"שיטת הסלמי" של הח"כים החברתיים

אחת משיטות "השוד המושלם" הטובות ביותר היא זו המכונה "שוד הסלמי". כיצד היא פועלת? השודד החכם נכנס למחשבי הבנק, וגורם להם לבצע הוראה פשוטה: שבכל אחד ממאות אלפי החשבונות בבנק יתבצע עיגול כלפי מטה, ושברירי הסנטים יצטברו דווקא בחשבון שלו. "כל פרוטה ופרוטה", לימדונו חז"ל, "מצטרפת לחשבון גדול". כך עושה השודד כסף קל, מבלי שמישהו אחר ממש מפסיד, ולעתים אפילו מבלי שמישהו שם לב. הרי מה אכפת לכם עוד אגורה או פחות אגורה בחשבון שלכם?

משום מה נראה שלציבור דווקא כן אכפת משוד כזה, ובכל פעם שמישהו נתפס בביצוע התרגיל הזה הוא מקבל עונש חמור. למה? גם משום ש"דין פרוטה כדין מאה" וגזל זה גזל, וגם משום שלא ברור מה הצדק בכך שהאגורות שוויתרתי עליהם בלא יודעין ילכו דווקא לשודד המסוים הזה. כיצד "שוד הסלמי" יכול להיות מוסרי וחוקי? אם הוא נעשה באופן מודע, ולמטרות חיוביות בעיני התורמים. פרויקט "עיגול לטובה" הוא פרויקט שכזה: כל אחד ואחד מבעלי החשבון בוחר לאיזה ארגון לשלוח את עיגול האגורות שלו. הוא בקושי מפסיד, וארגוני הצדקה מרוויחים.

אבל שוד סלמי מבלי לשאול כל אחד מהציבור לאן ילך הכסף שלו איננו חוקי ואיננו מוסרי, נכון? לא ממש, בכל אופן לא בכל הנוגע לנושא המכסים. "מה אכפת לכם אם ניקח לכם שני שקלים פה שני שקלים שם", טוענים אנשי התעשיות מוגנות המכס, החקלאים וכן הלאה, "בשבילכם זה לא הרבה, אבל בשבילנו זו הפרנסה והחיים עצמם!". ובאמת, מה אכפת לנו? זו בדיוק השאלה ששאל גם השודד שלקח שני סנט ביום מכל בעל חשבון בבנק. מה אכפת להם? הם בקושי מפסידים, ואני עושה קופה. ווין ווין. העובדה שכאשר אני משלם עוד חמישה שקלים על הדג לא ממש שאלו אותי אם אני רוצה להעניק את הסכום הזה למגדל הדגים, לשמור אותו אצלי או אולי לתרום לעמותת צדקה, כנראה איננה מעניינת אותם.

אל תבלבלו אותנו עם עובדות

לא מאמינים לי? הקשיבו לדיון בוועדה לביקורת המדינה מיום שלישי האחרון. לפני כמה חודשים הכריז שר האוצר על פתיחת מכסות לייבוא בשוק הדגים הקפואים, הירקות הקפואים, שמן הזית וכן הלאה. התוצאה? כשערכתי קניות לקראת הפסח יכולתי לקנות דגים קפואים במחירים נמוכים במיוחד: שמן הזית, למשל, שעלה פעם 30 ש"ח ויותר לבקבוק של 750 מ"ל, ירד לעתים אל מתחת ל־20 ש"ח. במצגת שהוצגה אתמול בוועדת הביקורת של הכנסת הופיעו נתונים חד־משמעיים: בכל אחד מן המוצרים הרלוונטיים חלה ירידה של ממש במחירי מבצעי הפסח של השנה לעומת המבצעים בשנים קודמות. כך, מחירי האמנון בוואקום ירדו ב־31 אחוזים, מחיר שמן הזית ב־2.6 אחוזים, מחיר השעועית הקפואה ב־12.4 אחוזים, וכן הלאה.

ועדיין, חברי הכנסת והלוביסטים רתחו מזעם. כך למשל אמר ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי:

"חייבת לצאת מפה קריאה לשר האוצר: הדבר הזה הוא חריף מדי והוא חד מדי. הקריאה לשר האוצר [היא] שלא ימהר לבטל את המכס אלא בתיאום עם המגדלים. כי יש פה ענף חשוב מדי… המחיר של החקלאות כערך הוא בוודאי מעבר למחירים".

החרתה־החזיקה אחריו ח"כ תמר זנדברג ממרצ:

"רציתי לשאול לאן נעלמה אותה הורדת מכסים, היא לא הגיעה לא לחקלאים ולא לצרכנים… מה שאנחנו רואים כאן זה כשל שוק. למה? כי אנחנו רוצים להוריד את יוקר המחיה כל השנה, לא רק בפסח. אנחנו רוצים לדאוג לחקלאים שיתפרנסו בכבוד לאורך זמן".

מהלך הדיון, יש לציין, הוא מחזה מרתק. מי שכינס אותו היה ח"כ איתן ברושי, שבהודעה שהוציא לפני הכינוס נאמר ש"הלכה למעשה נדמה שההסכם לא הביא שום בשורה לצרכנים, בכך שלא הושגה הוזלה משמעותית במחירי המוצרים במרכולים על פניו". בדיון עצמו הוצגו נתונים שמהם עלה באופן ברור כי אכן הושגה הוזלה במחירי המוצרים, גם על פניו וגם לא על פניו, וכפי שכל צרכן יכול היה לחוש בכיסו. זה ממש לא הפריע לדוברים בהמשך הדיון לחזור ולטעון ש"הכסף לא הגיע לצרכנים". וכל כך למה? כי חלק מהרווח הלך לא רק לצרכנים אלא גם ליבואנים. קורה.

יותר משתלם להפסיד

ובכל זאת, יש כאן גם נקודה אמיתית. חשוב להבין מה שר האוצר עשה לקראת חג הפסח. הוא לא הסיר מכסים, אלא בסך הכול פתח מכסות מוגבלות לייבוא. אנשי האוצר לקחו רשימה מוגבלת של מוצרים, הכריזו על מכסה מצומצמת שניתן לייבא בפטור ממכס – 3,500 טון אמנון קפוא, 500 טון קרפיון ובורי, 2,000 טון שמן זית וכן הלאה – וגם זה לזמן מוגבל. יתרה מזו: פתיחת המכסות הלכה יחד עם "פיצוי" שהוענק למגדלים בשוק הישראלי: 23 מיליון ש"ח למגדלי הדגים, בנוסף לתמיכה נוספת בסך 12 מיליון ש"ח בהתאם לנזק למגדלים; תמיכה ישירה של 15 מיליון ש"ח לחקלאים בתחום שמן הזית; 25 מיליון ש"ח למגדלי ענפי הירקות הקפואים וכן הלאה.

מה כל כך רע בזה? ראשית, יש כאן בעלי עסקים שמקבלים כסף מהציבור על כך שהם מואילים בטובם לעשות עסקים. קשה להעלות על הדעת אבסורד גדול מזה. מי שמגדל דגים, מכין שמן זית או מגדל ירקות לא עושה איזה שירות לאומה. הוא בסך הכול מייצר ערך לאחרים, ואלה משלמים עליו כסף. בדיוק כשם שאם אני אפתח מספרה לא אצפה שהמדינה תשלם לי כסף על כך שאני מואיל בטובי לפתוח מספרה, או אם אפתח דוכן פלאפל לא אצפה מהציבור שיסבסד לי את המוצר הנפלא הזה. אם אני מכין פלאפל מספיק טוב, יקנו אותו ממני ואוכל להתקיים. אם לא, אולי כדאי שאחפש תחום אחר להתפרנס ממנו.

סבסוד החקלאים ומגדלי הדגים הוא השחתה של כספי ציבור על בעלי עסקים מן השורה (למה שישלמו למגדלי הדגים ולא למתכנתים? למה למגדלי הירקות ולא לבעלי בסטות בשוק?). הכסף הזה מושקע עמוק בתחום שככל הנראה איננו רווחי מספיק כדי להתקיים בזכות עצמו, והוא גם מונע מהחקלאים להתייעל ולעבור לטכנולוגיות מודרניות – הרי כדי לקבל כמה שיותר סבסוד הם צריכים להציג לאוצר הפסדים. אילו ירוויחו בזכות עצמם, אף אחד לא ייתן להם כסף מהממשלה.

בעיה נוספת היא הפתיחה של מכסות מוגבלות. כפי שכבר כתב נחמיה שטרסלר עוד לפני הביצוע:

כל כלכלן זוטר יודע, שכאשר מאפשרים יבוא פטוּר ממכס של כמות קטנה, היחידים שנהנים מכך הם היבואנים שיקבלו "רווחי מכסה" גבוהים. המחירים בשוק לא ירדו, כי נקודת שיווי המשקל לא תשתנה. כל זה כתוב בספרי הלימוד של "תורת המחירים".

שטרסלר לא לגמרי דייק, לא במציאות ולא בתאוריה, משום שבכל זאת הרווח מתחלק בין היבואנים לצרכנים, אבל הנקודה שלו הייתה נכונה: פתיחה של מכסות מוגבלות יוצרת רווחים גבוהים ליבואנים, בצורה שקשה להצדיק אותה. וכך, המהלך של שר האוצר יצר מצב שבו הלוביסטים של החקלאות והתעשייה בארץ, "שודדי הסלאמי" של הציבור הישראלי, נתלים ברווחים הגבוהים של היבואנים כדי לבטל לגמרי את רפורמת המכסים ולהעלות את המחיר לצרכן הישראלי. שר האוצר כחלון, ולא בפעם הראשונה, הלך על מהלך מגומגם וחלקי, וכך ייתכן שגרם נזק לנושא הסרת המכסים יותר מאשר תועלת.

ועדיין, הניסוי המצומצם שנערך השנה בענפים הספציפיים הללו מוכיח ברורות: פתיחת השוק לתחרות מחו"ל טובה לצרכן הישראלי, שיכול היה לרכוש דגים, ירקות קפואים ושמן זית במחירים זולים משמעותית. במילים אחרות: כאשר הלוביסטים נאבקים לסגור את השוק, הם מבקשים לחיות על חשבונכם בלי להתאמץ ולהביא לכם מוצר טוב וזול כמו במשק תחרותי ראוי. האם יש "שוד סלאמי" גרוע מזה?

ולסיכום, אי אפשר שלא להתייחס ליקירת הטור ח"כ תמר ("ספר זה לא עגבנייה") זנדברג, שאמרה בדיון כך:

"הסכם פסח" הזה הוא case study מצוין לשאלה ששאל שר אוצר מסוים, "איפה הכסף". אנחנו רוצים חקלאים שמתפרנסים מיגיע כפיהם ולא מסובסידיות ומתשלומי העברה שמועברים כתמיכות בזמן שהמשק שלהם נמכר ליבואנים מחו"ל".

הבנתם? אנחנו לא רוצים שהחקלאים יחיו מתמיכות הציבור חלילה. אנחנו רוצים שהם יתפרנסו מיגיע כפיהם בכבוד, על ידי סגירת השוק לתחרות והעלאת מחירי מוצרי המזון, כלומר… לא מתמיכות הציבור? לח"כ זנדברג הפתרונים.