השוק החופשי הביא לעולם עושר והישגים חסרי תקדים, לעומת הסוציאליזם שנכשל והמיט חורבן ושעבוד בכל מקום שבו פעל. אז למה כל כך הרבה אנשים "חכמים" מתקשים להיפרד מהחלום שהכזיב?
כלכלת השוק, המכונה גם קפיטליזם, היא סיפור הצלחה שהאדם לא ידע כמותו בכל ההיסטוריה. תוך דורות ספורים העלתה הכלכלה החופשית את הייצור, הפריון ורמת החיים במערב בקצב שהאנושות לא חלמה עליו בעבר. הקפיטליזם הכפיל את תוחלת החיים, קיצר בחצי את יום העבודה, חיסל את האנאלפביתיות ושימש בסיס לחירות הפרט ולדמוקרטיה. הקפיטליזם גם הביא להתקדמות המדע והטכנולוגיה בקצב מסחרר. בסיום המאה העשרים, אפילו הממשלות הקומוניסטיות של סין ווייטנאם בחרו בקפיטליזם.
לעומת סיפור ההצלחה של הקפיטליזם, הניסיונות הסוציאליסטיים של המאה העשרים הביאו לקיפאון, עוני ושיעבוד. התערבות הממשלות הסוציאל־דמוקרטיות בכלכלה, לצד תקציבי הרווחה הגירעוניים, גרמו למשברים ולקיפאון בשילוב אינפלציה ("סטגפלציה").
למרות כל אלה, ואפילו לאחר החדשות מוונצואלה, בעיני חלק מהאנשים הקפיטליזם מכוער והסוציאליזם יפה ואטרקטיבי. צ'ה גווארה והוגו צ'אבס "מדליקים" ומלבים, ואילו מרגרט תאצ'ר משעממת ודוחה.
כמעט כל "החכמים" – הפרופסורים והסטודנטים, אנשי הרוח והאמנים, האקדמאים והעיתונאים, הסופרים והמשוררים – מזדהים עם "הצדק החברתי" של הסוציאליזם ומתעבים את "החזירות" של הקפיטליזם. אחרי הכישלונות המונומנטליים של הסוציאליזם, הם עדיין מתקשים לנטוש את אהבתם הישנה, ומנסים שוב ושוב למכור את המוצר הישן באריזות חדשות: "סוציאל־דמוקרטיה", "צדק חברתי", "מדינת רווחה" ו"תיקון כשלי שוק". אחרי כל כישלונותיו המהדהדים, הסוציאליזם חי, קיים ופופולרי.
התופעה המוזרה הזו מחייבת הסבר.
דמוקרטיה כלכלית
כלכלת השוק "מעניקה" את יכולת התכנון למיליוני הצרכנים. בכלכלה החופשית, הריבון הוא הצרכן. שליטי הכלכלה נבחרים או מפוטרים על ידי הצרכנים. מיליוני הצרכנים קובעים יום־יום מה וכמה ייצרו, היכן ישקיעו, אלו עסקים יצליחו ויצמחו, אלו מוצרים ירדו מהמדפים, אלו חברות ייסגרו ואלו עסקים יקבלו אזהרה.
השוק והצרכנים מקבלים גם החלטות גרועות, לעתים אפילו מזיקות. הם מאמינים לפרסומות וצורכים מעבר לדרוש, מזרימים כספים ליצרני הסיגריות והאלכוהול, מעודדים ייצור קוקה־קולה, ממתקים ומוצרים עתירי סוכר ומלח, ומשלמים לתעשיית הפורנוגרפיה.
מסירת ההחלטות להמוני הצרכנים, שרובם מחוסרי השכלה כלכלית ורק מעטים מהם למדו רפואה, אתיקה ופילוסופיה, מטריפה את האינטליגנציה. תסכול דומה גורמת גם השיטה הדמוקרטית המוסרת את ההחלטות המורכבות והחשובות ביותר, כולל החלטות על שלום ומלחמה, לכל התושבים, שברובם לא רכשו תארים מתקדמים במדעי המדינה והרוח, כלכלה והיסטוריה.
בדמוקרטיה הפוליטית, כמו בדמוקרטיה הכלכלית, מתקבלות גם החלטות שגויות ונגרמים משברים ואסונות. אולם כפי שנאמר והוכח שוב ושוב: "הדמוקרטיה היא השיטה הגרועה ביותר, פרט לכל שאר השיטות". הניסיון מראה שהעברת ההחלטות הכלכליות מהצרכנים לשליטים, לפוליטיקאים, למתכננים או למומחים – גורמת תמיד לעוני, שחיתות, אסונות, משברים וקיפאון.
קשה לאינטליגנציה להשלים עם בורותם של הצרכנים, שאינם יודעים מה באמת חשוב וטוב להם. לכן מוצדק בעיניה להפקיע מהתושבים למעלה ממחצית הכנסתם ולחייב אותם לצרוך בריאות, פנסיה, חינוך ותרבות לפי הבנתם של המומחים והשליטים. נכון גם לסבסד מוצרים רצויים, לאסור מזון שאינו בריא ולמנוע ייצור שאיננו עומד באישור מכון תקנים.
לא מפתיע שהאינטליגנציה חולמת על סוציאליזם, ומתעבת את השוק וכלכלת השוק.
תרבות ותקשורת
לפני הקפיטליזם, צרכני האמנות והתרבות היו קבוצות קטנות של אצילים, עשירים ואנשי רוח. הקפיטליזם העלה את רמת החיים וההשכלה של מיליוני בני אדם, ויצר לראשונה בהיסטוריה שוק ענק של תרבות, אמנות ותקשורת. מעולם בעבר לא היו כל כך הרבה סופרים, משוררים, מוזיקאים ואמנים כמו בימינו. אף פעם לא התפרסמו כה הרבה ספרים שנמכרים "ארבע במאה", ובשום עת לא נמכרה כל כך הרבה מוזיקה. מיליונים צורכים יום־יום מופעים של מוזיקה ודרמה באצטדיונים, בקולנוע, בטלוויזיה ואפילו בסמרטפון שבכיסם. כמעט כל בני האדם צורכים תקשורת ואינפורמציה מכל העולם, יותר מפעם אחת ביום.
מטבע הדברים, המצב החדש מעודד גם קיטש, ספרות זולה, עיתונות צהובה, תכניות ריאליטי נחותות ובידור המוני. מעמדם ושכרם של האמנים, הסופרים ואנשי התקשורת נקבע על ידי השוק, הנשלט על ידי המיליונים שברובם הם חסרי השכלה ספרותית גבוהה וטעם אמנותי או מוזיקלי מעודן.
האמנים, הסופרים, המשוררים, וגם אלה שהיו רוצים להיות כאלה, חולמים על תרבות אליטיסטית, משוחררת מהשוק, הממומנת על ידי מסים שנגבים מהציבור ומחולקים על ידי מומחים. הם היו רוצים גם שמעמדם והכנסתם לא ייקבעו על ידי השוק אלא על ידי "בעלי טעם אמנותי", שימונו על ידי הממשלה. האינטליגנציה ואנשי התקשורת רוצים גם "שידור ציבורי", ממומן על ידי מסים ומשוחרר מהשוק ומהצרכנים.
למרות שהניסיון של תרבות, אמנות ותקשורת במימון ובשליטה ממשלתית איננו מלבב ביותר, לא פלא שכה רבים מאנשי התקשורת והאמנות מתעבים את השוק וההמון וחולמים על סוציאליזם.
בחזרה לאריסטוקרטיה
המציאות של כלכלת השוק, שבה התגמול והעושר האישי נקבעים על פי ההצלחה בסיפוק צורכיהם ורצונותיהם של המוני הצרכנים, היא עלבון בלתי נסלח לאקדמאים, למומחים, לאמנים ולכל אלה הרואים עצמם נעלים ומורמים מעם. המצב שבו השוק קובע את מעמדם והכנסתם של בני האדם, ולפסגה יכולים להגיע גם אנשים פשוטים, "גסי רוח" ומחוסרי השכלה, הוא בלתי נסבל. לכן מכנים אותם "טייקונים", "אוליגרכים" וחזירים. אלה שעושים זאת מתגעגעים לשלטון האצולה, אצולת הרוח, החכמה והאקדמיה, וחולמים על מהדורה מחודשת של אריסטוקרטיה.
עוד משהו
בקפיטליזם בני אדם מנצלים בני אדם, בסוציאליזם זה להפך.
משטר הסוציאליסטי – המשחיט כל חלקה טובה.
הבעיה הנעוצה שכמעט כל החברה והמנגנונים שלנו חיים על פי סגנון זה – החל משירותי הבריאות, השכלה גבוהה , מיסים וכו!
בחירת התמונה במאמר של שתי הקולחזניקיות הללו מאוד משקפת את התוכן!
ארבע בעיות במאמר
א. ההגדרות של 'קפיטליזם' ו'סוציאליזם' העולות ממנו הן קצת קריקטורה מוקצנת.
ב. ניסיון משונה לזהות 'דמוקרטיה' עם 'קפיטליזם' בשעה שההפך יותר הגיוני (ו'קפטיליזם' מזוהה יותר עם 'פלוטוקרטיה').
ג. בלבול בין עובדות 'העדר ידע אצל ההמון' ובין הערכה – האינטליגנציה בזה למי שמצליח כלכלית.
ד. הכי גרוע – 'מוחלטות', כאילו תמיד השוק החופשי (לא שיש דבר כזה) מביא לשגשוג והשוק המתוכנן (כנ"ל) מביא לעוני. האמת, כמו תמיד – באמצע.
למה ניסיון משונה? אם בדמוקרטיה הכוונה היא שהעם מחליט אז אין יותר דמוקרטי מאשר שכל אחד מחליט על עצמו. פלוטוקרטיה הינה המצב שמעטים משתמשים בשלטון כדי לגנוב מהרבים – אפשרי רק במצב שבו השלטון לוקח מהרבים, כמו סוציאליזם
עורך, איך לא השתמשת במשפט האחרון ככותרת?
ואני לא הבנתי את המשפט האחרון….
סוציאליזם: ככלב השב על קיאו כסיל שונה באולתו
מאוד מעניין ורהוט, כרגיל.
בכל זאת, האם זה לא עניין של איפה הגבול עובר?
הרי, אם לוקחים את החופש עד הסוף, מקבלים אנארכיה. למשל, אני כן רוצה משטרה וצבא, בתי משפט, ולכן צריך מיסים שיממנו את כל זה. השאלה היא האם יש קריטריון ברור לבחור מהם שירותי הליבה שאותם כן צריך לקיים בצורה מתוכננת, ועוד שאלה: כמה זה יעלה. האם הרבה פחות מהמצב הנוכחי?
המאמר מותאם לרמתם השכלית של קוראי מידה, בכל נושא צריך להיות טוב מוחלט ורע מוחלט.
רק דבש יוצא מפיך סוזי, באמת כל הכבוד.
ומהיכן, אם יורשה לי, את יודעת מה כתוב במאמר אם לא קראת בו? זה הגיע אליך בדרך הטלפתיה, או שמא מסתבר, אבוי, שגם את אחת מקוראי מידה…? אה, את לא? סתם קפצת לביקור?
שלא לדבר על ההתקפה האישית, אד הומינם קלאסי, ללא הצעת ולו בדל טיעון אחד. אופס, שוב נתפס הסוציאליסט עם מכנסיו השמוטים, אז יאשים מישהו אחר, פלוני אלמוני, שגנב לו את החגורה.
אישיות עלובה העוטפת אינטלקט נפקד. ממש כלב השב אל קיאו.
ב-2008 התמוטטה השיטה הקפיטליסטית ורק הזרמת טריליוני דולרים ע"י הממשלות הצילה את המערכת מקריסה. צרכי איכות הסביבה למשל סותרים לפעמים כללי שוק חופשי. כדי לפעול למענם, אינדיבידואלים צריכים להתאגד לפעול יחד על מנת להשפיע. פעולה משותפת למען משהו מחייבת ויתור מסויים על חופש אישי לטובת שיתוף הפעולה הזה. כך בהגנה על המדינה ובעוד אינספור נושאים שהאינדיבידואל לא יכול לפעול למענם לבד והשוק עיוור לצורך בהם. קצת ענווה עם הקביעות המוחלטות למיניהן.
איזה כיף, מציע לנו אורי שיעור בענווה, והימנעות מ-"קביעות מוחלטות למיניהן", אבל אופס:
"ב-2008 התמוטטה השיטה הקפיטליסטית" – לא קביעה מוחלטת בכלל.
"ורק הזרמת טריליוני דולרים ע"י הממשלות הצילה את המערכת מקריסה" – שימו לב לשימוש במילה "רק" כדי להדגיש את המתינות והימנעות מקביעה מוחלטת.
"צרכי איכות הסביבה למשל סותרים" – נכון, כי הסביבה אמרה לך, בשקט, באוזן, מה היא צריכה. זה לא חס וחלילה אתה קבעת, מה פתאום.
"אינדיבידואלים צריכים להתאגד לפעול יחד" – לא קביעה מוחלטת, אפילו לא קרוב, ברור.
"פעולה משותפת למען משהו מחייבת ויתור מסויים" – הרי ידוע שאחת המילים הכי לא מוחלטות בשפה העברית היא המילה "מחייבת". מילה שכולה סייג ומתינות.
אני יכול להמשיך, אבל כמו תמיד גם הפעם אפשר לראות כיצד בשם "חופש, אחווה, שוויון" הסוציאליסט המצוי מביא לנו עבדות, פירוד ואפליה. למה? כי *רק הוא* יגדיר מה, מי ומתי צריך לקבוע, רק בידיו האמת השלמה, הידע שמעבר, התפיסה המקיפה.
אולי תניחו לנו כבר בשקט, ערימה של נוגשי עבדים שכמוכם? אולי מספיק כבר? מתוך חשש מדומה מ"יותר מדי חופש" ומ"אנרכיה", אתם מביאים עלינו בדיוק את זה. מי אתם בדיוק שתקבעו לאחרים, מי שמכם שליטים עלינו? כאילו לא מספיק שברמה המוסרית-תיאורטית הרעיונות שלכם מוטרפים לגמרי, הרי שברמה המעשית ראינו להיכן הבאתם אנשים בכל פעם שהשיטה העקומה שלכם יושמה.
כמה כשלונות אתם צריכים להביא, כמה ניסויים בבני אדם לפני שתשבו כבר בשקט ותתנו לאנשים להתנהל לפי ראות עיניהם?
הסוציאליזם אינו רעיון טוב שעוות ונכשל כפי שמנסים להציג לנו, לא ולא. הוא הצליח ובגדול, הביא בדיוק למה שרצה להביא מלכתחילה. זהו רעיון מרושע שמצדיק לקיחה מאחד כדי לתת לאחר בשם הצדק. אין בו צדק ואין בו מוסר ואין בו אפילו הצלחה מעשית.
הפשיסטים שילמו את מחיר הפשעים האיומים שלהם אחרי מלחמת העולם השניה, והיום המילה פשיסט היא מילת גנאי, ולגמרי בצדק. לעומת זאת, הקומוניסטים מעולם לא שילמו את המחיר, על זוועות זהות ואף גדולות בחומרתן ביחס לפשיסטים. לא רק זאת, אלא שהם נחשבים גיבורים כי מערכת הפרופגנדה המשומנת שלהם עבדה שעות נוספות כדי לבנות את השקר הגדול. ועכשיו הם מנסים שוב. כמו טרמיטים שנוגסים בנו מבפנים וממוטטים את הבית, על ראשם ועל ראשינו. ואסור לבקר אותם, לא ולא. ביקורת כלפיהם כמוה כחילול הקודש וכפירה בעיקר. ולכן חשוב להתמיד, לתפוס אותם במילה שלהם, להצביע על השקרים וחוסר המוסריות, וחוסר העקביות, להגחיך אותם בכיכר העיר ולהוכיח להם שאפשר לעבוד על חלק מהאנשים כל הזמן, ועל כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן.
לכו מפה כבר, קישטה.
אנשים חכמים לא אוהבים קביעות מוחלטות. הם מעדיפים לחתור לסוציאליזם בשיטת הסלאמי, ואם אפשר — בלי להשתמש במלה.
תגובה במקום, אם כי הייתי משתמש במילה "פיקחים", או "מתוחכמים" ואף "ערמומיים". אולי זה סתם סמנטיקה, אבל את התואר "חכמים" אני בטוח לא אדביק להם. בסה"כ קבוצה של אופורטוניסטים בעלי תחושת צדק שאינה במקומה. אין להם שום חכמה, רק אג'נדה. ואג'נדה אכן משיגים בשיטת הסלאמי.
האנשים החכמים הללו מתקשים להיפרד מחלום שהכזיב אלו אותם אנשים בדיוק שמתקשים להיפרד מחלום השלום….
מסכים להכל חוץ מהסוף.
טייקונים וחזירים קוראים לאותם מונופולים שעושקים את האנשים כדוגמת החברות הסלולריות עד לפני כמה שנים.
כמו כן קוראים כך גם לאנשים עשירים שמהמרים על כסף שאינו שלהם וכאשר מפסידים אותו, עושים תספורות לציבור
זה מה שנקרא Crony capitalism (בתרגום חופשי לעברית – "קשרי הון שלטון"), וזה שם מבלבל כי לא מדובר כלל בקפיטליזם, אלא בשחיתות גרידא.
הפתרון "האינטואיטיבי" לזה הוא עוד רגולציה, אבל זה לא עובד משום שהגדולים יודעים לעקוף את המערכת או שהם חזקים מספיק מראש כדי לעצור חקיקה בנושא באמצעות לובי (מעבר לזה שהגישה הליברלית דווקא דוחפת להפחתת מעורבות המדינה באמצעות חקיקה, לא הגברתה). הגברת רגולציה פוגעת *תמיד* דווקא במי שהיה חלש יותר מלכתחילה. הפתרון האמיתי לזה הוא דווקא הפחתת הרגולציה, פתיחת השוק לתחרות, הימנעות מזריקת כבלי הצלה למי שקרס באשמתו שלו (זה הרי בדיוק ההיפך מקפיטליזם – אם אתה הלא טוב מספיק, יעיל מספיק וכו' אתה פשוט לא תשרוד. אם מצילים אותך באופן מלאכותי ועוד על חשבון הציבור – זה חותר תחת המערכת).
אם נשתמש בדוגמא שלך לגבי החברות הסלולריות, זה מתאים בדיוק. כאשר השוק היה סגור לתחרות, נוצר מונופול על חשבון הציבור באמצעות קרטל של 3 חברות מרכזיות. כאשר הוא נפתח לתחרות, פתאום נכנסו שחקנים קטנים ששברו את השוק ומחיר חבילה שעמד קודם על 100 או 200 ש"ח, ירד לעשירית מכך (גולן, רמי לוי וכיו"ב. ולא אעסוק בבעיות האחרות שנבעו מהשחקנים הספציפיים הללו, משום שזה מחוץ לנושא ונוגע יותר לאכיפה מאשר למבנה המערכת).
במילים אחרות, אל תאמין לתעמולה של השמאל ונסה להימנע משימוש במושגים שלהם כמו טייקונים, חזירים ושאר ירקות. הם לא עושקים אף אחד, הם עושים עסקים. עובדים נכון? ירוויחו. עובדים לא נכון? יפשטו רגל. השמאל יהלל אותם כגיבורים, עד שהם יצליחו קצת יותר מדי (ע"ע רמי לוי), משום שאז הם הופכים פתאום לאוליגרכים שחרגו ממקומם הטבעי, שם למטה בביבים. השמאל תומך רק במי שנתפס בעיניו כחלש ומשיג שוויון רק על ידי קיצוץ רגליו של מי שנחשב חזק. האמת לחלוטין לא רלוונטית בשבילם.
לגבי התספורות שעושים לבעלי הון, ליברלים אמיתיים מתנגדים לכך (מילטון פרידמן לדוגמא) בנחרצות לא פחותה מדברים אחרים.
המונח קפיטליזם מבלבל קצת כי המשמעות שלו מגיעה מהמילה "קפיטל", הון, וזה נראה כאילו קפיטליסטים תומכים בבעלי ההון, אך לרוב כאשר משתמשים כיום במונח קפיטליסטים מתייחסים לליברלים, שהם אינם תומכים בבעלי ההון אלא בשוק חפשי (שפוגע בבעלי ההון אם יש להם מונופול עד עכשיו) ולכן הם גם יתנגדו לתספורות.
אני מניח שחלק מהליברלים יסכימו שחברות הסלולר היו טייקונים חזירים, אך זה היה בגלל שהיה כמעט בלתי אפשרי לחברת סלולר חדשה לקום, ולכן היה להם מונופול באדיבות הממשלה, ולכן המחירים היו גבוהים, לא בגלל השוק החופשי – כי לא היה שם שוק חופשי.
ל 8 אורי: ב2008 התפןצצה בארה"ב בועת נדל"ן שהביא עליהם הסוציאליזם. כעשור קודם לכך כדי לעשות "צדק חברתי" ממשל קלינטון היתיר את המגבלות של הבנק האמריקאי הממשלתי למשכנתאות (FREDIE MAC) מקשר ליכולת ההחזר הנדרשת מלווים למטרת רכישת בתים. הכוונה "הטובה" הייתה לאפשר למיעוטי הכנסה לרכוש בתים למגורים. מה שקרה היה שההנחיה זרמה לבנקים המסחריים שהנפיקו משכנתאות לכל דורש. ברבות הימים החלו רבים מהללווים לחדול לשלם את התשלומים של המשכנתאות ולא בכדי שהרי מלכתחילה לא יכלו לעמוד בהם. הבמקים המסחריים שחששו מקשיי נזילות המציאו דרך יצירתית לדחות טת הקץ ולהעביר את הבעיה לאחרים. הם יצרו קרנות של משכנתאות שכללו אלפי משכנתאות שחלקן היו במצב של חדלון פרעון ומכרו חלקים מהקרנות כשהם מבטיחים למשקיעים שהמשכנתאות מגובות על ידי הבנק המרכזי. תוך שנים מעטות הפך מסלול זה ללהיט ההשקעות וערכן עלה ועלה עד שחברות השקעות גדולות כמו LEHMAN BROTHERS ו MERRIL LYNCH לא עמדו בפיתוי וקנו נתחים עצומים של הקרנות שבסופו של דבר התגלו כחסרות ערך משום שהבנקים שנתנו את המשכנתאות נתקעו עם כמויות של הבתים של הלווים שלא שילמו וניסו למכור אותם ובכך הפילו את שוק הנדל"ן ואגב כך מוטטו את המשקיעים. בדיעבד הסתבר שלבנק הממשלתי היה פחות מ10% מכספי הגיבוי שנדרשו לבנקים – הדרך שהממשל של אובמה בחר בה הייתה להדפיס מאות מליארדי דולרים….
לדיון מפרה, עדיף שתהיינה דעות שונות. למה כל השצף והקצף על מה שכתבתי למעלה? למה מועילים כל תיוגי השמאל/ימין/סוציאליזם/קפיטליזם/פשיזם וכו'? זה כמו באתר "הארץ" אבל הפוך… אני פטריוט בדעותי הלאומיות וחברתי בדעותי האחרות, יש כאלה אנשים. במקום שבו נולדתי, כולם היו שכירים קשי יום של אחד הדנקנרים. את זה לא אשכח לעולם. לא צריך להיות "קומוניסט" בשביל זה. אבל שוב דוגמא מעשית מחיי כולנו: איך אפשר להגן על המדינה מבלי לוותר על חרות אישית כשלובשים מדי צה"ל? מה זה? סוציאליזם? או פשוט שיתופי פעולה בין אנשים למען משהו חיוני בעיניהם? ואי אפשר ליישם דברים מסוג זה בשיטת שוק חופשי. דברים אחרים-כן.
לדעתי, אתה לא בדיוק צודק.
אם חברה מזהמת את הסביבה, ולציבור אכפת מהזיהום שהיא מייצרת – הוא לא יקנה ממנה, כי הוא יבין שזה דופק אותו. וכאן נכנסת התקשורת שמפרסמת תחקיר בנושא והציבור יכול להחליט מה חשוב לו יותר: המחיר או הסביבה. אבל המדינה לא אמורה להחליט בשבילי שאיכות הסביבה זה ערך עליון ושאני רוצה להשקיע בו כסף. ולכן פרט לכמה דברים "מנהלתיים" שנדרשים (תאורה ברחובות וכדו') – אין צורך שהמדינה תחליט מה אני רוצה. אז אמנם בדמוקרטיה, אנחנו בוחרים נבחרי ציבור שדעותיהם קרובות לשלנו, אבל אין סיבה לבחור מישהו שדעותיו קרובות לשלי – כשאני יכול להחליט בעצמי.
אורי, השצף והקצף נובע מחוסר היושר הבסיסי שבתגובתך, הן המקורית והן הנוכחית.
תיוגים משמשים ככלי יעיל מאוד לניהול דיון, והנה אתה משתמש בהם בעצמך – "פטריוט, חברתי, דנקנרים" וכיו"ב. גם הפניה שלך אל הרגש באמצעות הביטוי "שכירים קשי יום" אינו הגון. כולנו קשי יום, חלקנו יותר וחלקנו פחות. לא רלוונטי לדיון. ואתה בהחלט צריך להיות קומוניסט כדי לתפוס כל שכיר כ-"קשה יום", זה מרקסיזם קלאסי – תמיד רואה את המעמד הפועל המסכן, שהוא ממש עבד של בעלי ההון. בולשיט.
הדברים שאתה מצביע עליהם כבלתי קיימים בשוק חופשי מתקיימים, ראה זה פלא, בדיוק בשוק חופשי.
השאלה המרכזית כאן היא האם מותר לכפות על אנשים לשתף פעולה (סוציאליזם) או שמותר רק לבקש מהם לשתף פעולה ולקוות שזה יקרה באמצעות תמריץ (למשל תמריץ של רווח – קפיטליזם).
ולכן הטענה שלך ש-"אי אפשר ליישם דברים מסוג זה בשיטת שוק חופשי" היא לא רק מוטעית (כפי שהמציאות מוכיחה) אלא לא מוסרית (משום שאתה מציג את הדרך היחידה ליצירת שיתוף פעולה באמצעות כפייה).
לתפיסתי, ופה אני כבר זולג לתגובה של 'אח', המדינה צריכה להיות מעורבת מעט ככל הניתן, ורק בדברים שלא ניתן או אף אסור להשאיר בידיים פרטיות. שתי הדוגמאות העיקריות הן בטחון פנים (משטרה) ובטחון חוץ (צבא), ולו רק משום שהמונופול על הכוח (הפיזי ממש, באמצעות נשק ומתקני כליאה) – אסור שיהיה בידי מי שמונע רווח. גם הפעם מאותן שתי סיבות -המוסרית והמעשית. מעבר לאלה, אכן אין שום צורך שהמדינה תחליט עבורי מה אני רוצה, מה אני צריך וכו'. דווקא תאורת רחוב ושאר תשתיות ניתן להפריט בהצלחה רבה.
"למה כל כך הרבה אנשים חכמים מתקשים להיפרד מהחלום שהכזיב?" כי הם אנשים לא-יצרניים, שאינם מסוגלים לייצר הון אמיתי. לכן הם נתלים באידיאולוגיה שתאפשר להם להתפרנס מהאחרים באמצעות "הקופה הציבורית". רבים מהם פטפטנים בלתי נלאים, אומנים סוג ד', כתבלבי חצרות ושאר בעלי כישורים מפוקפקים שהסוציאליזם הוא מפלטם.
אין צורך בכל הנימוקים המפורטים במאמר. הכותרת אומרת הכל – מדובר פה באהבה. זה אינו עניין של שכל והגיון אלא של רגשות. כל מי שראה סוציאליסט נלהב שמדבר על חזונו המופלא, בקול רוטט ובעיניים בוערות, יכול להעיד על כך. רק תנסו לשכנע איש מאוהב שאהבתו חסרת טעם ושאין לה כל סיכוי להתגשם. אבל קודם, מוטב שתלבשו אפוד חסין כדורים. ואולי גם קסדה ומגן שיניים, ליתר ביטחון.
מאמר מצויין ,מקיף אנטלגנטי ,ומשכנע
האור ברמזור הוא כפיה של החברה, כל ספר החוקים הוא כפיה של המדינה, חוזר מנכ"ל של משרד החינוך הוא כפיה של פקידים וכו' וכו'. הם מגבילים חרותנו במנגנון שהסכמנו עליו בלית ברירה. מה האלטרנטיבה? אנרכיה? חוקי הג'ונגל? האם השאיפה שכל זוג צעיר יוכל להשיג קורת גג הוא "אהבה נכזבת" שמוליכה לטוטליטריות? אפשר להתווכח על האמצעים להשיג את זה. ההנחה שמנגנון כלשהו ישיג את זה בלי התכוונות אנושית נראית לי תמוהה. הניסוי הסוציאליסטי אכן נכשל. אבל תוך כדי הכשלון גם הושגו חוקי עבודה אנושיים שהיום נראים מובנים מאליהם.
סליחה, אבל פשטני מדי. לקפיטליזם יש בעיות קשות, ובראשן פערים גדולים, ובכך שבמירוץ הזה יש אנשים שנותרים מאחור. במישור הרגשי, הקפיטליזם מעודד סגידה לאינדיבידואל, ואנשים צריכים גם חמלה. אמפטיה. הם לא ימצאו אותם בקפיטליזם. הם כן ימצאו אותם בסוציאליזם, בנצרות, ביהדות, בבודיהזם, ובאיסלאם.
הסוציאליזם מנסה לפתור את הבעיות האלו. האם הפתרון גרוע מהבעיה? כן. הקפיטליזם עדיף בבירור. אבל בכל זאת, לא ניטל לבטל את כל החסרונות של הקפיטליזם ולטעון שהסוציאליזם הוא בסה"כ "נסיון שליטה של האליטה בהמון". זה פשטני מדי.
1. לאחרונה חווה העולם הקפיטליסטי משברים עצומים ובראשם משבר 2008 שבו השיטה פשטה את הרגל. למזלו של העולם כולו עמד בראש ה FED סוציאליסט – נדייק: קיינסיסט – שהציל את העולם ואת השיטה.
2. הקפיטליזם שואב את כוחו מהגמישות שלו – הוא הצליח לקלוט לתוכו אלמנטים סוציאליסטים כמו התערבות ממשלתית בכשלי שוק וחוקים סוציאליסטים (שכר מינימום, עבודת ילדים, חוק המנוחה.. ועוד ועוד). בהעדרם – התרסקותו היתה מוקדמת ומהדהדת מזו של הסוציאליזם. הסוצילאיזם נפל בגלל הדוגמטיות שלו.
3. יתר על כן: אם נדייק, המנצחת בדוגמאות שהביא יהודה היא מדינת הרווחה, שהיא סינתיזה בין התיזה (הקפיטליזם) לאנטיתיזה (הסוציאליזם), ולא שלב בהתפתחות של הקפיטליזם.