הפליטים הנשכחים של מלחמת העצמאות

במקביל לפליטים הערבים, במהלך 1948 נאלצו רבבות יהודים בארץ ישראל לעקור מביתם לבלי שוב. ההבדל היה שהם מיהרו להשתקם ולא קידשו את האומללות והמצוקה

יהודים במחנה פליטים, לאחר שהותקפו ביפו על ידי ערבים, 1948. צילום: קלוגר זולטן לע"מ

ביקורת ספר: נורית כהן־לוינובסקי, פליטים יהודים במלחמת העצמאות (עם עובד, 2014). 302 עמודים

כל מלחמה מזמנת מראות קשים של אבדן וכאב. מכמיר לב במיוחד הוא מראם של פליטים אזרחים חסרי ישע, הנמלטים מאזור הקרבות ומותירים מאחוריהם בית ורכוש, כבוד וזהות, מבלי לדעת האם ומתי ישובו אל אדמתם ואל נוף חייהם.

במסכת האירועים שהתחוללו בארץ ישראל בשנת 1948, אלה הקרויים בפינו מלחמת העצמאות ובפי הערבים "נכבה", איבדו רבבות אזרחים את ביתם ואדמתם. למעלה מחצי מיליון מהם (אין אומדן מוסכם ומדויק) היו ערבים, ואילו 60 אלף היו יהודים – עשירית מהיהודים שחיו באותה עת בארץ ישראל.

גורלם של הפליטים הערבים הפך מיד לאבן יסוד בשיח הפוליטי. סוגיית הפליטים הייתה מרכיב ראשי בתכניתו של המתווך מטעם האו"ם הרוזן ברנדוט בשנת 1948, ומאז מונח נושא זה לפתחם של כל המבקשים להשכין שלום באזורנו. רבים מן הפליטים הערבים שוכנו במחנות מוכי עוני וצפיפות. בניגוד לשאר הפליטים בעולם, שמעמדם הוסדר בארץ שבה נקלטו, פליטי ארץ ישראל מנחילים את מעמדם מדור לדור ושאלת יישובם מחדש היא אבן נגף ממוקשת בדרך לכל הסדר עתידי.

לעומת העיסוק הרב, האובססיבי כמעט, בעניין הפליטים הערבים, נמוג מן העין ומן התודעה סיפורם של הפליטים היהודים – מאות האלפים שנאלצו להפקיר את רכושם ולצאת בחוסר כול מארצות ערב, לצד הרבבות שעזבו את מקומות מגוריהם בארץ ישראל בעטיה של המלחמה. תהליך השכחה זה החל תוך כדי התרחשות האירועים, וזאת משום שהפליטים היהודים מעולם לא התנהלו כפליטים. מדינת ישראל מיהרה לקלוט אותם לקרבה והשתדלה להעניק להם זכויות מלאות של קיום וכבוד, בין אם שבו אל ביתם (כמו פליטי יד מרדכי ושאר ישוב), בין אם נקלטו ביישוב אחר (כמו המושבה הרטוב), ובין אם הקימו, בעזרת מדינת ישראל, יישובים חדשים ששמם הנציח את המקום שממנו נאלצו להתפנות – בני עטרות, בני דרום, נחלים, משואות יצחק, ניר עציון, רבדים ועוד.

כל היישובים הללו הכו שורש במקומם העכשווי, שאין בו ולו רמז לדלות ולעליבות של מחנה פליטים. אולי משום כך גורלם לא עלה מעולם לדיון בינלאומי. אפילו ברמת המינוח, הם אף פעם לא נקראו "פליטים" אלא בשם הניטרלי "מפונים". בניגוד למקביליהם לגורל בצד השני של המתרס, סוגיית הפליטים היהודים הפכה למעין קוריוז היסטורי שאין צורך לתת עליו את הדעת.

הצלחה יוצאת דופן

בספרה החדש פליטים יהודים במלחמת העצמאות, סוקרת ד"ר נורית כהן־לוינובסקי באופן מקיף את סוגיית הפליטים היהודים, החל מאירועי תל חי בשנת 1920, דרך מאורעות הדמים בתקופת המנדט הבריטי ועד פלישת צבאות ערב במלחמת העצמאות. היא בוחנת את ההיבטים הערכיים והיישומיים של מכלול הסוגיות הנוגעות לפינוי יישובים – מהרחקת אוכלוסייה בלתי לוחמת מאזורי הסכנה, ועד לקליטת תושבים שנעקרו מאדמתם.

הספר שומר על איזון בין ניתוח מקורות מידע ארכיוניים ומקורות בעלי אופי ספרותי, ובין הגשת סיפורים מקומיים, על גבול הפולקלור, של תהליך ההתפנות ביישובים שעמדו במערכה. בהיותה מודעת למטען הנפיץ של הנושא שבו בחרה לעסוק, מהלכת הכותבת על קצות האצבעות ונזהרת, אפילו ברמת המינוח, מנקיטת עמדה ערכית או מהתעמתות רעיונית עם נשואי מחקרה. גישה מועילה ועניינית זו הופכת את הספר למקור מידע חשוב, אובייקטיבי וחיוני לדיון יסודי ומקיף בסוגיות הפליטים בארץ ישראל.

הכותבת מרבה להביא סיפורים אנושיים של משפחות שעולמן חרב עליהן, והן נאלצו להתפנות אל שכונות ויישובים שאף יושביהן היו נתונים בסערת המלחמה. לא אחת היה המפגש קשה, ובראייה לאחור אף מביך. בין היתר מתואר משורר שראה משפחת פליטים כורתת עץ ארז כדי לחמם את המקלט הדל שבו השתכנה, וזעם על הפגיעה הבלתי מתחשבת בטבע.

המסר העיקרי העולה מן הספר הוא שפינוי יזום ומסודר של אוכלוסייה בלתי לוחמת איננו פוגע בהכרח בכושר עמידתו ובנחישותו של יישוב הניצב מול פני הסכנה, ואולי אף מחשל את רוחם של הלוחמים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון ניסח עיקרון זה במילים: "מתיישבים יכולים ללכת, מה שאין כן חיילים". הכלל שטבע בן־גוריון הפך בהדרגה לפקודה מחייבת, ויושם הלכה למעשה ביישובים רבים. בחלק מן המקומות התחוללו טרגדיות כמו בכפר עציון, שבו פונו הילדים ורוב הנשים. לאחר קרב הגבורה שהתחולל בכפר עציון ביום ד' באייר תש"ח (תאריך שהפך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל), הפכו כמעט כל ילדי היישוב ליתומים.

973133

הספר איננו מעמיק יתר על המידה בתיאור פרטני של החזיתות השונות, והוא מתמקד בניתוח ההיבטים הרעיוניים והארגוניים של היחס בין העמידה הצבאית לאזרחית. הפרק הראשון דן בתקופה שקדמה להתלקחות הקרבות והוא עוסק בשורשי ההתלבטות בשאלת פינוי יישובים, ובדילמה בין הנחישות הרעיונית התובעת הימנעות מוחלטת מפינוי ובין הנחיצות המעשית של פינוי האוכלוסייה הבלתי לוחמת, על כל המשתמע מכך.

הפרק השני עוסק במתקפות של המיליציות הערביות, שפרצו מיד לאחר החלטת החלוקה של האו"ם בליל 29 בנובמבר 1947 ונמשכו ברציפות עד תום המנדט הבריטי. תקופה זו התאפיינה בניסיונות עמידה מול הכוחות הערביים המקומיים, שלעזרתם נרתם "צבא ההצלה" בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג'י. בתקופה זו החריף מצבם של דרי שכונות התפר ביישובים העירוניים, ש־50 אלף מהם עזבו את בתיהם והיו לפליטים בעירם. בין שיאיה של תקופה זו היו הקרבות במשמר העמק באפריל 48', וקרבות גוש עציון שהסתיימו בנפילת הגוש ערב הכרזת המדינה. שני המקרים היו כרוכים בפינוי אוכלוסייה לא לוחמת.

מכאן והלאה אין הפרקים סדורים על פי מפתח גיאוגרפי או היסטורי, אלא בהתאם לצורות ההתיישבות השונות. הפרק השלישי דן בקיבוצים, שרבים מהם ניצבו בחזית הלחימה. כל הקיבוצים היו קטנים בהיקף אוכלוסייתם, אך כל אחד מהם השתייך לארגון התיישבותי שהיה פרוס על פני הארץ כולה והיה ביכולתו להעניק עורף לוגיסטי לקיבוצים שהתפנו כמו רמת הכובש, מעלה החמישה, בית הערבה ועוד. בקיבוצים התקיימה מערכת חינוכית וארגונית יעילה שעמדה במבחן, גם בשעת חירום זו.

לקחו את גורלם בידם

הפרקים הבאים מתמקדים בפעילות הנהגת היישוב, הארצית והמקומית, למען קליטת ויישוב הפליטים – הן במישור של הכנת התשתיות וההיערכות ערב המלחמה, והן ברמת תפעולן של המערכות החברתיות, הכלכליות והלוגיסטיות במהלכה. הטיפול בפליטים התגבש "תוך כדי תנועה", כאשר בכל יום זרם הפליטים גבר.

התמונה העוברת כחוט השני בכל פרקי הספר היא שמערך הטיפול בפליטים היהודים לא היה נקי אמנם מקלקולים ומליקויים על רקע פוליטי ועדתי, ארגוני וביצועי. עם זאת, החברה היהודית הצליחה לקלוט את הפליטים באופן מוצלח ומעורר השתאות. היישובים שפונו זכו לסיוע של המדינה הצעירה, שאף מימנה את שהותם של הפליטים עד למציאת פתרון הקבע. ההנהגה גילתה גמישות ויצירתיות, וברוב המקרים גילו האזרחים שותפות גורל עם אחיהם.

המידע הראשוני המובא בספר מעניק מבט חשוב על סוגיה נשכחת שיש לה רלוונטיות גם לימינו, הן ברמה הפנים־ישראלית – באופן ההתייחסות ליישובים הנתונים תחת מתקפות אויב, והן במישור ההסברה הבינלאומית – בהפנמת ההבנה כי בעיית הפליטים איננה ייחודית לצד זה או אחר בעימות. ההבדל נעוץ בעובדה שצד אחד הנציח את בעיית הפליטים, קידש את הניוול והאומללות והפך אותם לקלף ניגוח פוליטי. הצד האחר פתר את הבעיה.

____________

עופר רגב הוא חוקר תולדות ארץ ישראל

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. שלא לדבר על ניצולי שואה שהקימו משפחות, מצאו עבודה ועשו כל דבר אפשרי על מנת לא להרגיש מקופחים.

  2. 1. המופתי השפיע על מדינות ערב השכנות שלא יאפשרו לפליטי הארץ להשתקע במדינותיהם ואכן, ישנם חוקים האוסרים על "פלסטינים" קבלת אזרחות (בסעודיה ובעוד מדינות).
    2. הערבים מדברים על כ600 כפרים שנהרסו ב"נכבה". הם אינם מזכירים שתי עובדות: האחת, הם ביצעו הרס והשמדה מכוונים של גוש עציון, כפר דרום, בית הערבה, העיר העתיקה, משמר הירדן וכל יישוב שנפל לידיהם. והשניה, בעוד שישראל אפשרה לערבים לגור בתחומה, הערבים לא אפשרו לאף יהודי לגור בתחומם. לא בגדה, לא בעזה ולא בירדן.

  3. יפה שהזכרת במאמר גם את נחלים.
    הסיפור של נחלים הוא לא ידוע, ונשכח לחלוטין מהתודעה הישראלית.
    פרשת נחלים היתה אחד ממעשי הנבלה ההיסטורים הגדולים ביותר של השמאל, כמעט באותה דרגה של הסזון, ידידיה סגל ומשמר הירדן.
    זאב גלילי כתב על הפרשה, כאן:
    http://www.zeevgalili.com/2004/09/315

  4. שלא לדבר על פליטים/ עולים ממדינות ערב, יהודים שחיו מאות ואלפי שנים במרחבי המזה"ת והועזבו או גורשו בעקבות הקמת המדינה. במקרה הפרטי של משפחת אמי הייתה סכנת חיים ממשית, הם נאלצו לעזוב באישון לילה ממש בעור שניהם את עיר הולדתם בלוב (בנגאזי) לעבור למעין גטו בטריפולי לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הם עלו ב 1949 ולא הורשו להוציא כסף או למכור את רכושם בבנגאזי אשר החזירו לעצמם בחכמה ובחריצות רבה בלי שום עזרה ובלי טובות לאחר חזרתם ממחנה ריכוז שבו מתו ונרצחו רבע מהיהודים. האמת היא שגם בארץ המובטחת ממש לא ליקקו דבש, לא כל כך ספרו אותם…בעצם עדין לא סופרים ולא נותנים מקום לסיפור קורותיהם וההתעללות ממנה סבלו בשנות מלחמת העולם השנייה.