הפוליטיקאים לא יוכלו לעצור את התפוררות האיחוד האירופי

מאחורי המחוות הסמליות במפגש האחרון של מנהיגי אירופה עמדו בעיות כלכליות עמוקות ומוחשיות מאוד. שאיפותיהם של פקידי האיחוד לבנות אותו מחדש, "חזק יותר", צפויות להתנפץ על קרקע המציאות

נלחמים בבלתי נמנע? מימין: נשיא צרפת הולנד, הקנצלרית מרקל וראש ממשלת איטליה מתיאו רנצי. צילום: Palazzo Chigi CC BY-NC-SA 2.0 via flickr

המסגרת הוותיקה של האיחוד האירופי אינה יכולה להימלט מזרימת ההיסטוריה. גם ללא זיקה הכרחית למשבר הכלכלי שהחל מ־2008, וללא קשר לבעיית ההגירה הבלתי־מבוקרת לאירופה –  קשה לאיחוד האירופי שלא להיסחף לעבר אותם שרטונים שמחוללים בו תמורות ניכרות, עד כדי סדקים הולכים ומתרחבים. האקספרימנט האירופי היה נועז ומתבקש; אולי אפילו מעניין ומועיל, אבל ייחודיותו לא הניחה לו סיכוי מתמיד לאורך דורות.

האיחוד האירופי הוא ישות פוליטית ייחודית. הוא אינו ברית בין מדינות לקידום נושא משותף, ולא במה להבעת דעות או לקבלת הסכמים פוליטיים שתכליתם לקדם סדר יום בינלאומי. האיחוד הוא מסגרת הכוללת מדינות ריבוניות השייכות לאזור גאוגרפי מסוים, אשר ויתרו על חלק מריבונותן בתחומים מסוימים ומסרו אותה לידי מוסדות שלטון מעין פדרטיביים, כדי לקיים ישות פוליטית על־לאומית שהחלטותיה מחייבות את המדינות החברות בה ואת אזרחיהן. ישות זו היא מודל של משטר על־לאומי מיוחד במינו, שכן אין הוא זהה למדינה ריבונית במובן המוכר של המונח, ועם זאת הוא מאופיין בסמכות מחייבת, הנשענת על הרצון הפוליטי של מנהיגי המדינות המרכיבות את האיחוד.

משאל העם בבריטניה רק זירז והרחיב מגמה, שאפשר לראות בה טבעית, של התרופפות מסגרת האיחוד האירופי מאז נכנסה אמנת ליסבון לתוקף בסוף שנת 2009. במצב זה, ההנהגה האירופית נחלצת בחלקה לחזק את הברגים הרופפים.

מי יציל את המציל

ב־16 בספטמבר מתוכננת פסגה של כל מנהיגי מדינות האיחוד, אבל לאנג'לה מרקל, פרנסואה הולנד ומתיאו רנצי אצה הדרך, והם נפגשו כבר פעמיים מאז היוודע תוצאות משאל העם בבריטניה. הפעם האחרונה הייתה לפני כשבועיים, ב־22 באוגוסט. על פי הפרסומים הרשמיים הם שוחחו על שיתוף פעולה ביטחוני ועל דרכים להגביר את הצמיחה הכלכלית, כמו גם על תוכניות ספציפיות לפיתוח מקצועי בקרב הדור הצעיר באירופה. ארבעה ימים מאוחר יותר נפגשה מרקל בוורשה גם עם מנהיגי צ'כיה, סלובקיה, הונגריה ופולין, כדי להבהיר להם שה'ברקזיט' לא יגרום להתפתחויות דרמטיות מבחינת איתנותו של האיחוד.

הפגישה המשולשת ב־22 באוגוסט הייתה מעוטרת בסמליות כפולה: היא נערכה באי האיטלקי ונטוטנה, שם הניחו השלושה זר על קברו של אלטיירו ספינלי, פוליטיקאי איטלקי אנטי־פשיסטי ומהוגי האינטגרציה האירופית, שכבר ב־1941, תוך כדי מלחמת העולם השנייה, היה בין מנסחי "הכרזת ונטוטנה" שקראה לשים קץ למלחמה, והעלתה את חזון הפדרציה האירופית (ספינלי היה לאחר מכן חבר בפרלמנט האירופי). מחווה זו נועדה בודאי להעביר את המסר שחזון האינטגרציה האירופית לא אבד.

המחווה הסמלית השנייה הייתה מסיבת עיתונאים שנערכה על סיפון נושאת המטוסים האיטלקית 'ג'וזפה גריבלדי', המשתתפת בפעילות נגד הגירה בלתי־חוקית. בכך ביקשו שלושת המנהיגים להעביר את המסר כי הם נחושים לפעול ברצינות להגברת שיתוף הפעולה בענייני ביטחון.

באותה מסיבת עיתונאים הצהיר ראש ממשלת איטליה כי "אנו מכבדים את החלטת האזרחים הבריטים, אבל אנו מעוניינים לכתוב דף למען העתיד". הצהרה כזו היא בדרך כלל קלישאה טקסית, אך כשהיא נשמעה מפי רנצי בעת הזו הייתה לה משמעות רבה יותר. החלטת הנטישה של בריטניה מעצימה את כוח השפעתה של גרמניה באיחוד. זו מצדה לוחצת למדיניות צנע במדינות החברות שגרעונן הלאומי גבוה ומסכן את מעמד המטבע המשותף, אלא שלחצים אלה גורמים לאנטגוניזם נגדה. איטליה היא הכלכלה הרביעית באירופה והשמינית בעולם, והיא נמצאת כיום במשבר מסוכן. מערכת הבנקאות שלה קורסת, והחובות הבעייתיים של הבנקים מהווים קרוב ל־18 אחוזים מכלל החובות, אחוז גבוה מאוד שמסתכם בכ־360 מיליארד אירו, שמתוכם 200 מיליארד נחשבים כבר לחובות "רעילים" (לשם השוואה: בגוש האירו כולו עומד שיעור החובות המסופקים על פחות מ־6%).

מה שיותר מדאיג הוא העובדה שהחובות המסופקים של הבנק השלישי בגודלו באיטליה והוותיק ביותר, 'מונטה די־פסקי די־סיינה', מגיעים לשיעור של 34%. הכלכלה האיטלקית מדשדשת כבר 15 שנה, והחוב הלאומי עומד כבר זמן רב על למעלה מ־133%. חלק לא קטן מכלכלת המדינה הוא כלכלת פשע, המנוהלת על ידי המאפיה. הבנקים האיטלקיים לא יוכלו להתאושש ללא חילוץ.

זוהי, לדעתי, הסוגיה העיקרית שלשמה התכנסו שלושת המנהיגים. רנצי האיטלקי זקוק לחסדי עמיתיו כדי "לפתוח דף לעתיד". הוא זקוק להסכמתם כדי לחלץ את הבנקים שלו בעזרת התקציב האיטלקי, כמו גם ממקורות פיננסיים אחרים. כללי האיחוד מגבילים את סמכותה של המדינה לחלץ את הבנקים באמצעות כספי המדינה, כפי שיובהר להלן. זוהי התאבדות פוליטית עבור רנצי, שכל יוקרתו תלויה בתוצאות משאל עם שהוא עומד להעביר באוקטובר או בנובמבר בעניין רפורמה בבחירות לסנאט.

חובות ענק. מטה בנק מונטה די־פסקי די־סיינה. צילום: Vyacheslav Argenberg CC BY 2.0, via flickr
חובות ענק. מטה בנק מונטה די־פסקי די־סיינה. צילום: Vyacheslav Argenberg CC BY 2.0, via flickr

מצב זה מדאיג מאוד גם את גרמניה, שה'דויטשה בנק' שלה חשוף באופן משמעותי לחובות האיטלקיים. יתרה מזאת: גם באיתנות הפיננסית של גרמניה ניבעו סדקים מבהילים, ועל פי קרן המטבע הבינלאומית גם הענק הפיננסי הגרמני נמצא ברמת סיכון גבוהה בנוגע להון העצמי שלו. אם יתאפשר לממשלה האיטלקית לחלץ את הבנקים באיטליה על ידי הזרמת כסף ממשלתי, עלולה מרקל למצוא עצמה בלחצים לעשות כן גם עבור ה'דויטשה בנק'. על פי ה'פייננשל טיימס', קרן המטבע נקטה בלשון דרמטית ביותר בקביעתה כי ה'דויטשה בנק' "הוא, כנראה, התורם החשוב ביותר לסיכונים מערכתיים (גלובליים, ש"פ)".  אם זוהי המציאות, מי יציל את המציל?

בשנת 2016 נכנסו לתוקף באיחוד האירופי כללי חילוץ בנקים, המגבילים את הממשלות מלעשות זאת באמצעות משלם המסים, כלומר באמצעות כספי מדינה. על פי כללי האיחוד, הקורבנות הראשונים של החילוץ הם המלווים הפרטיים והמוסדיים. דא עקא, שהדרג הפוליטי באיטליה, בגרמניה ולמעשה בכל מקום אחר איננו יכול להרשות לעצמו להביא אזרחים וחברות לידי הפסדים דרמטיים כל כך. מרקל יודעת כי אם ממשלתו של רנצי תיפול, "תנועת חמשת הכוכבים" האירוסקפטית, מפלגה בעייתית בעלת גוון פשיסטי, עלולה להתחזק, מה שעלול להוביל את איטליה אל מחוץ לגוש האירו. הקנצלרית הגרמנית מעוניינת להציל את ממשלת רנצי, אך זה מכניס אותה למלכוד. כנראה לא תהיה ברירה אלא להתעלם מכללי האיחוד בעניין חילוץ הבנקים, דבר שייצור תהליך התרופפות. פסגת השלושה נועדה בעיקר כדי לדון באמצעי חירום להתנהלות בתוך תהליך ההתרופפות.

עיסה חדשה מן הפירורים

במסמך אסטרטגי שפורסם לאחר משאל העם בבריטניה כתבה פדריקה מוגריני, 'שרת החוץ' של האיחוד: "דרוש לנו איחוד חזק יותר… אנו נמצאים במשבר קיומי… האיחוד האירופי נמצא תחת איום… השגשוג והדמוקרטיה שלנו כבר אינם מובנים מאליהם… אבל בהיותנו מיוסדים על ערכים המנוסחים באמנות שלנו, ובהתבסס על כוחנו והישגינו ההיסטוריים, נישאר מאוחדים בבניית איחוד אירופי חזק יותר אשר ימלא תפקידו הגלובלי".

זוהי עדות נוספת לניסיון נואש לעצור את הסטיכיה של התרופפות האיחוד, אלא שאין כל סיכוי לבנות "איחוד אירופי חזק יותר". בפגישת מרקל עם מנהיגי מדינות האיחוד המזרח־אירופיים כנזכר לעיל הובהר לה על ידי מנהיגים אלה כי אין הם מעוניינים באיחוד חזק יותר. ראשת ממשלת פולין, ביאטה שידלו, אמרה למרקל כי הפרויקט האירופי "חייב להיות מושרש בצרכים של קהילות דמוקרטיות ריאליות", קרי דמוקרטיות לאומיות. גישה זו הודגשה גם על ידי ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שאמר כי יש להפחית מכוחה של הנציבות האירופית ולהביא לידי כך ש"תחדל מלהיות שחקן פוליטי". ענייני הגירה ומדיניות סוציאלית חייבים להיקבע על ידי המדינות הריבוניות ולא במוסדות האיחוד, קבע אורבן.

עם זאת, מנהיגי המדינות הללו קראו ליתר שיתוף פעולה ביטחוני. לדברי שידלו, הצידוק העיקרי לקיומו של האיחוד האירופי הוא שמירה על ביטחון האזרחים. עמדה זו ברורה לנוכח האיום המתמשך מצד רוסיה, אלא שמול איום זה רק נאט"ו – קרי ארצות הברית ובריטניה – תוכל להוות גורם מרתיע ממשי.

האיחוד לא נוצר במפץ גדול, ולא ייעלם במפץ גדול. הוא מתפורר. מבחנה של אירופה יהיה אם תשכיל ללוש עיסה חדשה מן הפירורים.

___________

ד"ר שלמה פרלה הוא מומחה לאירופה וליחסים בינלאומיים

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. "ארבעה ימים מאוחר יותר נפגשה מרקל בוורשה גם עם מנהיגי צ'כיה, סלובקיה, הונגריה ופולין, כדי להבהיר להם שה'ברקזיט' לא יגרום להתפתחויות דרמטיות מבחינת איתנותו של האיחוד". המשמעות האמיתית – מרקל דורשת מארבע המדינות הללו שלא ליצור גוש כלכלי משותף בינן לבין עצמן, משום שאז היא תאבד שליטה על המדינות הללו וגם על אחרות במזרח אירופה שיצטרפו אליהן. מי אמר שהאימפריאליזם הגרמני פס מהעולם?
    ——–
    "מסיבת עיתונאים שנערכה על סיפון נושאת המטוסים האיטלקית 'ג'וזפה גריבלדי', המשתתפת בפעילות נגד הגירה בלתי־חוקית". מה זה בדיוק "המשתתפת בפעילות נגד הגירה בלתי־חוקית"? האם מטוסים איטלקיים נשלחים למדינות אפריקה ומפציצים מהגרים שחורים/מוסלמים? או שמא מטוסים איטלקיים מטביעים ספינות מהגרים (אם אפשר בכלל לקרוא להן ספינות, אולי יותר נכון דוגיות)? ואיך ההשתתפות האיטלקית הזו בפעילות נגד הגירה בלתי-חוקית מועילה כאשר ישנם אלפי מסתננים המגיעים לאיטליה מדי יום בדרך הים? שמא ההשתתפות הזו היא בפועל מתן סיוע ראשוני ואמצעי כניסה בטוחים יותר למסתננים מאפריקה לאירופה?
    ——–
    "מצב זה מדאיג מאוד גם את גרמניה, שה'דויטשה בנק' שלה חשוף באופן משמעותי לחובות האיטלקיים". "קרן המטבע נקטה בלשון דרמטית ביותר בקביעתה כי ה'דויטשה בנק' "הוא, כנראה, התורם החשוב ביותר לסיכונים מערכתיים". דויטשה בנק הוא אחד משחקני המטבע והסחורות הגדולים ביותר בעולם, והוא אחד מהבנקים שמנהליהם איפשרו את הבועה הכלכלית בארה"ב ואפילו תידלקו אותה.
    אבל שלא כמו באיסלנד, שבה מנהלי בנקים נשלחו לכלא, בגרמניה, כמו בגרמניה שלאחר השואה, הפושעים מקבלים תנאים טובים.
    ——–
    "כתבה פדריקה מוגריני, 'שרת החוץ' של האיחוד: "דרוש לנו איחוד חזק יותר… אנו נמצאים במשבר קיומי… האיחוד האירופי נמצא תחת איום… השגשוג והדמוקרטיה שלנו כבר אינם מובנים מאליהם… אבל בהיותנו מיוסדים על ערכים המנוסחים באמנות שלנו, ובהתבסס על כוחנו והישגינו ההיסטוריים, נישאר מאוחדים בבניית איחוד אירופי חזק יותר אשר ימלא תפקידו הגלובלי"". בקיצור – אני לא רוצה להיות מובטלת, ואם זה יקרה – האחריות עליכם. ואם אשאר בתפקידי הרם והנעלה – זה רק בזכות ההצלחות שלי.
    ——–
    "האיחוד לא נוצר במפץ גדול". זהו שהאיחוד האירופי נוצר במפץ הגדול שהוא תום מלחמת העולם השניה. זה לקח קצת זמן, וזה התחיל מאיחוד שווקים של מדינות בנלוקס ואזורי תעשיה גרמניים וצרפתיים, אך כשדעת הקהל היתה רגועה והבירוקרטים איפשרו – האיחוד החל להתפתח ולגדול בפרהסיה.
    "ולא ייעלם במפץ גדול". זה כבר תלוי במוסלמים, ובעוצמה שבה יילחמו הנוצרים במוסלמים.

  2. פעם בכמה שנים השבועון המכובד והאיכותי, אקונומיסט, מפרסם כתבה שהאיחוד האירופי עומד להתמוטט ולהעלם. ובכן, עד שהגברת (שהיא בהחלט שמנה, עם – עדיין – 28 מדינות חברות) תשיר – זה לא נגמר. נכון שהאיחוד האירופי בקשיים גדולים מבחינה כלכלית, חברתית ובטחונית, אבל הדרך – לפחות עבור מרבית מתוך 28 החברות – היא קדימה: עוד אינטגרציה, ולא פחות. את מה שהשיגו מוסדות האיחוד בבריסל ב-6 עשורי אינטגרציה לא ישיבו לבירות המדינות החברות, והכתבה הזו, ככל הנראה, תצטרף לערמת כתבות אקונומיסט…

    1. מוסדות האיחוד בבריסל אכן "לא ישיבו לבירות המדינות החברות" "את מה שהשיגו", אבל המדינות החברות כבר לוקחות לבד.

    2. אמנם אני מסכים ש"מוסדות האיחוד בבריסל …לא ישיבו לבירות המדינות החברות" את סמכויותיהן, אלא שהמציאות היא שאין הם צריכים להשיב. המדינות כבר לוקחות זאת בעצמן.
      אגב, אני גאה להיות בחברת ה"אקונומיסט"