משחר הציונות מותקפים תושבי ישראל מסיבה אחת בלבד: בשל היותם יהודים. עמידה איתנה ונחושה, לצד מאבק נחרץ בטרור הוא גורלנו. נישא זאת בכאב, בזעם ובגאווה
תמונות הפיגוע הברברי שהתרחש הבוקר ודאי נצרבו היטב בתודעתו של כל אדם שנחשף אליהן. הלל יפה אריאל בת ה-13 נטבחה במיטתה על-ידי מרצח ערבי, והלב כואב. ממש כמו משפחת פוגל שנשחטה באיתמר; בדיוק כמו דפנה מאיר שנרצחה על סף ביתה. כמו בני הזוג הנקין, ועוד שלל קורבנות טרור בכל רחבי הארץ, שנקטפו מאיתנו – רק בשל היותם יהודים.
הפיגוע האכזרי ארע שעות ספורות בלבד לאחר המתקפה על פעילי השמאל שהשתתפו בסעודת האיפטר אמש ברמאללה. הללו, שהותקפו באמצעות בקבוק תבערה בלב העיר, ניצלו הודות להתערבותה המהירה של המשטרה הפלסטינית.
זה לא מקרה ששני האירועים התרחשו בסמיכות. יש בהם כדי להעיד שבעיני המחבלים הפלסטינים אין הבדל בין שמאלנים מתל-אביב לבין מתיישב מחברון. ההבחנות הפוליטיות שקורעות את העם היהודי שקופות עבור הצוררים. יהודי הוא יהודי הוא יהודי, ויש לטפל בו בדרך אחת: בדם ובאש.
הסתה ללא הפסקה
השקפה זו אינה ססמה פילוסופית ותיאורטית. מאז ומתמיד היא עמדה בבסיס הפרקטיקה של ההנהגה הפלסטינית ואומצה גם כמדיניות רשמית של הרשות הפלסטינית, שממשיכה להסית ולקרוא לפעולות טרור נגד יהודים. למרות שעבאס שומר על עמימות כלפי חוץ, אל מול פני הקהילה הבינלאומית, בבית פנימה הוא מתיר את הרסן ונותן את האות להמשך "ההתנגדות".
בגל הטרור האחרון האדירו ושיבחו הרשות הפלסטינית ותנועתו של עבאס, הפתח', את הדקירות והירי נגד יהודים, תוך שהן מעודדות את המשכן והעצמתן. הדוגמאות רבות מספור.
כך למשל ב-19 באוקטובר 2015 פרסם משרד ההסברה הפלסטיני סרטון רשמי שבו הוצגו מחבלים שביצעו פיגועי דקירה כקורבנות תמימים שנורו בידי כוחות הביטחון של ישראל. בסרטון הוצג יהודי כמתנחל ונטען כי "מתנחלים ישראלים חמושים מוציאים להורג ילדים פלסטינים ברחוב".
ב-24 בנובמבר 2015, חנכה הרשות הפלסטינית רחוב על שם המחבל מוהנד חלבי, שרצח את הרב נחמיה לביא ואת אהרן בניטה ז"ל. כמה ימים קודם לכן היא חנכה במעמד נציגיה אנדרטה לזכרו בכפר סודרא, צפונית לרמאללה. ב-14 בינואר השנה נודע כי הרשות הפלסטינית מקדמת יוזמה שלפיה כל עובד ציבורי יתרום יום ממשכורתו להקמת קרן למען בנייה מחדש של בתי מחבלים שנהרסו.
אפשר להמשיך עוד ועוד. ב-24 בפברואר, ארגנה הרשות הפלסטינית לוויה צבאית מכובדת לשני מחבלים פלסטינים מהכפר קביבה שניסו לבצע פיגוע בשער שכם, בה השתתפו אלפים וחלקו כבוד למחבלים. ב-7 במרץ השנה הציגה הטלוויזיה הפלסטינית את המחבלת דלאל מוגרבי – שהובילה טבח של 37 יהודים – בתור דמות לחיקוי ביום האישה הבינלאומי.
רק לפני ימים אחדים, ב-26 לחודש, הצהיר יועצו של עבאס וחבר הוועד המרכזי של תנועת פתח' כי אם יראה ישראלי "ישסף את גרונו".
לזאת יש לצרף את נאום ההסתה והדמוניזציה של עבאס עצמו, בנאומו האחרון באו"ם, בו טען כי "רבנים מרעילים בארות מים של פלסטינים". כך גם יש לראות את העובדה שהוא סירב לגנות את הפיגוע במתחם שרונה באופן ישיר, תוך שהוא מאשים בכך את ישראל ומאיים לפעולות טרור נוספות, אם ישראל לא תעמוד בדרישותיו: "השגת השלום מצריכה מכולם להפסיק לבצע כל פעולות שעלולות להגביר את המתיחות ואת הפנייה לאלימות".
מציאות חיים
מציאות טרוריסטית ואלימה זו מחדדת עובדת יסוד ברורה: כן. לנצח נחיה על חרבנו. לא יועילו ניסיונות הייפוי והטשטוש של השמאל ותועמלני הטרור: השנאה, האלימות ואיבה הן מציאות החיים באזור. ומי שלא יחיה על חרבו, ייפול עליה.
בימים אלו יש צורך לשוב ולהזכיר עובדות ידועות. זה למעלה ממאה שנה נמשך הסכסוך הישראלי-ערבי, ולא נראית באופק סיבה לסיומו. הפרעות נגד יהודים החלו הרבה לפני "הכיבוש": פרעות תר"פ (1920); פרעות תרפ"א (1921) במהלכם נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140; פרעות תרפ"ט (1929) שבהן נרצחו 133 יהודים ונפצעו 339; ופרעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) שבהם נרצחו 400 יהודים. וזו כמובן רק רשימה חלקית.
הקרבנות יוצרים רצף היסטורי חשוב, המלמד כי דבר לא נשתנה. יהודים מותקפים בשל יהדותם, ללא קשר לגיל, מוצא, מעמד או עמדה פוליטית.
לנוכח גל הטרור, העם בישראל עומד מאוחד ומגובש. למרות המחלוקות בין השבטים, האחדות הלאומית חזקה וברורה יותר מתמיד. וכמו משחר הציונות, המענה לגל הטרור ימשיך להיות חיזוק העמידה, המשך ההתיישבות, המשך הפריחה, הצמיחה והשגשוג הלאומיים.
אני לא יהודיה אני עיברייה.כן עיבריה בת ארץ ישראל בת משה רבנו.צאצאית של גיבורי התנך ההרואים.לא הכהנים.הם כולם היו נביאים .התנך הוא לא כהונה ולא יהודיות.הוא רוח ענקית מיסטית. רוח יתרה רוח אדירה של אלוהי צבאות ישראל.ישראל מנותקת מרוח זו של התנך.היא עדיין יעקב ממאנת לסעת בישורת הסולמית מיעקב לישראל.הערבים הם כמו מיבחן לנו .לבדוק מי ומה אנחנו.האפקט הגנטי התנכי שולט בעולם.השיבטיות שעליה מדבר התנך.הדי אן איי.שבט יפת שבט שם שבט חם.עולמות יבשות עמים טבע…..כל היסודות הבסיסיים של העולם מתחילים לתת ביטוי.
המילים, המילים חשובות. אפילו במילים איננו מסוגלים לנצח.
המילים שלנו אינן חזקות, הן נועדו להפיס את דעת הקהל העולמית, למצוא חן, להתנצל, להסביר.
היהודי פוחד להשתמש אפילו במילים בוטות – מחשש למה יגידו.
אם יהודי פרושו להיות פחדן, כנוע, נחמד, אנושי וכו – אין להתפלא על התוצאות. חבל על הקורבנות.
האויבים מפרשים נכון את ההתיפיפות ומציגים את הישראלים כנאצים – הנשמע כדבר הזה?
יש להוריד את הכפפות!
מדוע לא להציג למשל את מחמוד עבאס והמנהיגים הפלשסטינים במדי נאצים? האם זה לא מתאים להם?
מדוע לא להפיץ בעולם תמונות של הקורבנות היהודיים, הילדים היהודים וכו?
מדוע לא להשתמש ברשתות החברתיות להפצת תמונות?
מדוע לא למכור בעולם דגמים של בית המקדש? מנורת שבעת הקנים? לחלק מגיני דוד בעולם?
מלחמה פסיכולוגית יכולה לעזור והיא חשובה מאד.
פתרון אחד – כדור בראש הטרוריסט וגרוש המשפחה והחמולה… ויהי אור ושקט על פני האדדמה
רק גירוש כל משפחת המחבל לעזה, סוריה, לבנון, תורכיה, רוסיה ולכל מקום אפשרי, בלי אפשרות חזרה.
הם משקשקים מזה… ויהי אור
כאשר הגויים שישבו בא"י ומסביבותיה הציקו והזיקו לעם ישראל, קם שופט (לא הרמטכ"ל, השולף הכי מהיר במזרח התיכון בכל מה שקשור בלשפוט חיל יהודי), היכה את הגויים, ואז כתוב:
"ותשקוט הארץ, ארבעים שנה" (שופטים ג' י"א)
"ותשקוט הארץ, שמונים שנה" (שופטים ג' ל')
"ותשקוט הארץ, ארבעים שנה" (שופטים ה' ל"א)
"ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ח' כ"ח)
יש לדעת בתקופת השופטים, דור היה משול לעשרים שנים. משמע – 2 דורות, ואפילו 4 דורות, זכרו הגויים את המכות שקיבלו מהיהודים.
צריך לזכור גם שבאותה התקופה היהודים לא היו מלומדי מלחמה ואפילו לא יכלו לייצר נשק – הגויים אסרו זאת.
הייתי שמח מאד לו הממשלה וצה"ל היו מטפלים בצאצאי המהגרים המוסלמים בא"י כפי שאבותינו טיפלו בגויים בתקופת השופטים. רק לחשוב כמה דם יהודי היה נחסך.
אבל מה זה חשוב, העיקר שיש לנו אחת לשנה את חידון התנ"ך, אותו תנ"ך שממנו הבאתי את הפסוקים הנ"ל.
לא נדקרה.
השיטה.
חיתוך התואר בסכין, היא שחיטה.
כפי שהיה יו"ר הפאתח.
היי מה עם כל מה שראשי השב"כ והמוסד אומרים שיש קשר לכיבוש וייאוש? משום מה, בחרתם לא להתייחס לזה :((
נקמה היא לא איסטרטגיה, "צריך להגיש את הנקמה קרה", לא מהבטן. כי ברור שגם לי עוברת המחשבה לשחוט את כולם. לצער מפלצת הכאב, זה לא אפשרי.
ולא כל הערבים רשעים, אפילו אחות הקורבן הנוכחי הרב מיקי מיכאל מרק. אפשר לגרש משפחת מחבל? ככה גם חשב רבין ונכשל, בסופו של דבר החזיר אותם כגיבורים לישראל בגלל לחץ עולמי שגם נתניהו לא יעמוד בו. מה לעשות?
לנשום עמוק, לחכות למיצוי הדין עם המחבלים שבוודאי בוא יבוא במהרה. להפעיל את כל כוחנו נגד ההסתה שמבטיחה שגם בני המחבלים יהיו מחבלים. להרוס בתים. ולשרת בקרבי.
הלב נחמץ מול הפיגועים האלה, הדם רותח. אין הצדקה, לא הייתה ולא תהיה לרצח.
השאלה מה אנחנו יכולים לעשות, אם בכלל, כדי לשפר את המצב.
אני חושב שצריך להפחית את הלהבות.
כל גנרל שמדבר ברדיו נשמע כמעט שמאלן ומפיח בי תקווה שאפשר גם אחרת. אבל אף אחד לא מחליף את מלך השועלים, הגאון, הקוסם הפוליטי וזה שמצעיד אותנו לקיבעון מחשבתי, בדיוק כמו המסופר בכתבה זו:
תמיד ירצחו בנו, תמיד ישנאו, תמיד הם צמאי דם, תמיד אויבים. ובכן, שירתתי בצנחנים, אעודד את בני להיות לוחם, אפילו אם זה יביא סכנה לשלומו.
אבל אני לא רוצה להאמין בחזון מדכדך של "ככה זה", אני בניגוד לכותב לא מסכים עם השלטון המקובע והניסוחים המרשימים אבל חסרי החזון של ראש ממשלתי.