לא כמו טראמפ, ממש לא הילרי: מי אתה גארי ג'ונסון?

רוב הציבור האמריקני לא סובל את הילרי קלינטון; החתרנות הבלתי נלאית, המיילים, קשרי ההון־שלטון. היא חתומה על כל הכשלונות והסקנדלים של בעלה, ואין לה שמץ מהכריזמה שלו. היא נתפסת כלא אותנטית, כמנהיגה שלא באמת אכפת לה מבוחריה. מרוב שלדים שיש לה בארון, הוא נראה יותר כמו קבר אחים. רבים מאלה שתומכים בה עושים זאת בעיקר כי הם לא סובלים את האפשרות השנייה.

רוב הציבור האמריקני לא סובל גם את דונאלד טראמפ. האגומניה, ההתבטאויות התמוהות והקיצוניות, הרקורד המפוקפק, השוביניזם והאמירות הגזעניות. הוא הספיק להסתכסך עם כמעט כל קבוצות המיעוט בארה"ב, וגם עם קבוצת רוב אחת, הנשים. העמדות שלו לא ברורות ולא עקביות, ובהרבה מקרים גם לא הגיוניות. וגם פה: רבים מאלה שתומכים בו עושים זאת בעיקר כי הם לא סובלים את האפשרות השנייה.

יבוא שלישי ויכריע ביניהם?

מאז ניצחונו של טראמפ בפריימריז ולמעשה עוד קודם לכן, נשמעו דיבורים רבים בקרב מתנגדיו במפלגה על מועמד שלישי. כאשר המועמדים המתבקשים, מיט רומני ובן סאס, מחשובי מתנגדי טראמפ במפלגה, הצהירו שאינם מעוניינים במועמדות, התקוות למועמד מתוך המפלגה נכזבו. גם לאחר מכן, הדיבורים על מועמד שלישי לא תמו, אך בעיקר כדברים בטלים. ניסיון מגוחך מעט ונואש מאוד היה של האידאולוג הנאו־קונסרבטיבי החשוב ביל קריסטול, שניסה להמליך את חברו, עיתונאי עלום בשם דיוויד פרנץ', למועמד. כמובן שלא יצא מזה דבר.

גם במפלגה הדמוקרטית, כשקלינטון החלה להסתמן כמנצחת, לא כל חסידיו של ברני סנדרס היו מוכנים להשלים עם היבחרותה. בתחילה נשמעו קריאות בעד מועמדות עצמאית שלו, או מטעם מפלגת הירוקים. אך כשסנדרס הביע לבסוף, עם הרבה הסתייגויות, את תמיכתו בהילרי, התקוות הללו נגנזו.

כך נוצר מצב ש"המועמד השלישי" המוביל הוא אדם עלום מעט בשם גרי ג'ונסון, מושל ניו־מקסיקו לשעבר. בסקרים הוא נע בין 9 ל־13 אחוזים, הישג מרשים מאוד למועמד שלישי שאיננו מוכר. כדי להיכלל בעימותים הטלוויזיוניים הוא צריך להגיע ל־15 אחוזים. אם יצליח לעשות זאת, הוא ייתפס הרבה יותר ברצינות. מנהיגים רפובליקנים וקונסרבטיבים חשובים, ובהם מיט רומני, ג'ב בוש וביל קריסטול אמרו שהם שוקלים לתמוך בו. הוא גם המועמד השלישי היחיד שכנראה יהיה ניתן להצביע עבורו בכל חמישים המדינות של ארה"ב.

ג'ונסון הוא מועמד המפלגה הליברטריאנית. ליברטריאנים (חירותנים) מתנגדים לכל התערבות של המדינה בחיי הפרט, מעבר לכורח המינימלי. הם שמרנים כלכלית, וליברלים חברתית. הם בעד קיצוצים בתכניות רווחה ובמסים, וככלל בעד כמה שפחות מיסוי וכמה שפחות הוצאה ממשלתית. הם תומכים בלגלציה של סמים, בנישואים חד־מיניים, בהפלות(ברובם), וכמובן בזכות לשאת נשק.

בתוך המפלגה הרפובליקנית ישנו אגף ליברטריאני משמעותי, אך קיימת גם מפלגה עצמאית כזו, שכרגע היא המפלגה השלישית בגודלה בארה"ב (בפער עצום אחרי שתי המפלגות הגדולות). המפלגה הליברטריאנית היא מפלגה קיקיונית, ומעט הזויה. רבים מחבריה אינם יוצרים בהכרח רושם של שפיות יתרה. אבל לא כן המועמד שלהם לנשיאות.

גרי ג'ונסון היה מושל רפובליקני במדינה הנחשבת כשייכת לדמוקרטים. הוא היה מושל אהוד ומוצלח ביותר שלקח מדינה בגירעון והביא אותה לעודף תקציבי, וזאת במקביל להורדת מסים. כמושל הוא הטיל וטו על כ־750 חוקים, תכניות ויוזמות שהסנאט של מדינתו רצה להעביר. כלומר, הוא עמד במבחן עקרונותיו ובמבחן המציאות. גם שותפו למירוץ והמועמד לסגנו, ביל ולד, הוא סיפור דומה; מושל רפובליקני מוצלח לשעבר במדינה דמוקרטית, מסצ'וסטס. לא ברור כמה קהל יש לאידאולוגיה הליברטריאנית בארה"ב, אבל היתרון הגדול שלהם, לעומת טראמפ והילרי, הוא פשוט: הם עושים רושם של אנשים ישרים.

ערעור על השיטה

המועמדת השלישית השנייה היא ג'יל סטיין, רופאה יהודייה מקליפורניה ומועמדת מפלגת הירוקים. סטיין היא השמאל הסהרורי בקיצוניותו. למעט קדנציה אחת כחברת מועצה בעיר קטנה במסצ'וסטס, אין לה שום ניסיון ציבורי (נכון, גם לטראמפ אין). זאת לעומת ראלף ניידר, המנהיג המפורסם הקודם של הירוקים, שהיה פעיל חברתי חשוב ומוערך והשפיע מאוד על חקיקה בתחומים כמו שקיפות והגנת הצרכן. המצע שלה הוא סביבתי וחברתי למהדרין, ודואג לסמן וי על כל גחמה של השמאל העולמי. כמובן, היא גם תומכת ב־BDS. אין שום קשר בינה ובין המציאות הפוליטית בארה"ב, אבל מאז שנסתם הגולל על תקוות תומכי סנדרס היא אפילו הגיעה ל־5% בסקר. היא כנראה תגנוב קולות של כמה טהרני שמאל שאינם מוכנים ללכלך את מצפונם המקורצף בהצבעה להילרי קלינטון.

הסיכוי של ג'ונסון ובוודאי של סטיין לזכות בנשיאות הוא כמובן קלוש עד אפסי. מעולם בתולדות ארה"ב לא ניצח מועמד שאיננו ממפלגה גדולה (למעט ג'ורג' וושינגטון). עם זאת צריך לומר שאנו נמצאים באחת מעונות הבחירות ההזויות והמפתיעות בהיסטוריה של ארה"ב, והכול יכול לקרות. אך החשיבות העיקרית של שני המועמדים הללו טמונה בכך שהם עלולים להטות את הכף ולגנוב בוחרים למפלגות הגדולות, באופן שישפיע על הכתרת המנצח. יש טוענים שכך קרה ב־2000, כאשר ראלף ניידר לקח מאל גור בפלורידה קולות שהיו עשויים להעניק לו את הנשיאות.

כרגע, לפי הסקרים, ג'ונסון מושך מצביעים מקלינטון ומטראמפ. לא קשה להבין מדוע מאוכזבי טראמפ יגיעו אליו, אך לא ברור מה חסידי סאנדרס מחפשים אצלו. אמנם בין הליברטריאנים לסנדרס שוררת הסכמה ברוב ענייני החוץ והעניינים החברתיים, אך בנושא הכלכלי שבו שניהם מתמקדים, קשה למצוא שני קצוות רחוקים יותר. סטיין, לעומת זאת, לוקחת קולות רק מהילרי.

ייתכן בהחלט שככל שהבחירות עצמן יתקרבו, הסלידה מטראמפ/הילרי תגבר על הכול, ולבסוף הבוחרים הפוטנציאליים של ג'ונסון וסטיין יחרקו שיניים ויצביעו למועמדי המפלגות הגדולות. ובכל זאת, סביר שהליברטריאנים יעברו את סף חמשת האחוזים. במקרה כזה הם יהיו זכאים למימון מפלגתי מהמדינה. הבמה התקשורתית שהם מקבלים בבחירות הללו, עלולה לערער על השיטה הדו־מפלגתית הנהוגה בארה"ב. בניגוד לישראל, שבה לכל מגזר ודעה יש מפלגה לפי מידותיה, בארה"ב קיימות רק שתי אפשרויות, ומגזרים ומחנות אידיאלוגיים לא תואמים צריכים להתפשר ולהצטופף יחד באוהלי המפלגות הגדולות. זה מגביר את המשילות, אבל מצמצם מאוד את הבחירה. עד היום זה לא היה נראה נורא כל כך. עכשיו כבר כן.