כך מתדלק השמאל הרדיקלי בארה"ב את מלחמות הגזע

שוב פרצה סערה סביב ירי של שוטרים בשחורים, הפעם במילווקי. בשנים האחרונות האירועים הללו חוזרים על עצמם שוב ושוב. מדוע זה קורה? מה גורם לתופעה ולסערה שהיא מחוללת? וגם: איך זה צפוי להשפיע על הבחירות הקרובות לנשיאות?

ברור למדי שקיימת גזענות, גם במחלקות משטרה. צריך להודות שחלק ממקרי הירי קשה להסביר אחרת. ברור גם שישנם שוטרים גזענים ולא מקצועיים שמנצלים את כוחם לרעה, ושישנן מחלקות משטרתיות שקיימות בהן נורמות גזעניות. אבל גזענות תמיד הייתה, ובשנים האחרונות היא רק נחלשה. אז מדוע הסיפור הזה התפוצץ דווקא עכשיו? גזענות לבדה איננה מסבירה את התופעה.

גורם חשוב נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא הסכנה הגדולה ששוטרים בארה"ב נמצאים בה, ובשיעור לא פרופורציונלי בריכוזי אוכלוסייה שחורים. ב־2014 למשל, נורו ונהרגו חמישים שוטרים ברחבי ארה"ב. הרבה יותר מסוכן להיות שוטר באזורים מסוימים בארה"ב מאשר להיות חייל ישראלי ביהודה ושומרון. השוטרים נמצאים בסכנה של ממש, ומתנהגים בהתאם. אבל למען האמת גם זה לא חדש, מה גם שרמות הפשיעה יורדות בעקביות מאז שנות התשעים. יחסית לתקופות קודמות, הרבה פחות מסוכן היום להיות שוטר.

מה שהשתנה וניפח את התופעה ואת המחאה שבעקבותיה, הוא הצטרפותם של שני גורמים נוספים למשוואה: ציפיות לא מציאותיות בנוגע לשימוש בכוח, וקיומן של מצלמות בכל מקום. בעקבות תהליכים של משפטיזציית יתר, הוראות פתיחה באש נתפסות פחות כעניין של קומון־סנס והפעלת שכל ישר, ויותר כעניין לדקדוק משפטי. כידוע, תהליכים דומים מתרחשים בישראל, ואף בצבא האמריקני. אך בעוד שבארץ מתקיים שיח ציבורי סביב הנושא ובעקבותיו ישנה מחאה על כך, בארה"ב, שבה מרבית האוכלוסייה איננה מתגייסת ואף לא מכירה מישהו שהתגייס, וזירת הקרב מוכרת בעיקר מסרטים, הנושא לא מדובר בהקשר הצבאי. כך נוצר עומס של ציפיות לא מציאותיות משוטרים לאיפוק במצבי לחץ.

לצד הגורם הזה, הסיבה המרכזית להתפוצצות החוזרת והנשנית של אירועים אלה היא טכנולוגית. המצלמות נמצאות בכל מקום ובכל טלפון נייד, וכל מעשה מתועד. ברבות מהניידות המשטרתיות בארה"ב מותקנת מצלמה וחלק מהשוטרים נושאים כזו גם על גופם, והיא מתעדת כל פעילות שלהם. אלימות משטרתית הייתה כמובן גם בעבר, אך אז לא היה לה תיעוד מפליל. כיום, לעומת זאת, הסרטונים מתפשטים במהירות ברשתות החברתיות, וכל אירוע מגיע מיד לכותרות ברחבי ארצות הברית ומחולל סערה.

מצעד המדוכאים

ובכל זאת, עדיין היה ניתן לראות במקרים הללו תופעה חמורה אך נקודתית, שמעידה יותר על רמת המקצועיות של שוטרי ארה"ב מאשר על החברה האמריקנית בכללה. אלא שבשיח התרבותי האמריקני כיום, המקרים הללו מתפרשים כעוד ביטוי של גזענות מוסדית ושיטתית. אחרי שנים של הטפה באוניברסיטאות, בתרבות ובתקשורת, תיאוריות מסוימות של גזע ומגדר חלחלו לאווירה התרבותית והן משפיעות על השיח הציבורי.

שני מושגים מובילים מהתיאוריות הללו הם הִצטלביוּת (Intersectionality) ופריבילגיה. התיאוריה (למשל כאן וכאן) טוענת שבחברה המערבית ישנן קבוצות מדכאות וקבוצות מדוכאות. גברים מדכאים נשים, לבנים מדכאים שחורים, הטרוסקסואלים מדכאים הומוסקסואלים, מערביים מדכאים לא מערביים. דיכויים שונים מצטרפים זה לזה, כך שהמדוכאת ביותר תהיה, למשל, לסבית שחורה, שמצבה קשה יותר משל סתם שחור, אישה או גבר הומוסקסואל.

ביטוי תקשורתי מובהק לתפיסה הזו הוא השיח לא רק על "האישה הראשונה שעשתה כך וכך", אלא גם "האישה השחורה, הטרנסג'נדרית וכו' הראשונה שעשתה כך וכך". הוגי התיאוריה נדרשים להסברים מתוחכמים לכך שגברים שחורים סובלים מאלימות משטרתית יותר מנשים שחורות, שהרי לכאורה נשים שחורות אמורות להיות המדוכאות ביותר. מנגד, המדכאים ביותר הם גברים לבנים הטרוסקסואלים.

אחת ההשלכות של התיאוריות הללו היא שמכיוון שכל הדיכויים משתרגים זה בזה כחלק ממערכת שלמה של דיכוי, אי אפשר להילחם רק בסוג אחד של דיכוי. כך, אי אפשר להילחם בדיכוי על בסיס מגדרי מבלי להילחם בדיכוי על בסיס גזע או בדיכוי קולוניאליסטי. לכן, פמיניסטיות או פעילים אפרו־אמריקנים, למשל, חייבים להתנגד לדיכוי הפלסטינים על ידי ישראל. גישה זו נמצאת ברקע עמדתה האנטי־ישראלית החריפה של תנועת Black Lives Matter. תיאוריות אלו שייכות לשמאל הפוליטי, אבל נוכחותן בתקשורת ובתרבות המיינסטרים גבוהה מאוד.

לפי התיאוריות הללו, עצם היותו של אדם גבר או לבן מעניק לו פריביליגיה, כלומר את יתרון המדכא על המדוכא. הדיכוי נתפס כמובנה בחברה וכשזור בחיי היום יום גם בדברים קטנים (למשל, במושג המיקרואגרסיות). המדכאים מדכאים גם כשאינם מתכוונים או אף מודעים לכך. עצם ההנאה מהפריבילגיה שלהם, מהיותם לבנים/גברים וכך הלאה, היא חלק מהדיכוי. כך גם המדוכאים מדוכאים לא רק כששוטר יורה בהם, אלא בכל פעם שמישהו, אפילו שלא במודע, מתייחס אליהם באופן שונה בגלל זהותם. גם דיכוי בוטה של יחידים, כמו במקרי אלימות משטרתית, הוא תולדה של דיכוי מוסדי ששותפים לו המדכאים כולם ולא רק מי שלחץ על ההדק.

זאת אומרת: הדיכוי הוא אוטומטי, לא רצוני, ובעל השלכות מרחיקות לכת. כל גבר לבן מוגדר אוטומטית כמדכא ונושא באחריות המוסרית לכך, וגם אין באמת ביכולתו להפסיק זאת. לאישה לבנה יש לפחות את הנחמה המוסרית שבלהיות מדוכאת בעצמה, אך גבר לבן הוא מדכא בלבד. הוא לעולם לא יוכל באמת להבין מדוכא שהרי לא חווה דיכוי בעצמו, ולכן גם אין לו זכות דיבור בעניין. בגישה כזו, מה בדיוק אמור הגבר הלבן לעשות עם עצמו?

פתרון אחד הוא להתנצל, וכך אכן עושים לבנים צעירים רבים, החשים אשמים בדיכוי המוסדי של שחורים ונשים (בין היתר). פתרון אחר הוא לצרף לתמונה גם דיכוי מעמדי כלכלי, דבר שהיום לא נמצא כל־כך באופנה האקדמית, אך זכה לתחייה פוליטית מסוימת בחסות ברני סנדרס. ייתכן שחלק מהסיבה לכך שכה הרבה גברים לבנים, צעירים ומשכילים מחוגי השמאל נהו אחרי הסנטור היהודי מוורמונט, נעוץ בכך שהוא הסב את הדיון ממגדר וגזע למעמד כלכלי. הוא סבל מכך פוליטית בקרב השחורים וההיספנים, שתמכו בקלינטון בצורה גורפת. כזו גם הייתה הביקורת של חוגים מסוימים בשמאל האמריקני על חסידי סנדרס, שכונו Bernie bros, כאשר ה'bros' (המקביל ל"אחי" הישראלי, אך גם כינוי לגבר צעיר וגס רוח) הואשמו בשוביניזם ובמיזוגניה.

השבט הלבן מתכנס

אך קיימת גם תגובה אחרת למתקפה התרבותית הזו על הגברים הלבנים, בייחוד אצל המבוגרים יותר שגדלו על יחס אחר לנושאי גזע ומגדר, ושחלקם עוד זוכרים בערגה תקופות פחות שוויוניות. במהלך ההיסטוריה האמריקנית נתפס הגבר הלבן כדמות ברירת המחדל, האדם הכל־אמריקני, כשכל השאר נתפסים כקבוצות מיעוט בעלות אינטרסים סקטוריאליים. זוהי בדיוק כוונת התיאורטיקנים של המגדר כשהם מדברים על גזענות מוסדית. אך בעקבות המתקפה התרבותית עליהם ושחיקת הדומיננטיות הפוליטית, התרבותית והדמוגרפית שלהם, חלק מהגברים הלבנים מרגישים מאוימים ומפסיקים לראות עצמם כמייצגי העם האמריקני, אלא כקבוצת מיעוט עם אינטרסים סקטוריאליים שהם צריכים להגן עליהם.

אם עד עכשיו השיקול הפוליטי המנחה בהצבעה בבחירות היה אידאולוגי, מעתה ההגנה על אינטרסים מגזריים תופסת מקום מרכזי. מה עוד שגברים לבנים מבוגרים כבר לא ממש חוגגים. השכר הממוצע שלהם יורד ואחוזי התמותה שלהם עולים, במידה רבה כתוצאה מהתאבדות והתמכרויות, בזמן שאחוזי התמותה של המיעוטים יורדים. לך תספר למובטל מפנסילבניה שהמפעל שלו עבר למקסיקו ושבקושי מצליח לשלם את המשכנתא, שהוא מדכא בעל פריבילגיה.

לכן הם מחפשים מועמד שיגן על האינטרסים שלהם, כמו מניעת הגירה היספנית לארה"ב כדי לשמור על משקלם הדמוגרפי. הם מחפשים מישהו שינופף בזהות שלהם מבלי להתנצל. והאדם הזה הוא דונלד טראמפ, גבר לבן שלא מתנצל על שום דבר, בטח שלא על היותו גבר לבן. הגרעין הקשה של תומכיו מגיע בדיוק מהקבוצה הזאת, גברים לבנים בגיל העמידה.

מסיבה זו, "מלחמות גזע" והאשמות כלפי הציבור הלבן על גזענות דווקא טובות לטראמפ. הבעיה שלו היא אחרת. הקבוצה הדמוגרפית הזו, שדומיננטית בפריימריז הרפובליקניים, קטנה הרבה יותר ביחס לכלל האוכלוסייה. צעירים ונשים אינם מרבים לתמוך בטראמפ, ושחורים והיספנים כמעט לא מצביעים לו. מבחינה דמוגרפית זה מציב אותו במקום לא טוב בבחירות הכלליות.

ייתכן בהחלט שחששותיהם של הגברים הלבנים נכונים. כבר מאוחר מדי, הם איבדו את אמריקה.