האם ההסכם בין הסובייטים לנאצים ערב מלחמת העולם השנייה היה לצורכי שעה ונועד לקרוס, או שהיטלר וסטאלין תכננו שותפות לטווח ארוך? התשובה עשויה להפתיע רבים. אבי וולף בביקורת ספר שובר מוסכמות
ביקורת ספר: רוג'ר מורהאוס, 'ברית השטנים: ההסכם של היטלר עם סטלין', 1941-1939, פנגווין 2014.
הייתה זו עסקה דיפלומטית שזעזעה את העולם. הסכם אי-ההתקפה בין גרמניה הנאצית לברית המועצות – הידוע גם כ"הסכם ריבנטרופ-מולוטוב" על שם שרי החוץ של שני המשטרים – נחתם מיד לאחר טלטלות מינכן והכיבוש הסופי של צ'כוסלובקיה, ונדמה כי העולם נהפך על צידו. הרי שני היריבים האידאולוגיים הללו תיעבו אחד את השני בלהיטות אכזרית, וכבר נלחמו ביניהם במלחמות פרוקסי בכל קצוות אירופה במהלך שנות ה-30'. עתה, פתאום הפכו שותפים. רעידת אדמה.
למרות חשיבותה, מעטים זוכרים כיום את דבר הברית הזו. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שורר תחת צילם של אירועים אחרים, בפרט אירועי המלחמה עצמה. לא מעט אנשים רואים בו אירוע "זמני", צעד "טקטי" בלבד של היטלר או סטאלין, או גם וגם. לפי הפרשנויות הללו, שני הרודנים התנגשו לבסוף בשנים 1945-1941 באופן "בלתי נמנע" למרות ההסכם, בחזית עקובה מדם יותר מאשר כל חזית בהיסטוריה האנושית.
ההיסטוריון הבריטי רוג'ר מורהאוס מחפש לתקן את התפיסה המוטעית הזאת. בספרו הקריא ועם כותרת הולמת למדי, הוא שוקד להחזיר את ההסכם למקום הראוי לו בהיסטוריה. קרי, ההסכם לא היה מעין אמצעי שימושי וארעי, כמו שטוענים סנגוריו; אדרבה, מדובר באירוע שהיה מיועד להפיק תוצאות ארוכות טווח לנאצים ולסובייטים, לא רק במלחמה שבאה בעקבותיה אלא בזירה העולמית באופן כללי.
מורהאוס טווה את סיפור ההסכם כפי שהיה באמת וכפי שנתפס בזמנו, והוא בהחלט מאיר עיניים. באריגת סיפורים אישיים יחד עם אינטריגה דיפלומטית, בהיקפו העיוני הרחב, ובהצלחתו לספר סיפור תוך שמירה על כנות ודייקנות אקדמית, 'ברית השטנים: ההסכם של היטלר עם סטלין' הוא אחד הספרים החשובים שנכתבו לקהל הרחב אודות הסכם זה.
הדהודי מינכן
מעניין להיווכח כי ההסכם הנאצי-סובייטי שורר תחת צלו הכבד של הסכם אחר, הסכם מינכן, שהרי הוא ללא ספק נגזרת מסוימת שלו. במערב בדרך כלל זוכרים את הסכם מינכן כנקודת שפל של המערב, בהיותו התגלמותה של הפחדנות המערבית והתרפסותו בפני הרשע. אף-על-פי-כן, ועל אף שביקורת זו צודקת במידה רבה, לא כך נתפס ההסכם על-ידי כולם, ובפרט לא על ידי היטלר וסטאלין עצמם.
היטלר תיעב את הסכם מינכן, ולא ראה בו מעשה כניעה פחדני אלא שלילה זדונית של המלחמה ושל הניצחון הצבאי שכה חשק בהם. הוא היה נחוש בדעתו למנוע חזרה של מינכן, וחפץ במלחמה בדרך כזו או אחרת – גם אם זו הייתה כרוכה בפנייה ליריבו הראשי, המנהיג הבולשביקי יוסיף סטלין.
גם סטלין לא בדיוק תפס את הסכם מינכן כפי שהוא נתפס כיום. עבורו, כניעת המערב במינכן הייתה בעצם ניסיון ערמומי לכוון את היטלר מזרחה למלחמה מולו, בתקווה שהשניים יקיזו זה את דמו של זה בזמן שהמערב צופה מן הצד. בניגוד לאינטואיציה ובאופן פרדוקסלי לחלוטין, המסקנה ההגיונית עבור שני הרודנים הייתה לכרות ברית על חשבון המעצמות המערביות, המקיאווליות לכאורה.
בדומה למינכן, גם ההסכם הנאצי-סובייטי התבסס על זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה. במינכן, המערב חתם בתקווה למנוע חזרה לזוועות החזית המערבית. היטלר מצדו חתם על מנת למנוע את הסיוט של מלחמה בשתי חזיתות, שלא ניתן יהיה לנצח בה. וסטלין מצדו, הסכים להסכם בתקווה שמלחמת העולם השנייה תגרום לכל הצדדים לדמם עד לנקודת מהפכה, כפי שאירע ברוסיה ב-1917 ואחריה כמעט גם בכמה ממדינות אירופה ב-1919-1918.
שני ההסכמים אפוא עסקו בהפקת לקחים מן ההיסטוריה – אך כל אחד מן הצדדים הפיק לקחים שונים.
שבירת העמים
פרופסור גבריאל ליולווישיוס ציין פעם כי אזרחי מערב ומזרח אירופה זוכרים את מלחמת העולם הראשונה (וגם את השנייה) בצורות שונות לחלוטין. עבור מערב אירופה, מלחמת העולם הראשונה הייתה סכסוך מזעזע וחסר-ערך, אשר השיב את הסטטוס-קוו ותו לא. מאידך גיסא, עבור אזרחי מרכז ומזרח אירופה המלחמה היוותה מעין מלחמת שחרור לאומי בעקיפין, אשר שברה את גבן של האימפריות שדיכאו אותם במשך שנים רבות. בין השנים 1918 ל-1919, קמו מדינות לאום עצמאיות רבות. רובן, אם לא כולן, היו שותפות לחזונו של וודרו וילסון אודות סדר פוליטי צודק וקבוע, אשר מושתת לא על אימפריות אלא על מדינות שתוקמנה בהתאם לעיקרון של הגדרה עצמית לאומית.
המהלכים שהובילו למלחמת העולם השנייה, ותוצאותיה של המלחמה, הכניסו את המגמה הזו להילוך אחורי. כבר בעת מלחמת האזרחים הרוסית, רוסיה תחת הבולשביקים כבשה והכניעה מדינות שזה עתה זכו לעצמאותן, כגון אוקראינה וגאורגיה; בנוסף, היא ניסתה לכבוש את המדינות הבלטיות ב-1919 ואת פולין ב-1920, אולם ללא הצלחה. גרמניה הנאצית פעלה באופן דומה מהצד שלה, כאשר סיפחה את אוסטריה ב-1938 וכבשה את צ'כוסלובקיה ב-1939, עד שהגיעה גם היא לבסוף לפולין.
ההסכם הכניס את המגמה הזו להילוך גבוה: חלוקת אזורים במזרח אירופה ל"אזורי השפעה" של גרמניה וברית המועצות היוותה צעד ראשון בעיצובה מחדש של היבשת כולה. לא היה זה אימפריאליזם אירופאי בסגנון הקלאסי, שהרי השלטונות הנאציים והסובייטים היו מודרניים וטוטליטריים: הם לא הסתפקו רק באימוץ האליטות המקומיות או בהחלפתן, תוך עזיבת האוכלוסיות הגדולות לנפשן. בעיני האימפריה הנאצית והאימפריה הסובייטית, את השטחים הכבושים – על כלל תושביהם – יש לעצב מחדש מן היסוד, או לחלופין להשמיד, למען חזונות מחרידים וראוותניים.
מורהאוס מקדיש זמן רב לנעשה בצד הסובייטי, נושא שהוזנח עד כה הודות לתיאורים המפורטים של פשעי הנאצים. בעוד הנאצים טבחו ביהודים, באליטות ובסתם פולנים פשוטים במערב, הסובייטים פעלו בשיטה דומה למדי במזרח. למשל, הטבח הידוע לשמצה ביער קטין. בעוד הנאצים גירשו מאות אלפי "לא רצויים" והשליכו אותם לתוך האזורים הכבושים, הנקוו"ד עשה זאת למאות אלפים אחרים, שהושלכו לסיביר ולארצות רחוקות במרכז אסיה בתנאים שהבטיחו כי רבים מהם לא יישרדו.
מורהאוס מספק סיפורים אישיים רבים מפולין, מאסטוניה, מליטא ומלטביה, על מנת לתת פנים אנושיות למספרים העצומים שקשה לתפוס אותם, ולהמחיש את האכזריות הלא פעם "קטנונית" של שני המשטרים. בשלב זה, המפעל הרצחני של הנאצים טרם השתכלל ליעילות של אושוויץ, וכל מי שצפה בשני המשטרים מבחוץ היה מתקשה לומר מי גרוע יותר.
עולם חדש, מבלבל ומחריד
ואם אנחנו מתקשים להכריע מי הגרוע בין המשטרים, קשה לדמיין כיצד הרגישו מיליוני אזרחים של מדינות אשר הפסיקו להתקיים, בהיותם כלואים בין "מפלצת עם שפם קטן במערב ומפלצת עם שפם גדול במזרח", לדברי דמות הרב בסרט 'התנגדות'.
מורהאוס מספר לא מעט סיפורים קורעי-לב על האוכלוסיות השונות – פולנים, אסטונים, לטווים ואחרים – אשר למעשה נאלצו להחליט האם להישאר תחת רודן אחד ולהמתין, או האם לחצות את הגבול ולקחת סיכון עם הרודן השני. מדובר היה בבחירה בין שני שטנים של ממש.
במובן הזה, היהודים לא היו מקרה יוצא מן הכלל. סבי היה אחד מהם. סבא שלי, יהודי פולני דתי וגם חבר בבית"ר (שילוב חריג לכשעצמו), קיבל התרעה מתנועתו לעזוב את פולין הכבושה על-ידי הנאצים. על כן, בהיותו בן 15 בלבד, הוא לקח את בני משפחתו בעל כורחם מעבר לגבול, לתוך האזור הסובייטי ולביטחון המיוחל. כתמורה למאמציו הוא הושלך לאזור ארכאנגלסק בצפון רוסיה יחד עם כולם, ושם כרת עצים בקור כלבים על מנת להאכיל את עצמו ואת משפחתו. הם שרדו את הסיוט. אך עשרות, אם לא מאות אלפים אחרים שגורשו, לא זכו לכך.
זאת ועוד. רבים מאלו שהצטרפו לתנועה הקומוניסטית מתוך התנגדות לפשיזם, התקשו ליישב בין המאבק האידאולוגי הארוך שלהם ובין ההסכם שנחתם עם אותו פשיסט נורא מכולם. מורהאוס שופך אור על רבים מסיפוריהם, כולל סיפורו של הארי פוליט, קומוניסט מסור אשר סירב לציית למדיניות המפלגה באשר להסכם עם היטלר. אחרים אשר היו פחות מצפוניים קיבלו את השינוי החדש ללא היסוס. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, אולי יותר מתהליכי הקולקטיביזציה הרצחניים ומשפטי הראווה, אילץ קומוניסטים מסורים רבים לנטוש את המפלגה לבלי שוב.
חלוקת העולם
כאמור, רבים מדי משוכנעים כי ההסכם היה מיועד מלכתחילה להוות לא יותר מהפוגה קצרה טרם המלחמה ה"בלתי נמנעת" בין הנאצים לסובייטים. מורהאוס מראה באופן משכנע כי מדובר בשכתוב ההיסטוריה בדיעבד.
סטלין, שראה את ההסכם ככלי לסכל את "מזימת" המערב לדחוף אותו למלחמה עם היטלר, ראה בו גם כלי להפוך הקערה על פיה, באופן שייאלץ את גרמניה הנאצית ואת המעצמות המערביות לתקוף זו את זו לטובתו. במהלך התקופה שבין תחילת המלחמה ומבצע ברברוסה, סטלין התמקח, נשא ונתן, ומשך זמן. פעם אחר פעם. הוא לא עשה כן כאדם נואש החרד ממתקפה באופק, אלא כאחד שראה עצמו שותף לגיטימי ואף החזק מבין שני הצדדים להסכם, אשר החזיק בידיו את הקלפים המנצחים.
גם היטלר ראה בעין יפה הרבה מן ההסכם, ושיתף פעולה עם ברית המועצות לא רק במסחר אלא גם בחילופי טכנולוגיות צבאיות (שלא תמיד היו הכי עדכניות). היטלר אף ניסה, טרם החלטתו לפלוש לברית המועצות, לערוך הסכם נוסף ומקיף יותר "לחלוקת העולם כולו". הכוונה הייתה כי ברית המועצות תיקח את הודו, איטליה את המזרח התיכון וצפון אפריקה, וגרמניה את דרום-מזרח אירופה ומרכז אפריקה. האימפריה הבריטית תגורש מחוץ לתמונה.
למרות זאת, כפי שמורהאוס מתאר, סטלין התגרה בגורלו. בעקבות ההתנגשויות הבלתי פוסקות בין המעצמות בחבל הבלקן – הסיבה העיקרית למלחמת העולם הראשונה, אגב – היטלר נאלץ להכריע כי מספיק זה מספיק. הוא אמנם חשב שעדיין צריך לחלק את העולם, אבל הפעם בינו לבני בריתו – קבוצה שכבר לא כלל את ברית המועצות. עשרות מיליונים נטבחו, עונו או נפגעו בטרם הגיעו הדברים לסיומם.
לחירות יש מחיר
דבר חולשתו של המערב מרחף מעל הספר ומקשט את דפיו. בעקבות ההסכם והמלחמה שנגררה אחריו, היה ברור שצרפת ובריטניה לא תוכלנה להילחם בשני השותפים לפשע בבת אחת. מלכתחילה, שתיהן ראו בברית המועצות בת-ברית הכרחית לסיכולו של היטלר, הגם שידעו עד כמה ברית המועצות וגרמניה הנאצית דומות.
להוציא מזימות פזיזות לפוצץ שדות נפט בברית המועצות או להתערב לטובת הפינים במלחמת החורף של 1939, בריטניה וצרפת הבינו את המציאות האסטרטגית הבסיסית, אשר צוינה בהמשך על-ידי ההיסטוריון הבכיר של רוסיה, דומיניק לייבן: גרמניה ורוסיה הן הגורמים היחידים שבאמת יכולים לשלוט באירופה ולהכריע את גורלה, אלא אם כן האמריקנים נכנסים לתמונה. והאמריקנים, אשר עדיין התאוששו ממעורבותם בסיבוב הקודם, סירבו להתערב שנית עד שההסכם כבר היה בטל ומבוטל מזמן. אלו היו פניה של המציאות האסטרטגית, והיא הייתה תקפה ועומדת גם אם צבא גרמניה היה מוכשר פחות משהיה.
וכאן אנו מגיעים ללקח המרכזי של כל העניין, הבנאלי אמנם אך עדיין נכון לחלוטין: לחירות יש מחיר. המילים היפות של הדין הבינלאומי או של כללי המוסר לא שוות מאומה מול רשע החותר לשעבד אחרים בכפייה. לפחות כל עוד אין בבסיסן כוח שיכול לגבות אותן, ונכונות להשתמש בכוח זה עם כל הכרוך בכך.
הסובייטים הורחקו מפולין ומן המדינות הבלטיות ב-1919 ו-1920 לא בזכות הדין הבינלאומי או כללי הצדק, אלא בזכות הצבאות שעמדו בפניהם והביסו אותם. כל המחאות והקובלנות המוסריות בעולם לא מנעו מברית המועצות לספח את המדינות הללו בחלקן או במלואן ב-1939 ו-1940. לא הדין הבינלאומי ריסן את היטלר בניסיונו לכבוש מדינות נוספות מוקדם יותר, וגם לא לכרות את בריתו עם סטלין, אלא החולשה הצבאית והאסטרטגית של גרמניה.
זהו לקח שעלינו להפיק מחדש בכל דור. עם עליית האימפריאליזם הרוסי והסיני לצד התעצמות האסלאם הרדיקלי, עלינו להודות למורהאוס. לא רק על חשיפת הרשע האיום שפקד את מזרח אירופה בשנות "אי-ההתקפה", אלא גם על ההוכחה כי אם רצוננו עולם חופשי, מוטב כי נהיה נכונים וערוכים להילחם ולנצח למענו.
מאמר מעניין מאד, אבל אני עדיין סבור שההתנגשות בין "המפלצת עם השפם הקטן" לבין "המפלצת עם השפם הגדול" הייתה בלתי נמנעת, ובשום מקרה הם לא התכוונו באמת לחלק את העולם ביניהם. אני סבור כך גם בגלל האופי המובנה של האידאולוגיות הנאצית והקומוניסטית, שלא יכולות לחיות ביחד אחת ליד השניה, גם מאופיים של היטלר וסטלין, וגם מעדויות היסטוריות.
כך למשל בביוגרפיה המצוינת של סטלין שפירסם אדוארד רדזינסקי הוא טוען (בזהירות מסוימת) שמתקפת הפתע של היטלר על סטלין הייתה למעשה מתקפת מנע, שכן סטלין היה בשלבים מתקדמים של הכנת מתקפה משלו על היטלר.
אין ספק שחולשת המערב מול הרוע אז מעוררת חלחלה, ואילו לא היה וינסטון צ'רצ'יל קיים באותו זמן מי יודע לאן היו הדברים מתדרדרים. החלק המצמרר באמת הוא ההתבוננות על חולשת המערב כיום, מול החיפוש חסר התוחלת על וינסטון צ'רצ'יל בימינו.
שבת שלום.
Jenia Nefeodov ועכשיו אחרי שקראנו עוד היסטוריון בריטי (שמתם לב שכול ספרי ההיסטוריה הנמכרים בישראל נכתבים ע"י בריטים?) באו נשמע את נקודת המבט הסובייטית, ועובדות היסטוריות שהבריטים (המתכננים והמבצעים של הסכם מינכן ביחד עם הצרפתים) לא אוהבים להזכיר: עוד ב 1938 לפני הסכם מינכן המביש, ברית המועצות וסטאלין המרושע עם השפם המפחיד הציעו למערב להתאחד נגד היטלר, ליצור קואליציה אנטי נאצית, ולהתחיל בסנקציות כלכליות על הרייך השלישי. סטאלין והממשל הסובייטי לא היו טיפשים והבינו שגרמנייה הנאצית היא הסכנה הגדולה ביותר ליציבות אירופה וברית המועצות. שנה קודם ב 1937, סטאלין ערך טיהורים נרחבים בצמרת האליטה הצבאית, ובאריסטוקרטיה הבולשביקית. הוא ידע שברית המועצות לא מוכנה למלחמה. אך צרפת ובריטניה סירבו להצעה הסובייטית (כי תכלס תיעבו יותר את "תתי האדם" מהמזרח מאשר את קרובי משפחתם הארים), ובמקום זה כרתו ברית שלום עם היטלר. היטלר קיבל במתנה מהמערב את חבל הסודטים, ולטש את עיניו לשאר חלקי צ'כוסלובקיה. לברית המועצות ולצ'כוסלובקיה היו הסכמי הגנה, ובמקרה של תקיפת צ'כוסלובקיה הסובייטים היו מחויבים לפי הסכם להגן עליה. אבל ברית המועצות ידעה, שהיא לא יכולה להתמודד עם היטלר לבד, וגם התערבות פרטית שלה באגרסיה הגרמנית תראה למערב כאגרסיה סובייטית בולשביקית נגד הגרמנים "שוחרי השלום" שכרגע כרתו ברית שלום עם המערב, ותדחוף את ברית המועצות וגרמניה למלחמת התשה (שזה אולי בדיוק מה שהמערב רוצה?), ולכן הסובייטים שוב ביקשו מבריטניה וצרפת ליצור קואליציה אנטי היטלראית ביחד עם ברית המועצות, וצ'כוסלובקיה ולהגן על פראג מברלין. ולהתחיל לא עם מלחמה, אלא להראות להיטלר לפחות שיש מי שמגן על צ'כוסלובקיה, ושפלישה תעלה לו, לפחות כלכלית (סנקציות) עם לא צבאית. אך שוב בריטניה וצרפת (שרבים מהאליטה שלהם העריצו את היטלר ישירות, ותיעבו את ה"אונטרמנשנים" מהמזרח) סירבו להצעה הסובייטית, והחליטו להקריב את צ'כוסלובקיה (הדמוקרטיה היחידה בכול מרכז/מזרח אירופה) בשביל לרצות את "הר היטלר". אגב כמה שנים לפני "הסכם מינכן" המביש, ב 1934 גרמנייה הנאצית של היטלר כרתה ברית "אי תוקפנות" עם פולין ("הקורבן המסכן הנצחי) שנשלטה על ידי חונטה צבאית לאומנית, ימנית, אנטישמית ופרו פשיסטית שבראשה עמד דיקטטור צבאי יוסף פילסוצקי. זמן קצר לפני פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, נחתם הסכם שותפות צבאית נוסף בין הנאצים לחונטה הפולנית, ובה הובטח לפולנים חתיכה מסלובקיה תמורת שיתוף פעולה צבאי פולני/גרמני נגד צ'כוסלובקיה. וכש 1938 כשהצבא הגרמני פלש לתוך צ'כיה ונכנס לפראג, הצבא הפולני פלש לתוך סלובקיה. כיבוש צ'כוסלובקיה הסתיים במצעד צבאי גרמני/פולני חגיגי משותף בבירת סלובקיה (יש צילומים מפורסמים). כך שסטאלין וברית המועצות ראו שהם נשארו לבד במערכה. לבד. המערב נתן את צ'כוסלובקיה במתנה להיטלר, הפולנים כרתו ברית עם הנאצים, הפינים מתחילים לעשות בעיות בגבול ליד לנינגרד, היפנים שעומדים במנצ'וריה לוטשים את העיניים שלהם על המזרח הרחוק הסובייטי, והצבא האדום נמצא במצב רע וכאוטי אחרי הטיהורים בצמרת של אליטת הקצונה. ברית המועצות הבינה שהאיום הכי גדול בשבילה הוא היטלר והצבא הגרמני שמתחזקים מיום ליום, שהם לבד במערכה, ושהמערב לא רק שלא יבוא לעזרתם, אלא ישמח להתנגשות סובייטית גרמנית. ב 1939 החלו תקריות גבול עם פינלנד שנהפכו במהרה למלחמת התשה קשה, והיפנים החלו לגשש את מונגוליה, וגם שם תקריות גבול הפכו במהרה להתנגשות צבאית של כוחות צבא יפן הקיסרי והצבא האדום, והצבא המונגולי. הסובייטים כיסחו את הצורה ליפנים במונגוליה ב 1939, אבל הבינו שכעת הם עומדים מול תנועת מלחציים גאופוליטית של יפן/איטליה/גרמנייה ושהסיוט של התנפלות עליהם בשתי חזיתות הוא אפשרות ריאלית. היה צריך להתכונן למלחמה הבלתי נמנעת, כי ה"דראג נאחט אוסט" (הצעדה למזרח) הבאה מגרמנייה היא בלתי נמנעת. ובאיזה צד יהיו מעצמות המערב זה לא ממש ברור. בשביל שהמלחמה תתחיל לברית המועצות לא על אדמה סובייטית, חייבים לאבטח את "המסדרון הפולני", שדרכו חצה כול צבא מערבי באלף השנים האחרונות בפלישה לרוסיה: החל מהאבירים הטבטוניים, הפולנים/ליטאים ששרפו את מוסקבה, הצבא הרב לאומי של נופוליאון (נא"טו של תחילת המאה ה 19), וצבאו של הקייזר הגרמני והאוסטרו הונגרים. כול פלישה כזאת הביאה חורבן, הרס ומוות לרוסים. לכן בלי אלטרנטיבה אחרת נאלצו הסובייטים לחתום על "הסכם אי תוקפנות" זמני עם הרייך השלישי (שני הצדדים ידעו שזה רק זמני עד שיהיו מוכנים למלחמה). והסובייטים צדקו: בספטמבר 1939 הנאצים פלשו לתוך פולין והתקדמו במהירות בזק לעבר גבולה המזרחי, באותו זמן תחת כיבוש פולני היו שטחים של אוקראינה המערבית ובלרוסיה (שפולין כבשה ב 1921-1922), ולכן הצבא האדום נכנס ושיחרר שטחים אלה, וחצה לתוך שטח פולין עצמו, כדי לאבטח את "המסדרון הפולני", וכדי להרחיק את הצבא הגרמני כמה שיותר מהגבול הסובייטי. צעד זה התברר כנכון, כי כשהחלה הפלישה הגרמנית על ברית המועצות, הצבא הגרמני נאלץ להילחם על אדמת פולין, והרפובליקות הבלטיות, לפני שהוא נכנס לשטח ברית המועצות עצמו, מה שגרם לגרמנים להתקדם יותר לאט, והציל המון בני אדם שהממשל הסובייטי פינה מזרחה, כולל המון יהודים שניצלו בפינוי הזה. עם לא אבטחת המסדרון הפולני על ידי הצבא האדום, הצבא הנאצי היה יכול להגיע לשערי מוסקבה ולנינגרד עוד באוגוסט.
איך לצייר את רוסיה הסובייטית אני לא מתיימר,
אבל הנקודה שציינת שהרוסים פינו מזרחה אנשים ובתוכם המון יהודים ובכך נצלו היא נכונה אבל יכולה להיות מטעה.
מעדויות רבות של יהודים שחוו את ההגליות לסיביר עולה תמונה שהסיבה לא הייתה כדי להציל אותם אלא כדי לנצל אותם עד טיפת דמם האחרונה תוך אכזריות נוראה ושנאת יהודים.
יעידו על זה משפטי הרופאים וכל התכניות של סטלין על פתרון סופי ליהודים בנוסח המיוחד רק לו.
יבגני תודה, חשוב מאד ללמוד את הפרק הזה בהיסטוריה גם, והדגש הוא על גם, מהצד הסובייטי.
עם זאת, הייתי רוצה ללמוד את הפרק הזה בהיסטוריה גם מהצד הגרמני. אלא שברור ש"ההיסטוירה נכתבת ע"י המנצחים" ולכן יש סיכוי אפסי לקרוא על המחשבה הגרמנית על ההסכם הנ"ל.
———–
במאמר מוסגר: מי ניצח במלחמת העולם השניה? האמריקאים כמובן. כל השאר לא עשו כלום. עובדה היא שברוב הסרטים המפורסמים על המלחמה הצבא האמריקאי הוא שנלחם וניצח.
בפועל מי ניצח במלחמת העולם השניה? הסובייטים. הם אלו שדחקו את הגרמנים החוצה מהארצות שכבשו ולתוך גרמניה עצמה, והם אלו שגרמו להקזת דם המונית בצבא הגרמני ולהתערערותו, שאיפשרה לכוחות המערב להילחם פחות קשה מול הגרמנים.
ובתכל'ס מי ניצח במלחמת העולם השניה? האמריקאים. כי לא משנה מי עשה מה וכמה קשה הוא עבד. משנה מי פירסם שעשה ולאיזה כיוון הוסטה דעת הקהל. ובזה האמריקאים מומחים יותר מכולם.
———–
אין לי עניין ללמד זכות על הסובייטים, אולם בזכותם יהודים רבים אכן ניצלו ממוות בטוח (בגיטאות ובתאי הגזים), גם כשהיו בסכנת חיים ממשית בסיביר ובמקומות אחרים. עובדה היא שרבים מהבורחים למזרח שרדו, ורבים מהנשארים בארצות הכבושות נספו. כולם סבלו בצד הסובייטי, גם היהודים. ברור שחלק מהיהודים סבל דוקא בשל היותם יהודים, כי האנטישמיות לא הלכה ולא תלך לשום מקום. ועדיין האנטישמיות בברה"מ לא פנתה לכיוון של טיפול תעשייתי ביהודים.
כמובן שהייתי מעדיף שהיהודים שברחו לברה"מ היו מקבלים יחס דומה ליחס שהיהודים קיבלו בסין למשל, אולם אינני מצפה ליותר מהיחס שהיה בפועל.
ריבנטרופ-מולוטוב בצל? הטבח בקאטין הוזנח? או שמישהו החליט לכתוב על נושא שהוא ממש ממש לא מכיר או שאנחנו לא חיים באותו עולם. מתנצל על החריפות אבל זה פשוט לא רציני לצאת בהצהרות כאלה
http://sputniknews.com/politics/20150823/1026098760/molotov-ribbentrop-pact-untold-story.html
http://akarlin.com/2009/08/nazi-soviet-pact-second-munich/
http://historum.com/blogs/general+winter/30938-molotov-ribbentrop-pact-ten-reasons-not-sorry-fate-poland.html
כמה כתבות מעניינות בנושא ולא מנקודת מבט בריטית.
למרות חשיבותה, מעטים זוכרים כיום את דבר הברית הזו….
טענה משונה מאוד.
אכן נראה שסטלין קיווה שההסכם יחזיק, אבל היטלר תכנן את הפלישה לבריה"מ עוד לפני שהסתבך בבלקן – הפקודה יצאה ב-18 בדצמבר 40', וכבר מאוקטובר הוא התחיל בהעברה המסיבית של כוחות מזרחה, כולל מחיל האוויר שהיה בשיא מאמציו ב'מלחמה על בריטניה'. עדויות שונות אומרות שהוא התייחס במורת רוח למתקפה של מוסוליני על אלבניה ויוון, שגררה אותו לעיסוק בבלקן מאפריל 41' ועכבה את ההכנות למבצע ברברוסה (בסוף זה דווקא עזר לו, כי באמצעות ריכוז הכוחות בבלקן הוא קרב כוחות לחזית הדרומית מול רוסיה בלי לעורר הרבה חשד).
קשה לומר בלי לקרוא את הספר עצמו, אבל זה נשמע כמו התסמונת שפושה בקרב אנשי מדעי הרוח – קשה לכתוב משהו שגם נכון וגם חדש, ואם תוותר על הצד של 'חדש' אף אחד לא ישמע עליך, אז מוותרים על הצד השני.
נשמע לי מוזר מאוד. אם היטלר התכוון לקיים את ההסכם, מדוע הזדרז לתקוף את בריה"מ ברגע שהמערב הוכרע?
במאי 40' נפלה צרפת
עד אוקטובר 40' היה הקרב על בריטניה
ביוני 41' כבר הותקפה בריה"מ
זה נשמע קרוב מדי לאסטרטגיה הבסיסית של גרמניה, כולל מלחמת העולם הראשונה (להכריע במערב ואז לפנות מזרחה); מכאן אני מסיק שזו היתה כוונתו של היטלר מראש, בלי קשר לסכסוכים לגבי הבלקן.
וכאן אנו מגיעים ללקח המרכזי של כל העניין, הבנאלי אמנם אך עדיין נכון לחלוטין: לחירות יש מחיר. המילים היפות של הדין הבינלאומי או של כללי המוסר לא שוות מאומה מול רשע החותר לשעבד אחרים בכפייה. לפחות כל עוד אין בבסיסן כוח שיכול לגבות אותן, ונכונות להשתמש בכוח זה עם כל הכרוך בכך.
לחירות יש מחיר
זה כל כך נכון ובעיקר היום כשכוחות אפלים מכריזים שהם רוצים להשתלט על המערב וזה מוכר לנו לוקשים המבוססים על
פוליטיקלי קורקט ולא על עובדות.
מתי נתעורר?
ההסכם עם הרוסים מוכיח עד כמה הייתה ריקה מתוכן התיזה של היטלר בדבר -חומת המגן נגד הקומוניזם ועד כמה מדינות טוטליטריות מוכנות לשעבד ניגודים אידיאולוגים קיצוניים לאינטרסים הפוליטיים שלהם. גם סטאלין וגם היטלר חתמו על ההסכם מאינטרסים מלחמתיים מובהקים כל צד מסיבותיו שלו אבל ברור לצדדים שזהו הסכם שאמור להוביל למלחמה מתי שהוא. ימים ספורים לפני ההסכם הדרמטי הזה שהדהים את העולם אומר היטלר לקארל בורקהארדט-הנציב השוויצרי חבר הלאומים את המשפט המדהים הבא "כל מה שאני עושה מכוון נגד רוסיה אם במערב הם טיפשים ועיוורים מכדי להבין זאת איאלץ להגיע להבנה עם הרוסים כדי לנצח את המערב ואחר-כך,אחרי תבוסתו,אפנה בכל כוחותי המתואמים נגד ברית המועצות". בזכרונותיו של חרושצ'וב הוא מצטט את סטלין לאחר חתימת ההסכם,אומר לו כך "כמובן,אין זה אלא משחק לראות מי יצליח לשטות במי.אני יודע את כוונתו של היטלר-הוא חושב להערים עלי,אבל למען האמת אני הוא שהולכתי אותו שולל"