האסטרטגיה של נתניהו

בניגוד לתדמית שמשווקת התקשורת המקומית, בחינה מדוקדקת של מדיניות החוץ של נתניהו מצביעה על שורת הישגים מרשימים בתנאים אזוריים מורכבים במיוחד. המגזין האמריקני 'קומנטרי' מנתח

ראש הממשלה נתניהו נואם בקונגרס האמריקני, מאי 2011. צילום: אבי אוחיון /פלאש90

המאמר פורסם בכתב העת האמריקני 'קומנטרי', ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. מאנגלית: שאול לילוב

מאמר שפרסם ביוני האחרון העיתונאי הישראלי אמיר תיבון באתר 'פוליטיקו', מתאר בפרוטרוט שנים ארוכות של מאבקים מרים בין בנימין נתניהו לראשי מערכת הביטחון של ישראל. רמטכ"לים לשעבר ובכירי מודיעין תיארו את נתניהו כאדם משיחי, המונע מכוח חשבונות אישיים ואינו מסוגל להגן על האינטרסים של ישראל. שר הביטחון לשעבר משה יעלון אמר כי התנהלות ראש הממשלה גרמה לו לאבד את האמון בו, וראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין אמר כי הוא "מייצג שש שנים של כישלונות מתמשכים".

הכפשה מסוג זה של ביבי אינה דבר חדש ואיננה מוגבלת לישראל. ברקע דבריו של דיסקין מהדהדות האשמות של מזכיר ההגנה האמריקני לשעבר רוברט גייטס, שכתב בספר זכרונותיו שיצא לאור ב־2014, 'שירות', כי תחת שלטון נתניהו "מצבה האסטרטגי של ישראל הולך ונעשה גרוע יותר, ופעולותיה תורמות לבידודה בעולם". גייטס טען כי ישראל נהגה "באופן מטופש מבחינה אסטרטגית" בכך שפעלה להשגת רווחים טקטיים. "הזמן אינו פועל לטובת ישראל", קבע.

אכן, משיחיות וטיפשות הן התכונות הגרועות ביותר עבור מנהיג של אומה. אבל רגע אחד: איך מבינים, אם כך, דיסקין וגייטס את ההסכם שאליו הגיע נתניהו עם טורקיה, פחות או יותר בזמן שהמאמר המדובר התפרסם ב'פוליטיקו'? שש שנים לאחר שטורקיה החזירה הביתה את שגרירהּ בישראל והחלה לגנות את ישראל באופן אובססיבי, הצליח נתניהו לגרום לנשיא ארדואן לרדת מהעץ, לסגת מדרישותיו העיקריות ולהסכים לחידוש מלא של היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. ניצחון זה של המדינאות שמנהל נתניהו הוא דוגמה אחת מני רבות, המבליטה את הסתירה המתמשכת בין המוניטין של נתניהו כחסר מיומנות ובין שרשרת הישגיו בפועל. בהתחשב בתנאים שישראל מתמודדת עמם, כמעט כל סיפור הצלחה במדיניות חוץ הוא עניין ראוי לציון.

מאז חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה ב־2009, התמודדה ישראל עם אתגרים רבים – החל בתפנית העוינת של טורקיה, דרך תוכנית הגרעין של איראן, מנהרות החמאס וירי טילים על אזרחים, וכלה בטרור הסכינים והתקפות הירי על נוסעים בדרכים. כל אחד מהאתגרים הללו עשוי היה להעמיד במבחן גם את האסטרטגים המבריקים ביותר. יתרה מזו: מצרים וסוריה קרסו שתיהן למהומות אזרחיות קשות בתקופת כהונתו של נתניהו. מלחמת האזרחים בסוריה הפכה את הגבול השקט ביותר של ישראל זה שנים, לאזור הפקר שהתמלא בקבוצות ג'יהאדיסטיות יריבות. שלטונו של הנשיא מובארק במצרים הופל, וכתוצאה מכך ממשלת האחים המוסלמים ניצבה, ולו באופן זמני, מעבר לגבול ברצועת עזה והייתה יכולה לסייע לחמאס. נכון שהנשיא הנוכחי של מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, נלחם מאז באגרסיביות בחמאס, אך בהיעדר בעל בית בחצי האי סיני הפך המקום לביתם של טרוריסטים שנשבעו אמונים ל'מדינה האסלאמית'.

ועדיין לא דיברנו על ארצות הברית. עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא, הגישה האמריקנית במזרח התיכון השתנתה באופן דרסטי. נחוש בדעתו לבנות גשרים אל העולם המוסלמי, אובמה ראה בהתנחלויות הישראליות מכשול מרכזי לשלום עם הפלסטינים. לפיכך הוא הנהיג מדיניות של שמירה על קרירות וריחוק בין וושינגטון לירושלים, בתקווה להתיש את מה שנתפס בעיניו כעקשנות של ישראל להמשיך בהתנחלויות. וכאילו לא די בכך, אובמה ויועציו הפגינו עוינות עמוקה כלפי נתניהו, שרק הלכה והקצינה עם הזמן.

וושינגטון שבה והפעילה את השפעתה בשעה שהקרבות בין סונים לשיעים ובין שבטים וקבוצות אתניות החלו להבעיר את מדינות ערב. איראן רק נבנתה מהוואקום שנוצר והרחיבה את מעגל ההשפעה שלה לעיראק, לסוריה וללבנון ואף מעבר להן. באשר לתוכנית הגרעין של איראן, אובמה והאיראנים חתמו על הסכם יחד עם חמש המעצמות וגרמניה. מה שמוכר בפשטות כ"דיל האיראני" היה אחראי להעלאת קרנה של איראן והעניק לה לגיטימציה מחודשת לחזור למשפחת העמים, בעוד שתוכנית הגרעין נותרת כמעט ללא פגע וללא אפשרות של בדיקה ומעקב מצד העולם החופשי.

כיצד טיפל נתניהו באיומים המסחררים הללו? לא באופן מושלם, אבל הוא הוכיח את עצמו כמנהיג זהיר, הקורא באופן מפוכח מצבים מורכבים ומצליח לתמרן את יריביו כרצונו ולהגן על האינטרסים של ישראל. האיום הגובר מצד חמאס והסכנות הנשקפות מאיראן לא פחתו; אבל אם נבחן את מעשיו של נתניהו כראש ממשלה, יש כאן רשימה של הישגים בלתי צפויים במדיניות חוץ, שרוב מנהיגי העולם היו גאים בהם לו נפלו בחלקם.

נתניהו ואובמה בבית הלבן, אוקטובר 2014. צילום: אבי אוחיון, לע"מ
הגישה האמריקנית השתנתה. נתניהו ואובמה בבית הלבן, אוקטובר 2014. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

הגבול עם סוריה

הבעיות שנגרמו כתוצאה ממלחמת האזרחים בסוריה גלשו החוצה לכל עבר. נמנה את חלקן: פליטים הציפו את ירדן, לבנון, עיראק, טורקיה ואירופה; קבוצות טרור בתוך סוריה, במיוחד המדינה האסלאמית, מהוות איום אסטרטגי על עיראק, ירדן ומצרים; בנוסף, דאעש מוסיפה לבצע פיגועים גדולים בלב אירופה.

ישראל, לעומת זאת, למרות הגבול המשותף שלה עם סוריה, מצליחה להישאר מחוץ לקלחת.

אף שסוריה הייתה במשך שנים מדינת אויב, קריסתה למלחמת אזרחים הציבה אתגר אסטרטגי גדול בפני ישראל. בטרם יצא המצב בסוריה מכלל שליטה, ישראל קיוותה (וניסתה שוב ושוב להשיג) הסכם שלום עם דמשק. עם מדינה סורית במצב של אנרכיה אין עוד אופציה כזו, אפילו לא קלושה; וכאשר 'המדינה האסלאמית' מצטיירת כמי שידה על העליונה במלחמה עם אסד, היה ברור שישראל איננה יכולה לתמוך באף אחד מהצדדים. בכל מקרה, ישראל נדרשה להתמודד עם איומים מיידיים יותר הנגזרים מהמשבר. חלק מארגוני הטרור הלוחמים באסד – כולל ג'בהת אל־נוסרה ושוהדה אל־ירמוכ – השיגו דריסת רגל לאורך הגבול הישראלי־סורי ברמת הגולן.

היו, ועדיין ישנם, גורמים נוספים שמסבכים את המצב. ירי פצצות מרגמה במסגרת מלחמת האזרחים סוטה מדי פעם לעבר ישראל. התושבים הדרוזים בגולן הישראלי מקיימים קשרים הדוקים עם אחיהם בצד הסורי, ונשבעו לפעול אם קבוצות ג'יהאדיסטיות יסכנו את בני משפחותיהם בסוריה. חיזבאללה ואיראן ניסו לנצל את התוהו ובוהו כדי לפתוח חזית חדשה נגד ישראל בגולן.

בתוך כל זה, ישראל נותרה מקום בטוח. נתניהו טיפל בשקט בהתפתחויות כדי להגן על האינטרסים של ארצו. ישראל הגיעה להבנות – מבלי שאישרה זאת בגלוי – עם קבוצות המורדים בגבול הסורי. קבוצות אלו, הכוללות גם ארגוני ג'יהאד, יודעות שאינן צריכות להגן על העורף המערבי שלהן הגובל עם ישראל. בתמורה, הן נמנעות מלתקוף את ישראל ואף מונעות מאחרים לעשות זאת. בתיאום עם כוחות צה"ל בגבול, קבוצות המורדים מעבירות לוחמים ואזרחים פצועים לקבלת טיפול רפואי בבתי חולים בישראל. ישראל מצדה העבירה סיוע לקבוצות אלו, אך לא ברור אם מדובר במשהו שחורג ממזון ותרופות. קרוב לוודאי שמתקיים גם שיתוף פעולה כלשהו ברמה המודיעינית.

ישראל מעורבת גם בהגנה על הקהילות הדרוזיות הנתונות תחת איום בסוריה. "מדינת ישראל פועלת למען הדרוזים שבסוריה. דברים כאלה מתבצעים בשקט, ללא פרסום", גילה ב־2015 ח"כ איוב קרא (ליכוד). לא ידוע אם הסיוע האמור כולל מרכיב צבאי.

קשיים חדשים התעוררו בספטמבר 2015, כאשר כוחות רוסיים נכנסו למערכה במטרה לתמוך באסד. בזמן שטורקיה הפכה את פוטין לאויב לאחר שהפילה מטוס קרב רוסי תועה שנכנס בטעות למרחב האווירי שלה, ישראל נמנעה פעמיים מיירוט שני מטוסים רוסיים שחדרו לשמיה. קצינים בכירים בצה"ל ומנהיגים פוליטיים עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם עמיתיהם הרוסים כדי לוודא ששני הצבאות לא יפתחו באש זה על זה.

עם זאת, יש לציין שנתניהו לא הצליח לשכנע את הרוסים שלא להעביר טילים מתקדמים מתוצרתם לידי חיזבאללה. בזמן שסוריה מדממת, איראן וחיזבאללה עושות כל שביכולתן כדי לחזק את מעמדן נגד ישראל. הנשק הרוסי המתקדם שהועבר לחיזבאללה כולל טילי נ"ט, רקטות קרקע־קרקע ומערכות מכ"ם. ישראל אמנם לא הצליחה לעצור משלוחי נשק רוסי לאיראן ולסוריה, אך הפציצה שיירות עמוסות נשק שעשו את דרכן ללבנון, מבלי שהדבר גרר פעולות תגמול של חיזבאללה, סוריה או איראן.

חיל האוויר הישראלי הכשיל גם את תכניתו של חיזבאללה להציב איום על ישראל מרמת הגולן. ב־18 בינואר 2015 תקפו מטוסי קרב ישראליים שיירה שנעה בצד הסורי של רמת הגולן, וחיסלו שישה אנשי חיזבאללה וגנרל במשמרות המהפכה האיראניים (אחד מהרוגי חיזבאללה היה בנו של עימאד מורנייה). על פי הדיווחים, השיירה הייתה חלק ממאמץ משותף של איראן וחיזבאללה להקים יחידה חדשה שתחטוף ישראלים, תירה רקטות ותתקוף חיילי צה"ל. אבל חיזבאללה הסתפק במתקפה אחת לעבר רכב צה"לי, והביא למותם של קצין וחייל. מלבד זאת, האיומים לא תורגמו למעשים.

נתניהו ופוטין בתיאטרון הבולשוי במוסקבה, יוני 2016. צילום: חיים צח, לע"מ
שיתוף פעולה. נתניהו ופוטין בתיאטרון הבולשוי במוסקבה, יוני 2016. צילום: חיים צח, לע"מ

טורקיה

בחודש מאי 2010 עשתה ישראל מה שנראה אז כטעות קטסטרופלית: במסגרת הקמפיין להחלשת המצור הישראלי על רצועת עזה ארגנה עמותה טורקית פרו־פלסטינית משט, בתקווה להגיע לרצועת החוף או לגרור את ישראל לבצע טעות מביכה. לוחמי הקומנדו הימי של צה"ל הצליחו לעצור את המשט, אבל קבוצת פעילים שהיו על סיפון ה'מרמרה' תקפו את חיילי צה"ל בסכינים וצינורות שאגרו מבעוד מועד. במאבק שהתפתח נהרגו תשעה פעילים טורקים, ועשרה לוחמי קומנדו של צה"ל נפצעו. התגובה העולמית הייתה קשה; ראש ממשלת בריטניה דאז, דיוויד קמרון, הסתפק בגינוי סמלי: "שיהיה ברור, ההתקפה הישראלית על המשט לעזה איננה מקובלת כלל ועיקר".

היחסים עם טורקיה, שהיו כבר מתוחים ממילא, הידרדרו עוד יותר. טורקיה גירשה את שגריר ישראל באנקרה והחזירה הביתה את שגרירה בישראל. היא גם איימה לפרוס את ספינות הצי שלה ללוות משטים בעתיד, ואף למנוע מישראל "לנצל" שאיבה של גז טבעי בשדות הנפט בים התיכון. שני הצדדים הפגינו שרירים; נטען כי מטוסי קרב ישראליים התקרבו לספינות הצי הטורקי, ומנגד ספינות טילים טורקיות שטו במרחק פרובוקטיבי מהמים הטריטוריאליים של ישראל.

אך בסופו של דבר, האיום במשטי המשך – שרבים צפו כי יחריף אחרי התקרית עם ה'מרמרה' – דווקא התפוגג. תחת נתניהו השתמשה ישראל בשילוב של דיפלומטיה, ריגול ופניות למשפט הבינלאומי כדי למוסס את האיום. ב־2011, כאשר הארגון הטורקי שהיה אחראי ל'מרמרה' ניסה להוציא משט נוסף, הוא נעצר כבר בגבולות הנמל. ישראל הצליחה לגבש התנגדות בינלאומית עמוקה ורחבה לקמפיין. קבוצות בינלאומיות שונות – משלחות מהאו"ם, הקוורטט למזרח התיכון, ואפילו צרפת וקנדה – יצאו בפומבי נגד המשט המתוכנן. גם שר החוץ הטורקי אמר כי המארגנים צריכים לשקול מחדש את תכניותיהם. לפי הדיווחים, ממשל אובמה ניסה לשכנע את טורקיה לעצור את המשט בתמורה לאירוח ועידת שלום למזרח התיכון באנקרה.

אמצעים אחרים השפיעו גם הם. חלק מכלי השיט נפגעו בנמל (ישראל הכחישה מעורבות). ממשלת יוון, שרוב הספינות עגנו בנמליה, אסרה על הספינות להפליג. חלק מהספינות ניסו לבחון את גבולות האיסור ונעצרו מיד על ידי השלטונות היווניים. ארגונים ישראלים חוץ־ממשלתיים ניהלו מאבק משפטי נגד המשט, ושיגרו אזהרות לחברות הביטוח כי הן עלולות לשאת באחריות לפיגועי טרור שיהיו קשורים למטענים כלשהם בבטן הספינות.

ישראל יירטה בקלות כלי שיט אחד ויחיד שהצליח להפליג לעבר המים הטריטוריאליים שלה, מבלי שהדבר גרר אלימות או הביא לגינוי בינלאומי. ניסיון להוציא משט נוסף ב־2015 סוכל גם הוא על ידי ישראל, ללא שפיכות דמים או פגיעה במעמדה הדיפלומטי. ישראל אף הכינה עלונים עבור משתתפי המשטים ובהם הציעה להם: "אולי התכוונתם להפליג למקום אחר באזור – לסוריה, למשל, שם טובח משטר אסד בבני עמו מדי יום בתמיכת המשטר האיראני הרצחני". בתוך כל זאת, ישראל לא נסוגה ולו פעם אחת מהקווים האדומים שלה, תוך שהיא מוכיחה נחישות לאכוף את הסגר הימי על עזה.

מאז התקרית יצר נתניהו שותפות אסטרטגית עם יריבותיה של טורקיה –  יוון וקפריסין. מערכת היחסים הזו הובילה לגילוי גז טבעי, ישראליֺקפריסאי, בכמויות גדולות. 'צינור הים התיכון' המוצע אמור לחבר בין ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה, והממשלה הבולגרית הודיעה כי תצטרף גם היא. לא פחות חשוב: הפרויקט יעקוף את טורקיה ויסכל את שאיפתה להיות הצומת המרכזי של אספקת גז טבעי לאירופה.

צעדים אלה הניבו גם שיתופי פעולה צבאיים. ב־2013 הצטרף חיל האוויר הישראלי למקביליו בארה"ב, יוון ואיטליה, וקיים את התמרון האווירי הרב־לאומי הגדול בתולדותיו. תמרונים קודמים בין ישראל לטורקיה, שבוטלו לנוכח המשבר, הוחלפו במהירות בתמרונים ימיים משותפים עם הצי האמריקני והיווני. הצבא הקפריסאי הצטרף לתרגילי איתור והצלה ב־2014.

עם זאת, נתניהו הותיר תמיד את שיקום היחסים עם טורקיה כיעד אסטרטגי. ב־2013 נערכה ביוזמת אובמה שיחת טלפון בין נתניהו לארדואן. ביבי התנצל "על כל טעות שהייתה עלולה להוביל לאובדן חיים" במהלך הפשיטה על ה'מרמרה'. שני המנהיגים הגיעו להסכמה באשר לפיצוי כספי. ארדואן חדל מדברי ביקורת על ישראל, והסכים שלא להעמיד לדין בכירים ישראלים על חלקם בתקרית. ונתניהו? הוא השיג את היעד האסטרטגי שהיה חשוב לו: המצור על עזה נותר בתוקף.

בסופו של דבר טורקיה – לא ישראל – היא שספגה את המכה ונכנסה לבידוד בינלאומי. בשנת 2016, במסגרת חיפוש אחר מקור חדש של גז טבעי בעקבות המתיחות עם רוסיה, נפגשו פקידים טורקים לשיחות עם ישראל. ישראל אישרה את הסכם הפיוס ב־29 ביוני, והסכימה לשלם 20 מיליון דולר למשפחות הרוגי ה'מרמרה'. הקשרים המחודשים עם ישראל עמדו באתגר הראשון שלהם, כאשר ארדואן ויתר על הזדמנות להאשים את ישראל באחריות לניסיון ההפכה הכושל בטורקיה.

שלא במפתיע, נתניהו ספג ביקורת מרה על העסקה. "נתניהו דואג לעזה ולא לחיילים שלנו", אמרה זהבה שאול, שבנה אורון נפל במבצע צבאי בעזה וגופתו עודנה מוחזקת בידי חמאס, "נתניהו לא מקיים את הבטחותיו". לראש הממשלה הייתה תקופה קשה במיוחד עם פוליטיקאים מימין. אביגדור ליברמן הזהיר כי להסכם עם טורקיה יהיו "תוצאות רעות", ונפתלי בנט קבע שההסכם פוגע בחוסנה של ישראל ובכבוד הלאומי שלה.

נתניהו, שצפה את ההתקפות הללו, טען כי חידוש הקשרים עם מדינה מוסלמית חזקה מתוך עמדת כוח הוא אינטרס אסטרטגי של ישראל. כאמור, הוא החזיק בעמדתו זו לאורך זמן ולא זז ממנה.

השכנים הסונים

למרות ההתלקחויות באזור, קשריה של ישראל עם מדינות ערביות סוניות התחזקו באופן כללי בתקופת כהונתו של נתניהו. חששות משותפים מפני תכנית הגרעין של איראן וכוחה הגובר, סללו את הדרך לשיתוף פעולה שקט אך יעיל.

ישראל רואה בסעודיה, יריבתה הערבית החזקה ביותר של איראן, משקל נגד, ולכן הציעה לה טווח תמרון רחב יותר בעניינים ביטחוניים ואסטרטגיים. ב־2011 העניקה ישראל לגרמניה אור ירוק למכירת שני טנקים מסוג 'ליאופרד' לסעודים. כאשר מצרים ביקשה להעביר לידי ערב הסעודית את הריבונות על האיים טיראן וסנפיר שבים האדום – שניהם מקומות אסטרטגיים – ישראל לא התנגדה לכך, לאחר שקיבלה מריאד ערובות בכתב המבטיחות את חופש המעבר שלה שם. בחודש שעבר ביקרו בישראל באופן גלוי גנרל סעודי בדימוס ויועץ לשעבר של ממשלת סעודיה, ונפגשו עם  חברי כנסת ופקידים בכירים במשרד החוץ.

יחסי ישראל ומצרים בעידן א־סיסי התחממו, לאחר תקופת שלטון קצרה אך רוויית סכנות של הנשיא הקודם מוחמד מורסי. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן כינה את שיתוף הפעולה המודיעיני השורר לאחרונה בין שתי המדינות "חסר תקדים". פעמיים עד כה, ב־2011 וב־2013, אישר נתניהו כניסת כוחות מצריים לחצי האי סיני (אף שהסכם השלום בין שתי המדינות אוסר על כך), וזאת כדי  להילחם בכוחות ג'יהאדיסטיים. כאשר מטוסי קרב מצריים חדרו למרחב האווירי של ישראל ב־2015, גורמי ביטחון פטרו זאת כדבר של מה בכך. לראשונה אי־פעם הצביעה מצרים בהצעת החלטה באו"ם בעד ישראל, כאשר תמכה בקבלתה כחברה בוועדה לענייני חלל. קהיר החזירה את שגרירה לישראל בפברואר 2016, ארבע שנים לאחר שהורתה לו לשוב הביתה בגלל חיסול בכיר חמאס אחמד ג'עברי בתקיפת חיל האוויר בתחילת מבצע 'עמוד ענן'. ביולי 2016 הגיע לישראל לביקור פומבי נדיר ולבבי שר החוץ המצרי סאמח שוכרי, ואף צפה יחד עם נתניהו בגמר היורו.

היחסים בין ישראל לירדן במישור הביטחוני והכלכלי ממשיכים להתנהל על בסיס בטוח יחסית. בדצמבר אשתקד חשפו שתי המדינות תכנית משותפת בעלות של 800 מיליון דולר להקמת תעלה, במאמץ להציל את ים המלח מהתייבשות. חודש לפני כן יזם משרד הפנים הישראלי תכנית להבאת 1,500 אזרחים ירדנים לעבודה במלונות באילת. מציאת מרבצי הגז בישראל הביאה גם לשיתוף פעולה כלכלי: באפריל 2015 אישר נתניהו עסקת גז טבעי עם ירדן בגובה 500 מיליון דולר (בפריסה ל־15 שנה), אף שהפרלמנט הירדני מנסה כעת לבטלה.

בקיץ שעבר התאמנו יחד בשמי אלסקה טייסים ישראלים וירדנים במהלך תרגיל צבאי. ישראל גם מסרה לירדן 16 מסוקי 'קוברה' כדי לסייע לה במאבקה במדינה האסלאמית. שתי המדינות מקיימות קשרי מודיעין קרובים, במיוחד ביחס לקבוצות טרור הפועלות בסוריה.

ראוי לציין כי בסוף 2015 הודיעה ישראל על כוונתה לפתוח נציגות דיפלומטית בסוכנות לאנרגיה מתחדשת שבאיחוד האמירויות הערביות – הנוכחות הדיפלומטית הראשונה של ישראל במפרץ הפרסי מאז שנת 2000.

אפריקה

ביולי השנה שב נתניהו מסיור מוצלח במיוחד באפריקה. הסיור הצביע על הידוק יחסים – מציאות שחמקה עד כה מתחת לרדאר התקשורתי. נתניהו יצא מהמסע עם הישגים אמיתיים: אתיופיה וקניה תמכו בפומבי בהשבת מעמדה של ישראל כמשקיפה באיחוד האפריקני, לראשונה מ־2002. גינאה, שאוכלוסייתה מוסלמית ברובה, חידשה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל לאחר שהשעתה אותם ב־1967. גם טנזניה הודיע על כוונתה לפתוח שגרירות בישראל.

נתניהו רואה בהידוק הקשרים הללו הזדמנות לזכות בבעלי ברית שיהוו משקל נגד לרוב האוטומטי לטובת הפלסטינים בפורומים בינלאומיים. "ייתכן בהחלט שזה ייקח עוד עשר שנים", אמר, "אבל אנחנו נשנה את הרוב האוטומטי נגד ישראל. זה משהו שלא היה אפשרי בעבר". זו מטרה נעלית, אולי אפילו שאפתנית מדי, אבל היא מצביעה על העניין שיש לראש הממשלה במציאת פתרונות מקוריים להתמודדות עם הפלסטינים.

נתניהו ורעייתו בקניה במהלך ביקורו באפריקה, יולי 2016. צילום: קובי גדעון, לע"מ
ראש הממשלה ורעייתו בקניה במהלך ביקורו באפריקה, יולי 2016. צילום: קובי גדעון, לע"מ

הפלסטינים

נאמר זאת כך: הסכם שלום ארוך־טווח עם הפלסטינים פשוט איננו באופק. עד שההנהגה הפלסטינית תגיע למצב שבו יש לה יותר מה להרוויח מהכרה בזכותה של ישראל להתקיים מאשר מהמשך ההתקרבנוּת, פתרון של שלום בר־קיימא הוא בגדר חלום. זו הסיבה שלא נמצא עד כה פתרון לבעיה, על כל המשתמע מכך – רקטות, טרור, לוחמה משפטית וגינויים בינלאומיים חריפים.

מצד שני, מאז ניצחונה של ישראל באינתיפאדה השנייה לא הצליחו הפלסטינים שמחוץ לעזה לאיים על מדינת ישראל בכל דרך שהיא. התפרצויות תקופתיות של אלימות (כמה מהן לאחרונה בגדה המערבית) גורמות באופן אוטומטי לכך שפרשנים מזהירים מכך שאינתיפאדה שלישית בפתח, אבל סבבי האלימות הללו אינם מצליחים לקבל תמיכה נרחבת. הם גם אינם משנים דבר למען הפלסטינים. נתעבים ככל שיהיו, פיגועי הטרור הם חסרי משמעות מבחינה אסטרטגית.

המאמץ העיקרי של הרשות הפלסטינית נגד ישראל התחולל בגופים בינלאומיים, אך אף שהוא מטריד ומציק, אין לו תוצאות ממשיות בשטח. יוזמות שהתקבלו בחיתוליהן כהבטחות שוברות־שוויון, רק העלו את רף הציפיות ולא שינו מאומה. לדוגמה, התוכנית הפלסטינית לזכות בהכרה מלאה כמדינה חברה באו"ם נתקלה בהתנגדות של מנהיגי המערב ונכנסה לקיפאון. נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הצליח להשיג רק הכרה כמדינה משקיפה שאינה חברה. 'הצונאמי המדיני' שישראל הייתה אמורה להתמודד איתו פשוט לא הגיע.

הרשות הפלסטינית ממשיכה במאמציה להביא לקבלת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם הדורשת מישראל לסגת מהגדה המערבית, אך ארה"ב הוכיחה עד כה אמינות והטילה וטו. בדצמבר 2014, כאשר התקיימה הצבעה, התנגדו להצעה שתיים מתוך 15 המדינות החברות במועצת הביטחון ועוד חמש נמנעו – כל זה כתוצאה ישירה מהעובדה שארה"ב הקדימה והטילה וטו. הבטחתו של אבו־מאזן להטיל 'פצצה' בנאומו באו"ם התגלתה כריקה מתוכן. כרגיל, הוא הזהיר כי הפלסטינים ייסוגו מההסכמים עם ישראל והצהיר כי פלסטין היא מדינה תחת כיבוש. באפריל של אותה שנה הצליחה הרשות הפלסטינית להצטרף לבית הדין הבינלאומי הפלילי, אך גם הפלסטינים הבינו שלא תהיה שם כל פעולה נגד ישראל. "אינני רוצה לאכזב את בני עמנו, אך הנהלים בבית הדין הבינלאומי הפלילי אטיים וארוכים. הם עלולים לעמוד מול מכשולים ואתגרים רבים, והדברים הללו עלולים להימשך שנים", אמר שר החוץ של הרשות הפלסטינית מלכי ריאד. בינתיים, האהדה הפלסטינית לאבו־מאזן צנחה; ב־2015 תמכו בו רק 16 אחוזים.

הפלסטינים איבדו את האמון בתנועה הלאומית שלהם. צעירים פלסטינים שתוקפים ישראלים, "נאבקים בעצם בהכרה הפלסטינית הגוברת בכך שלתנועה הלאומית שלהם אין תשובות, נרטיב או חזון מדיני המתווה דרך לקראת ימים טובים יותר", כותב חביב רטיג גור ב'טיימס אוף ישראל'. "הרוצחים הצעירים האלה חותרים בלהט קמיקזי להצית מחדש בקרב הפלסטינים את הרעיון שניצחון עדיין אפשרי, ולו רק משום שהחלופה –  האומרת שאי־אפשר להכניע את ישראל, ושהחזון הנוסטלגי של פלסטין השלמה והבלתי מחולקת איננו בר מימוש – פשוט יותר מדי מפלצתית מכפי שניתן לקבל".

אבל בעזה, האיום של חמאס ממשיך לגדול גם לנוכח הפעילות הישראלית שמטרתה לפגוע בו ולהשיב את ההרתעה. נכונות חמאס להילחם בישראל מדי כמה שנים מעידה על כך שישראל לא הצליחה לייצר הרתעה מולו לאורך זמן. יתרה מכך, חמאס מגיע בגרסה משופרת בכל סבב. הוא פיתח יחידה מיוחדת בשם נוח'בה, המונה כמה אלפים המתאמנים בביצוע פשיטות לשטח ישראל באמצעות מנהרות. ב־2014 הצליח חמאס להרוג 66 מחיילי צה"ל במהלך מבצע 'צוק איתן', ואפילו שיתק את הטיסות לנתב"ג למשך יממה. טווח הרקטות של חמאס מתרחב, וכעת הוא מסוגל לאיים על תל־אביב וירושלים כמעט כרצונו.

הפלסטינים נכשלים במוסדות הבינלאומיים. נתניהו נואם בעצרת האו"ם, ספטמבר 2014. צילום: אבי אוחיון, לע"מ
הפלסטינים נכשלים במוסדות הבינלאומיים. נתניהו נואם בעצרת האו"ם, ספטמבר 2014. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

איראן

חמאס איננו האיום היחיד שנתניהו לא הצליח למצוא לו מענה. למרות מאמץ שארך שנים, לא היה ביכולתו למנוע מחמש המעצמות (וגרמניה) מלחתום על הסכם הגרעין האיראני ב־2015. נתניהו היה הקולני ביותר מבין מנהיגי העולם נגד העסקה, ולא ויתר על עמדותיו גם במחיר הידרדרות נוספת במערכת היחסים הצוננת ממילא בינו ובין אובמה. הוא נאם מספר פעמים באופן חריף נגד ההסכם המתגבש, כולל נאומו השנוי במחלוקת במרץ 2015 מול שני בתי הנבחרים, בניגוד לרצון הבית הלבן ודעת הרוב במפלגה הדמוקרטית – אך ללא הועיל.

היו גם כמה נקודות אור במערכה נגד איראן. מישהו – לדעת רבים, ישראל – ניצח על סדרת חיסולים של מדעני גרעין איראניים. הווירוס 'סטוקסנט', שנטען כי פותח במשותף על ידי ישראל וארה"ב, עשה שמות במחשבי מתקן האורניום בנתאנז ב־2009 וב־2010.

ואחרי כל זאת, העסקה היא כבר מציאות. מאז נחתמה, נהנתה איראן משחרורם של מיליארדי דולרים בנכסים מוקפאים, בעידוד ארה"ב. האמריקנים אפילו קונים מאיראן מים כבדים בשווי מיליוני דולרים. תכנית הגרעין של איראן עדיין מהווה איום.

הסוד: ניווט זהיר וסבלני

עם שני יוצאים מן הכלל, כאמור חמאס ואיראן, מדיניות החוץ של ישראל תחת נתניהו הוכתרה בהצלחה. כיצד הצליחה ישראל לנווט בין משטים, מלחמות בגבולותיה, מתחים עם בעלות בריתה החזקות לשעבר ואיומי טרור? קודם כול, הנהגתה הוכיחה סבלנות – תכונה שלא תמיד נחשבת אחת החוזקות שלה. מקבלי ההחלטות לא רצו אחרי פתרונות שווא, לא נבהלו לנוכח מצבים חדשים שהתפתחו, והפגינו ביטחון עצמי בכך שהמדיניות תהיה גמישה דיה כדי להשתנות לנוכח האירועים. נתניהו לא נבהל מול העוינות החדשה של ארדואן. הוא היה מוכן לספוג עלבונות, תוך שמירה על דלת פתוחה לשובה של טורקיה. וכאשר הגיעה העת, הוא הפגין כישרון דיפלומטי.

נתניהו הצליח גם לנתח מצבים מורכבים, ולקבוע מהם האינטרסים של מדינתו. ישראל נהגה בחכמה כשהחליטה שלא לבחור צד בין אסד למורדים. הנכונות להסתכן בשיתוף פעולה עם קבוצות מורדים על גבולותיה ולספק סיוע הומניטרי, שירתה היטב את האינטרס הישראלי.

במקביל, המדיניות הישראלית הייתה תקיפה. נתניהו היה מוכן להכות בעומק סוריה ולבנון כדי למנוע זליגת נשק לידי חיזבאללה. המורדים בגולן יודעים שאם יתחילו לתקוף את ישראל, הם ייאלצו להתמודד עם תגובה כואבת.

ומה באשר לחמאס ואיראן? מה אומרות הבעיות איתן על החלטותיו של נתניהו? אף שלעתים הוא מצטייר כמחרחר מלחמה, האמת היא שנתניהו זהיר מאוד בנוגע למערכות צבאיות. כזכור, נתניהו עשה כל שביכולתו כדי למנוע מבצע קרקעי בעזה בשנת 2012. לאחר שמונה ימים של הפצצות הוא ביצע ויתורים משמעותיים לחמאס כדי לסיים את ההתלקחות, במקום לפרוס כוחות על הקרקע. הוא גם חתר להפסקות אש חוזרות ונשנות לפני שהורה על פלישה קרקעית ב־2014; ולמרות התמיכה הציבורית המסיבית בכניסה מורחבת לעזה, הוא הסתפק בפלישה נקודתית מוגבלת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות. אם כבר, גישתו של נתניהו כלפי חמאס מעידה על זהירות יתר, לא על קיצוניות והרפתקנות.

בהתמודדות עם חמאס הפגין נתניהו גם כמה מהתכונות האחרות שהוזכרו לעיל – סבלנות, למשל. הרשות הפלסטינית לא תחזור בקרוב לעזה, וחמאס הוא ישות שישראל יודעת כיצד ללחוץ עליה כשצריך. אם נפיל את חמאס, נקבל כאוס של קבוצות אסלאמיות יריבות. השאלה אם מדובר בגישה חכמה או לא, נותרת שנויה במחלוקת. ישראלים מתוסכלים מהיעדר ניצחונות ברורים בעזה, וכשמאפשרים לבעיה להעלות מורסה מחמירים את האיום. מכל מקום, נתניהו לא ביקש להמציא פתרון שאינו קיים. ישראל המשיכה לקיים את המצור שלה, ואפילו חיזקה אותו בתמיכה מצרית.

בנושא איראן, אין ספק שנתניהו נכשל בהשגת התוצאה הרצויה לו. שוב, ייתכן שהיה זהיר מדי בהימנעות מיציאה לפעולה במטרה להשבית את תכנית הגרעין של איראן. בכל מקרה, אובמה היה נחוש בדעתו להגיע לעסקה. אם כן, מדוע הגיע נתניהו לוושינגטון והשמיע בפני הקונגרס ביקורת על מדיניותו של הנשיא, בעת שזו הייתה כבר עניין מוגמר? כפי שציינו המבקרים, הנאום היה עלול לגרום לניכור של חברי המפלגה הדמוקרטית כלפי ישראל ולחבל בשאריות האמון שעוד נותרו בין נתניהו לאובמה. אבל מנקודת המבט של נתניהו, המאמץ הקולני נגד הסכם הגרעין לא גבה ממנו מחיר כבד מדי; ההסכם עצמו כבר היה, כאמור, עובדה מוגמרת. ואת מי הוא הכעיס בקונגרס? דמוקרטים שלא היו ידידותיים לו מלכתחילה, ואת אובמה שכבר החליט שנתניהו הוא חלק מהבעיה.

הקמפיין של נתניהו נגד ההסכם עם איראן הצליח להביא גם תוצאות חיוביות. הוא הראה לישראלים שהוא נכון להתעמת עם אובמה, שאותו הם תפסו כחסר רגישות לחששותיהם הלגיטימיים. מיליוני אמריקנים צפו בו בטלוויזיה מעלה את טיעוניו ברהיטות, וזוכה למחיאות כפיים מצד מאות חברי קונגרס. הוא זכה גם לאמינות בקרב שותפים ערבים סונים, שהיו מודאגים לא פחות ממנו מתוכנית הגרעין האיראנית.

כמו כל מנהיג אחר, גם נתניהו מקבל כמה החלטות כדי לגרוף רווחים פוליטיים, והחלטות אחרות שאת סיבותיהן קשה להבין בכלל. אבל מבקריו אינם מצליחים להעריך את מורכבות האתגרים הניצבים לפתחה של ישראל ואת האופן שבו היא נאלצת להסתגל במהירות למצבים משתנים, ההופכים הנחות עבודה קיימות לחסרות משמעות. תחת נתניהו הצליחה ישראל להישאר מחוץ למעגל המלחמות ששאבו לתוכן רבים אחרים, לשפר את מעמדה הדיפלומטי תוך בידוד היריבים, לגלות גמישות מדינית אך תקיפות בנוגע לקווים אדומים, ולהבטיח את ביטחון תושבי המדינה. במזרח התיכון, ולא רק בו, מדובר בהישגים לא מבוטלים.

_______________

לזר ברמן הוא עיתונאי ועורך ב'טיימס אוף ישראל'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

15 תגובות למאמר

    1. אייל, כל עוד אובמה וקרי בוושינגטון שיפור ביחסים לא יהיה, ראש בקיר. טראמפ, חידה בפני עצמה, אולי חיובית. הילארי יותר פרגמטית מזוג האידיולוגים היוצא ויתכן שיהיה שיפור מה ביחסים תלוי הרבה דווקה בסעודים וארצות המפרץ.

    2. אתה מתכוון לאזורים הזניחים האלה – ארצות הברית ואירופה?

      קל לכל אדם להתרועע עם הדומים לו. ארדואן, פוטין, המנהיגים באפריקה ואפילו מנהיגי מדינות ערב מתאימים יותר לביבי.

      ביבי הצליח לריב עם ארדואן ולהתפייס איתו בתקופת שלטונו. שילמנו על זה בכסף ובעקרונות. והכתב הלא משוחד כאן זוקף את זה לזכות נתניהו. נחמד

  1. נכון. איני מתומכי נתניהו ואני סולד ממדיניות הפנים שלו, אבל בכל הקשור לצד המדיני בטחוני – ההישגים מדברים בעד עצמם

    1. איזה הישגים? כל מדינות ערב קורסות תחת מלחמות פנימיות. זה גן עדן מבחינה בטחונית וזה לא קשור לביבי.
      זוכר את תקופת מלחמת איראן-עיראק? לא היינו צריכים לדאוג לא מעיראק ולא מאיראן.
      כולם יודעים שאין לביבי שום טקטיקה.
      אם נדמה שכן, אז הוא פשוט מהדק קשרים עם משטרים שאינם ממש לטובת אזרחיהם. אולי קל לו לעשות איתן עסקים?

  2. לדעתי ביבי פנה לאפריקה לאחר שראה שמדיניותו (או חסרונה) אינה מתקבלת בקרב בנות הברית הטבעיות של ישראל, בארצות המערב, ועל כן פנה לחפש בנות ברית חדשות, בקרב הדיקטטורות האפריקניות. אכן, ידידים ראויים מצא שם.

    הכותב מניח הנחה מובלעת, בדבריו על הפלסטינים, שאינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים. זה אינו נכון. ההנהגה הפלסטינית בדרגות הגבוהות ביותר הכירה בזכותה של ישראל להתקיים, באופן מפורש ובאופן משתמע, מעצם זה שקיימה עם ישראל מו"מ מתקדם לשלום. היא סירבה להכיר בישראל כמדינה יהודית, אבל זה עניין אחר. הבעיה במו"מ עם הפלסטינים היא אחרת: תנאי הסף של שני הצדדים להסכם פשוט אינם נפגשים. כל עוד שני הצדדים לא יתגמשו מספיק כדי להגיע להסכמות, לא יהיה הסכם.

    הנאום בנושא הגרעין האיראני מול הקונגרס האמריקאי מוחלק כאן כ"שנוי במחלוקת". זה היה לכל הדעות נאום הרסני, שהרס מה שעוד נותר מיחסי האמון בין הממשל האמריקאי לנתניהו, ככל שהיו כאלה.

    המאמר אינו דן כלל, כמובן, במדיניות הפנים של נתניהו. תחת נתניהו גדלו פערי השכר ועלה יוקר המחיה ומחירי הדיור בתוכו. נחתם מתווה גז שערורייתי הכולל מחיר גז גבוה בהרבה ממה שמאפשר כדאיות כלכלית לצרכנים התעשייתיים, וגם כאן הוחמצה הזדמנות להוריד את יוקר המחיה.

    1. נאום "שנוי במחלוקת" בקונגרס: הנאום שנוי במחלוקת בין הקונגרס, שהיה בעדו, לבין הבית הלבן, שהיה נגדו. נראה כי עמדת המגיב היא ש"שנוי במחלוקת" פרושו "רע". אני לא בטוח שהפרוש הזה נכון בהכרח.

    2. ביבי פנה לאפריקה כבר ב-2009, ועכשיו זה היה ביקור לחיזוק ולשידרוג היחסים. לכן קביעתך מפוקפקת ולא עומדת במבחן המציאות. למה תמיד לחשוב על מהלך חיובי ועצמאי כתגובה לכשלון לכאורה בתחום אחר, מול האירופאים?
      אלא שזה לא עומד במבחן המציאות כי יחסי ישראל – אירופה מעולם לא היו טובים ופוריים יותר. לישראל יחסים תקינים על כל מדינות אירופה, ממשלות אירופה לא החריפו יחסיהן בשאלת השטחים. פרוייקטים כלכליים ומדעיים משותפים מתרחבים. גם יחסי המסחר משודרגים, במגבלות השפעות המשבר הכלכלי שטרם פג סופית.

      הפלסטינים אינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית והם חוזרים ואומרים זאת ותובעים שישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה", לצד המדינה הפלסטינית יודנריין שתקום. הם נמצאים עדיין במוד של "תוןרת השלבים" שלהם שלפיה עליהם לפעול בשלבים בכל דרך, טרור או מדיניות, ולהביא לקריסתה של ישראל. צריך לראות את אוסלו כחלק אינטגרלי של תוכניתם, שרק בגלל מנהיגים כמו נתניהו, המהלך הזה נעצר, בינתיים. לכן אבו מאזן, החל מ-2005 החליט לפעול בערוץ עוקף ישראל, בניסיון לגייס מדינות זרות וארגונים בינ"ל שילחצו ויכפו על ישראל לבצע נסיגה מלאה, ולקבל את עקרון "זכות השיבה", שמוגדר אצלם כמכשיר האולטימטיבי לפורר את ישראל מבפנים.

      בעניין יחסי אובמה נתניהו, הנאום בקונגרס לא פגע ביחסים שהיו מעורערים מאז אובמה נכנס לבית הלבן לראשונה. להיפך, הנאום חיזק את נתניהו לאחר שרוב הסנאט ובית הנבחרים הביעו תמיכה בנתניהו. עד היום רוב חברי הקונגרס מתנגדים לאובמה בעניין איראן והפלסטינים ומחוקקים חוקים שמגבילים אותו. נוצר מצב אבסורדי שכדי שאובמה יוכל להעביר חוקים בקונגרס בענייני חוץ הוא צריך לפני כן לבדוק אם זה מקובל על נתניהו. כך נתניהו עזר לאובמה בעניין מעורבותה של אמריקה במלחמה באוקראיינה ותיאם לפני כן הסכמות עם פוטין. אובמה הבין שנשיא באמריקה למרות הכל לא יכול לפעול חופשי כרצונו. הבעיה שלו ושל ישראל היא שאובמה הבין את זה מאוחר מדי, ובינתיים עשה נזקים לאמריקה ולכל העולם.

    1. לא טיפש, לא מושחת, אבל מוציא מהדעת את האופוזיציה ואת הטוקבקיסטים שלה.

  3. את התקרבות המדינות הסוניות ובראשו מצרים וסעודיה לא ניתן ליחס לנתניהו . "האוייב של אוייבי הוא ידידי". הן חוששות מאוד מהתעצמותה של איראן השיעית. השקט בסוריה ולבנון גם הם לא בגלל מדיניותו של נתניהו. אלא בגלל המלחמה שנכפתה על אסד. אין אהבה בין מדינות. יש רק אינטרסים. ישראל הוכיחה עצמה כמעצמה צבאית. כלכלית וטכנולוגית. (גם כאן לא בגלל נתניהו). מדינות מחזרות אחרי ישראל כדי לקבל גז. עזרה בהתפלת מים. בחקלאות וטכנולוגיה. כך ש"להאשים" את נתניהו בהצלחה מדינית זוהי מעט יומרה.

  4. באמריקה משבחים את נתניהו וכאן לא למה ? כי נתניהו מדבר בשתי שפות ובכל שפה נוא אומר משהו אחר בשפה האנגלית כבר הוקמה מדינה פלסתינית ויש שלטון חמאס בעזה רק שבישראל לא יודעים על כך כי בעברית זה נשמע אחרת…..

  5. לדברי בוזי וזהבהבהבה נתניהו נמצא כבר 10 שנים בהיסטריה נוראית.
    כן.
    והם נמצאים באופוזיציה…