפי עקרון זה אכן שגויה לחלוטין. על משרד החינוך לחלק את סך תקציב החינוך באופן שוויוני בין כל ילדי ישראל, ללא תלות ביכולתה של הרשות המקומית בה הם מתגוררים להשלים כנגד. מעבר לכך, כל רשות מקומית שתרצה תוכל להוסיף על סכום זה כאוות נפשה. כך יהיו כל ילדי ישראל שווים בהשקעת המדינה בחינוך שלהם, וכך יוכלו הרשויות המקומיות להתחרות ביניהן על טיבה של מערכת חינוך.

אם נחזור לדוגמא המספרית, בחישוב מופשט תשקיע המדינה בכל ילד בישראל סכום של 6,500 שקל. עליהם יוסיפו בירושלים ובשדרות 1,000 שקל לתלמיד ובתל אביב 4,000 שקל לתלמיד. הפערים יצומצמו לעומת המצב הקיים היום – וכל ילדי ישראל יהיו שווים בפני החוק. שוויון אמיתי.

המצב כיום מקומם. לא יעלה על הדעת שהמדינה תשקיע בחינוך של ילדים ברשויות מקומיות חזקות יותר מילדים ברשויות חלשות. בדיוק באותה מידה, מקומם לחשוב שהמצב יתהפך והמדינה תשקיע יותר בחינוך ילדים ברשויות החלשות על פני ילדי הרשויות החזקות. שוויון אמיתי אומר השקעה שווה – אותו סכום לכל ילדי ישראל. מכאן והלאה תנהג כל רשות מקומית לפי הבנתה.

_________

אלעד מלכא הוא חבר ועד מנהל 'תנועת התעוררות בירושלים' ויועץ עסקי

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. אני מודה: לא הצלחתי להבין את הרעיון. האם אי שוויון מסוג א' מקומם ואי שוויון מסוג ב' לא? אני מחמיץ משהו?

  2. ומדוע שהשיוויון לא יהיה מלא, ומערכת החינוך לא רק תתוקצב ע"י המדינה אלא גם תנוהל על ידיה?
    הרי תושבי כפר-סבא, באר שבע וירושלים רוצים את אותו חינוך; אנחנו מדינה קטנה ואין ערכים או מסורות שייחודיים לישוב מסוים וצריך לשמרם דרך מערכת החינוך.
    החיסרון שאני רואה הוא בהפחתת השקיפות ומעורבות הקהילה- לא תהיה את המועצה המקומית כדרג בין בית הספר לממשלה שההורים יכולים להשפיע עליו. את זה אפשר לפתור ע"י ועדי הורים מוסדיים ואזוריים עם סמכויות רשמיות.

  3. כפי שאמרו לפני והצהירו, מדינת ישראל היא מקום כ"כ קטן שאין שום סיבה בעולם שיהיה פער בחינוך בין ילד מעכו לילד מראש פינה, שום סיבה!!
    שכחת לכתוב כאן על נושא הרווחה- שהבעיה היא אותה הבעיה והפתרון שונה- הפתרון הוא כן מימון דיפרנציאלי, יותר עו"סיות לדימונה מאשר לתל אביב, יותר כסף למרכזי יום לקשיש, יותר כסף למרכזי נוער בסיכון. זאת המציאות, לא צריך להתחנן על מה שמגיע לכל אחד מאיתנו כאזרח- התחלה שווה ברווחה ובחינוך.

    רשות מוניציפלית צריכה להיות אחראית על החלטות מקומיות וחברתיות מסוימות, לא על חינוך ורווחה. למשל מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם שלא אמור להתעסק בגיוס תרומות כדי שילדי ירוחם יוכלו ללמוד חינוך ראוי.

    הכסף לחינוך ולרווחה לא צריך להיות על חשבון רשויות אחרות כפי שכתבת -את זה גם המחאה אומרת שחור על גבי לבן.
    הכסף צריך להגיע מהאוצר.