אם יש סממנים פשיסטיים בישראל, הם מופיעים בשמאל

האינטלקטואלים של השמאל הישראלי העריצו מנהיגים פשיסטים, כל עוד הם הגיעו "מהצד הנכון". משום מה נוטים לשכוח את זה כשמאשימים את הימין והמתנחלים ב"תהליכים" ו"תקופות אפלות"

דיון לוקה בפיגור; פרופ' זאב שטרנהל. צילום: מיכל פתאל, פלאש90

פרופ' אווה אילוז חשפה ב'הארץ' פשע חדש נגד האנושות: יהודים חוגגים ביהודה ושומרון. "סרטו של שמעון דותן, 'המתנחלים', היא מזהירה, "מראה גודש צילומים של מתנחלים מאושרים, מזמרים ורוקדים, חוגגים חתונות, בר מצוות, לידות, חגים יהודיים, תפיסת קרקעות, מאחזים בלתי חוקיים חדשים, הרחקות, ניצחון על המדינה, ובעיקר, חוגגים את האינטימיות והשמחה של משפחת העם היהודי. יותר מהקריאות להקים את ישראל מהנילוס ועד הפרת, מטרידות התמונות הבלתי נשכחות של אותם אנשים רגילים, רוקדים ושרים, עוברים מניצחון לניצחון. משוכנעים שנבחרו בידי האל… אדישים לקריסה הצעקנית של שלטון החוק, של צדק וחמלה. תופסי קרקעות תאבי בצע הפכו למצפן המוסרי של היהדות הישראלית".

"אנשים רגילים", זה ביטוי המפתח. היא מגיעה לשם אחרי שבנתה תיאוריה של מדע־זבל, המובילה מהבנאליות של הרוע של אדולף אייכמן, דרך "אנשים רגילים" – שוטרים ומילואימניקים גרמנים שטבחו ביריות מיליוני יהודים. צריך להבין שביקום המוסרי־מושגי של חנה ארנדט הרוע של הנאצים הוא "בנאלי", אבל כפי שמוכיחה אווה אילוז, הרשע של הישראלים, של המתנחלים, הוא זדוני ועמוק במיוחד. כמו הרשע שהוצג בסרט 'שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים'.

לפני כשבוע וחצי התקיים אירוע של הקרנת הסרט הדוקומנטרי המדובר במינכן. לפי דיווח של עדת ראייה, הקרנת הסרט עוררה סערה של התקוממות צדקנית מוסרית בקרב הקהל הגרמני. הבווארים היפים הזדעזעו מפשעי המלחמה של הישראלים שנחשפו בפניהם לראשונה, 49 שנים אחרי מלחמת ששת הימים. אפשר היה כמעט למשש את התוכחה הגרמנית כלפי היהודים, תוכחה של קומנדנטים בעלי דרגות שעברו מהעולם: הנה, השארנו אתכם בחיים, וזה מה שאתם עושים לערבים?! רוצחים שבויים?! מעלים אנשים לאוטובוסים?! אתה יכול לשמוע את הסאבטקסט של הגרמני הזקן שעוד נותר בחיים: הרי בזכותנו קיבלתם מדינה! הרי בלי השואה, שאנחנו התמודדנו איתה כל כך יפה וכל כך ברצינות, לא הייתם מקבלים את המדינה היהודית שלכם!

הבנאליות של האינטלקטואלים

ואכן, חוצפה ישראלית. אחרי כל מה שהגרמנים והערבים עשו למעננו, אנחנו לוקחים פקידון גרמני שעלה לנו במקרה על הכוונת, אדולף אייכמן, ומעמידים אותו לדין. כי בינינו, אייכמן עם כל חשיבותו, הוא לא היחיד שהועמד לדין על פשעים נגד האנושות; הגרמנים, הפולנים, הרוסים וכמובן בעלות הברית העמידו לדין גרמנים רמי דרג – כולל בנירנברג – ואף תלו אותם. אבל פה היהודים התיימרו לממש את ריבונותם על ידי העמדתו לדין של פושע נאצי. את זה חנה ארנדט לא הייתה יכולה לעכל, עד כדי כך שהמציאה את הביטוי הבנאלי שלה; וחסידיה לאורך 53 השנים האחרונות לא מסוגלים להירגע עד היום ממה שישראל העזה לעשות. השערורייה בכך שישראל נלחמת נגד הג'יהאדיזם מוציאה אנשים רגילים מהכלים.

אילוז מופיעה כבוררת בין ההרים האינטלקטואליים מסוגם של הפרופסורים זאב שטרנהל ושלמה אבינרי, וגם דניאל בלטמן. האחרון לא חיכה עד להדחתו של בוגי יעלון מתפקידו כשר הביטחון. מזה חמש שנים לפחות הוא משווה את ישראל לגרמניה הנאצית. כל פעם בדרגה אחרת של התפתחות, שנה קלנדרית אחרת בלוח השנים הנאצי.

הבעיה עם כל ההשוואות המופרכות האלה של החברה הישראלית לפשיזם היא שהן נגועות בחוסר יושר אינטלקטואלי. או אם נדון את שטרנהל ואבינרי לקולא, הדיון שלהם בפשיזם סובל מפיגור; אלה ניתוחים היסטוריים שמתאימים לספרי הלימוד על הפשיזם הקלסי, שהובס לכאורה ונדם ב־1945. זה כמובן לא נכון, ומעניין למה הדיון האינטלקטואלי ביורשיו של הפשיזם ובגלגולי הנאציזם לא נמשך מעבר ל־45', ואם כן – הרי זו כמובן מדינת הרשע הידועה, ישראל. פעם הדימויים הפשיסטולוגיים היו תעמולתיים; שולמית אלוני השתמשה לא פעם בכינוי "מוסוליני" ביחס לבנימין נתניהו. היא גם אמרה על בוגי יעלון שהוא מוסוליני. היום הוא מה? נלסון מנדלה? אולי אלברט שווייצר?

אבל איש לא העמיק באמת בניסיון להוכיח שבישראל מתפתח פשיזם. בעבר הרחוק זה היה מקובל. בשומר הצעיר נעשו מחקרים בשנות החמישים שהוכיחו שתנועת החירות של מנחם בגין היא פשיסטית. אבל זה היה אז. נדמה שחוסר הרצון, או חוסר המודעות המכוון, של אינטלקטואלים מהשמאל לבחון משטרים פשיסטיים שקמו בעידן הפוסט־מלחמתי אומר הרבה על אמונות השמאל ועל המבנה הנפשי־פוליטי שלו.

הבסיס הרעיוני של "הנאציזם הישראלי"; חנה ארנדט. צילום מסך
הבסיס הרעיוני של "הנאציזם הישראלי"; חנה ארנדט. צילום מסך

פטישיזם לפשיזם

אפשר למנות לפחות שלוש דיקטטורות פשיסטיות שגרמו לאנשי שמאל, כולל ישראלים, להרטיב את שוקיהם מהתרגשות מתוך הזדהות אידאולוגית עמוקה: הנאצריזם הפאן־ערבי של גמאל עבד אל־נאצר; הקומוניזם הקובני של פידל קסטרו; ולאחרונה הצ'אביזם שפשט את הרגל בוונצואלה. המשטרים האלה היו פשיסטיים, אלא שמשום מה הם זכו ללגיטימציה והערצה משמאל.

בראיון לעיתון 'אל־אהראם' המצרי ב־2002 העיד העיתונאי הצרפתי אריק רולו, שהיה מקורב לנאצר, שהוא היה ספקן בהתחלה אחרי ההפיכה של הקצינים החופשיים ביולי 1952. בצרפת נתפסו הקצינים החופשיים ומועצת ההפיכה שלהם במונחים של "פשיזם". עד שכמה אינטלקטואלים מהשמאל, קומוניסטים מן הסתם, התלהבו מהעמדה האנטי־אימפריאליסטית של נאצר וחבריו. "התקשורת הייתה מלאה שמועות שנאצר הוא סוכן של ה־CIA", סיפר רולו. רק כשנאצר הדיח את הגנרל נגיב הפרו־מערבי ובעל העמדה הדמוקרטית, והתייצב בעמדה נגד ברית בגדד האנטי־סובייטית, הבינו רולו, סרטר וחבריהם שיש להם עסק עם "מהפכן" מתקדם והתייצבו מאחוריו. מסתבר שהמרחק בין פשיזם לקידמה הוא כמרחק טיסה מקהיר למוסקבה.

כך גם קסטרו, שכל הרדיקלים סוגדים לו מזה 57 שנים. ברגע שהפשיזם עם תורת "המנהיג" שלו מופיע עם רטוריקה שמאלית, אנטי־קפיטליסטית, ורצוי גם אנטי־ציונית ואנטישמית, הוא הופך למקובל על האינטלקטואלים. אורי אבנרי, סרטר וכל החבורה המשיכו לתלות תקוות בסוציאליזם הערבי הזה של נאצר, גם כאשר היה ידוע שמנגנוני הביטחון והתעמולה שלו מנוהלים על ידי קציני אס־אס שטואטאו מרחובות פרנקפורט, המבורג ובואנוס איירס.

צ'אבס הופיע כמנהיג רודני סוציאליסטי מאוחר, שעורר אצל רבים התרגשות בגלל הנוסטלגיה והתחושה שיש עוד מנהיגים חשובים שמגשימים סוציאליזם. ההערצה לצ'אבס תססה באתר 'הגדה השמאלית' במשך שנים, עם גרופיז מסוגם של דב חנין ואפרים דוידי. מפעם לפעם זלגה ההערצה אפילו לעמודי 'הארץ'. צ'אבס, אגב, לא רק השיג שליטה הרמטית על ערוצי התקשורת בוונצואלה, אלא גם לקח לעצמו שעות שידור.

קואליציית האדום־ירוק

מי שהבחין במשיכה של השמאל הרדיקלי לתנועות ומשטרים טוטליטריים היה הכלכלן לודוויג פון־מיזס. למען האמת, הוא ייחס לחסידיו השוטים של קרל מרקס, שהאינטלקטואלים של השמאל נמנים עליהם, שאיפה משיחית לגאולה – לא פחות ואולי אף יותר מזו שמיוחסת ל"מתנחלים":

הוא (מרקס) מטיף לדוקטרינה של גאולה שמעניקה הסבר הגיוני (רציונליזציה) לתחושת הטינה שלהם (מעמד הפועלים), וממיר את רגש הקנאה ותשוקת הנקם לשליחות שנגזרת מההיסטוריה העולמית. הוא מעניק להם (לפועלים) השראה של מודעות לשליחותם, בכך שהוא רואה אותם כמי שנושאים בתוכם את עתיד המין האנושי. ההתפשטות המהירה של הסוציאליזם כבר הושוותה להתפשטות הנצרות. אלא שההשוואה המתאימה יותר היא כנראה עם האסלאם, שמעניק השראה לבני המדבר להרוס ולהשמיד תרבויות עתיקות – כל זאת כאשר זעם ההרס עוטה על עצמו גלימה של אידיאולוגיה מוסרית, המחשלת את עוז רוחם בתחושת גורל וייעוד שאינה ניתנת לערעור.

בהערת שוליים מסביר הכלכלן היהודי המפורסם כי "זוהי הסיבה שהמרקסיזם מתחבר ביתר קלות לכדי ברית עם הקנאות האסלאמית". פון־מיזס, המוכר פחות מתלמידו פרידריך פון האייק, כתב את הדברים בספר ההכרחי שלו שנקרא פשוט סוציאליזם, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.

לודוויג פון מיזס
לודוויג פון מיזס

גם אנשי רוח מהשמאל הישראלי היו שותפים בהפצת הפשיזם הערפאתי באירופה, ובכך סללו את הדרך לשותפות הקטלנית של קואליציית האדום־ירוק שאפשרה את חדירת הטרור של דאעש לאירופה. נבואתו של פון־מיזס התגשמה, וזה קרה בלב אירופה.

ההתנפלות על הימין – הדתי בעיקר – ועל בנימין נתניהו בזעקות "פשיזם! פשיזם!" היא הד לנוסחאות הישנות של אבות המזון של הפשיזם עצמו, אך גם של הסטליניזם. אני יודע שההשוואה תרגיז כמה מסיתים מהשמאל הרדיקלי, אך נוכח הקיבעון הכפייתי של שנאת נתניהו אינני יכול שלא להיזכר בסיסמה הפשוטה והקליטה של יוזף גבלס: "היהודים אשמים". נזכיר גם את פסיקתו של פון־טרייטשקה, המוכר לשטרנהל ואבינרי: "היהודים הם מקור גורלנו המר". כך אפשר לעשות פרפראזה ולטעון כי מה שמאחד את גישת השמאל ומאמרי 'הארץ' מדי יום ביומו הוא הנוסחה הטאוטולוגית: "כל מה שביבי עושה הוא רע; כל מה שרע – באשמת ביבי".

האירוניה היא שהימין הדתי, עם הנהגתו העכשווית, שותף בנקודה זו לקיבעון השמאל. השמאל מצדו אינו עושה הנחות למתנחלים, כפי שמוכיחים שוב שמעון דותן ואווה אילוז. הוא דבק בדמוניזציה, לפי הגישה הסטליניסטית לקולאקים שאותם היה צריך לחסל. "הקומוניסטים שכנעו את עצמם ברעיון שאלה הנקראים 'קולאקים' הם מצורעים, טמאים, עלוקות", כתב הסופר היהודי־רוסי ואסילי גרוסמן. "הם התייחסו אליהם כאל עדר בקר… הם היו אויבי העם וניצלו עבודתם של אחרים… והם לא היו ראויים לרחמים".

כך הוכשר מבצע הפינוי של "המתנחלים" מרצועת עזה. אם כי אצל שמעון דותן ואחרים יש תחושה שאולי המתנחלים ראויים לרחמים, אחרי שיטופלו כנדרש לצורך פינוים כמכשול לשלום. אין בכך הרבה חדש. האינטלקטואלים של השמאל הישראלי הושפעו מאז ומעולם מהדוקטרינה האנטי־ציונית של מרקס ושל סטלין ('השאלה הלאומית', 1913). אבל מזה שנים שנוצרה בעיה לבסס את האנטי־ציונות על הקומוניזם; שורשי התורה האנטי־ציונית איבדו לגיטימציה. כאן נכנסה לתמונה חנה ארנדט, שעל כתפיה הצרות בונה אווה אילוז ורבים אחרים את כל הפירמידה של הדה־לגיטימציה כלפי ישראל, כלפי הנהגתה וכלפי המתנחלים, עד כדי המצאת קסם הרקלמה, "מדינת רשע".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. אילוז התגלתה כחלאה אנטישמית. עם מפלצות כאלה לא מתדיינים- מעמידים אותם לדין.

    1. למה להעמיד לדין? למה לא ישר להרוג?

  2. חייב לומר שאתה מנומס מדי. אתה יודע דבר או שניים על דרכי התעמולה הסוביטים, ושבקרב הזה אין מקום לנימוסים והליכות. הגיע הזמן שהאינטלקטואלים שלא לקו בשבץ מוחי יכנסו באמ-אמא של כל האילוזיות, בשום שכל כמובן

  3. ברור שזה שטויות, השמאל הוא ההפך מפשיזם, לא משנה איך תנסה לצייר את זה.

  4. נו באמת.
    אולי תקרא פעם עד הסוף לשם שינוי?

    ציטוט מהמאמר של אווה, תשפטו בעצמכם:

    "אבקש לומר כבר בראשית הדברים כי עם כל כמה שנתנגד לכיבוש, האנלוגיה בין ישראל לגרמניה הנאצית צריכה להימחק ממילון המושגים שלנו. לא ניתן להשוות מדינה קטנה וצעירה המעורבת בסכסוך צבאי ממושך, נשלטת על ידי תפיסת עולם דתית וטרודה במפעל קולוניאלי סבוך, למדינה ותיקה הנחושה לשלוט בעולם באמצעות השקפת עולם חילונית וגזעית, שמעורבת בכיבוש שטחים שיטתי ובהשמדה המונית ותעשייתית של אזרחים שבשום פנים ואופן לא הגדירו את עצמם כאויביה. מתיחת קו ישר בין חייל במחנה ריכוז לחייל שיורה בתוקף השוכב על הקרקע יוצרת ערפול מוחי. שתי הסיטואציות מתרחשות בהקשרים שונים לחלוטין. לראות אותן כזהות זה לבלבל את ההתקוממות המוסרית שלנו עם המצב עצמו.

    תזת הבנאליות של הרוע מפתה אותנו לאנלוגיות כאלה, אך מטשטשת הבדלים היסטוריים בין הֶקשרים, ובסופו של דבר מקשה עוד יותר להבין את טיבו של מה שאנו מתנגדים לו. ישראל אינה נאצית (היא לא רוצה לכבוש את העולם ולא תיעָשָֹה את הרג הפלסטינים), היא אינה פשיסטית (יש כאן כמה מפלגות המתחרות על השלטון ועיתונות ביקורתית); והיא לא כמו האפרטהייד הדרום־אפריקאי (הקבוצה שישראל מדכאת ומפרידה מזדהה עם אויביה המוכרזים ובהם חמאס, חיזבאללה, איראן, סוריה ולבנון). ולמרות זאת, תחושת האי־נוחות בקרב ישראלים רבים ובעולם כלפי המשטר הישראלי הולכת וגוברת. "

    1. יפה מאוד, אני חושב שאמנון צריך שיגיב לזה.
      נ.ב נקודה לא ממש קשורה, אבל ישראל לא צעירה וגרמניה בשנת 1933 לא היתה ותיקה. ישראל כיום בת 68, גרמניה המודרנית שנוסדה בשנת 1871 היתה רק בת 62.

  5. שלום לכולם, בחודשים האחרונים נחשפתי לצד פשיסטי שיש למפלגות השמאל בישראל.
    אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי של חבר טוב שלי:
    חברי התגרש לאחרונה והורחק מילדיו עקב תלונת שווא (תופעה רחבה שהרבה אנשים לא מודעים אליה), הוא חוייב בתשלומי מזונות של אלפי שקלים בכל חודש אף על פי שהוא מרוויח מאות בודדים מעל אישתו והוא זה שישא ברוב רובו של הנטל הכלכלי של גידול הילדים בשנים הבאות, איך שלא מסתכלים על זה, לא היה כאן משפט צדק ומסתבר שהוא לא היחיד, זה הרוב.
    אני לא רוצה לנצל את הבמה כדי להעלות מודעות לאפלייה גסה שמתרחשת בבתי המשפט לענייני משפחה, השתמשתי בדוגמה הזו כדי לדבר על פשיזם. התקשורת (YNET, הארץ, מאקו, ערוץ 10, ערוץ 2) משתיקים את המאבק של האבות הגרושים ולא נותנים להם מקום בפורטלים שלהם.
    נכון שבחודש האחרון אמנון לוי עשה על זה תכנית אבל זו טיפה בים, פשוט כך. כשאני מחבר את הנקודות, של פסיקות בית המשפט, יחד עם אג'נדה פוליטית/חברתית, אין לי ספק שאבירי החופש והדמוקרטיה שמתנגדים לכל שינוי בחוק של חזקת גיל הרך/מזונות הם אלו שמשתיקים כאב של עשרות אלפי אנשים וילדים כי זה מנוגד לאג'נדה שלהם ולצערי הם אלו שמשפיעים על תקשורת ההמונים.
    שלא תבינו אותי לא נכון, אפשר להתנגד אבל בבקשה לא להשתיק קולות של כל כך הרבה אנשים, של כל כך הרבה הפגנות ושל כל כך הרבה כאב…
    אנשי תקשורת וחברי כנסת מפחדים לצאת נגד החוקים המפלים כי הם מפחדים שארגונים כאלה ואחרים יסגרו איתם חשבון, ממש ככה, ממש כמו בעולם התחתון וחברים.. זה השמאל שמשתיק, זה פשיזם במלוא מובן המילה.
    למען גילוי נאות, אני נשוי באושר לאישה מדהימה.
    תודה שקראתם,

    יובל

  6. קראתי בויקיפדיה קצת על חנה ארנדט. שימו לב לציטוט שהעתקתי משם:

    "במכתב לקרל יאספרס היא מתארת את ההקשר האנושי שבתוכו מתקיים המשפט [משפט אייכמן] כך: "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכל מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסייתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן".

    כתוב שם שהיא הייתה בעד דמוקרטיה ישירה ופלורליזם. כאילו כלום לא השתנה, השמאל הוא אותו שמאל.

  7. לא מזמן רזי ברקאי הביא אייטם על הכאוס בונצואלה. את מי הוא הביא כמומחה לנושא שיסביר מדוע הכלכלה שם מתמוטטת? את המומחה לדרום אמריקה, ד"ר אפרים דוידי. דוידי הסביר שם שהכלכלה מתמוטטת בגלל כוחות חיצוניים שרצו למוטט את משטרו של צ'אבס ולא נתנו לו לגיטימציה. כלומר הטיעון הסטלינסטי הישן.

  8. לאמנון לורד וגם "לחוזר בתשובה" שי גולדן, הייתי שם בשמאל היושב בנחת על זרי הדפנה של הכלום….קו פרשת המיים בשבילי היתה ההתנתקות מעזה. שוב פעם הוכיחו הערבים לאיזה תהומות של שנאה הם מסוגלים לגרור לא רק אותנו, שאנו כביכול האוייבים שלהם, אלא גם ואולי במיוחד, את בני עמם. ותמיד אבל תמיד, יתברר כי מי ששונא יותר אצלם, הוא זה שאומר את המילה האחרונה. זו בדרך כלל נאמרת באלימות, ובסכינאות נוטפת דם. לכן אין עם מי לדבר, ונתניהו מבטא נכון את המסקנה הנחרצת הזו. מסקנה, שרוב העם, במיוחד אחרי ההתנתקות, שותף לה. הוא עושה זאת בדרכו האופיינית: בלי להתלהם אבל ביכולת רטורית מרשימה. קולו הפך להיות קול ההגיון. קול הבינה והדעת. אינני מסכים אתו בהרבה נושאים. אבל לדעתי ביכולת שלו להנהיג את העם המפולג והמסוכסך הזה, אין להטיל ספק. על השמאל ועל העמותות ל"זכויות אדם" כביכול, עוד שקר כמו ההתנתקות, בו מאכילים את כולנו ("זכויות אדם" במיוחד ובתנאי שהאדם הזכאי ל"זכויות", לא יהיה יהודי, אלא סודני או אריתריאי), אני יכול רק לרחם. השנאה לנתניהו שיבשה עליהם מזמן את דעתם. העם העניש אותם וימשיך להעניש אותם כי טעותם -אמונתם. ועוד מילה לחברי משכבר הימים: בשמאל עדיין מצויים אנשים החיים את הקולקטיביות הרעיונית תוצרת השומר הצעיר וגם מפא"י. זו הטרגדיה של דור שלם של נתינים פוליטיים של השמאל, שיוצר לעצמו את האבדון של עצמו.