האם ישראל יכולה לסמוך על דונלד טראמפ?

מאז דרך כוכבו הפוליטי של דונלד טראמפ, הוא הספיק להפר הרבה מוסכמות של הפוליטיקה האמריקנית ולהשאיר את צופיו מבולבלים. קשה לחזות את מהלכיו ולדעת לאן מועדות פניו, והדבר נכון גם בנוגע לישראל. מהי עמדתו של טראמפ בנוגע לישראל וכיצד יתייחס אליה כנשיא? מי הם יועציו? מהי המדיניות שלו? התשובות לשאלות הללו אינן לגמרי ברורות, אבל אפשר לשרטט כיוונים אפשריים בניסיון להבין את השקפת עולמו של המועמד הרפובליקני, שתשפיע גם על יחסו למדינת היהודים.

חרף האשמות שהוטחו בו, ברור למדי שדונלד טראמפ איננו אנטישמי. לעומת זאת, כן ברור שחלק מתומכיו הם אנטישמיים. טראמפ זוכה לתמיכה כמעט גורפת בקרב קבוצות כמו "הימין האלטרנטיבי" ואנשי עליונות הגזע הלבן בארה"ב, ששנאתם למוסלמים לא מפריעה להם לשנוא במקביל את היהודים ואת ישראל. תמיכתם בו גורמת לטראמפ לנסות לתמרן בין רצונו שלא לאכזב אותם, ובין הצורך הפוליטי להתבדל מהם. כך, הוא התמהמה לפני שהיה מוכן להתנער מהתמיכה שגילה כלפיו דיוויד דיוק, בכיר ב'קו־קלוקס־קלאן' (KKK). בהמשך הוא פרסם בחשבון הטוויטר שלו איור שהופיע בו סמל המגן דוד לצד גינוי השחיתות של משפחת קלינטון, איור שמקורו בימין האלטרנטיבי. גם הנאום שלו בוועידת הרפובליקנים היהודים היה מלא בסטריאוטיפים על יכולותיהם העסקיות של יהודים, אם כי מבחינתו הוא התכוון דווקא להתחבב עליהם ולהחמיא להם.

לא רק שטראמפ אינו אנטישמי, אפילו להפך: הוא גדל בין יהודים, עובד עם יהודים ומקלל ביידיש. בתו התגיירה, וחתנו ונכדותיו יהודים. גם כלותיו יהודיות או יהודיות למחצה. רבים מהבכירים בחברות שלו ובקמפיין שלו לנשיאות הם יהודים, ויש לו חברים יהודים רבים. ככלל, אי־אפשר להיות איל נדל"ן בניו יורק בלי להיות מוקף יהודים. כפי שאמר לי ידיד, האירוניה היא שכל נכדיו של ברני סנדרס, שרבים מבני משפחתו נספו בשואה, אינם יהודים. לעומת זאת, נכדיו של טראמפ, שמשפחתו ממוצא גרמני, לומדים בישיבה תיכונית.

הקשרים המשפחתיים הללו מקרינים כמובן על יחסו לישראל. לאיוונקה וג'ארד קושנר, בתו וחתנו היהודים של טראמפ, השומרים על אורח חיים דתי או לפחות מסורתי, ישנה השפעה רבה על תהליך קבלת ההחלטות שלו. לפי דיווחים הוא פיטר את מנהל הקמפיין הראשון שלו, קורי לוונדובסקי, בעקבות הפצרותיה של איוונקה, וקושנר מתפקד כאחד מיועציו הבכירים. בני הזוג הם תומכי ישראל, כמובן. יועציו הרשמיים לענייני ישראל הם שני עורכי דין יהודים דתיים שעבדו איתו לפני כניסתו לפוליטיקה, ושנאמנים לישראל לחלוטין.

גם היועץ שלו לענייני מדיניות חוץ והמזרח התיכון, ווליד פארס, שהיה גם יועץ של רומני ב־2012, ידוע כתומך ישראל. פארס הוא נוצרי לבנוני שבשנות השמונים היה מעורב במפלגות נוצריות בלבנון שהיו בעלות קשרים טובים עם ישראל, והוא עצמו תומך בישראל בצורה עקבית. ככלל, למעט "הימין האלטרנטיבי", סביבתו ותומכיו של טראמפ מצדדים בישראל באופן מובהק. מועמדו לסגן הנשיא, מייק פנס, הוא תומך ישראל מובהק, והמפלגה הרפובליקנית בכלל תומכת כיום בישראל יותר מאי־פעם. זה מתבטא בין היתר בכך ש"פתרון שתי המדינות" הושמט מהמצע שלה, אף שמדובר בנוסחה בסיסית ומקובלת בכל המיינסטרים הפוליטי האמריקני ביחס לישראל, וגם במפלגה הרפובליקנית כיום.

מימין ומשמאל, אמריקה חוזרת להתבודד

מעבר לסביבתו וחוג יועציו, תפיסותיו של טראמפ עצמו בנוגע ליחסי ארה"ב־ישראל מורכבות הרבה יותר. כיום מקפיד טראמפ להזכיר בהופעותיו הציבוריות את תמיכתו הבלתי מסויגת בישראל, ותוקף את היחס של אובמה כלפיה. אולם לא תמיד היו הדברים כך. כזכור, בתחילת הפריימריז הרפובליקניים אמר טראמפ שיהיה נייטרלי בסכסוך בין ישראל לפלסטינים, ודיבר על הפסקת התמיכה הביטחונית בישראל. באותה תקופה הוא התבטא גם בעד הפלות, נישואים חד־מיניים ומגבלות על נשיאת נשק, וטרם למד לכוון את עצמו לבוחרי הפריימריז הרפובליקניים, בייחוד האוונגליסטים.

אלא שמהר מאוד הבין טראמפ שהוא כבר לא בניו־יורק, ובהתאם לכך החל לדבר נגד הפלות ואף אמר שצריך להעניש נשים שמפילות, וגם החל לגנות כל מגבלה על נשיאה או בעלות על נשק. כחלק מיישור הקו עם עמדות הבוחרים הרפובליקניים הוא גם עבר לתמוך חד־משמעית בישראל, ללא ההסתייגויות שהשמיע קודם לכן. ישראל גם הייתה המדינה הזרה היחידה שהוא הזכיר בנאומו בוועידה הרפובליקנית.

מדיניות החוץ של טראמפ איננה לגמרי עקבית, כמו רוב העמדות שלו. היא מורכבת מכמה אלמנטים בסיסיים, לעתים סותרים. הראשונה שבהם היא עקרון "אמריקה תחילה" (America first), סיסמה שהוא חוזר עליה שוב ושוב. שתי המילים הללו היו שמה של תנועה אמריקנית בשלהי שנות השלושים, שהתנגדה להצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה וזוהתה עם צ'רלס לינדברג, גיבור תרבות אמריקני ואנטישמי ידוע. בנופפו בסיסמה הזו, טראמפ קורא לחזור למדיניות חוץ מתבודדת. תפיסה כזו איננה חריגה בבחירות הללו; גם סנדרס דיבר כך, וגם המועמד הליברטריאני גרי ג'ונסון.

בפוליטיקה האמריקנית תמיד התקיים זרם חזק שקרא להתבודדות ובדלנות. אמריקה היא "אי", ובמהלך ההיסטוריה היו מעט מאוד מתקפות זרות על שטחה, כך שהיא לא נאלצה להיות מעורבת עם שכנותיה כמו מדינות אירופה. לפי תומכי ההתבודדות, אין לארה"ב מה להרוויח מהתערבות יתר בענייני העולם ועליה להתכנס לתוך עצמה, לעסוק בענייניה ולא להסתבך בענייניהן של מדינות אחרות.

מאז שנות הארבעים, גישה זו לא נמצאת במיינסטרים של הפוליטיקה האמריקנית. בעקבות מלחמת העולם השנייה ובשנות המלחמה הקרה התקבלה התפיסה שכמעצמת העל העולמית, לארה"ב אין ברירה אלא לנהל את העולם. אמריקה גדולה מדי, וכל מה שיקרה בעולם יתגלגל לבסוף לפתחה. יתר על כן: לאחר מלחמת העולם השנייה וזוועותיה היה רצון להפיץ את ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם ולהביא לשלום עולמי. מדיניות חוץ מתערבת נתפסה אפוא כדבר הנכון מבחינת האינטרסים של ארה"ב ומבחינה ערכית כאחד.

אולם בפועל, ארה"ב לא הפסיקה להסתבך. מאז תכנית מרשל בשנות החמישים, ששיקמה את מערב גרמניה ואת מערב אירופה, קשה להצביע על מעורבות אמריקנית במדינה זרה שהצליחה בלי להסתבך. דוגמאות לא חסרות, ובהן קוריאה, וייטנאם והבחישות של ה־CIA במדינות דרום אמריקה. אז נכון, בסופו של דבר ארה"ב ניצחה במלחמה הקרה. אבל כשהיא פעלה בשטח במדינות הלוויין היא נקלעה שוב ושוב לשרשרת של מחדלים והפסדים, שהסבו אובדן חיי אדם וממון וגרמו למבוכה לאומית. אפילו ההצלחות שלה בזמנו, כמו חימוש המרד האפגני נגד השלטון הסובייטי, יצרו השלכות בעייתיות לטווח הארוך (התפתחות המוג'הדין האפגניים ובכללם אל־קאעידה).

גם לאחר המלחמה הקרה, ניסיונות ההתערבות של ביל קלינטון למשל בסומליה וביוגוסלביה, לא צלחו. מדיניות ההתערבות האמריקנית שלאחר המלחמה הקרה הגיעה לשיא מסוים אצל ג'ורג' וו. בוש, בפלישה לעיראק. בוש ניסה באופן מוצהר לבצע מה שקרוי Nation building, בניית מדינות, ולכונן בעיראק מדינה דמוקרטית וחופשית. ניסיון זה עלה בחייהם של אלפי חיילים אמריקנים ובמיליארדי דולרים, וקשה מאוד שלא להגדיר אותו ככישלון חרוץ. מדיניותו של בוש הונעה מתפיסה אידאולוגית של הפצת הדמוקרטיה, ומחשיבה אסטרטגית שלפיה מוטב שארה"ב תגיע אל הטרור האסלאמי משתמתין עד שהוא יגיע אליה. אולם בעיני מרבית הציבור האמריקני המדיניות של בוש נכשלה. מאז 2008, דעת הקהל האמריקנית מתייחסת בחשדנות רבה למעורבות צבאית במדינות זרות.

טראמפ לא יכפה משא ומתן

טראמפ וסנדרס, וכך גם ג'ונסון וסטיין, משקפים את השינוי הזה ותומכים כולם במדיניות חוץ לא מתערבת. ובכל זאת, ישנו הבדל מהותי בין טראמפ ובין האחרים. סנדרס והשמאל מתנגדים להתערבות במידה רבה מסיבות ערכיות. לשיטתם, אל לה לארה"ב להתערב בחייהן של מדינות אחרות ובבחירותיהם של עמים אחרים. מלבד זאת, הם מתנגדים באופן עקרוני לכל פעילות צבאית שאיננה נובעת מהכרח גמור, ובוודאי לפעילות צבאית שעלולה לפגוע בחפים מפשע (כלומר, כל פעילות צבאית).

לטראמפ השאלות הללו אינן מפריעות כמובן. טראמפ מתנגד להתערבות במדינות אחרות כי היא דורשת השקעה של כסף וחיי אדם, ולטענתו ההשקעה הזו איננה כדאית לאינטרסים האמריקניים. טראמפ איננו מעוניין בהפצת דמוקרטיה וזכויות אדם, ולא בתפקיד השוטר העולמי. הוא מבקש לדאוג לאינטרסים הכלכליים והביטחוניים של ארה"ב, שלדעתו אינם כוללים אחריות אמריקנית לסדר העולמי. לזאת כוונתו כשהוא אומר "America first"; כל צעד יישקל אך ורק לאור תרומתו לאינטרסים אמריקניים. הוא מסכים עם סנדרס שהתערבות זרה איננה מחזקת בהכרח את האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב, אך בניגוד אליו הוא כן מוכן להתערב, גם על חשבון זכויותיהן של מדינות אחרות, כשהוא יחשוב שהדבר כן חיוני ומועיל לאינטרסים אמריקניים.

לכן טראמפ מדבר על הפסקת התמיכה הצבאית והכלכלית בבעלות בריתה של ארה"ב, מפני שלטענתו היא לא משתלמת לארה"ב. לכן הוא קובל על כך שחברות נאט"ו אחרות אינן משלמות את חלקן, ומאיים בפרישה. מה שעומד לנגד עיניו הוא האינטרס הצר של ארה"ב בטווח המיידי. לכן גם אין לו עניין בקשירת קשרים גלובליים ובשיתוף פעולה בינלאומי. מבחינתו מדינות העולם נמצאות במצב של תחרות תמידית ביניהן, ומה שחשוב הוא לוודא שארה"ב תנצח.

מהבחינה הזו, טראמפ לא טוב לישראל. מזווית צרה של אינטרסים אמריקניים מיידיים בלבד, קשה להצדיק תמיכה בלתי מסויגת בישראל, הכוללת סיוע כלכלי וצבאי נדיב. אפשר לדבר על תמיכה זמנית ומותנית, אבל אם ארה"ב איננה מעוניינת להתערב בענייני המזרח התיכון היא גם לא צריכה להשקיע יותר מדי בבעלות הברית שלה שם. כמובן, אין מה לדבר על "מערכת יחסים מיוחדת" או קשר שמעבר לאינטרסים טקטיים. ואכן, עמדה כזו תואמת את האמירות המוקדמות של טראמפ בנוגע לישראל. מצד שני, גישה שאיננה מתיימרת לפתור את בעיות העולם גם לא תנסה להביא שלום למזרח התיכון. לטראמפ אין עניין להכריח את ישראל להגיע למשא ומתן עם הפלסטינים, ולכן אפשר לצפות שהוא לא ינהג בחטטנות בסגנון ג'ון קרי.

חזק מול איראן ודאעש

המרכיב השני במדיניות החוץ של טראמפ הוא הצורך לשדר עוצמה וכוח. טראמפ מנסה למצב עצמו כאיש החזק שלא נרתע מעימותים, ושיילחם וינצח בשביל אמריקה. לכן הוא זקוק לאויבים חיצוניים, שחרף העמדות המתבודדות שלו הוא יוכל להציג עצמו כנאבק בהם. אויבים כאלה, שרלוונטיים גם מבחינת ישראל, הם שניים: 'המדינה האסלאמית' (דאעש) ואיראן. דאעש הוא אחד הנושאים החביבים על טראמפ. כסמל הרוע האסלאמי זוהי מטרה אידאלית בעבורו, המספקת לו הזדמנות טובה לדבר בטונים אגרסיביים. אנשי דאעש גם תקפו כמה פעמים על אדמת ארה"ב, ואיום הטרור הוא נושא שמעסיק מאוד את האמריקנים. לא ברור מה בדיוק מתכוון טראמפ לעשות נגד דאעש, אבל הוא ממצב עצמו כמי שייאבק בהם באגרסיביות. כך הוא עושה גם בנוגע לאיראן. הוא אוהב לדבר על כך שיש לו ניסיון רב במשא ומתן ושהוא ידוע כנושא ונותן קשוח, ולגנות את הרפיסות של אובמה וקרי ביחס להסכם הגרעין ולאחרונה בעקבות פרשיית הכופר. כחלק מהגישה הזו הוא מדבר על הקשחת עמדות כלפי איראן. כמובן, כל הקשחה אמריקנית כלפי איראן תהיה טובה לישראל.

המרכיב השלישי שיש להביא בחשבון הוא אוסף של נקודות ספציפיות והבטחות שטראמפ פיזר במהלך הקמפיין, כמו למשל רצונו לשפר את היחסים עם פוטין, לא להתערב בנושא אוקראינה (מה שהולם עמדה מתבודדת, אבל מחמיץ הזדמנות קלאסית של נשיאים למצב עצמם כחזקים ואגרסיביים מול רוסיה) ולשתף פעולה עם הרוסים במזרח התיכון. כאלה הן גם התחייבויותיו לשמור אמונים לבעלות ברית מסורתיות של ארה"ב במזרח התיכון – ישראל, מדינות המפרץ ומצרים, בניגוד לאובמה שהחליש את היחסים איתם לטובת שיפור (חלקי מאוד) ביחסים עם איראן והאחים המוסלמים. למישור הזה משתייכות גם התחייבויות ספציפיות שהשמיע לתמוך בישראל.

ואחרי כל זה, הדבר הבולט ביותר אצל טראמפ הוא חוסר העקביות, ויש שיאמרו האימפולסיביות. לא יהיה זה מפתיע בכלל אם כנשיא יחזור טראמפ לעמדותיו המקוריות מלפני הפריימריז, או ינקוט בעמדות חדשות לחלוטין. לא יהיה זה מפתיע אם יקשיב ליועצים שלו, ולא אם יתעלם מהם. מסתמן גם שהרבה מהיחס שלו לישראל עלול להיקבע כתוצאה מטיב הקשרים האישיים שלו עם מנהיגיה, לטוב ולרע, כמו היחס שלו אל רוסיה ופוטין. נראה שאף שכרגע היחס של טראמפ לישראל הוא חיובי, אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך. לכן, לפי דיווחים, הממשלה הנוכחית בישראל מנסה לחתום על הסכם הסיוע הצבאי לפני סיום הקדנציה של אובמה. הבחירות הללו מזמנות אי־ודאות שמתאימה למזרח התיכון יותר מאשר לארה"ב, וכך גם בעניין ישראל.