שונאים את הלאומיות, שונאים את ישראל

כשלאומיות נתפסת כדבר פרימיטיבי, ולהגן על ארצך נחשב לפעולה ימי-ביניימית, ברור מדוע ישראל לא זוכה לאהדה בקרב האליטות האירופיות. האם הברקזיט יגרום להם להתעורר?

מי שמתנגד ללאומיות יתנגד לישראל. צילום: Takver CC BY-SA 2.0

פורסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו', אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.
מאנגלית: שאול לילוב.

האליטות לועגות לאהבת המולדת כאל עניין פרימיטיבי, אבל הבריטים שהצביעו 'ברקזיט', כמו גם אמריקנים רבים, חושבים אחרת. החלטת הרוב במשאל העם על פרישה מהאיחוד האירופי, תוך דחיית כל העצות וההפחדות שהגיעו מהצד הנאור של המפה, היא בראש וראשונה מפגן של לאומיות.

המילה הזו, לאומיות, נעדרה בדרך כלל מהדיונים שבהם צפיתי ב־BBC, וששודרו בהרחבה גם כאן בארה"ב. כאשר הפרשנים הזכירו אותה, הם השתמשו בה כמילה נרדפת לשוביניזם, בדלנות ובורות, הרבה יותר מאשר בהקשרים פטריוטיים.

הדבר אינו מפתיע. זה מכבר סר חינה של הלאומיות, ולפי הדעה המקובלת – הרווחת בעיקר באירופה, מסיבות היסטוריות מובנות – היא נתפסת כבסיס לפשיזם ולשוביניזם קיצוני. ג'ורג' אורוול כתב עליה: "לאומיות היא רעב לכוח". אלברט איינשטיין התייחס אליה כאינפנטילית, הגדרה שהחברים בבריסל ודאי יאמצו. האליטות האירופיות רואות בה השקפת עולם פרימיטיבית – לאמיתו של דבר אפילו לא השקפת עולם, אלא פשוט אמוציה.

במשאל האחרון לפני שבועיים בחרו הבריטים לדחות את הרעיונות המתנשאים הללו, ולתת ביטוי ללאומיות שלהם. בכך הם התכוונו לומר: הניחו לנו לקבל את ההחלטות על עתידנו וכיצד ייראו חיינו, ואנו רוצים לעשות זאת באמצעות המוסדות הדמוקרטיים שלנו, תודה. בשידור של ה־BBC בבוקר יום שישי לאחר המשאל שוחח המראיין (כרגיל, מוטה לטובת הדעה הנכונה) עם ראדק סיקורסקי, לשעבר שר החוץ של פולין, שהוקיע כ"מסוכנת ומרושעת" את תנועת ה'ברקזיט'. הקצף והעוינות של האיש הביאו אפילו את איש ה־BBC המסויג להביע תמיכה בהחלטת הבוחר. ואיך בדיוק? על בסיס התפיסה הדמוקרטית. רגע אחד: האם לא זה בדיוק כל העניין בשיטה, שלאנשים יש חופש בחירה? וכי יש משהו מקודש יותר מאשר הזכות לשלטון עצמי? זה היה כמעט מבדר לראות את המראיין עצמו נחלץ להגנת בני עמו – הו, האירוניה – שהואשמו בחילול הקודש כאשר העדיפו, שומו שמיים, את השיטה הפרלמנטרית הבריטית על פני זו של בריסל.

ויש כאן גם מסר, עבור ישראלים ואמריקנים. עבור ישראלים, המאבק על משאל העם מסייע להסביר את חוסר הפופולריות שלהם בקרב האליטות האירופיות. אם הלאומיות אכן פרימיטיבית, אינפנטילית ומסוכנת, מה הפלא שישראל זוכה לביקורת אינסופית ושמאמציה להגן על עצמה אכן נתפסים כמופרזים? התביעה הבסיסית ביותר של ישראל – שיבינו אותה ושיכירו בה כמדינה יהודית – היא כשלעצמה נעדרת בסיס חוקי. מדינות אתנו־לאומיות הן מחוץ לתחום בימים אלה. להגן על ארצך באמצעות כלי נשק ממש – זו בהחלט תפיסת עולם ימי־ביניימית בעיני המנהיגים האירופיים של ימינו. האמריקנים חושבים אחרת, וזו הסיבה שישראל זוכה כאן לפופולריות גדולה יותר. להאמין בארצך, להגן עליה באמצעות הצבא – אלה נחשבים כאן כפטריוטיות, לא כפרימיטיביות. העובדה שהם נתבעים להעלות את ריבונותם קורבן מנחה לפקידים מארצות אחרות נחשבת בעיני האמריקנים עלבון, וכך גם בעיני בריטים רבים.

"החזירו לי את המדינה שלי"

כל זה מאפשר להסביר את סוד הצלחתו של דונלד טראמפ עד כה, מפני שטראמפ מדבר לאומית: יש גבולות שעליהם צריך להגן, ויש הגירה בלתי חוקית שאותה צריך למנוע. אלה בדיוק שני הנושאים שעמדו בליבת משאל העם בבריטניה. הקריאה "להחזיר את אמריקה לגדולתה" משקפת את העניין הלאומי, והיא מקבצת סביבה תמיכה רחבה מאוד.

כמובן היו אלמנטים נוספים מלבד לאומיות במשאל העם בבריטניה, וחלקם נמצאים גם בקמפיינים שלנו בארה"ב. אבל גם כאן וגם שם, המכנה המשותף הוא דחייה של רצון האליטות; גם זכייתו של טראמפ בפריימריז הרפובליקניים וגם ההצבעה על פרישה מהאיחוד האירופי משקפות אובדן אמון בעיר הבירה, במוסדות הדמוקרטיים העיקריים ובאליטות שקובעות את המדיניות.

על האספקטים הללו כתב ג'וזף אפשטיין ב'וול סטריט ג'ורנל' (במאמר מ־10 ביוני שכותרתו "למה הטראמפיסטים תובעים את ארצם בחזרה"). הוא ציטט את דבריה של אישה תומכת טראמפ שתבעה: "החזירו לי את המדינה שלי". אפשטיין הסביר כי "רב־תרבותיות, פוליטיקה של זהויות, תקינות פוליטית והתקרבנות – עניינים שהם בליבת סדר היום של השמאל – שולטים היום בכיפה". "האישה שציטטתי", קבע אפשטיין, "לא יכלה לסבול עוד את הצפייה בשקיעתה של ארה"ב, כשהיא מוחזקת כבת ערובה בידי רעיונות 'שמאלניים' שאינם מביאים גאווה לאומית או נחת אלא רק מקדמים מצב של מחאה, תסיסה, זעם ואנדרלמוסיה בלתי פוסקים".

יש לכך גם השלכות בינלאומיות. לאמריקנים לא אכפת מיחסיהם עם בריסל, אך הם מוטרדים מתחושת הכרסום המתמיד במעמדה של ארה"ב ברחבי תבל. סקרים מלמדים על כך שאמריקנים מאמינים כי ארצם משחקת תפקיד פחות חשוב מכפי שהיה לה בעבר, וכי מעמדה נשחק ומאבד מחשיבותו. הם סבורים שהעולם הופך למסוכן יותר ויותר, ושממשל אובמה אינו מפגין מידה מספקת של תקיפות ועוצמה. הם רואים שהנשיא שלהם איננו מסביר פנים לידידות ובעלות ברית – איומים על בריטניה, התרחקות מישראל – ומנסה לשאת חן בעיני מדינות עוינות כרוסיה ואיראן. הם רואים את הנשיא שלהם עולה לרגל להירושימה ומכרכר סביב ראול קסטרו. אובמה אינו מפגין לאומיות, לא תוכנית לבנייתה מחדש של הגדוּלה האמריקנית ולא של הגדלת כוחה הצבאי. אובמה רואה בלאומיות האמריקנית סכנה, ומבחינתו היא פרימיטיבית.

זוכרים את ההערה שנפלטה לו ב־2008, בקמפיין באחת העיירות הנידחות בארה"ב? אובמה אמר אז שאמריקנים רבים מתמלאים מרירות ולכן הם אוחזים ברובים, או מתקרבים לדת, או מתבדלים ממי שאינם חושבים ונראים כמותם, או מצטרפים לאחד מגלי ה'אנטי' – אנטי־הגירה, אנטי־סחר או כל דבר אחר – ובאופנים אלו מביעים את כעסם ותסכולם.

…או שהם תומכים ב'ברקזיט', יאמרו פרשנים בריטים כדי לתאר את אותם רחשי לב. הצלחתם של תומכי ה'ברקזיט' לא באה בהפתעה לאמריקנים. ככלות הכול, הם שאבו לכתחילה חלק גדול מאוד מהתרבות הפוליטית ומהלאומיות שלהם מבריטניה הגדולה. הלאומיות היא סנטימנט שמקובע עמוקות בתרבות ובחברה האמריקנית. בעיני מרבית האמריקנים, זהו סנטימנט ראוי. פירוש הדבר הוא שעלינו לכבד את הכרעת המצביעים הבריטיים, ולעשות כל שביכולתנו כדי לקדם את מעמדה וכוחה העולמי של בריטניה גם בהיותה מחוץ לאיחוד האירופי.

השלטון חוזר לעם. שער הניו־יורק פוסט בשבוע שעבר
השלטון חוזר לעם. שער ה'ניו־יורק פוסט' בשבוע שעבר

שיעור חשוב באהבת מולדת

את העניין הזה הבין היטב, באינסטינקט הבריא שלו, דונלד טראמפ. לא כך הילרי קלינטון. אמנם בנושאים רבים היא איננה יכולה להתקרב לעמדות יותר לאומיות, אבל בלא מעט נושאים דווקא כן: למשל בצורך לחזק את כוחה הצבאי של ארה"ב (קלינטון כיהנה במועצה לענייני הכוחות המזוינים בסנאט); בצורך להציג עמדה אמריקנית תקיפה יותר (יחד עם הגנרל פטראוס ושר הביטחון דאז ליאון פנטה, קלינטון הייתה מאלה שדחפו את אובמה להנחית מכה צבאית קשה על הג'יהאדיסטים בסוריה ולתמוך במורדים מתנגדי הג'יהאד); ובצורך להגן על הגבולות, תהא מדיניות ההגירה אשר תהא.

אם כן, למה היא אינה עושה זאת? מדוע קלינטון לא מביעה עמדות לאומיות יותר? "הכול פוליטיקה" היא רק תשובה חלקית: קלינטון הייתה צריכה להתמודד מול סנדרס, וכעת היא נאבקת על לב תומכיו. אבל מדובר גם בעניין תרבותי: קלינטון היא מועמדת המפלגה הדמוקרטית ה"מתקדמת", המייצגת את האליטות הפוליטיות והתרבותיות שאובמה כה מיטיב לייצג. עבורן, לאומיות מייצגת שוביניזם ודעות קדומות נגד זרים, תופעות שכל מדינה מתוקנת חייבת להתנער מהן. אם תשכיל קלינטון להשתחרר מהדעות הקדומות האלה עצמן – כפי שעשה זאת בעלה כשהוא היה המועמד – ישתפרו סיכוייה להצליח במרוץ נגד טראמפ. אם לא תצליח, והקמפיין שלה יחקה את מצדדי הישארות בריטניה באיחוד האירופי, היא תעניק לטראמפ מתנה על מגש של כסף. אם עד הבחירות בנובמבר יהיו עוד התקפות טרור, בעיקר מהסוג של פריז ובריסל, קלינטון עשויה גם להכתיר את טראמפ לנשיא הבא.

לקח אחד חשוב מההצבעה בבריטניה הוא שלאומיות הייתה ונותרה גורם חזק בארצות מסוימות. אני מהמר על כך שאוסטרליה היא אחת מהן, שהרי היא נמנית עם קשת המדינות המושפעות מבריטניה. פרויקט האיחוד האירופי, שיוצא חוצץ נגד לאומיות, מתנגד בהכרח גם לרעיון הריבונות הלאומית, וכפועל יוצא גם למוסדות הדמוקרטיים המבטאים אותה.

אני לגמרי יכול להבין מדוע רעיונות כאלה מוצאים כר פורה ביבשת המתבוססת בדמם של מיליוני חללים בשתי מלחמות עולם, אבל באותה מידה ברור לי גם שהתפיסות האלה לעולם לא יתקבלו על לבם של האמריקנים, כפי שאכן נדחו גם על ידי הבריטים. שתי אומות אלה המציאו ושכללו את מוסד הדמוקרטיה המודרנית ובתי הנבחרים. הלאומיות בגרסה שלהן מעולם לא הציתה מלחמת עולם; להפך, היא תדלקה את המאמץ לשימור החופש ביבשת אירופה. אלה וגם אלה הזכירו לאליטות הפוליטיות שלהם: אנחנו אוהבים את ארצנו ואת המוסדות הנבחרים שלנו ומחויבים להם, לא לבריסל. הם לחמו עבור אנגליה והקיזו את דמם למענה, לשם מה? כדי להיות נשלטים בידי פקידים בבריסל?

זהו שיעור חשוב באהבת מולדת ותרבות, וזהו מסר שצריך לחלחל גם לאליטות בארה"ב, וכמה שיותר מהר.

_______________

אליוט אברמס כיהן כיועץ בכיר בממשלי רייגן ובוש הבן. כיום הוא עמית בכיר במכון ללימודי המזרח התיכון במועצה ליחסים בינלאומיים

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. אם האירופים כל כך מתנגדים ללאומיות , למה הם תומכים באגרסיביות בהקמת מדינה פלשתינית ?

    1. כי האירופאים תופסים אותם כפרימיטיביים ולכן מדינה פלשתינית מותרת. יחי הPC!

    2. כי הפלסטינים מייצגים עמדה שהיא נגד ישראל, ויותר משהם בעד הפלסטינים הם נגד מדינת ישראל והיהודים.

    3. תחשוב על זה עוד קצת ואני בטוח שתגיע לתשובה לבדך…

    4. אצל השמאלנים הנאורים אין סטירות, היום זה נכון בגלל….ובשורה הבאה ההיפך יהיה נכון בגלל….אז מה, ככה החיים הרבה יותר נוחים מה שבא באותו רגע או זמן עובד. ועובדות שאין צורך בהם לפח.

    5. זה חלק ממקסם השווא של ראיית המוסלמי בתור "הפרא האציל", שהכל מותר לו והכל מגיע לו.

    6. גם הנפת הדגל הלאומי נתפסת בעיני האירופאים והשמאל הישראלי כמעשה פרימיטיבי, לאומני, פשיסטי ובזוי. כל עוד לא מדובר בדגל הפלסטיני.
      איך אתה מסביר את זה?

  2. נדרש חזון חדש שמשלב את הגלובליות הליבראלית עם צביון לאומי אתני.
    כלומר מצד אנחנו בעד פתיחות והורדת מכסים ומיסים אך תוך שמירה מאוזנת על
    הזכות היסודית של אדם לפרנסה. דמוקרטיה ליבראלית אמורה להתחשב גם במיעוטים והיא נגד עריצות הרוב ולכן עליה גם להתחשב בצרכים של עובדים לא מיומנים או עובדים מיומנים שיש זולים מהם בארצות אחרות.
    עוד היבט זה המשמעות העמוקה של הערבות ההדדית שיש בקרב בני לאום. אולי ההטרוגניות הרבה של ישראל וישאלים על מוצאם ממקומום ותרבוניות כו שונים זה לא דוגמא אבל בגדול סולדריות שבטית יש בה גם עוצמה. עוצמה קהילתית, אם לאום היא מילה לא כל כך פופולארית בואו נעשה שימוש בניסוח החדש גם עבור מונח זה ונכנה זאת כקהילה.
    עוד אלמנט זה שימור ה DNA התרבותי של קהילות ולאומים שונים. ממש כמו שמשמרים את הזנים השונים של חיות וצמחי הבר על מנת לשמר את יתרונותיהם היחסיים כך צריך לשמר את האותניות של לאומים שונים וסגנונם השונה. תערובת בינלאומית ללא מורשת ושורשים משמרי זהות ו DNA העולם יהפוך לעולם שטוח מרוב שעמום העסוק בצרכנות משמימה. כר פורה לעליה של אידיאולוגיות רעות.
    דווקא החיבור למסורת ושורשים מקנה לאדם זהות וזהות היא דבר שאין לזלזל בו.

    לסיכום לאום זו קהילה מורחבת בעלת צביון מנהגים ומסורת. בעולם גלובאלי ומתוקשר אנחנו רוצים לשלב את המגוון התרבותי ולשמר את השורשים הלאומיים-קהילתיים של בני אדם השונים. את השנאה ויצר התחרותיות נפנה לזירת הספורט התחרותי ושאר נשתף פעולה בגובה העיניים האחד עם השני.
    בתמצית גלובליזם הטרוגני יאפשר לדור מעבר להמשיך ולהתפתח ולהתאחד במשורים רבים. האם הסוף יהיה קהילה אחת של כל בני האדם. קטונתי.

  3. "שונאים את הלאומיות, שונאים את ישראל" – יותר נכון צריך להיות "שונאים את הלאומיות, שונאים את היהודים". רק שכיום עדיין לא מכובד להיראות אנטישמי, עדיין, אז מסתפקים בדבר הקרוב ביותר לאנטישמיות – שינאת ישראל.
    כמעט כל שמאלני שתיבדקו תגלו בו מאפיין מעניין – הוא נועל את דלת הבית (פתאום הוא לא מוכן שזרים ייכנסו לביתו וישתלטו עליו?), הוא נועל את מכוניתו (הוא לא מוכן שזרים יעשו בה שימוש אפילו הקל והקצר ביותר), הוא לא מוכן לתת את אישתו לשימושם של זרים (גזען שכמותו), הוא שומר על תמימותה של ביתו הקטנה (מה פתאום שתחגוג עם כמה מחבריה ביחד? היא ילדה טובה, ממש חרדית בצניעותה), הוא לא מוכן לוותר על מקום עבודתו לטובת "פליטים חסרי כל שברחו מגזר דין מוות", וכו'. השמאלני הטיפוסי מוכן לוותר ולמסור כל דבר שיש לאחרים, אולם כשהדיון עוסק בדברים הפרטיים שלו השמאלני נהיה קנאי חשוך גזען וימני קיצוני חסר פשרות. זה מסביר היטב מדוע השמאל באירופה עושה ככל שביכולתו שמדינת ישראל תמסור את עצמה לידי המוסלמים, דבר שלא יעלה על דעת השמאל האירופאי בכל מה שקשור בעניינים ובנכסים הפרטיים שלהם.

  4. העמים במערב שהיו שבעים ושאננים, חיו בגן עדן של שוטים, עצמו עיניים ואטמו אוזניים,ולא רצו שמשהו יקלקל את החלום ,וכאשר השרפה האסלאמית התלקחה והתחילה לחרוך את רגליהם , השתמשו בעקרון ההדחקה, המערב מתחלחל רק מהמושג מלחמת דת, ועד כה נמנעים באדיקות מלהודות , שאכן זו מלחמת דת אכזרית,ומול מלחמה כזו , האוניברסליות הליברלית לא יעמדו מול פנטיות דתית רצחנית, לצורך זה קיימת הלאומיות המלכדת, שהיא תנאי למאבק מול הסכנות, בסופו של דבר לא תהיה להם ברירה, ויאלצו להחליף דיסקט, כי זו מלחמה על סכום אפס ,או אנחנו או הם, מלחמת העולם השלישית כבר כאן.