גנבו להם את המדינה: 35 שנה לבחירות 1981, המהפך האמיתי

"חומניסטים, תחזרו לאיראן!", "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים", "העם של בגין שיכורים"; למרות שבחירות 77' נצרבו בתודעה כרגע המהפך של הפוליטיקה הישראלית, מסתבר שבחירות 81' היו דרמטיות לא פחות

ניצח גם בפעם השנייה; בגין נואם. צילום: משה מילנר, לע"מ

בזיכרון הפוליטי הישראלי נתפסת מערכת הבחירות של 1977 כמערכת הבחירות החשובה בתולדות המדינה, זו שהובילה למהפך ההיסטורי שהעלה את הליכוד לראשונה לשלטון. ואולם בחירות 1977 היו בעיקר בחירות של מחאה כלפי השלטון הארוך של מפא"י על גלגוליה השונים, מחאה כלפי הסיאוב הפוליטי שפשט בשורותיה והתגלה בדמותן של שלל פרשיות שחיתות שבהן הואשמו ראשיה. בנוסף למחאה הייתה זו הופעתן של מפלגות מרכז שנגסו מנדטים רבים מהמערך. בלעדיהן, ייתכן שהמערך היה נותר כסיעה הפוליטית הגדולה ביותר וזוכה בתפקיד הרכבת הממשלה.

האמת היא שאת המהפך האמיתי יש לייחס דווקא לבחירות 1981 – הבחירות לכנסת העשירית, שהשבוע נציין 35 שנה להתרחשותן. הייתה זו מערכת הבחירות הראשונה שלאחר מהפך 1977, שלרוב אינה זוכה להתייחסות ראויה בכתיבה האקדמית או התקשורתית. ולא בצדק: הבחירות שנערכו ב-30 ביוני 1981 היו קו פרשת המים האמיתי של החברה הישראלית. שהרי ההישג של הליכוד בשנת 1977 יכול היה להיות חד פעמי, אפיזודה, מעידה זמנית של מפא"י ההיסטורית שתתוקן בבחירות הבאות. זכייתו של מנחם בגין במשרד ראש הממשלה גם לאחר בחירות 1981, הבהירו שהחברה הישראלית נכנסה לעידן חדש.

לא בכדי האמוציות סביב מערכת הבחירות הזו היו טעונות במיוחד, וראשי המערך פעלו ללא הרף להשיב, ומהר, את המדינה לידי בעליה "הטבעיים" מאלו שגזלו אותה לארבע שנים. בחירות 1977 היו מאבק על ההנהגה. בחירות 1981 היו מלחמה על ההגמוניה, ניסיון להחזיר למקומם "הטבעי" באופוזיציה את 'סוכני 77': דתיים, ימנים, מסורתיים ומזרחים – כל מי שכונו 'מגזריים' לעומת מה שהסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג כינה "שלטון האחוס"לים" (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומים ציונים) שכונו 'ממלכתיים'.

האחוס"לים נלחמים

הוועידה החגיגית של המערך בבנייני האומה בירושלים, שהשיקה את מערכת הבחירות, הייתה יריית הפתיחה במאבק על השבת ההגמוניה. האולם קושט בעשרות דגלים אדומים, והאירוע נפתח בשירת האינטרנציונל הסוציאליסטי. לאחר שירת "קום התנערה עם חלכה" עלו לבמה צעירים 'יפי בלורית' ובנות 'בקוקו וסרפן' לבושים בבגדי אנשי העלייה השנייה, ורקדו יחפים במעגל לצלילי 'ארץ ישראל הטובה והיפה'. חנה מרון ביקשה כי המפלגה תחזיר את כל אותם הדברים היפים מפעם. ובנאומים של הדוברים השונים חזרה שוב ושוב הכמיהה: תוחזר המדינה למקימיה, למחנה 'ארץ ישראל העובדת'.

רשימת המערך לאותה כנסת כללה את מה שכונה אז 'הממסד': קרי, בעלי תפקידים המעידים על שייכותם למפלגה ולמדינה – שתי ישויות שהיו בחפיפה מלאה: שלשה רמטכ"לים (רבין, בר לב וגור), ומספר לא פרופורציונלי של מייסדי או חברי קיבוצים בישראל: נאוה ארד מקיבוץ חולדה, אברהם כץ מקיבוץ נחל עוז, דב זכין מקיבוץ להבות הבשן, משה חריף ויאיר צבן מקיבוץ צרעה, דניאל רוזליו מקיבוץ כברי, אהרון הראל ויעקוב צור מקיבוץ נתיב הל"ה ודב בן מאיר מייסד הקיבוץ מעין ברוך. את הרשימה  חתמו ראשי הפנתיאון: האידאולוגיים מאיר יערי וישראל גלילי. לעומת זאת, ברשימת הליכוד לאותה כנסת בנוסף ל"פורשים" – ראשי המחתרות אצ"ל ולח"י (בגין, שמיר, מרידור, לנדאו) – שולבו נציגי עיירות פיתוח: משה קצב מקריית מלאכי, דוד לוי מבית שאן, מאיר שטרית ממועצת יבנה ודוד מגן מקרית גת.

גם יתר הרכיבים הבהירו את ההבדל בין ישראל 'הראשונה' ל'שנייה': את תשדירי המערך הנחתה אורלי יניב תכולת העיניים, בעוד תשדירי הליכוד הונחו על-ידי רות פרמינגר, בעלת החזות המזרחית שדברה תוך הדגשת הח' והע'. דוד לוי שר השיכון כיכב בתשדירי הליכוד ומרים תעסה גלזר סיפרה על משפחתה שעלתה מתימן ועל ילדותה בשכונת המצוקה נווה צדק. לעומתה, הופיעו בתשדירי המערך רמטכ"לים ואלופים לשעבר לצד אנשי ההתיישבות העובדת על רקע המחרשות הפולחות בשדה.

הסקרים של ראשית מערכת הבחירות הראו כי המערך יחזור לשלטון. בקרב תומכי הליכוד בשכונות המצוקה ועיירות הפיתוח השתררה התחושה כי הגעת נציגיהם לשלטון הייתה "טעות היסטורית" שעומדת לפני תיקון. מגזרים אלו נדרשו לחזור לפריפריה הפוליטית התואמת את שייכותם לפריפריה הגיאוגרפית, הכלכלית והחינוכית של ישראל. תחושה זו הולידה תסכול שבא לידי ביטוי באלימות כלפי 'ההגמונים'. סניפי מפלגת המערך ספגו פגיעות בערי הפיריפריה, סניף הנוער העובד והלומד בבני ברק הוצת עד היסוד, עגבניות הושלכו לעבר שמעון פרס והפרעות חוזרות ונשנות התרחשו בעצרות המערך.

נאום הצ'חצ'חים

התגובה של "ההגמונים" אופיינה מצדה ביחס של הדגשת הזרות של יריביהם לאתוס הציוני ולארץ ישראל הטובה והיפה, וזיהויים עם התרבות הערבית שמסביב. כאשר הופנתה "אצבע משולשת" כלפי שמעון פרס היא הפכה מיד ל"תנועה מזרחית" ולהתרסה כלפי מפגינים תומכי בגין בבית שאן – "עם תנועות מזרחיות תנצחו בבחירות?". בעצרת אחרת קראו לעברם: "חומניסטים, תחזרו לאיראן!". ובעצרת בגן סאקר בירושלים קרא הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור לעבר תומכי הליכוד: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". שמעון פרס התריס מספר פעמים כנגד מפגיני הליכוד כי הם "חסרי תרבות" והבהיר כי: "העם של בגין שיכורים", והשיא הגיע כשדודו טופז הבהיר כי המדינה שייכת למי שנמצא 'כאן', לצהלות עשרות אלפים בעצרת המערך בכיכר מלכי ישראל, ולא ל-"צ'חצ'חים" שהם שין גימלים אם הם בקושי הולכים לצבא. למחרת היטיב בגין לנצל את הקביעה וקרא להעניש את המערך על יחסו המתנשא.

תוצאות הבחירות לכנסת העשירית הצביעו על הכרעה במאבק בין האליטות. הליכוד  התאושש מהנחיתות בסקרים, זכה בהישג האלקטורלי הגבוה ביותר מאז הקמתו וקיבל 48 מנדטים. הקואליציה של הקבוצות שהודרו מהאתוס המכונן כמו המפלגות החרדיות, המפד"ל ומפלגת תמ"י המזרחית-מסורתית של אהרון אבו-חצירה, חברו מיד לאחר הבחירות להקמת ממשלה בעלת רוב יציב.

לטוב ולרע, ניתן לסמן את  בחירות 1981 כבחירות שבהן החל המאבק על השלטון בישראל בין "השבט הלבן" הוותיק של דור המייסדים, ובין הימין ש"חטף" לו את השלטון. מאבק שעדיין לא שכך.

____________

משה פוקסמן שע"ל הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. דווקא התקשורת הקדישה תשומת לב לניתוח מערכת הבחירות הזאת. חיים יבין יצר את הסדרה "הנבחרים", שהצפייה בה היום מרתקת בדיוק מהסיבות המצוינות בכתבה.

  2. ההבדל הקטן:
    הנאמנות של השמאל מגלומנית היא שמורה לגלובליסטים, לאינטרנציול הסוציאליסטי, לשמאל העולמי, "לסביבה".
    הנאמנות של הימין נתונה לדת היהודית, לעם היהודי, ללאום, למולדת, למשפחה, לאחים והאחיות.

    1. אפשר לבקר את הממסד הישן אבל לא רציני לייחס לו אי נאמנות לרעיון הציוני

  3. שמתי לב שבנאום התגובה של בגין הוא התעכב על שתי נקודות: א. המערך דאז הניף דגלים אדומים, בעוד שהליכוד הניף דגלי כחול לבן. ב. ההבחנה של המערך דאז שתומכי הליכוד הם צ'חצ'חים, יוצאי עדות המזרח, בעוד שבעיניו פיינשטיין וברזני — האחד אשכנזי והאחר עירקי — היו "יהודים, אחים".
    וזו תמצית ההבדל בין שני המחנות בישראל. האחד מחויב לסוציאליזם, קומוניזם, ושאר איזמים שמטרתם חיסול הלאומיות ודיכוי החרות. והשני מחויב ליהדות, ללאום, לארץ ישראל.
    זה כל ההבדל, על רגל אחת. ועל כך המאבק בין שני המחנות האלה בתוך עמנו. מחנה המפלגים לעומת מחנה המאחדים.

  4. מאמר מעולה. חובה ללמד את הפרשה הזו בכל בית ספר, מכינה, מדרשה, מכללה, אוניברסיטה וכו'.

  5. בתגובה לא: אני חושב שדווקא די רציני לייחס לממסד הישן נאמנות מסוייגת לרעיון הציוני. לדעתי, הממסד הישן הזה שמרגיש עד היום שגנבו לו את המדינה היה מחויב לרעיון הציוני רק כל עוד היתה איזו זיקה בין הציונות (כפי שהם פרשו אותה) לבין האידאולוגיה הקומוניסטית-סוציאליסטית שבקשה להקים עולם חדש צודק יותר (לדעתם). ברגע שהציונות נפגשה מחדש בגעגועי ציון ובהיסטוריה היהודית — כלומר, מאז מלחמת ששת הימים והחזרת יהודה ושומרון לידי העם היהודי — השמאל הישראלי חזר גם הוא לשורשיו האידאולוגיים, האנטי-לאומיים, אנטי-דתיים המובהקים.
    חוסר הנאמנות לתחיית העם היהודי בארץ מולדתו וריבונותו העצמאית של הלאום היהודי, שמופגן כיום ע"י עמותות שמאל למיניהן, הוא לדעתי המשך ישיר וטבעי של הנאמנות של הדור הקודם לאידאולוגיה הקומוניסטית בראש ובראשונה.

  6. שאלת אתגר לכותב המאמר …

    המערך, על גילגוליו מאז 1977, מזוהה כמפלגת שמאל מדיני.
    התנהלותו, גם כשחזר לשלטון, ובוודאי בהיותו באופוזיציה, מציגה בעקביות עמדות מדיניות "שמאליות".
    בתהליך איטי אך הדרגתי, העמדות המדיניות הללו הלכו והשתרשו במפלגה, וכך, בכנסת הנוכחית, ניתן אולי להגדיר חלק מנציגיה כפוסט ציוניים.

    עמדות אלו מנוגדות לחלוטין לעמדות ראשי המערך של טרום 1977 – גולדה, דיין, גלילי, אלון, שלמה הלל, וכו'.
    אפילו ה"יונים" דאז – אבא אבן ופנחס ספיר – התנגדו למדינה פלסטינאית. כמוהם גם ראשי מפ"מ – חזן ויערי

    מה הסיבה להטיה החזקה אל השמאל המדיני ?

    תשובה אפשרית (שעד כה איש טרם העלה, כנראה):
    בראשית, ההטיה לא נבעה מתוך אמונה צרופה בשמאלניות.
    להזכירנו, שר הבטחון שמעון פרס "הסמולן" הוא זה שפתח את השומרון להתיישבות. בהחלט לא "סמול" מדיני.

    ההטיה נבעה מסיבה שיווקית ! הרצון של המפלגה לבדל עצמה מהמפלגה היריבה, הליכוד, במאבק על השלטון.

    ומכאן למסקנה מדהימה …
    לו נשאר המערך בשלטון, לו, ב-1981, נצחון בגין ב-77 היה מתברר כאפיזודה חולפת, או אז המערך לא היה פונה בכח לשמאל המדיני. אולי אוסלו כלל לא נולד.

    האם הנחה זו נכונה ?

    1. תיאו דן, במובן מסוים אתה צודק. זה אכן נושא של בידול.
      אבל כדאי להסתכל על הדברים במובן הרחב יותר, העולמי. אותן מפלגות שמאל (סוציאל דמוקרטיות) באירופה וארה"ב, לרבות התקשורת, האקדמיה ושאר מעוזים פרוגרסיביים, עברו כולם הקצנה לשמאל, ובלי קשר למצב הביטחוני (שאצלם היה מעולה עד לא מזמן).