הקרב על התאגיד והמלחמה על ההגמוניה

מזה כשנתיים מנהלת התקשורת מאבק חסר עכבות לשימור ההגמוניה האסטרטגית שלה בציבוריות הישראלית. בכירים ימניים שאינם מבינים זאת מנציחים את שליטת השמאל בתחום החשוב והמשפיע ביותר

מאבק לשימור השליטה. צילום: מיכל פתאל, פלאש 90

התרעומת הרווחת בימין על התקשורת עוסקת בכך שהיא איננה מייצגת את מגוון הדעות במרחב הציבורי, וכי היא מגויסת באופן מובהק לצד אחד בלבד. אך בעיית הייצוג והשיח החד־צדדי הם תיאור חלקי של הבעיה. העניין המהותי הוא שלתקשורת ישנה השפעה ממשית ודרמטית על סוגיות מדיניות ופוליטיות מרכזיות. כפי שנראה להלן, התקשורת היא הכלי המרכזי של האליטה הישנה ליישם את מדיניותה ולאכוף את ערכיה.

בימים אלו אנו מציינים 11 שנים להתנתקות. נדמה לי שאחד הדברים הזכורים ממנה הוא ההתגייסות המלאה של התקשורת לביצועה, התגייסות שכללה מתן גיבוי לראש הממשלה שרון ביחס לחשדות פליליים נגדו ונגד ילדיו. כפי שביטא זאת אמנון אברמוביץ' באמירתו המפורסמת, התקשורת אתרגה את שרון. אין צורך לומר שהימין הושתק ונרדף. להתגייסות התקשורת הייתה תרומה משמעותית לעקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, וייתכן שגם לכך ששרון חמק מפלילים.

דוגמאות לחדגוניות ולעוצמה המשתקת של התקשורת בישראל ישנן למכביר. הקמפיינים שמנהלת התקשורת מגוונים ונוגעים לנושאים שונים, אך כולם קשורים לאג'נדת שמאל מובהקת: המאבק נגד תקציבי ההתנחלויות, הניסיונות לסגור את החטיבה להתיישבות, מאבקי המסתננים ומדיניות ההגירה, המחאה נגד מתווה הגז, המחאה החברתית ועוד. בכל המקרים הללו מדובר באירועים שנוצרו כמעט אך ורק על ידי התקשורת, שמצליחה לגרור שוב ושוב את המערכת הפוליטית והמשפטית בישראל לסחרור. במרבית הנושאים הללו, הקונצנזוס הלאומי נמצא רחוק למדי מהעמדות שמובילה התקשורת.

התקשורת מהווה מקור כוחה של ההגמוניה השמאלנית. למעשה, כל ההגמוניות האחרות – במערכת המשפט, באקדמיה ובתרבות – תלויות בתקשורת. התקשורת היא זו שחושפת מידע, יוצרת "פרשיות" ומעוררת לחץ ציבורי, מעמידה פוליטיקאים לדין ציבורי, מפעילה לחץ על מערכת המשפט בתביעה "למצות את הדין" עם עבריינים ספציפיים ולדרוש שמישהו "ישלם מחיר" על החלטות מסוימות. זהו כלי הנשק של האליטה, מקור הכוח של המיעוט ההגמוני.

הבנת חשיבותה של הזירה התקשורתית מאפשרת להבין גם את הסערות הציבוריות שבהן אנו מצויים בשנתיים האחרונות, שהמאפיין המרכזי שלהן הוא הקרב על הזירה התקשורתית. המאבק על התאגיד והשידור הציבורי, שהביא להתנגשות חמורה ומוזרה בתוך הימין, הוא רק שלב אחד במערכה הכוללת.

2014 – הכרזת המלחמה

את יריית הפתיחה לשלב זה של המאבק ניתן לסמן בתאריך 12 בנובמבר 2014, כאשר 'חוק ישראל היום' עבר בקריאה טרומית במליאת הכנסת. באותה הצבעה טרומית תמכו בחוק 43 חברי כנסת, מול 23 מתנגדים. איילת שקד – שנמנתה עם החתומים על הצעת החוק – ונפתלי בנט התחמקו מההצבעה, אך שבעה חברים אחרים בבית היהודי הצביעו נגדו: אורי אורבך ז"ל, אורית סטרוק, זבולון כלפה, יוני שטבון, שולי מועלם, מוטי יוגב וניסן סלומיאנסקי. התברר שבסוגיה הזו קיים ניגוד מובהק בין חברי סיעת הבית היהודי וסביר להניח שגם מצביעי המפלגה, ובין בנט ושקד.

אין זה סוד שהקונספט החינמי של 'ישראל היום' הטריד את האליטה התקשורתית בישראל. מה שהיה נראה תחילה כמודל שלא ישרוד, הפך לתופעה קבועה. מלבד השפעתו על שוק הדעות, לתפוצתו הרחבה של 'ישראל היום' היו השלכות כלכליות עמוקות מבחינת שוק הפרסום בתקשורת בכלל ובזו הכתובה בפרט. כחצי שנה לפני ההצבעה על 'חוק ישראל היום' אושרה מכירת העיתון 'מקור ראשון' ואתר nrg ל'ישראל היום'. מבחינת חוגי השמאל והתקשורת הוותיקה, זה היה סימן נוסף להתרחבות השפעתו של שלדון אדלסון בישראל. 'ישראל היום' לא רק נתפס כתופעה קבועה המשפיעה על ההגמוניה בצורה מובהקת, אלא נראה שהוא מתפתח לשחקן חזק השואף להרחיב את תחום השפעתו. לקראת השלמת המכירה, במרץ 2014, הוגשה הצעת החוק שנועדה לפגוע בישראל היום. חוקים דומים הועלו והופלו בממשלה הקודמת לזו שכיהנה, אך הפעם זה היה שונה.

כידוע, ההצבעה על חוק ישראל היום הייתה הגורם המרכזי להפלת הממשלה הקודמת, לאחר שגורמים בקואליציה חברו יחד נגד ראש הממשלה. בכך הבהירו יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, ציפי לבני, נפתלי בנט ואיילת שקד לראש הממשלה שהוא נמצא בשיאו של פוטש מתוך הממשלה. כשלושה שבועות לאחר ההצבעה הכריז ראש הממשלה על הקדמת הבחירות. בסרטון הבא אפשר לראות מה שניתן לכנות "רגע ההתפכחות" של נתניהו. הוא רץ כדי להספיק את ההצבעה, משמע אינו מודע למפלה הצפויה, וניתן לראות את גודל הפתעתו כשהוא ממלמל, כפי הנראה, "בושה".

 

 

כל ארבעת הגורמים מהקואליציה שחברו יחד ב'חוק ישראל היום' זכו אז, וכך גם לאורך תקופת הבחירות ולמעשה עד היום, לחיבוק עצום מצד התקשורת ובעיקר מ"ידיעות אחרונות" ואתר ynet. נוני מוזס, אחד האנשים החזקים בישראל שאיננו מדבר לציבור ובקושי נראה, מפגין דומיננטיות והשפעה עצומים בפוליטיקה הישראלית.

חשוב לזכור מה סיכנו אותם פוליטיקאים עבור קידום אגרסיבי של חוק ישראל היום: יאיר לפיד היה שר אוצר שבידיו כוח עצום להמשיך ולשרת את ציבור בוחריו, שהצביעו לו למען קידום אג'נדה של חלוקת הנטל והורדת העומס ממעמד הביניים. לו היה נאמן למצביעיו, לא היה מסכן את הממשלה והיה ממשיך לקדם את התחייבויותיו דרך משרד האוצר ומשרדים אחרים שהיו באחריות מפלגתו. בנט ושקד הפכו לשרים לראשונה רק שנה וחצי קודם לכן, ולסיעתם בת 12 המנדטים הייתה השפעה עצומה בממשלה שאפשרה להם לקדם את מטרות בוחריהם, אך הם העדיפו לסכן את השפעתם בנושאים החשובים למפלגתם תמורת קידום חוק ישראל היום. גם לפיד וגם בנט ושקד בחרו לסכן את קיומה של ממשלה שבה היה להם כוח רב, כדי להיאבק על אינטרס של גורמי תקשורת ושמאל. איננו יודעים מדוע בדיוק עשו זאת, אך העובדה שזו רמת הסיכונים ממחישה את עוצמת האירוע ואת האפקטיביות של הכוח התקשורתי.

לאחר שחוק 'ישראל היום' גרם לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות, מערכת הבחירות הסוערת עמדה בסימן התקשורת נגד נתניהו. המאבק הזה נמשך לאחר הבחירות, והוא מהווה את הציר המרכזי של עימותים רבים בציבוריות הישראלית. הנחישות של התקשורת לשמר את ההגמוניה גורמת לה לעשות הכול כדי לפגוע בנתניהו, שבו היא רואה, בצדק, את המכשול העיקרי ואולי היחידי בדרכה לשימור כוחה. כך היא מפעילה לחץ בהצלחה רבה על מבקר המדינה, ומקדמת בעוצמה רבה את דו"חותיו השונים בדבר מעונות ראש הממשלה וטיסותיו. בימים אלו מפעילה התקשורת לחץ רב על היועמ"ש מנדלבליט.

קחו לדוגמה את אורי משגב מ'הארץ', שכתב: "אם היה בישראל תובע כללי עצמאי במשרה מלאה, הוא היה עושה את המוטל עליו בלא היסוס ובלי לפזול לצדדים. כרגע מתחזקת התחושה המצערת, שאין הבדל ממשי בין היועץ המשפטי מנדלבליט לחצרנית הראשית מירי רגב: שניהם בסופו של דבר מסייעים ליצירת מסך עשן ורעש לבן, בשירות הקיסר הנחקר". משגב לא לבד. מסר מרכזי בתקשורת מאז מינויו של היועמ"ש מנדלבליט הוא שחקירת נתניהו היא "המבחן האמיתי" שלו, כלשונה של כותרת ב'מעריב'. השאלה "האם יהיה לו אומץ להתייצב מול נתניהו", מופנית לעברו ללא הרף.

מירי רגב צודקת

סוגיית "התאגיד" היא חזרה על אותו תרחיש, כשהפעם השחקנים הראשיים הם בנט ושקד. לפיד ולבני נמצאים באופוזיציה, וליברמן, שהצטרף לקואליציה לפני זמן קצר, שומר על שתיקה. למרות זאת, בנט ושקד התגייסו באופן מיוחד כדי להיאבק על שימור ההגמוניה התקשורתית של השמאל. חשוב להבין: ההתנגשות היא לא בין הליכוד ובין הבית היהודי, שכן רוב חברי סיעת הבית היהודי ובוחריה אינם שותפים לעמדתם של שני בכירי המפלגה. נפתלי בנט הוא זה שמנסה לגרור את חברי הבית היהודי לתוך מלחמה לא להם. הבית היהודי ותומכיו הפכו שלא בטובתם לקרבנות המאבק על שליטת השמאל בתקשורת.

גם הם וגם אחרים במחנה הימין, כולל בליכוד, מגלים חוסר הבנה משווע של שדה הקרב; המאבק על ההגמוניה התקשורתית הוא החזית המרכזית שבין ימין לשמאל.

הדברים שאמרה השרה מירי רגב בישיבת הממשלה וגרמו לסערה בכוס התה התקשורתי, הם דווקא מדויקים ביותר:

לא יכול להיות שנקים תאגיד ולא נשלוט בו. לשר התקשורת יש אחריות אבל לא סמכות. אנחנו משלמים את הכסף אבל אין לנו יכולת לשלוט על שום דבר. זה יהיה כמו גלי צה"ל.

ביחס לאידאל חסר הסיכוי של "שידור ציבורי אובייקטיבי" ברור שהדברים נשמעים רע, אך ביחס לשידור הציבורי במציאות הישראלית אלה דברים מדויקים ביותר. כשהשידור נשלט באופן מוחלט על ידי השמאל, אין טעם להקים משהו חדש אם אי אפשר לשנות בו דבר. מדוע שממשלת ימין תזרים כספים ומשאבים ציבוריים כדי לשמר את השליטה השמאלנית בתקשורת? צריך להיות תמים או דמגוגי במיוחד כדי לא להבין שרגב צודקת.

השולט בשידור שולט בהר

המאבק על התאגיד שהגיע לשיאו בשבוע שעבר הוא בעל משמעות עצומה; מדובר במאמץ של השמאל לשמור על ההגמוניה הדורסנית שלו בחברה שבה הוא הפך למיעוט. ובמאבק לשימור הכוח אין פשרות: מכרז להפעלת ערוץ הכנסת, חובות ערוץ 10, עתידו של התאגיד ושאלת קיומה של גלי צה"ל – אלה סוגיות שונות מאוד ברמה הפרקטית, אך עבור השמאל מדובר בחלק מאותו מאבק כולל. לכן הוא גם מלווה כל אחד מהדיונים הללו באותה רטוריקה קבועה של "השתקה" ו"דמוקרטיה".

חוסר ההבנה של הימין לגבי חשיבות המערכה ומשמעויותיה לסוגיות אחרות (יהודה ושומרון, שליטת בג"ץ וכל תחום אחר שתעלו בדעתכם) הוא הכשל העמוק ביותר שניתן להעלות על הדעת. המחזה של שרים בליכוד ובבית היהודי הנלחמים עבור ההגמוניה ונגד השקפת עולמם, הוא מחזה אבסורד ברמה הגבוהה ביותר. כפי שהראיתי בדוגמאות הספורות שבראשית המאמר, התקשורת היא זו שמאפשרת כפיית סדר יום פוליטי בישראל; היא מלכת ההגמוניות, ומי שפועל להמשך קיומה מקדם את סדר היום של השמאל.

ניר גונטז', איש שמאל קיצוני הכותב ב'הארץ', פרסם לפני ימים אחדים פוסט מוזר שבו הוא קורא לימין לסייע לשמאל בהפלת נתניהו. בין היתר הוא כותב כך:

חברי בימין, חבל ההצלה בידכם. כן. כדי לעשות את זה תצטרכו, מבחינה פוליטית, לשתף פעולה עם השמאל ועם אחינו הערבים הישראלים. אל תדאגו. אף אחד לא באמת מאיים עליכם. תעשו את זה כל עוד הרצוג בראשות העבודה. הוא לא ינצח בבחירות, גם לו ירוץ מול חרגול. תעזרו לכולם כאן לחזור לשפיות. זו השעה.

כשישלים נתניהו את מהלכיו בתקשורת זה יהיה מאוחר מדי ובלתי אפשרי. גם כעת זה קשה מול ישראל היום. אבל עכשיו זה עוד אפשרי. עוד רגע הוא כבר ברלוסקוני או פוטין. אל תתנו לזה לקרות.

הפניקה של גונטאז' ממחישה את גודל השעה. לראשונה מאז קום המדינה החלה להסתמן אפשרות ממשית שהקהל השבוי של התקשורת יזכה לעצמאות אמיתית, לחופש מאינדוקטרינציה וליכולת לבסס ולקדם תפיסות עולם חלופיות בשיח הציבורי. מזה השמאל והתקשורת חוששים יותר מכול. הקריאה של גונטז' לימין היא פתטית, אך פתטית הרבה יותר היא העובדה שקריאתו נענית ברצון על ידי בכירים בימין.

האם בימין מעוניינים בהמשך הצגתם כהזויים, ובהצגת המתנחלים כמטורפים שמסבכים את כולם בהזיות משיחיות? האם בימין רוצים להמשיך להציג כל יוזמה למיתון האקטיביזם המשפטי כסכנה לדמוקרטיה? האם אנו מרוצים מהמצב שבו כל סרטון של 'בצלם' הופך לפיגוע אסטרטגי רב־נפגעים?

מכיוון שהתקשורת היא מאחז אסטרטגי של השמאל, כישלון הימין בפעולה מאוחדת לפירוק ההגמוניה הוא חמור ביותר. במובנים רבים, חציית הקווים בנושא הזה חמורה יותר מחציית קווים בנושאים כמו ארץ ישראל ועליונות בתי המשפט. הסיבה פשוטה: מי ששולט בשידור, שולט בהר. די לזכור את האתרוג של אריאל שרון בתקופת ההתנתקות כדי להבין עד כמה ההגמוניה התקשורתית היא קריטית ואסטרטגית. בסוגיה הזו, חלק מהימין מאכזב בגדול. אל תחשבו שלא יהיה לזה מחיר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

    1. יפה כתבת משה איפרגן ויפה עמדת במצופה ממך (ככותב ב"מידה" הצפוי עד כאב, וכאיש ליכוד- בל נשכח זאת).
      "ידיעות אחרונות" אינו "שמאל" בלבד כשם ש"ישראל היום" אינו "ימין". הדברים מורכבים יותר. ב"ידיעות אחרונות" באות לידי ביטוי עמדות "ימניות" רבות (פרי עטם של בן-דרור ימיני, חגי סגל, חנוך דאום ויועז הנדל הקבועים כמו גדעון סער ואביגדור ליברמן בהזמנויות שונות- שמא אינם "ימין כשר" מבחינת איפרגן), בעוד "ישראל היום" אינו "ימין" עקבי כי אם "נתניהו" עקבי בו סדר העדיפויות הינו "נתניהו", "ליכוד", "ימין". הדבר ברור וגלוי לעיני כל, ללא שום ניסיון הסוואה. "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" (מירי רגב) והמוכר פחות "אני צריך עיתון. אם יהיה לי עיתון, אוכל לנצח בבחירות" (בנימין נתניהו לאחר בחירות 2006), ואין צורך להכביר במילים נוספות. טוב עושים ארדן וגמליאל, וכמוהם חושבת מן החוץ גם לימור לבנת (אשר מבינים גם מבינים לאן מובילים הדברים, ואשר גם הם "ימין", ואינם זקוקים לאישורו של איפרגן, נתניהו ו"מידה")

    2. חגי סגל ויועז הנדל הם לא בדיוק בעלי דעות "ימניות": הם שכירי מקלדת של השמאל, המבטאים עמדות "ימניות" להסוואת ההתגוללות הקבועה על הליכוד ועל נתניהו. ההתחזות שלהם לתומכי המחנה הדתי-לאומי נועדה לבלבל את תומכי הימין התמימים ולהלעיט אותם בדברי הַשְׂנָאָה של הליכוד ושל מנהיגו, וזאת כדי לגרום לדה-לגיטימציה של המפלגה העיקרית ושל המנהיג העיקרי שיכולים להקים ממשלה לאומית:

      http://www.inn.co.il/News/News.aspx/284277

      http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/1473

      http://glz.co.il/1087-21892-HE/Galatz.aspx

  1. חוששני שמלחמת בנט ושקד בעד מוזס והתקשורת השמאלנית היא במסגרת מלחמתם האישית נגד נתניהו. (גם לנתניהו יש בכך חלק). התקשורת השמאלנית מנצלת אותם כאידיוטים שימושיים נגד ביבי, ועל הדרך זה פוגע גם בימין. (אני עד היום לא שוכנעתי ששניהם באמת ימין הם מתרחקים ככל האפשר מכל מאבק ימני רציני. מה שמדויק יותר לומר הוא ששניהם באמת: בנט לראשות הממשלה בכל מחיר ובמהירות האפשרית, ושקד נושאת כליו, התבטאויותיהם הימניות הינן עד היום רק מס שפתיים למאזיניהם הימניים).

  2. מדינת ישראל ותושביה היהודים (אלו שאינם מתביישים ביהדותם ואינם נלחמים בה), זקוקים לשמאל.
    בכל זאת, השמאל, מטורלל וטיפש ככל שיהיה, מאט את התקדמות והתפתחות הימין לקצב בריא יותר משהיה לולא השמאל. מדינת ישראל נבנתה לא ביום אחד, אלא במשך זמן רב, תוך כדי התנגדות מבפנים ומבחוץ, התנגדות שהקשתה על הקמת המדינה והתפתחותה. ובכל זאת הגענו לאן שהגענו ועל כך יש לברך.
    בנוסף, לפעמים דוקא השמאל עושה את מה שהימין לא עושה, וזה לבשר לעם ישראל בשורות טובות ומשמחות (כמו למשל הדיווחים של 'שלום עכשיו' על התרחבות ההתיישבות היהודית ביו"ש).

  3. בנט והשקדיה התחבאו ביום ההצבעה על החוק של העיתון" ישראל היום" מהסיבה הפשוטה ..הבוס של העיתון "ישראל היום" שלדון אדלסון קנה חודש קודם ההצבעה את העיתון של מצביעי הבית היהודי העיתון "מקור ראשון" שעמד להיסגר עקב קשיים כלכליים .. כדי לא להרגיז את בעל הבית החדש של עיתון מצביעי הבית היהודי העיתון מקור ראשון שני המשרתים של נוני מוזס עבורו חוקקו את החוק התחבאו בעוד חבריהם בבית היהודי הצביעו נגד … גם הם ידעו שאי אשר לבגוד בעיתון שלהם ובבעל הבית של העיתון שלהם …

  4. מה שאותי מדהים זה איך הציבור לא צועק נגד הביזבוז המטורף הזה של 7 מילארד שח בעשור על שידור שאף אחד לא ממש רואה וכל תכליתו הוא סידור עבודה לעיתונאים סוג ב'. עם רייטינג ממוצע של כ 5 אחוז יוצא מצב שהמדינה משקיעה כ 300 ש"ח בחודש!! על כל אדם שרואה את ערוץ 1 (כ 60 מיליון שח עלות מול כ 200 אלף צופים) וזה הטירוף הגדול. האם אתם מכירים אדם שאם יגידו לו שבמקום לראות ערוץ 1 ישלחו לו כל שנה 3600 ש"ח והוא יגיד לא תודה אני מעדיף שהערוץ ישאר???? כל משפחה בישראל משלמת כ 350 ש"ח כל שנה (בערך עלות שנתית של קו טלפון סלולר) על קיום הערוץ הזה. זה הגיוני?? ונראה שלאף אחד לא אכפת מזה ורק טוחנים כל היום כמה פוגעים פה בחופש העיתונות שמדובר בערוץ שעלה לאוויר לפני 60 שנים שלא היה כלום והיום בעולם של עשרות ערוצי תקשורת (טלוויזיה, עיתונים, אתרי אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, בלוגים . . ) הוא מיותר לחלוטין.

  5. אני לא רואה ביכלל את התיקשורת הישראלית.גם לא שומעת רדיו.הם כולם שמאל.ולא סתם.התאגיד שיפתח יהיה בדיוק אותו דבר.כי זה לא מעניין את נתניהו השמאלן.נתניהו מממש בפועל את מצע מרץ.המצע של עאלק התיקשורת הישראלית.רוב עצום של הציבור הוא מאוד לאומי -תיראו איזה אבסורד. וציבור זה, נקעו נפשו ממחדל זה של הימין המזויף. הוא בא לידי ביטוי באתרים האלטרנטיבים.הם לא פיתרון. לא יכול להיות שדעת הקהל האמיתית הזו ,של המון זה,תועלם משמי המדייה.החוצפה של נתניהו עוברת כל גבול.מלא כספים חדרו לתוך מערכות השילטון . של כל ארגוני הביון-הקטארי המיצרי הסעודי הדובאי הארופי האמריקאי.באשמת אהרון ברק, שהפך עצמו לסכנה אדירה ,למדינת ישראל.אי אפשר יותר להמשיך בדרכו של זה .כמו שאי אפשר להמשיך באפלייה בין דם לדם. של העולם החרדי .שניהם סקטוריאלים ולא מייצגים את ההמון הישראלי.מנתניהו אין תיקווה.הוא בחיים לא יעלה ערוצים לאומיים. הוא כניראה מתוכנת על ידי הביון האמריקאי. כמו הרבה אחרים.הוא מציית להם. כל צורת חשיבתו אמריקאית במקום שתהיה ישראלית עיברית. הוא כל הזמן נושא עיניו החוצה במקום לפתור בעיות בבית. פשוט לא להאמין. הוא עכשיו רוצה להקים אוניברסיטה ערבית . והזרמת 15 מיליארד מכספי כולנו לערביי ישראל. על הלאומים הוא דורך ,ממש כמו המימסד השמאלי והחרדי האנטי לאומיים.הלאומיים צריכים ליפעול ולא לישתוק. העם ההמון זועם וכואב וכועס. מרגיש מרומה.
    תיקשורת היא אלמנט חשוב, מאין כמותו בחיי מדינה.מי ששולט בה שולט במדינה. לא סתם הליכוד הפך מרץ. הפך את השמאל הרדיקל לצדיקים. יחד עם הרעיון החרדי. הליכוד מיזמן שמאלני רדיקלי קיצוני ופרו חרדי.נתניינהו סוגד לכח לא מעניין אותו לא מוסר ולא צדק. לעצמו וליקירי האליטות הקים בונקר אטומי. ועכשיו ארפורס.מה לנו ולסטנדרטים האמריקיים הבזבזנים. וביכלל כל הכסף והסיוע האמריקאי ילך להשחתה הזו.של, אליטות הבגידה הישראליות. זה להפך.יחליש אותנו עוד יותר.כי האליטות יהיו כל כך מסואבות שיגרמו לאובדנו של עם ישראל.כל צורת החשיבה האמריקאית של נתניהו ,עדיף לה להישאר באמריקה.פה זה ארץ ישראל העיברית. לדעתי אנחנו חייבים להיתנתק מאמריקה ומדרכם של יהודי אמריקה. ואגב גם מהתלמוד.לצעוד לדרך חדשנית עיברית שורשית .שתקים לתחיה את העיבריות העתיקה היפה להלל של עם ישראל.הפרופורציה צריכה להישתנות.כל הפרספקטיבה המרחבית שלנו צריכה לעבור מהפך.

    1. השיטות השקופות של מטקבקי הקרן החדשה לישראל: להציג את נתניהו כאויב המחנה הלאומי. הרי אנשי "מחנה השלום" שטופי המוח ממילא כבר שונאים אותו יותר משהם שונאים את אבו-מאזן, עכשיו רק צריך להשניא אותו על אנשי המחנה הלאומי, ואז לגשת לאוסלו ג'.

  6. נתניהו נהנה מהתקשורת ה"שמאלנית" – כי כל עוד תקשורת מציגה את נתניהו כימין
    ואת בוז'י/ שלי/ לבני/ עמיר פרץ… כאלטרנטיבות לנתניהו אז נתניהו יכול להיות רגוע.

    ברגע שהתקשורת תהיה מאוזנת ותתחיל לשאול את נתניהו שאלות אמיתיות כמו למה הוא מקפיא את הבנייה בירושלים ובפרברים המזרחיים של גוש דן (מה שנקרא מערב השומרון) דבר שמוביל בהכרח לעליית מחירי הדיור אז נתניהו יהיה בבעייה.

    ברגע שהתקשורת תאתגר את נתניהו למה מוסלמים הורסים עתיקות בהר הבית ומשחקים עליו כדורגל ומיהודים נמנעת העלייה אז נתניהו יהיה בבעייה.

    ברגע שהתקשורת תשאל למה ישראל מכניסה מלט לעזה כשהחמאס לא מתבייש לספר בטלויזיה שלו שהוא מחרים חלק ניכר ממנה לצורך בניית המנהרות אז נתניהו יהיה בבעיה.

    ברגע שהתקשורת תשאל כמה מבנים לא חוקיים נהרסו במגזר הערבי בישראל/ביו"ש אז נתניהו יהיה בבעייה.

    ברגע שהתקשורת תשאל למה ממשיכים באזור המרכז להשכיר ב5 שקלים לדונם לשנה שדות חיטה לקיבוצים ולמושבים ולא משווקים את הקרקעות הנ"ל לטובת בנייה לזוגות צעירים – הרי מדובר בחוזים המתחדשים אחת לתקופה ואף אחד לא חייב להמשיך לחדש להם אותם אז נתניהו יהיה בבעייה.

    ברגע שהתקשורת תשאל למה הפלסטינים לא משלמים על החשמל שלהם אז נתניהו יהיה בבעיה.

  7. שוב אתה מציג עובדות נחמדות ושוב אתה מגיע למסקנות הזויות.

    התקשורת נשלטת על ידי השמאל? סבבה, תתחיל להפריט. יש את ראש הממשלה שהוא במקרה גם שר התקשורת, אז שיתן מכרזים לכל מה שזז תחת פני השמש להקים תחנות עצמאיות. אם באמת העם ימני כפי שאתה גורס אז האופן טבעי הדברים הללו יתחוללו. כיוון שאתה מתנהל כשופר אתה טוען שנתניהו צריך להתערב במכרזים כדי שהם יתנו במה למדיה ממשלתית נשלטת על ידי הממשל באופן אבסולוטי, או כפי שניסחת זאת" "מדוע שממשלת ימין תזרים כספים ומשאבים ציבוריים כדי לשמר את השליטה השמאלנית בתקשורת? צריך להיות תמים או דמגוגי במיוחד כדי לא להבין שרגב צודקת.".
    לא! זה ממש לא המסקנה הראויה! הממשלה צריכה לשלוט על כלי תקשורת ציבורי וממלכתי שישמש כשופר שלה? ומה עם כספי המיסים שמגיעים מהשמאל? הם לא קונים זמן שידור? החשובה שאתה מציג פה היא בלתי דמוקרטית בעליל, לא יותר מהשמאל בתקשורת שאתה מדבר עליו. אתה רב איתם על שליטה על מקורות המידע ולא על הצורך להפריט אותה ולהפוך אותה לחופשית באמת. לא פותרים עיוות אחד על ידי יצירת עיוות אחר.

  8. לימין יש סיפור "סכין בגב", לפיה הכל היה בסדר לולא התקשורת ומערכת המשפט שכובלות את ידיו.
    לגבי מערכת המשפט- קטונתי.
    לגבי התקשורת- זו בדיה.
    למשל, המשפט הבא:
    "התקשורת, שמצליחה לגרור שוב ושוב את המערכת הפוליטית והמשפטית בישראל לסחרור. במרבית הנושאים הללו, הקונצנזוס הלאומי נמצא רחוק למדי מהעמדות שמובילה התקשורת."

    עכשיו, אם התקשורת משפיעה- כיצד זה שהקונצנזוס לא זז לכיוונה? איך הימין בכלל זוכה בבחירות? ואם התקשורת אכן מנותקת-מדוע המערכת הפוליטית מסתחררת בגללה? הרי הפוליטיקאי תלוי בבוחרים, ובמידה פחותה- בתורמים.

    מיקרה הבוחן שמוזכר שוב ושוב הוא ההתנתקות. ובכן-
    – לו ביבי היה רואה טעם בשליטה בחלק מהרצועה, מי הפריע לו לעשות כן אחרי "צוק איתן"? התקשורת?!
    אמור מעתה-ביבי עצמו דוקא מאמין שעדיף לישראל להיות מחוץ לרצועה.
    – אני תמכתי בהתנתקות. לא בגלל התקשורת, אלא בגלל מה שראיתי בעיני בגוש קטיף.

    הימין צריך להבין שרוב העם אינו שוטה של התקשורת, אלא פשוט פרגמטי.
    הניסיון להפסיק בכוח "שטיפת מוח" שמאלנית (שלא באמת עובדת) ייתקל באדישות או התנגדות של הציבור.

    1. אוסף של שטויות הציבור בישראל באמת עמיד אבל עם תקשורת מאוזנת העמדות שלו הרבה יותר ימניות ומושכלות. השמאל משחק על הרגש ועל ההזדהות ועורך בעזרתם מניפולציות. בשדה השכל וההיגיון שהיה מתאפשר בדיון פתוח בכלי תקשורת מאוזנים. השמאל היה מאבד את הקהל שלו מאד מהר. זה כבר התחיל לקרות בקום הרשתות החברתיות.
      ולשאלתך, כן התקשורת בשילוב שמאלנים שמפעילים לחץ מחול בשילוב מערכת המשפט שהתקשורת עובדת איתה בסינרגיה. הם לא היו נותנים לנתניהו לעשות שום דבר.
      ה-״פרגמטיזם״ שאתה מדבר עליו הוא בדיוק השקר התקשורתי שמציג תמונת מציאות מעוותת וכמעט חד צדדית. הציבור בישראל מקבל את העובדות המוטות האלו ולמרות זאת מחזיק מעמד יפה. זה לא אומר שזרם העובדות לא היה יכול להיות הרבה יותר טוב ותואם מציאות. אם כמו שאתה אומר התקשורת לא משנה כלום, למה השמאל נלחם עליה בשיניים ? קיצר כותב המאמר צודק ואתה טועה.

  9. תזכירו לי איזו מפלגה ביצעה את ההתנתקות כי לרגע שכחתי, גם מי היה שר האוצר באותה תקופה שהצביע בעד? מי רצה (ועודנו רוצה) להכניס את המחנה הציוני כשותפה בממשלתו ודיבר על שתי מדינות לשני עמים? לא זוכר פשוט?
    יפה שגם מירי רגב מוזכרת כאן בכתבה כי שכחנו מי הייתה דוברת צה"ל שדיבררה את ההתנתקות וחיפשה שריון אצל אהוד ברק..

    http://www.srugim.co.il/155219-%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%93%D7%9C%D7%99%D7%A7-%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%93%D7%95%D7%9E

  10. עד מתי הימין יתרפס בפני חלאות השמאל הקיצוני האנטי דמוקרטי? למה אני כאזרח ממוצע עם דעות מתונות לא יכול לקבל אינפורמציה חדשותית לא מעוותת אם זה מיונית לוי והגבות או מגיא זוהר המאנפף הצדקן. אין מדינה בעולם שכל כך הרבה אנשים בה מרגישים כל כך הרבה עוינות כלפי התקשורת.

  11. יפה כתבת: "כידוע, ההצבעה על חוק ישראל היום הייתה הגורם המרכזי להפלת הממשלה הקודמת, לאחר שגורמים בקואליציה חברו יחד נגד ראש הממשלה"
    וגם: "שחוק 'ישראל היום' גרם לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות".
    איזה כיף להיות המדינה היחידה בעולם שראש הממשלה עובד בעבור עיתון

  12. הבעיה שנתניהו לא רוצה תקשורת ימנית אלא תקשורת שמתחנפת לנתניהו…

  13. לליברל קורא "מידה":
    רוב האישים שהזכרת הם אכן ימין 'כשר', או ימין בפועל, אולם הם כותבים מאמרי דעה. מאמר דעה ממוסגר זו טריטוריה שניתן לפסוח עליה בקלילות. לעומת זאת, אין לקורא שליטה אם שר החוץ המצרי שמצהיר על התחשבות בצרכי הביטחון של ישראל נדחק לעמוד 17 למטה, ולעומת זאת פוליטיקאי אירופי בינוני שזורק איזה גידוף אנטי-ישראלי מוצג בכותרת משנה בעמוד הראשון כאורים ותומים. הקורא מקבל את הרושם שישראל (בגלל נתניהו, כמובן) צועדת אל מחוזות הבידוד המדיני, וזו רק דוגמא קטנה אחת מתוך שלל המניפולציות הגסות והמעודנות שיש בכוחו של עיתון לבצע כדי לחזק או לייצר מגמה בדעת הקהל.

  14. תנוח דעתך. העוצמה של התקשורת איננה כה גדולה כפי שנוטים ליחס לה. השפעתה ניכרת כיוון שניתן לצפות בה כמו קצף על פני המים. אבל זרמי העומק הגדולים כגון השליטה בחינוך ובאקדמיה, השליטה במערכת המשפטפחות מורגשים אף על פי שחשיבותם גבוהה יותר. השפעת התקשורת היא בעיקרה קצרת טווח וניתן לשנות את כיוונה במהירות ומכאן חשיבותה. השליטה בתקשורת החובה על מנת לאפשר שינויים במערכות החשובות באמת בחינוך בכלכלה ובמשפט כמעין כח חלוץ הנשלח כדי לפתוח ציר לתנועה של עיקר הצבא הבא בעקבותיו

  15. צודק.השמאל מנסה להפיל את הימין שנבחר בצורה דמוקרטית דרך השתלטות על ערוצי התקשורת.מה שבנט ושקד הצעירים לא הפנימו.