המלצת קריאה: כיצד לרסן גנרלים סוררים

אנשי הצבא משוכנעים שהמלחמה היא עניין למקצוענים, וכי לנבחרי הציבור האזרחים אין יכולת להחליט בשאלות של הפעלת הכוח. פרופ' אליוט כהן, בספרו 'הפיקוד העליון', מפריך את המיתוס

לפעמים צריך לבחוש להם בקדירה. צילום: מרים אלסטר /פלאש90

מתקפת המשובטים של הגנרלים הישראליים בשבועות האחרונים מחזירה שוב לדיון את מערכת היחסים המורכבת בין החברה לצבא, ובין הדרג המדיני לדרג הצבאי. האם במדינה דמוקרטית יש למפקדי צבא יתרון בענייני מדיניות על-פני האזרח הפשוט? מה מעמדו של אזרח חסר ניסיון צבאי בפיקוד על המערכת הצבאית? וכיצד ראוי לנהל את הממשק שבין המנגנונים האזרחיים, המייצגים את העם, לבין המערכת ההיררכית והסגורה של הצבא?

לשמאל הישראלי ולתקשורת הכרוכה סביבו יש תשובות ברורות בנושאים הללו. לדידם, לא רק שמעורבותם של אזרחים בענייני הצבא היא דבר פסול, אלא אף להפך: מעורבותם של אנשי צבא בענייני האזרחים היא דבר מבורך. הצבא הוא מעוזם של המקצוענים, האליטה, ואל להם לאזרחים לגעת בקודש פן יבולע להם.

שאלות אלו הן העומדות במרכז הספר הפיקוד העליון: אנשי צבא או מדינאים, מי ינהיג במלחמה? (הוצאת מטר, תשס"ג). את הסופר, פרופ' אליוט כהן, חוקר באוניברסיטת ג'ון הופקינס ואיש ממשל בוש לשעבר ראיינתי בעבר באריכות עבור מידה. כהן מציג בספרו את התיאוריה "הקלאסית" של יחסי צבא-חברה, זו המקובלת על השמאל שלנו, ותוקף אותה מבחינה היסטורית, תוך שהוא מראה כיצד בשורה של מקרים ידועים התיאוריה הזו לא עמדה במבחן המציאות.

על-פי הגישה הרווחת, מסביר כהן, "קציני צבא הם אנשי מקצוע, בערך כמו רופאים מנתחים מנוסים מאוד; המדינאי נמצא במצבו של חולה הזקוק לטיפול דחוף. החולה רשאי להחליט אם ינתחו אותו או לא, הוא רשאי להעדיף רופא אחד על פני משנהו, והוא אף רשאי לבחור בין אפשרויות ניתוח שונות". אומר כהן, אבל הוא אינו רשאי, "לפקח על תהליך הניתוח, לבחור את האזמל שבו ישתמש המנתח או לארגן מחדש את חדר הניתוח כפי שמוצא חן בעיניו… הצגת שאלות רבות מדי (ועל אחת כמה וכמה – מתן פקודות) בנוגע לטקטיקה, בנוגע לפריטי ציוד מסוימים, לתכנונה של מערכה… יתפרשו כ'בחישה בקדרה' וכהתערבות שאינה ראויה, והיא אף מסוכנת מאוד".

כדי להפריך תיאוריה זו, החביבה במיוחד על גנרלים ודובריהם, בוחר כהן לפנות אל ההיסטוריה. באמצעות ניתוח של ארבעה מקרים בתולדות המלחמה המודרנית, ממחיש כהן כי המנהיגים הגדולים לא הקשיבו לתיאוריה, ובחשו בקדירה באינטנסיביות באופנים שונים. כהן סוקר את ניהול מלחמת האזרחים על-ידי לינקולן, את מלחמת העולם הראשונה על-ידי ג'ורג' קלמנסו הצרפתי, את הנהגתו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השניה, ויש גם נקודה ישראלית חשובה: הנהגתו של בן גוריון במלחמת העצמאות.

בוחשים בקדירה

5167_350

המשותף לארבעת המנהיגים: לכולם חסרה ההכשרה הצבאית המקצועית, ואף אם שירתו בצבא בתקופה מסוימת בחייהם, הם מעולם לא היו חלק משרדת הפיקוד הבכיר שלו. אך עובדה זו לא מנעה מהם ליטול את האחריות על כוחות הביטחון של מדינתם ולהתערב בנעשה בתוך הצבא בכל רזולוציה נדרשת.

לינקולן, למשל, נהג להתכתב באופן אינטנסיבי עם מפקדי השדה שלו, ושאל אותם שאלות רבות ונוקדניות על טקטיקות הלחימה, הציוד הנדרש, רכש וכן הלאה. פיקוח הדוק זה, שהתקיים בעידן התקשורת הטלגרפית, נוהל באמצעות נספחים מיוחדים שהציב לינקולן במפקדות החזית השונות, למורת רוחם של הגנרלים כמובן. המידע הרב שאסף על הנעשה בצבא אפשר לו לנהל כהלכה את המערכה, מה שהתבטא בשטח בהחלפה תכופה של מפקדי צבא הפוטומק, הכוח העיקרי של הצפון, עד שמצא את האיש שהתאים למידותיו, הגנרל יוליסס גרנט.

לקלמנסו היה סגנון שונה: למרות גילו המופלג, הוא נהג לסייר באופן תכוף בחזית (שלא הייתה מרוחקת כל-כך מפריז), לשוחח עם חיילים בשטח, לצפות בקווים ולהתרשם מכלי ראשון מהנעשה בשדה הקרב. סיורים אלו סייעו לו להבין את מצבם של הכוחות לאשורם, לעמוד על הצורך בחילופי גברי בפיקוד של כמה יחידות והעניקו לו את היכולת לפקח מקרוב אחר עבודת הגנרלים שלו, עמם התעמת באופן תדיר. הללו, בעיקר פרדיננד פוֹש, התלוננו כלפיו שהוא לא מעדכן אותם במגעים המדיניים עם מעצמות המרכז, מונע מהם להשפיע על היחסים בתוך קואליציית בעלות הברית ומבנה הפיקוד המשותף, וכי הוא מצמצם את תפקידם לתחום הטקטי-צבאי בלבד.

באחת ההזדמנויות התריס כלפיו פוש "אתה יודע שאתה לא המפקד שלי!". על כך השיב קלמנסו בעדינות שבתור ידידים אין הוא רוצה לקלקל את היחסים, אך לא כדאי לו לפוש להעמיד את הדברים למבחן. כידוע, היה זה קלמנסו שקבע את האמרה הידועה כי "המלחמה היא עסק רציני מדי מכדי למסור אותו בידיהם של גנרלים", והוא ידע על מה הוא מדבר.

צ'רצ'יל היה מפקד עליון נודניק. ממשרדו ברחוב דאונינג 10 המטיר ראש הממשלה הבריטי מבול של מזכרים ומברקים בתוך כל שדרות הצבא תוך שהוא מבקש תשובות לשאלות שונות ומשונות. גיוס כוח האדם, פיתוח אמצעי לחימה, תכניות מבצעיות שונות, הכשרת הלוחמים וההגנות להגנה על העורף, צ'רצ'יל התערב בכל תחום הקשור לניהול המלחמה, ובאמצעות שאלותיו הנוקבות – שנשאו אופי של בירור עובדתי לצד הערות לביצוע – שלט בניהוג המלחמה. לעתים מוטחת בו ביקורת על כך שבשל מעורבותו פותחו פה-ושם אמצעי לחימה לא מתאימים, או שהתקבלו החלטות שגויות. גם אם הביקורת צודקת, צ'רצ'יל כמי שנושא באחריות לניצחון, לא יכול היה שלא לשלוט במערכה.

הממשלה הנבחרת היא המפקד העליון

המקרה הישראלי הוא מעניין במיוחד. כאן לא דובר רק על ניהול מלחמה בתנאי נחיתות מובהקים, אלא גם בהקמתו מן היסוד של צבא סדיר במדינה חדשה וחסרת מסורות צבאיות.

בן-גוריון, חסר ניסיון צבאי לחלוטין, נטל על עצמו את האחריות, למד וחקר את הנושאים הרלוונטיים ככל יכולתו, וקיבל שורה של החלטות שהובילו לניצחון במלחמה ולהקמתו של צה"ל – פחות או יותר במתכונת המוכרת עד היום. תוך כך התעמת בן-גוריון לא אחת עם הדרג הצבאי שלו, בעיקר עם אנשי הפלמ"ח אותו הוא החליט לפרק; אך הוא עמד מולם והפגין מנהיגות אזרחית למופת. הלקח של בן-גוריון מניסיונו האישי היה שהפיקוד האזרחי על הצבא, הוא המפתח לשמירה על רעננות מחשבתית וגמישות אסטרטגית. כפי שכתב בספרו בהילחם ישראל: "האויב המסוכן לביטחון ישראל – זוהי האינרציה המחשבתית של אלה האחראים לביטחון".

ספרו של כהן מסתיים בדיון ארוך על מצבו של הצבא האמריקני בראשית שנות ה-2000, שהיה שרוי בעיצומה של מהפכה בעניינים הצבאיים בהנהגתו של שר ההגנה רמספלד. בתקופה זו היה הצבא הישראלי שרוי במהפכה דומה, אלא שאצלנו היא לא התרחשה בהובלתו של שר הביטחון האזרחי שלה, אלא בניהוגם של מפקדי הצבא.

תפקיד מפתח במהלך זה מילא בוגי יעלון בתפקידיו כאלוף פיקוד מרכז, ראש אמ"ן, סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל, כאשר הכניס לתורת הלחימה הצה"לית מונחים פוסט-מודרניים חדשניים הרואים במלחמה "קרב על התודעה", ובהפעלת הכוח מערכת של "העברת מסרים" במטרה לגרום לאויב "לקרוס מבפנים". את התוצאות של המהפכה היעלונית ראינו במלחמת לבנון השניה, ובמבצעי "אש מנגד" כמו 'צוק איתן' ו'עמוד ענן'.

האם זהו הצבא שאזרחי ישראל מעוניינים בו? האם זו צורת הפיקוד הקרבי שממשלות ישראל ראו לנגד עיניהם? ספק רב. בנושא זה ישראל התרחקה מאוד מחזונו של בן-גוריון. יש הרבה מה לעשות כדי להגביר את יכולות הפיקוד העצמאיות של הדרג המדיני בישראל ולהשיב את הממשלה הנבחרת למעמדה הראוי כמפקד העליון של הצבא. קריאה מעמיקה בספרו של כהן, היא בהחלט התחלה טובה.

[adsanity id="51486" align="alignnone"]

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. הגם שבעיקרון אני מסכים עם קלמנסו שמלחמה היא דבר רציני מדי מכדי למסרו לגנרלים, יש גם דוגמאות הפוכות. שתי הדוגמאות הקלאסיות הן היטלר וסטאלין. הראשון התערב בפרטי הפרטים של ניהול המלחמה, התעלם מעצותיהם החכמות והמקצועיות של הגנרלים שלו והוליך את עמו מניצחון לאבדון (השבח לאל). השני התחיל כך, אך בשלב קריטי הבין שעדיף למסור את המלחמה לגנרלים והניח לז'וקוב קונייב וחבריהם להפוך תבוסה משפילה לניצחון מוחץ.

    1. מעניין ששתי הדוגמאות האלו מגיעות ממדינות טוטליטריות

    2. מרדכי – לאחר המלחמה הגנרלים העדיפו להאשים את היטלר בהכל כדי להפיל עליו את האחריות. בפועל, כמעט כל התכניות ל'ברברוסה' היו דומות מאוד למה שהיטלר עשה, והחריגה הייתה של קצין מטה זוטר יחסית. הכשל שלו היה חוסר נכונות לנסיגות טקטיות והתלהבות מוגזמת מטכנולוגיה, אבל בהתקפה – הגנרלים לא היו הרבה יותר חכמים ממנו.

  2. מסקנתך לגבי צה"ל נכונה מאד ויש דחוף לתקן את כוון הרוח והמחשבה בשדרות הבכירות של הצבא. לשם כך צריך ראש ממשלה שמכיר בצורך הדחוף הזה. אך זה לא המצב לדאבון הלב. 10 שנים של רוח תבוסתנות ואי הלחימה התפתחה בצה"ל בימי שלטונו של ביבי בעיקר.

  3. כשאני רואה ושומע מפקדי צבא בכירים, בעבר ובהווה, בישראל ובחו"ל, עולה בי השאלה:
    האם צריך להיות אדיוט בכדי להגיע לדרגות בכירות ביותר בצבא כלשהו, או שככל שהקצין מתקדם בדרגות רמת האינטיליגנציה שלו יורדת? ע"ע פרדיננד פוש והיחס שלו לגרמנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, יחס שגרר אחריו את המלחמה השניה ומותם של כ-60 מליון אנשים.
    ———
    אגב, אפשר היה להביא דוגמא מהתנ"ך להשפעה שיש לשתן בראשם של מפקדי צבא על יחסם לאזרחים:
    וישלח אליו שר-חמישים, וחמישיו; ויעל אליו, והנה יושב על-ראש ההר, וידבר אליו, איש הא-לוהים המלך דיבר רדה. ויענה אלייהו, וידבר אל-שר החמישים, ואם-איש א-לוהים אני, תרד אש מן-השמיים ותאכל אותך ואת-חמישיך; ותרד אש מן-השמיים, ותאכל אותו ואת-חמישיו. וישב וישלח אליו, שר-חמישים אחר–וחמישיו; ויען, וידבר אליו, איש הא-לוהים, כה-אמר המלך מהרה רדה. ויען אלייה, וידבר אליהם, אם-איש הא-לוהים אני, תרד אש מן-השמיים ותאכל אותך ואת-חמישיך; ותרד אש-א-לוהים מן-השמיים, ותאכל אותו ואת-חמישיו. וישב, וישלח שר-חמישים שלישים–וחמישיו; ויעל ויבוא שר-החמישים השלישי ויכרע על-ברכיו לנגד אלייהו, ויתחנן אליו וידבר אליו, איש הא-לוהים, תיקר-נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמישים בעיניך. הנה ירדה אש, מן-השמיים, ותאכל את-שני שרי החמישים הראשונים, ואת-חמישיהם; ועתה, תיקר נפשי בעיניך. וידבר מלאך ה', אל-אלייהו, רד אותו, אל-תירא מפניו; ויקם ויירד אותו, אל-המלך. (מלכים ב' א' ט'-ט"ו)

    1. חוץ מהכעס הזעם והפילוג בין שני חלקי העם והזילות בחיי אדם איך מה הקשר?

  4. לצערי, הדיון בארץ כלל אינו עקרוני אלא אישי.
    דהיינו, השאלה אינה "האם מותר לראש ממשלה לנהוג בניגוד לדעת הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד", אלא "האם מותר לביבי לנהוג וכו'";
    ובהתאם, התשובה כמובן שלילית.
    לפני ההתנתקות, אותה תקשורת ואותו שמאל לא נתנו חשיבות לאזהרות גנרלים מפני המהלך של שרון.

    לגבי יכולת ממשלת ישראל "לבחוש בקדירת" הצבא- בדיחה טובה. שתתחיל במינוי ראש מטה לביטחון לאומי, שכבר חצי שנה לא מאויש; צה"ל עובר שינוי מבני גדול, שאינני יודע אם בכלל נידון בממשלה אך בודאי לא נקבע על ידיה, והשרים מתווכחים מי התריע על מנהרות החמאס.

  5. לדעתי, יש מקום להתמקצעות גם בנושאים מלחמתיים טקטיים וכאן יש לאנשים שהם מלומדי מלחמה יתרון על כאלה שהתמקצעו בנושאים אחרים. כשדויד בחר להלחם בגוליית באאמצעות מקלעת אבנים, ניסה שאול במלך להניאו מכך וניסה לשדלו לקחת חרב, מגן ושריון. לבסוף קיבל את דעתו לצאת עם מקלעת אבנים מתוך הבנה שדויד יודע הכי טוב מהם הכלים הדרושים לו. "גם את הארי, גם את הדב היכה עבדך".

  6. אנשים עושים טעויות ולוקח להם זמן ללמוד (אם הם בכלל רוצים לנצח ומוכנים להודות בטעויות וללמוד). לכן צריך עומק ועתודה