את מי מותר לנו לשנוא?

המאמר פורסם לראשונה בבלוג של ברנדן א'וניל, ואנו מודים למחבר על הרשות לתרגמו. מאנגלית: שאול לילוב

אחת התופעות המסקרנות באירופה של המאה ה־21 היא זו: אירופה מציגה עצמה כמי שמתנגדת לשנאה, ומטיפה לנו ללא הרף עד כמה שנאה היא דבר גרוע. בה בעת, אירופה עצמה היא מקום שהשנאה בו עולה על גדותיה. מסקרנת אף יותר היא העובדה שחלק גדול מן השנאה הזו המצויה באירופה – אותו בוז מכוער כלפי קבוצות גדולות של בני אדם – מקורו דווקא באלה המצהירים על כך שהם בעצמם אינם שונאים דבר; להפך, הם מגנים נאומי שנאה ותומכים בחקיקה נגדה, אבל להם מותר לומר הכול. מצד אחד לגנות ביטויי שנאה, מצד שני להשתמש בהם. רגע, כשזה בא מהם זו כבר לא שנאה: זו פשוט הדעה הנכונה.

אכן, סתירה מוזרה. כיום המצב הוא שכל פקיד באיחוד האירופי, כל פוליטיקאי וכל חבר בממסד התקשורתי או החינוכי של האיחוד, מצהיר על כך שהוא מתעב ביטויי שנאה ורוצה לעקור אותם – ועדיין, האידאולוגיה האנטי־שנאתית הזו חיה בדו־קיום עם בריוני טוויטר שהמקלדת שלהם שופכת ביטויים נוראים ומלאי שנאה כלפי אנשים שהדעות שלהם לא פופולריות; היא חיה בשלום גם עם התבטאויות אומללות – שנאמרות לרוב באופן אגבי כביכול – המביעות תיעוב כלפי אנשי הצווארון הכחול באמריקה, כלפי לבנים בני המעמד העובד באמריקה, או כלפי נוצרים מאמינים בכלל; והיא חיה בשלום גם עם גילויים מכוערים של חוסר סובלנות כלפי אנשים שיש להן דעות מיושנות או משונות מדי. אירופה המודרנית והליברלית מתנגדת לשנאה במאת האחוזים, אבל היא מטפחת אותה ומתבוססת בה. בעיניי זה מדהים, וגם מלמד הרבה.

הרשו לי לתת לכם כמה דוגמאות למה אני מתכוון. רק בשבוע האחרון קראתי כמה מאמרים שיכולים להיחשב, לדעתי לפחות, רוויי שנאה כלפי אוהדי כדורגל בני המעמד העובד בבריטניה, כלפי קשישים וכלפי אנשים שהצביעו ללייבור. אחד המאמרים מתאר אוהדי כדורגל כאנשים רפי שכל שלא אוהבים כל כך להתקלח, ושייכים לימי הביניים יותר מאשר לתקופתנו. מאמר אחר עסק בקשישים והציג אותם באופן הדוחה ביותר: כאנשים לא מתוחכמים, גזענים, קרתניים, עצלים ואדישים לגורל הדורות הבאים; אנשים שאין להם רגשות ושכל ישר. מאמר אחר שקראתי יצא בזעם נגד קבוצה שלמה של אוכלוסייה – הלבנים העניים שמצביעים ללייבור – ותייג אותם כגסי רוח, בעלי דעות קדומות, אטומים למידע רציונלי, אשר מועסקים ב"עבודות מחורבנות”.

המאמרים האלה לא התפרסמו בשוליים אלא במיינסטרים, בעיתונים מכובדים שיוצאים בדרך כלל נגד שיח של ביטויי שנאה: אני מתכוון ל'גרדיאן', ל'איבנינג סטנדרד' ול-Vice, שאני יודע שאינו מחשיב עצמו למיינסטרים אך הוא כזה בכל זאת; Vice הוא אחיו הקטן והזועם של 'הגרדיאן'.

פמיניסטיות נגד נשים

מעניין שאותם סנטימנטים ואותן הערות, אילו נאמרו בהקשרים אחרים וביחס לקבוצות אחרות של אנשים, היו נחשבים ללא ספק לביטויי שנאה. יתכן שאף היו בגדר עילה לחקירה משטרתית. תארו לעצמכם שמישהו יתאר אנשים העוקבים אחרי משחקי כדורסל – רבים מהם שחורים – ככאלה שאינם אוהבים להתקלח, מלוכלכים וחייתיים. תארו לעצמכם שמישהו יתאר מהגרים כאנשים פשטניים ואטומים בפני מידע עובדתי. תארו לעצמכם שמישהו יכתוב על מוסלמים, אנשים המאמינים באל ולאו דווקא בנבחרת אנגליה בכדורגל, שמדובר בקבוצת אנשים רפי שכל שנחתו כאן מימי הביניים. איזה זעם היה מתעורר.

במקרים כאלה, סגנון כזה היה נחשב לשיח של שנאה; אבל כאשר קהלי היעד הם קשישים, לבנים בני מעמד העובדים, או אוהדי כדורגל – כאן כבר לא מדובר בשיח של שנאה. אותם אנשים שמצטמררים כשהם שומעים מה שהם מכנים "שיח של שנאה", מדברים בעצמם בשפה כזו.

רואים את זה בימינו כל הזמן: אנשים שטוענים שהם מתנגדים במוצהר לשנאה, מתבטאים בעצמם באופן חדור שנאה. פמיניסטיות חביבות התקשורת, שמפטרלות בסיירת "לא־ניתן־שידברו־ככה־לנשים", משמיעות לא פעם דברים משפילים ביותר נגד נשים מהמעמד העובד שמקבלות החלטות שלא נראות להן. לבחורות שמצטלמות בלבוש חושפני הן קוראות "מספוא לבהמות". הן טוענות שישנן נשים הסובלות מ"מיזוגניה מופנמת", כלומר עברו כביכול שטיפת מוח בידי החברה ואינן יודעות עוד להבחין מה טוב בעבורן, והן כמו ילדות קטנות, שזהו רעיון סקסיסטי קלאסי לחלוטין.

האנשים המודאגים ביותר מאסלאמופוביה הם הראשונים לעשות צחוק ממאמינים נוצריים. הם המציאו מערך שלם של מונחים צנזוריאליים כדי להעניש כל מי שמעז להעלות טענה כלשהי של ביקורת כלפי האסלאם, מאסלאמופוביה ועד חרדת־חיג'אב; הם טוענים שמדובר בסך הכול בפחד לא רציונלי מפני חתיכת בד. אבל מצד שני הם לועגים למאמינים נוצריים, ואפילו תומכים בפתיחת חקירה פלילית נגד נוצרים שמעזים להביע בפרהסיה את דעותיהם הדתיות; נגד הומוסקסואליות למשל. מי שמרבים להביע סלידה מגילויי גזענות נגד שחורים, אינם נרתעים מלהכליל אנשים לבנים; מבחינתם מדובר במאסה אחידה של אנשים – כולם טיפשים וכולם אדישים. עדר אחד.

בארצות הברית, מי שנמצאים בפאניקה בגלל דונלד טראמפ ומה שהם מכנים "שיח השנאה" של אוהדיו, יאמרו את הדברים הנוראיים ביותר כלפי העניים, כלפי תושבי המדינות הדרומיות בארצות הברית וכלפי אנשים שאינם דומים להם.

השיח הליברלי־שמאלני בארצות הברית בשנים האחרונות טוען שמצביעים רפובליקנים עניים אינם מסוגלים לחשוב באופן רציונלי, ומדביק להם שמות גנאי לרוב. כל הדברים שנאמרו על שחורים בתקופות גזעניות בעבר – למשל, שמבנה המוח שלהם שונה מזה של לבנים ושאין להם יכולת אמתית לחשוב בדרך רציונלית – נאמרים היום על ידי הליברלים השמאלנים ביחס ל"רד־נקס", כינוי משפיל ומעליב המכוון לתושבים לבנים ועניים המתגוררים באזורים כפריים במדינות הדרום. הליברלים השמאלנים שמאשימים את טראמפ בשיח שנאה כלפי מוסלמים ומכסיקנים, משתמשים באותה שפה כשהם מדברים על "לבנים טיפשים", נוצרים וכדומה. משטרת התקינות הפוליטית של השפה מנבלת את הפה בביטויי שנאה כשזה מתאים לה.

ניסיון להשתלט על השפה

המחשה למצב המוזר והפרדוקסלי הזה קיבלתי בעימות שהשתתפתי בו מוקדם יותר השנה בלוס־אנג'לס, ושעסק בפיגוע במערכת המגזין הסאטירי 'שרלי הבדו' בפריז. אחד הדוברים היה קריקטוריסט סופר־ליברלי ופופולרי מאוד מקליפורניה. הוא טען שהוא מתעב את 'שרלי הבדו' כיוון שהשבועון הזה לועג בדברי שנאה למוסלמים, שהם אוכלוסייה מוחלשת. לדבריו, לא בטוח שהמגזין הצרפתי זכאי להגנת חופש הביטוי. הקהל הנהן בהסכמה.

בהמשך אותו אירוע הציג אותו אמן את אחת הקריקטורות שלו, ששמה ללעג תושבים של מדינות דרומיות בארה"ב המתנגדים לנישואים חד־מיניים. הוא צייר אותם באופן מגוחך, כדמויות שמנות ומכוערות עם פה חסר שיניים כמעט ועם זרועות שעירות, כמעט כמו בעלי חיים, כמו גורילות: הדבר הזכיר את האופן שבו הוצגו בעבר אנשים שחורים. הקהל שהשתתף בעימות צחק. מדובר באותם אנשים שכמה דקות קודם לכן הסכימו לכך שאסור לשנוא את האסלאם, וכעת הם עצמם נותנים את ידם ללעג קבוצתי נגד קהילות נוצריות עניות מדרום ארה"ב שאנשיהן מתנגדים לנישואים חד־מיניים. אז מהי השורה התחתונה? הם מתנגדים לשנאה או תומכים בה?

התופעה הזו בקרב האליטות של השמאל, של הדו־קיום הבלתי אפשרי בין שנאה להתנגדות לה, היא מאירת עיניים. מה היא אומרת לנו? לדעתי, התשובה היא שהקודים של "שיח השנאה", התקנות של מה מותר ומה אסור להגיד בימינו, אין להם דבר וחצי דבר עם ניסיון להוציא מחוץ לחוק "שיח של שנאה" ככלל; מדובר בסך הכול בניסיון של האליטות להראות מי בעל הבית: הן מנסות לתפקד ככוח שיטור שיפקח על הכול – על הפוליטיקה, על האידאולוגיה, על המחשבות ועל הרגשות. תחת המסווה הנאור כביכול של התגייסות למלחמה בביטויי שנאה, השמאל מבקש בעצם להעניש רעיונות או דעות שאינם לרוחו ושלא נוח לו איתם. בכך מבטא השמאל באופן משתמע את שנאתו שלו כלפי רעיונות וסגנונות חיים שהם מגונים בעיניו.

את הזליגה הזו, מרדיפה של שיח שנאה לניסיונות להעניש דעות פוליטיות או אמונות מוסריות שאינן ב"צד הנכון" של המפה, אפשר לראות בכל מקום בימינו. הסופר פול קולמן מיטיב לתאר בספרו "מצונזר" (Censored) את השימוש שנעשה בחקיקה למניעת שיח השנאה, כדי להעניש אנשים שיש להם דעות לא אופנתיות בכל הקשור למוסר. כומר שוודי נענש בבית המשפט לחודש מאסר על תנאי כיוון שתיאר את ההומוסקסואליות כגידול בגוף החברה – כלומר, כיוון שביטא דעה מוסרית שהוא מאמין בה באמת ובתמים.

הלאה: השחקנית הצרפתית בריז'יט ברדו נקנסה ב־30 אלף יורו לאחר שתיארה את השחיטה המוסלמית כברברית ודוחה; שוב, היא ביטאה את מה שהיא מאמינה בו עמוקות. לאחרונה זכתה כנסייה בבריטניה לביקורם של שוטרים, בעקבות שלט שהונף שם והתריע על כך שסוף העולם קרב ובא וכל החוטאים יבואו על עונשם. מישהו חשב שם שמדובר במעשה פוגעני ובביטוי של שנאה; הנה כי כן, אפילו את אמונות היסוד הנוצריות ניתן להגדיר מחדש כשנאה המצריכה חקירה משטרתית.

שנאה טובה ושנאה רעה

החקיקה נגד שיח של שנאה מענישה את האמונה. היא מטילה סנקציות נגד השקפות עולם מסוימות, בזה להם ומתעבת אותם  ואת האנשים המחזיקים בהן. אגב כך שהם אומרים לנו את מי ואת מה אסור לנו לשנוא – דעות של מיעוטים, קבוצות פגיעות ומוחלשות וכן הלאה – החוקים האלה אומרים לנו באופן משתמע, כמעט מצווים עלינו, את מה ואת מי מותר לנו לשנוא. הם אינם מוציאים מחוץ לחוק את השנאה – הם רק פועלים נגדה ככוח שיטור; הם יוצרים אבחנה בין שנאה 'טובה' ל'רעה', 'רצויה" ו'לא רצויה'; הם מטילים סנקציות סלקטיביות. הם בעצם אומרים לנו: את מה שראוי לשנוא – מותר לכם לשנוא. מה שהוא בלתי נסבל – אל תסבלו. מה שראוי לסלידה – סלדו ממנו.

ומי קובע מהם אותם ערכים שראוי לשנוא? ברור. האליטות. הן קובעות שראוי לנו לשנוא נוצרים בעלי אמונה עמוקה, אנשים בעלי כבוד למסורת, קשישים, עניים, בעלי דעות מיושנות, אלה שמעזים להטיל ספקות במוסכמות המוסריות החדשות – הם ראויים לשנאה ולכן יש לשנוא אותם. מה שאמור היה לפקח על ביטויי שנאה לא שם לה קץ; הוא פשוט ניתב אותה למקום אחר, "ראוי" יותר.

זוהי הסיבה שעלינו לתבוע את ביטולה הגמור של החקיקה בעניין ביטויי שנאה. בראש ובראשונה, מפני שחוקים אלה מקעקעים את זכות חופש הביטוי של מי שדעותיהם פחות אופנתיות. וגם מפני שהם נותנים, לפחות במשתמע, אור ירוק להתייחסות שונאת ומבזה כלפי אלה ש"הוחלט" כי דעותיהם אינן מקובלות מבחינה מוסרית. מי שמחשיב את החירות וסולד משנאה צריך להתקומם נגד כל אמצעי הפיקוח הנוהגים בימינו על ביטויי שנאה באשר הם.

______________

ברנדן א'וניל הוא עורך המגזין האינטרנטי 'Spiked'. המאמר הוא עיבוד של דברים שנאמרו בכנס שקיים המגזין בנושא "שיח של שנאה"