מסטלין לשמאל הקיצוני: האמנות המגויסת של פיט סיגר

בזמן שהעולם החופשי נלחם בנאצים, זמר הפולק פיט סיגר וחבריו התנגדו למלחמה מטעמים פציפיסטיים. אבל הכל התהפך כשברית המועצות הותקפה והמפלגה קראה לעזרה. סיפור מופלא על אמנות מגויסת ונאמנות טוטאלית

שר עם כיוון הרוח. פיט סיגר שר באירוע של איגוד העובדים הפדרלי, 1944

ב-22 ביוני 1941 ניגנו 'זמרי האלמנך' (Almanac Singers) במסיבה פרטית. לקראת סוף המסיבה פרץ פנימה אחד מידידיהם ובישר: "הנאצים פלשו לברית המועצות". ההכרזה הכתה בהלם את הקהל, ויותר מכך את הלהקה.

"זמרי האלמנך" היה סופר־גרופ חדש של פולק אמריקני, שקם זמן קצר לפני כן. בין החברים בו היה זמר הפולק הנודע פיט סיגר, ושמות נוספים הידועים פחות כיום. ההלם שלהם היה גדול במיוחד לא רק בגלל מעשהו של היטלר, אלא בגלל שאלה אישית הרבה יותר: מה הם צריכים לעשות עכשיו, ומה יעלה בגורל אלבומם הטרי?

מוזיקת הפולק האמריקנית של אותם זמנים הייתה לרוב פוליטית במובהק, עם נטייה עזה לשמאל המפה הפוליטית – לסוציאליזם וגם לקומוניזם. היו גם זמרי פולק לא פוליטיים; היו כאלה עם נטייה ימינה; אך הבולטים בזמרי הפולק ביקשו לבטא את קולו של האדם הקטן, על רקע המשבר הכלכלי של שנות השלושים – חלק מתנועה שאת ביטויה הספרותי אנו מכירים בספרים כגון 'ענבי זעם'. הם כתבו את שיריהם במציאות שבה המוני פועלים נדדו ממקום למקום בהיעדר עבודה; על רקע כלכלה קורסת ופערים עצומים בין החוואים העניים לחברה הגבוהה, וסכסוכים קשים, לעתים אלימים, בין פועלים למעסיקים ובין פועלים המבקשים להתאגד לכוחות המשטרה, שלעתים קרובות תפקדו כבאי כוחם של המעסיקים.

בין המקרים המפורסמים של סכסוכים אלימים בין פועלים למעסיקיהם ולמשטרה יש למנות את 'מצעד הרעב של פורד' ב־1932, שבו כוחות משטרה ואבטחה של מפעל 'פורד' בדטרויט פתחו באש על הפגנת פועלים לשעבר, מובטלים, והרגו חמישה מהם; את 'מלחמת מחוז הארלאן' בקנטקי בשנות השלושים, סביב מכרות הפחם והחברות באיגוד, שעד היום לא ידוע מספר הנרצחים בה משני הצדדים; ואת 'טבח יום הזיכרון' ב־1937, שבו נהרגו עשרה מפגינים ונפצעו עשרות מפגינים ושוטרים בהיתקלות אלימה בין משטרת שיקגו למפגינים נגד מפעל פלדה.

על הרקע הזה, כוחו של הקומוניזם עלה מאוד. בשנות השלושים אף יצאה המפלגה הקומוניסטית האמריקנית במסע פרסום תחת הססמה 'קומוניזם הוא האמריקניזם של המאה ה־20' (סיסמה שנזנחה, לפי המסופר, כי סטאלין התרגז כששמע אותה), והתמודדה בבחירות לנשיאות ב־1936, עם מצע שכלל חופש, שוויון, ביטול האפליה הגזעית וריסון בית המשפט העליון, וזכה לאמונם של 0.2 אחוזים מן המצביעים.

הקומוניזם קרץ לרבים. המאבקים בעד שוויון ואפילו חירות כפי שנתפסה אז, למען זכויות עובדים, למען שוויון גזעי וזכויות שחורים, השתתפות במלחמה נגד הלאומנים הספרדים ותמיכה נרחבת בה; כל אלה, לצד העוני הנרחב, וקריסת הבנקים והמערכת הקפיטליסטית – הביאו לתמיכה נרחבת במפלגה הקומוניסטית, במיוחד בקרב צעירים. בעיר ניו־יורק לבדה היו ב־1939 כ־12 אלף חברים בליגת הנוער הקומוניסטי (מתוך כשבעה מיליון תושבי העיר); אחוז נמוך אך משמעותי.

זמרי הפולק שימשו לא רק משמרי המסורת ושירי העם האמריקניים, אלא גם מעבירי מסר חדש. המוזיקה הייתה מגויסת. השירים לא היו רק או בעיקר שירי אהבה, אלא גם על המשבר הכלכלי.

וודרו ווילסון (וודי) גאת'רי, אולי גדול זמרי הפולק האמריקנים, היה מייצג נאמן של התופעה. לצד שירים פטריוטיים בעלי מסר חברתי כ'זו ארצי, זו ארצך',  או שירים על רובין הוד מודרני, שבניגוד לבנקאים ("שודדים עם עט נובע") לא זרק אף חוואי מביתו, הוא כתב גם שירים המתארים את חייהם הקשים של החוואים שאיבדו את בתיהם ב'קערת האבק' של ארצות הברית, ושירים כמו 'נערת האיגוד' שהיה למעשה פרסומת לא מוסתרת לאיגודים מקצועיים לנשים (ולימים היווה את ההשראה לפרודיה רצחנית על האיגודים המקצועיים הבריטיים, 'חבר האיגוד').

התנ"ך של העולם הזה

גאת'רי, קומוניסט שמעולם לא היה חבר רשמי במפלגה הקומוניסטית וכתב לא פעם שירים עבור רשויות ממשלתיות אמריקניות, עוד היה מעודן לעומת פיט סיגר, שהצטרף כבר בצעירותו לנוער הקומוניסטי, והיה קומוניסט מובהק שלאורך עידן סטלין ותקופה ארוכה אחריו הצליח בעקביות לא לשים לב לבעיות הקשות שליוו את יישומו של הקומוניזם בברית המועצות.

יצירתו של סיגר באותה תקופה כללה גם שיר כמו Talking Union, שהיה לא פחות ולא יותר מאשר פרסומת בחרוזים בדבר היתרונות באיגוד מקצועי והצעדים הנדרשים להקמתו – פמפלט אידאולוגי שהמוזיקה היא רק תירוץ עבורו. סיגר, כרבים אחרים, לא היה פועל ולא בא מרקע 'פועלי' אלא ממשפחה מבוססת; באמצעות המוזיקה הוא ביקש להזדהות עם מעמד הפועלים וגם להוביל אותו. השם של ההרכב שהקים ב־1941, 'זמרי האלמנך', נועד לבטא זאת. אחד מחברי הלהקה אמר לימים שבכל בית כפרי היה תנ"ך ואלמנך; התנ"ך מנחה אותך בעולם הבא, האלמנך  – בעולם הזה.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה היו סיגר וחבריו מגויסים לחלוטין נגד המלחמה האימפריאליסטית השפלה. להשקפתם, ברית המועצות הרי חתמה על הסכם עם היטלר, ולכן אי אפשר לתמוך באויב הבריטי הרקוב. הסיוע של ארה"ב לבריטניה נחשב למחרחר מלחמה, ופרנקלין רוזוולט – טייקון רשע.

בהתאם לכך, כאשר הוא וחבריו הקימו את 'זמרי האלמנך', הם הופיעו בכל פינה לקידום האידאולוגיה הסוציאליסטית והקומוניסטית, כולל הופעה ב־1 במאי 1941 בניו־יורק מול כ־20 אלף פועלים. באותו חודש הם הוציאו את אלבומם הראשון, שהוקלט בחודשים הקודמים, "שירים לג'ון דוֹ". ג'ון דו הוא כינוי אמריקני ל'אדם הפשוט'. האלבום אכן היה אמור להיות שירו של האדם הפשוט, אבל בפועל היה מדובר בניסיון לשכנע את האדם הפשוט להתנגד להתערבות אמריקנית לצד בריטניה במלחמת העולם השנייה. האמנות שלהם התגייסה לחלוטין לטובת ברית המועצות הקומוניסטית.

שמונת השירים באלבום רחוקים מלהיות פסגת היצירה של מוזיקת הפולק, אולם את המסר הם העבירו בצורה ברורה מאוד. "הבלדה של 16 באוקטובר", שיר שנושאו הוא הרישום לקראת גיוס החובה שהנהיג הנשיא רוזוולט ב-16 באוקטובר 1940, שם בפי הנשיא את המילים "אני שונא מלחמה וכך גם אלינור [אשת הנשיא], אך לא נהיה בטוחים עד שכולם ימותו"; הסיבה לגיוס היא ש[בנק] "ג'יי־פי־מורגן רוצה את זה"; היציאה למלחמה היא למען "סינגפור", כלומר אינטרסים אימפריאליסטיים בריטיים (היפנים טרם כבשו את סינגפור באותה עת); הממשלה, שלא סיפקה תעסוקה למובטלים, נותנת להם עכשיו אוכל, בגדים, חיסונים – וקבר. הלחן של "ג' כמו גיוס חובה" נלקח משיר קאנטרי, שחוברו לו מעט חרוזים בגנות הקונגרס שאישר גיוס. השיר הזה הצהיר כי עדיף לישון בגזע עץ מאשר להיות בצבא, שם מתייחסים אליך כמו אל כלב; שיר נוסף השווה מלחמה למדיניות חקלאית שנויה במחלוקת, ובו נאמר שהממשלה תטבח במלחמה בצעירי אמריקה כפי ששילמה לחוואים לטבוח חזירים מיותרים בימי הניו־דיל. "מותו המוזר של ג'ון דו" סיפר על צעיר מקסים שאיש אינו יודע למה מת, ורק השורה האחרונה הסבירה שכידון מבצבץ מגופו, הוא מת במלחמה; ו"התמוטטות וושינגטונית" פנה במפורש לנשיא רוזוולט:

תקשיב לי פרנקלין די,
מעבר לים לא תשלח אותי […]
אתה אומר שזה בשביל הגנה,
אבל אני נגד הדיבור מהסוג הזה,
אני נגד, אני נגד,
בדיבור הזה אין שכל.

שיר נוסף שלא הוקלט, פארודיה על המנון חיל הנחתים, טען שהאמריקנים נלחמים למען רווחיהן של חברות הענק, והטענות על בולשביזם נועדו להשתיק את מתנגדיהן.

האלבום, שהופץ ללא אזכור חברת ההפקה מחשש לצעדי נגד של הממשל, פנה לרגשות הבדלניים של חלק ניכר מהאמריקנים שהתנגדו למעורבות במלחמה, בהם הטייס המפורסם צ'רלס לינדברג. העמדה הזו בשום אופן לא הייתה ייחודית לקומוניסטים. אמנם בשלב זה רוב האמריקנים כבר תמכו בעמדת הנשיא שלפיה ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה להיות ניטרלית, אולם היה מיעוט גדול ומאורגן שתמך בכל כוחו בניטרליות אמריקנית, וגם רוב האמריקנים לא בהכרח התלהבו ממעורבות מיידית במלחמה לצד בריטניה.

המפלגה הקומוניסטית האמריקנית חילקה את האלבום כמתנה למנויים בכתב העת שלה. עותק אחד הגיע לנשיא רוזוולט והרגיז אותו כל כך, עד ששאל האם יש דרך להשתיק אותו. התשובה הייתה "כן, אבל רק אם אתה רוצה להפר את התיקון הראשון לחוקה", הלא הוא חופש הביטוי.

חלק מהשירים הודפסו בחוברת שהוציאה "תנועת הגיוס [Mobilization] האמריקנית" (APM) קצרת הימים, תנועת "שלום" שבצירוף מקרים יוצא מגדר הרגיל סיימה הפגנה בת 1029 שעות מול הבית הלבן – ב-21 ביוני 1941.

התיאורטיקן הפוליטי קרל יואכים פרידריך, גרמני שבעקבות עליית היטלר נותר בארה"ב והפך לאזרח אמריקני, הודאג מאוד מהשירים. פרידריך פרסם מאמר בירחון המכובד 'אטלנטיק' נגד האלבום וכינה את תוכנו "חתרני ולא חוקי". פרידריך סבר שהמימון יכול היה לבוא ממקורות קומוניסטיים או נאציים – אין לדעת, שהשירים "מגחיכים את מאמץ ההגנה האמריקני, את הדמוקרטיה ואת הצבא", ושאי אפשר לדכא באופן חוקי בלבד צורות התבטאות כאלו: אם לא יקומו תנועות נגד תרבותיות, כתב, "המורל הדמוקרטי ידעך".

פרסה אדומה

ב-22 ביוני 1941, כאשר גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות, מצאו עצמם הקומוניסטים בבעיה שלא הייתה לשאר הבדלנים. הפלישה לא שינתה את העמדה הבדלנית הבסיסית, שסברה שהאינטרס האמריקני מחייב בדלנות. אבל היא בהחלט שינתה את האינטרס הקומוניסטי: בדלנות עכשיו, כפי שנראתה ביוני 1941, פירושה שהיטלר עלול להביס את ברית המועצות – בסיס המהפכה, ארץ החירות והשוויון.

הקומוניסטים לא היססו כמעט בטרם ביצעו פניית פרסה. וודי גאת'רי (שהצטרף ל'זמרי האלמנך' יום לאחר הפלישה הנאצית לבריה"מ, ובניגוד לסיגר היה מצויד בלא מעט חוש הומור) אמר לפיט סיגר: "טוב, נראה שאנחנו לא הולכים לשיר עוד משירי השלום האלה". הלהקה השמידה את כל המלאי של התקליטים שטרם הופצו, והפסיקה לשיר את השירים האנטי־מלחמתיים ('שירי השלום', אם תרצו); סיגר השווה לימים את הצהרתו שלפיה "כל העזרה למי שנלחם בהיטלר, לא משנה מי", להחלטתו של צ'רציל "להפסיק לשסות את היטלר בקומוניסטים"; שוב, מלבד ההשוואה המפוקפקת, הכוונה לא הייתה לעזור למי שנלחם בהיטלר – אלא למי שנלחם, לא משנה במי, לצד ברית המועצות. כאשר ה־FBI הצליח סוף סוף לאתר את חברת התקליטים העומדת מאחורי האלבום, שלאחר פרוץ המלחמה עם יפן נחשב חתרני עוד יותר, יכול היה בעל חברת התקליטים לומר לו בביטחון שזה כבר לא רלוונטי: "הדברים השתנו מאז ההקלטה", והאלבום איננו יותר מאשר פריט אספנים שכמעט כל עותקיו הושמדו.

בתוך חודשים ספורים נעלמו גם שירי האיגוד מן הרפטואר: לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941 וההחלטה של איגודי העובדים לא לשבות, חלק מקריאת הקרב הקומוניסטית נדחה עד לאחר המלחמה. שירים פטריוטיים הפכו צו השעה. בנובמבר 1941 כתב גאת'רי את קלאסיקת הפולק "הטבעתה של ה'ראובן ג'יימס'", על המשחתת האמריקנית הראשונה שהוטבעה בידי צוללת גרמנית; שירים אחרים, נשכחים יותר כיום, כללו את ההמנון הפופולרי מאוד "סביב סביב קברו של היטלר"; ב-1942 הוציאה הלהקה אלבום בשם "11 שירים [כדי] להביס את היטלר".

"אדוני הנשיא", שכתב סיגר ב-1941 והתפרסם באלבום באותו שם ב-1942, הדגים בצורה הטובה ביותר את פניית הפרסה האידאולוגית, ממתנגדי המלחמה לתומכיה; הנשיא רוזוולט, אותו מחרחר מלחמה שרוצה להרוג את כולם, אותו אחד שאך לפני חודשים ספורים סירב סיגר להישלח אל מעבר לים בשליחותו, אותו דחליל של החברות הגדולות – היה עתה למנהיג נערץ, למרות "חילוקי הדעות בעבר", כי "צריך לכסח את מר היטלר, והשאר יכול לחכות"; כי למרות כל הבעיות, ולמרות האפליה, אנטישמיות וגזענות –

אדוני הנשיא,
אתה המפקד של כוחותינו הצבאיים,
הספינות והמטוסים והטנקים והסוסים,
אני מניח שאתה יודע היכן אני יכול להילחם,
כל מה שאני רוצה הוא שאותי תמקם,
במקום בו אוכל לגרום הכי הרבה נזק [לאויב].

בסופו של דבר, מכיוון שלשינוי הכיוון הפוליטי לא נלווה שינוי בשמה של הלהקה, התנקם בהם העבר: מעט אחרי שהופיעו ב-1942 בשידור רדיו שזכה ל־30 מליון מאזינים, התגלה הקשר לעבר האנטי־מלחמתי, ה־FBI המשיך לחשוד בהם בחתרנות קומוניסטית, והלהקה דעכה והתפרקה. פיט סיגר התגייס לצבא ובילה את שאר המלחמה כמכונאי מטוסים, ואז כלהקה צבאית של איש אחד. הצבא חשש מהקומוניזם שלו, ולא רצה לשלוח אותו לשירות קרבי מול היפנים מכיוון שאשתו לעתיד הייתה יפנית־אמריקנית ופעילה פוליטית. וודי גאת'רי שירת בצי הסוחר עד שסולק משם מחשש לקומוניזם, וגויס לצבא ב־1945.

בטווח הארוך, האפיזודה של 'האלמנך' כמעט נעלמה. גאת'רי הפך אולי לזמר הפולק המשפיע ביותר במאה העשרים, כולל על דמויות כבוב דילן. פיט סיגר, שנטש את המפלגה הקומוניסטית ב־1949 ויצא בעור שיניו מתקופת המקרתיזם, הפך לסבא של מוזיקת הפולק, לזמר ילדים פופולרי (אחד משיריו הידועים נקרא 'אבי-יויו', ואפשר לתמוה האם יש קשר לכינוי הירושלמי לסחיבת אדם על הגב), ולאחד האמנים שיצירותיו הן המזוהות ביותר עם המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית. הוא היה גיבור תרבות שזכה להספדים משתפכים במותו, כולל מצד הנשיא אובמה, שסיגר הופיע בחגיגות בחירתו לנשיא. סיגר נודע כזמר מחאה נגד כל מלחמה אמריקנית באשר היא שם, וכמעט נגד כל מדיניות אמריקנית.

סיגר ביקר ב־1949 בסין, ובשובו משם הפך קוד התנהגות רשמי של הלוחמים הקומוניסטים לשיר עם; הוא ביקר בברית המועצות כמה פעמים, ויצא משם ללא ביקורת; הוא הופיע במזרח גרמניה ב-1967, ובניגוד לאמנים אמריקנים אחרים שהופיעו במזרח באותה תקופה, ההופעה שלו הייתה פרו־ממסדית ולא אנטי־ממסדית. סיגר נותר נאמן למפלגה עד שנות השמונים, אז יצא בפומבי נגד ברית המועצות בעודו מסביר כי היא מעוותת את הקומוניזם, והופיע לטובת תנועת 'סולידריות'.

ב-1997, באוטוביוגרפיה שלו, הצהיר כי טעה בראותו בסטאלין 'מפקח קשוח' (Hard Driver) ולא מוליך שולל מרושע ביותר: "אני מניח שכל מי שקורא לעצמו נוצרי צריך להתנצל על האינקוויזיציה, שריפת כופרים על ידי פרוטסטנטים, טבח יהודים ומוסלמים על ידי הצלבנים. לבנים בארה"ב צריכים לשקול להתנצל על גניבת קרקע מהילידים האמריקאים והעבדות […] מונגולים על ג'ינג'יס חאן […] ובפני מי צריכה נכדתי מוראיה להתנצל? היא חלקית אפריקנית, חלקית אירופאית, חלקית סינית, חלקית יפנית, חלקית ילידה אמריקנית – הבה נסתכל קדימה [ונניח לעבר]". כמובן, סיגר התעלם בכוונה מכך שבניגוד לדרישתו מכל השאר להתנצל על חטאי סביהם וסבי־סבי־סביהם בגלל השתייכותם הגזעית או הלאומית מבלי שהם עשו משהו בעצם, הוא באופן אישי היה קומוניסט ואולי גם סטליניסט. נטען אף כי סיגר, שבתחילת ימיה של ישראל שר שירים ציוניים וביקר בקיבוצים, הצטרף בסוף ימיו לתנועת ה-BDS.

מקארתי חשד

סיפור זמרי האלמנך ופניית הפרסה שלהם ממחיש את הלך הרוחות בקרב הקומוניסטים האמריקניים והמערביים. אידיאליסטים צעירים שהאמינו בכנות במהפכה ובשוויון, התנגדו למה שראו כאי־צדק בארה"ב, ובשל כך עצמו עיניים לכל בעיותיה של בריה"מ. יותר משהולכו שולל בידי הקומוניסטים, כפי שתיאר זאת סיגר, הם הוליכו עצמם שולל; עוד ב-2007, כאשר סיגר טרח לחבר באיחור לא רלוונטי שיר בשם 'בלוז ג'ו הגדול' התוקף את סטאלין, ש"הייתה לו הזדמנות לחולל התחלה חדשה למין האנושי, ובמקום זה הוא הסיג אותו לאחור והשאיר אותו באותו מקום דפוק", היה ברור שהוא עדיין חושב שהבעיה של הקומוניזם הייתה באדם, לא ברעיון. כפי שהעירו בלגלוג כמה מבקרים, היה צריך כנראה להפנות אל סיגר את השאלה ששאל באחד משיריו הגדולים ביותר: "מתי הם ילמדו?"

אבל החשיבות ההיסטורית הגדולה יותר של סיפורים כאלה ודומיהם היא השפעתם על הלך הרוח בארצות הברית לאחר המלחמה, על המקארתיזם וחיפוש הקומוניסטים בכל פינה. כפי שסיגר שר לרוזוולט ב-1942, "חילוקי הדעות יכולים לחכות" עד אחרי המלחמה. והנה, אחרי המלחמה, "חילוקי הדעות" צפו ועלו.

לא היה צריך להיות פרנואיד כמו ראש ה־FBI אדגר הובר כדי לחשוש שהפטריוטיות של הקומוניסטים האמריקנים במהלך המלחמה הייתה רק בגלל שהדבר שירת את ברית המועצות. בניגוד לבדלנים רבים שסברו שהאינטרס האמריקני מחייב הימנעות ממלחמה, הקומוניסטים החליפו את הדעה לא כאשר הותקפה ארה"ב, אלא כאשר הותקפה ברית המועצות. יותר מזה – הם אפילו לא נדרשו להוראות מהמפלגה כדי לשנות את דעותיהם; הם התאימו את עצמם לקו המפלגתי באופן ספונטני. כתוצאה ממהלכים כאלה, חלקים נרחבים של הציבור האמריקני והממשל חששו מפניהם וחשדו במניעיהם. רוב האמריקנים שאלו, אם להתנסח במילים של זמרי האלמנך עצמם, "באיזה צד אתם"?

בעקבות ניסיון העבר, התשובה לא הייתה מובנת מאליה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

17 תגובות למאמר

  1. מאמר ממש יפה, ומחכים. פשוט ההיסטוריה חוזרת על עצמה, במקומות אחרים ובזמנים אחרים, אבל המנגנון הפסיכולוגי זהה. לשנות כמה מילים, ואנחנו בישראל.

    כמו כן, כדאי לשים לב, שאם היטלר לא היה פולש לברה"מ, יכול להיות ש"פשיטסט" לא היה היום כינוי גנאי כלל. (ברור שהיטלר היה פולש בכל מקרה, כמו שהמוסלמים יתקיפו את אירופה בכל מקרה. זו טענה רק לצורך הדיון). הנאציזם היה אז "סוציאליסטי", ולמעשה נתפס כ"דת של שלום" של אותם ימים.

    רק הערה קטנה. ג'ון דאו, זה באנגלית "פלוני אלמוני" ולא כפי שנכתב. היינו, אדם בלתי-מזוהה.

    1. אילן – תודה.
      "פאשיסט" היה כינוי גנאי בחוגים רבים כבר אז; אני מניח שאתה מתכוון שלא-היה-הופך-לכינוי-גנאי-כללי.

      באשר לג'ון דאו, פישטתי את זה לצורך ההקשר; הם השתמשו בזה כדי לומר 'האדם הפשוט
      שאין לו שם'; חשבתי שבעברית נכון יותר להזכיר את הפשוט – אבל בהחלט ייתכן שטעיתי.

    2. ג׳והן דאו תמיד היה האדם הפשוט. פלוני אלמוני אף פעם לא התייחס לאנשים ממעדות אחרים (עשירים, טייקונים, פוליטיקאים וכיו״ב.

  2. ואגב, עוד דוגמה כדי להבין את רוח הזמנים: את Which side are you on, המופיע במאמר, כתבה פלורנס ריס לפי המסופר אחרי ששריף מקומי ואנשיו, שנשכרו בידי חברת מכרות, פרצו לביתה בצורה לא חוקית, לא מצאו את בעלה (מארגן איגוד שהוזהר מראש; לימים מת ממחלה שנגרמה משאיפת עודף אבק מכרות) ולכן איימו עליה ועל ילדיה. האגדה מספרת שכשהם יצאו, היא כתבה את השיר על לוח שנה במטבח – הנייר היחיד שהיה זמין.

  3. פועלים המבקשים להתאגד לכוחות המשטרה,

    צריך להיות פועלים המבקשים להתנגד לכוחות המשטרה,

    1. סליחה, החמצתי. הניסוח נכון, מה שחסר הוא פסיק: "בין פועלים המבקשים להתאגד, [לבין] כוחות המשטרה".

  4. יגיל,
    תודה על עוד מאמר רחב יריעה ופוקח עיניים.
    קצת מדכא לראות איך דור הולך ודור בא, והאידיוטים השימושיים של ולדימיר איליץ' לנין מוחלפים באידיויטים שימושיים של יאסר ערפאת וחוזר חלילה, אבל כנראה שזה חלק מהטבע האנושי.
    מצד שני קצת מעודד לראות שזו לא תופעה ישראלית או יהודית ייחודית.
    שבת שלום.

    1. וזה בדיוק מה שמטריד אותי כל כך, ימים כלילות.
      אני מוצא שבדיוק כפי שלנין התכוון, דווקא האנשים האינטליגנטיים, הרגישים, המחונכים, החריפים ביותר, דווקא אלה שיכולים וצריכים לשמש כמובילי החברה ועמודי התווך שלה, הם הקורבנות של השיטה הזו. דווקא הם הופכים לאידיוטים שימושיים. ואני מוצא שכשאני מנסה לדבר איתם, להתווכח עימם, לשכנע – שום דבר לא עוזר. אטימות מוחלטת בפני עובדות ומציאות, התעלמות מוחלטת עד כדי תקיפת העובדות עצמן. לאחרונה אני שומע ביטוי שוב ושוב שהוא מחריד באזני – "אתה אובססיבי לגבי עובדות". אני לא יודע איך אפילו להתחיל להתמודד מול אמירה כזו, מול מוח שתופס את העולם בצורה כה מעוותת, כאילו המהפכה המדעית מעולם לא התרחשה.
      ואני שואל – מה עושים? איך מעירים אותם את אותם ישנים? גם קריאה בסיסית בספרי ההדרכה של הקגב מצביעה על כך שאי אפשר להוציא אותם מהתרדמה, לא לפני שיהיה מאוחר מדי. אז מה האלטרנטיבה ומה הפתרון? איך עוצרים בעדם מפני גרירה שלנו אל התהום יחד איתם? זה כמעט מצחיק שבריה"מ כבר אינה קיימת, אבל החברים האלה ממשיכים לפעול על טייס אוטומטי. אלא שזה לא באמת מצחיק.
      זו מחשבה שטורדת את מנוחתי – אני מרגיש שהאנשים הערים אינם הרוב. אני מרגיש שהעולם יתעורר רק לאחר שנשלם מחיר כבר מאוד, שוב. וכשאני מסתכל על מה שקורה בסביבה שלנו, ובאירופה ובארה"ב, שהמלחמה חוזרת אלינו. והדור שלנו כלל אינו מוכן לקראתה.

  5. אותה דרך עבר בדיוק עברו הקומוניסטים בארץ ישראל בתחילת שנות ה – 40 .
    סוקר את זה בפרוט שמואל דותן בספרו אדומים : הוא סוקר בפרוט את הפליק פלאק הרעיוני שהיו צריכים לעשות ביום שגרמניה תקפה את רוסיה .
    כמו כן סוקר את המאבק שניהלו הקומוניסטים היהודים אז בארץ נגד התישבות יהודים , ועידוד הגירה לרוסיה לחבל קרים. רובם לא שרדו שם בחיים , אם מרעב מחלות או מסטאלין וחבריו.

  6. נהנתי מהמאמר המצליח להציג תמונה פלסטית של המציאות הכלכלית – חברתית בארה"ב בתקופה שבין המשבר הכלכלי של שנות השלושים ועד לאחר מלחמת העולם השניה ומאבקי השמאל, ארגוני העובדים והמפלגה הקומוניסטית באמצעות ארגוני חזית המנסה כמיטב המסורת לגזור דיויידנדים.

    אגב התגובה של השמאל האמריקאי לפלישה הנאצית הייתה זהה לזו של השמאל בעולם כולו.

  7. מאמר מאוד מעניין ומחכים. פיט סיגר היה קומוניסט, והשתייך לצד השמאלי הקנאי של המפה הפוליטית. אבל כל זה לא יכול לשלול ממנו את היותו אחד מזמרי העם האמריקניים הגדולים בכל הזמנים – הן כסולן והן כחבר בלהקת האורגים המופלאה והנהדרת. אדם בעל קריירה של עשרות שנים, שהלהיב וריגש עשרות ומאות מיליונים במולדתו וברחבי העולם. זמר מוכשר, כותב ונגן מחונן, שכל צפיה בו והאזנה לשיריו היתה ותהיה תענוג צרוף.