לחברת הביטוח אסור להפלות נשים. לבית המשפט מותר

מדוע חברת ביטוח שהציעה החלפת צמיג לנשים בלבד היא "פטרונית וסטריאוטופית", אבל גבר שהבריח סמים עם אשתו נענש בחומרה רבה יותר בגלל אותם סטריאוטיפים בדיוק? לשופטי ישראל הפתרונים

"תחום גברי"?; אילוסטרציה. צילום: CrazyVet CC BY-NC-ND 2.0 via flickr

הפליה, בטח אתם כבר יודעים, זה דבר רע מאוד. אם מפלים נשים לרעה, זה רע כי זו שנאת נשים. ואם מפלים נשים לטובה, זה רע כי זו עדיין שנאת נשים. כך לפחות לפי כבוד השופט פרופ' עופר גרוסקופף מבית המשפט המחוזי מרכז־לוד.

לאחרונה אישר גרוסקופף תובענה ייצוגית נגד 'ביטוח ישיר', שהציעה שירותי החלפת צמיג חינם דווקא לנשים ולא לגברים. זוהי "תפיסה פטרונית", התרעם כבוד השופט, המבוססת על "מספר רב של סטראוטיפים ודעות קדומות ביחס לנשים". מלאכת החלפת הגלגל, הסביר, "איננה לא מסובכת ולא קשה, וכשם שגבר ממוצע יכול לבצעה, יכולה גם אישה ממוצעת". לא זו בלבד, אלא ש:

תפיסה חברתית מפלה זו מחלקת את העולם ל"תחום גברי" ול"תחום נשי", מרתיעה את האחד מלהשיג את גבול תחומה של האחרת, ומחייבת נשים וגברים לרכוש מומחיות בתחום הפעילות שיוחד להם לפי מינם. לפיכך, גם אם יוכח מבחינה סטטיסטית כי כיום אחוז הנשים המסוגלות להחליף גלגל נמוך מאחוז הגברים המסוגל לכך, אין שום הצדקה לאפשר מדיניות שתנציח פער זה גם בעתיד.

אכן דברים כדרבונות. מה חבל שהם לא הגיעו לאוזנו של כבוד השופט יצחק עמית, שבפסק דינו לפני כחודש וחצי דחה את טענותיו של ברנש בשם שי שלום זגה, שערער על מעצרו עד תום ההליכים בעקבות הברחת סמים שביצע יחד עם בת זוגו, בעוד בת הזוג נשלחה למעצר בית בלבד. עמית דחה את דבריו ואמר כי "איני משוכנע כי הגיעה העת ל'שוויון' מלא בין נשים וגברים בתחום המעצרים והמאסרים", והוסיף:

גלוי וידוע כי עבריינות נשים אינה שכיחה כעבריינות גברים, מספר האסירות והעצורות בישראל קטן עשרת מונים ממספר האסירים והעצורים, וטוב שכך. גם אם שופטי ישראל "חוטאים" ביחס לקולא כלפי נשים, הרי שהדבר נובע, בין היתר, מההכרה במאפיינים ובצרכים הייחודיים של נשים עברייניות ואסירות. מחקרים מלמדים על הפרופיל הייחודי של נשים עברייניות, השונה מזה של הגבר העבריין, לרבות ההיסטוריה האישית הקשה שמסתתרת מאחורי אחוז ניכר מביניהן.

אדוני השופט, האם גם אתה מצטרף לאותה תפיסה פטרונית ופסולה? "גלוי וידוע כי עבריינות נשים אינה שכיחה כעבריינות גברים"? הרי אין זה אלא סטריאוטיפ. מלאכת הפשיעה, כפי שיודע כל מי שהתנסה בה אי־פעם, איננה לא מסובכת ולא קשה, וכשם שגבר ממוצע יכול לבצעה, כך יכולה גם אישה ממוצעת. ואם לא די בכך, הרי שהשופט גרוסקופף כבר ציין כי מחקרים סטטיסטיים אינם יכולים להיות סיבה להפליה.

זאת ועוד: חלוקת העולם ל"תחום גברי" ול"תחום נשי" היא פסולה ומקוממת, כפי שלמדנו. תאמרו, מה רע בכך שנשים לא תעסוקנה בפשיעה? היתממות היא לחשוב שהנצחת הסטריאוטיפ בתחום הפשיעה תישאר בתחום זה בלבד. התפיסה הסטריאוטיפית שנשים אינן יכולות לעסוק בפשיעה מקרינה על תחומי עשייה רבים אחרים; ועד שלא תהיה לנו שודדת יהודייה ורוצחת סדרתית יהודייה, לא יושג שוויון מלא גם בתחומים אחרים.

לא מדובר בדעתו של בית המשפט המחוזי בלבד. "כדי לשרש את ההפליה ההיסטורית יש לדחות כל ניסיון להבחין בין נשים לגברים על בסיס טעמים שאינם רלבנטיים", כתב השופט יורם דנציגר לפני כמה שנים (רע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפסקות בע"מ). "הנחת מוצא זו הינה כי ישנה הומוגניות בקרב חברי וחברות כל אחת מהקטגוריות, מקום בו אין סיבה להניח הומוגניות שכזו. פירוק הנחת המוצא כי הקטגוריות הן 'טבעיות' מאפשר לחשוף את השאלה המהותית של אופן עיצוב הקטגוריות".

ומה בדיוק עשה השופט עמית, אם לא להסתמך על קטגוריות מלאכותיות ולהשליך מכלל הנשים אל נאשמת אחת בודדה? האין זו אלא פטרוניות סטריאוטיפית?

מה לבורדייה בבית המשפט

אל הדברים הללו אפשר לצרף פסק דין אחר שציטט את דברי השופט דנציגר, ובו התרעמה שופטת בית הדין לעבודה על כך שאם לארבעה נשאלה בראיון עבודה כיצד תסתדר עם הילדים (אף שהיא התקבלה לעבודה בסופו של דבר). השופטת ציטטה את פסיקת העליון בעניין אליס מילר, שבה נאמר כי הפליה שכזו "משדרת מסר כי הקבוצה שעמה הוא נמנה היא נחותה, ובכך נוצרת לבנות הקבוצה ולבניה תדמית נמוכה. כך מתהווה מעגל קסמים המנציח את ההפליה". השופטת הגדילה לעשות וציטטה את הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, ש"הטיב לעמוד על תפקידה של הלשון בהנצחת מעמדן של אוכלוסיות מופלות ומוחלשות, תוך טביעת המושג 'אלימות סימבולית'".

בפסק דין נוסף שניתן לאחרונה בבית הדין לעבודה, קיבלה השופטת את תביעתה של אישה שטענה כי לא התקבלה לעבודה משום שציינה בראיון העבודה שהיא מצויה בחודש הרביעי להריונה, ובשיחת טלפון נאמר לה ש"המנהל אמר שמבחינתו אם היא בחודש רביעי, אנחנו פשוט מחפשים אנשים לאורך זמן". בית הדין קבע כי זוהי הפליה הסותרת במישרין את החוק, ודחה את החשד שהעלו הנתבעות כי היא ציינה את הריונה בכוונת מכוון כדי שתוכל לתבוע אותן אם לא תתקבל לעבודה.

"המצב לו שואף החוק הישראלי ושואפת כל חברה נאורה", כתבה השופטת, "הוא שאישה תוכל לציין בראיון עבודה את הריונה, ללא חשש שבגינו לא תתקבל לעבודה. לאישה יש אינטרס לציין את דבר היותה בהריון בעת ראיון עבודה, בין היתר על מנת לוודא כי אין כל מניעה לבצע את העבודה הנדונה בהיותה בהריון".

מעבר לסתירה בין הרישא לסיפא (איך אפשר לומר שדבר הריונה לא יגרום לחשש שלא תתקבל לעבודה, כאשר היא צריכה לציין אותו כדי לוודא כי אין כל מניעה לבצע את העבודה הנדונה בהיותה בהריון?), עולה השאלה מדוע טיעון כמו "אם היא בחודש רביעי אנחנו פשוט מחפשים אנשים לאורך זמן" נחשב הפליה. האם נאסר לחפש עובדים לתקופה רצופה וממושכת? האם הריון אינו יכול להקשות על המעסיק, שצריך למצוא שוב מחליפים בתוך תקופה קצרה?

מבולבלים? כולנו. מדוע לבית המשפט מותר להפלות נשים לטובה, ולחברת הביטוח אסור? מדוע שאלות ענייניות כמו כיצד תתמודד אם לארבעה עם העבודה הן סטריאוטיפיות ואסורות כשהן מגיעות מצד המעסיק, אך הן טובות וראויות מהצד המועסק? מדוע מותר להתבסס על סטטיסטיקה לגבי נשים פושעות, אך אסור להתבסס עליה לגבי נשים בהריון? ומה עושה פייר בורדייה בבית הדין לעבודה?

סטטיסטית, נשים פושעות פחות; אילוסטרציה. צילום: עידו ארז, פלאש90
סטטיסטית, נשים פושעות פחות; אילוסטרציה. צילום: עידו ארז, פלאש90

המפתח להבדל טמון במידת קרבתם של הדברים לבית המשפט גופו. בית המשפט יודע, מכלי ראשון, שבבואו להחליט על מעצרים ועל ענישה עליו לערוך הפליות על בסיס סטטיסטי. וכי יש לו ברירה אחרת? הוא איננו יודע אם הפושע שמולו יושפע לטובה מענישה קשה, או להפך – יידרדר כתוצאה ממנה עוד יותר; הוא איננו בוחן כליות ולב, ואין לו מושג אם העותרת שמולו היא עבריינית מועדת ומניפולטיבית או שמא שיה תמימה שנוצלה בידי גורמים חזקים. כל מה שבית המשפט יכול לעשות הוא לפעול על פי הכללות, סטטיסטיקה ותחושות בטן כלליות. לפיכך הוא מפלה בין גברים לנשים, בין עבריינים עם עבר מפואר ובין בני טובים, וכן הלאה. לבית המשפט אין הפריווילגיה "לפרק את הנחת המוצא כי הקטגוריות הן טבעיות"; הוא צריך לדון כאן ועכשיו בנתבע פלוני או בתובע אלמוני שאין לו ידע אישי ופנימי עליו, ולכן הוא מוכרח להיזקק לאותן קטגוריות ידועות ולכללי האצבע, ולחרוג מהם רק מול ידע פרטני ואישי יותר, ככל שיתגלה לו.

כל זה שונה לחלוטין כאשר בית המשפט עוסק בתחומים שאינם הוא עצמו. כאן, הוא כושל להבין שאותן מגבלות עצמן המכריחות אותו לפעול באופן סטריאוטיפי, חלות גם על מעסיקים ונותני שירות. המעסיק איננו יודע מי הוא מבקש העבודה, מהן יכולותיו האמיתיות ומה מידת מסירותו ונאמנותו. ראיון עבודה ובדיקה בפייסבוק מסייעים במידה מוגבלת בלבד. הוא מוכרח לפיכך להשתמש באותן "קטגוריות" מושמצות, מלבד במקרים שבהם הוא יודע כי הפרט הנוכחי שונה מהכלל הרווח. אך הדברים הללו רחוקים מבית המשפט. זה לא התחום שלו, ולפיכך מה אכפת לו? הוא יכריח את המעסיק או את נותן השירות לנהוג באופן "שוויוני", וישית עליו קנסות אם לא פעל כך.

חוקים נגד הפליה מעצימים את ההפליה

האם החברה בכללה מרוויחה מהגישה הזו? בהחלט לא. הבעיות עדיין נותרות, והמעסיק עדיין נפגע מכך שאין הוא יכול להפעיל בחנים סבירים כמו חיפוש עובדים לאורך זמן, או כאלה שאינם צריכים לצאת באמצע היום לטפל בילדים וכיוצא בזה. מה יעשה המעסיק? הוא פשוט לא יאמר למחפשת העבודה שהוא דוחה אותה בגלל הריונה; לחלופין – וכאשר הוא חושש מנשים המסתירות את הריונן – הוא ידחה נשים באופן רחב יותר, בפרט אלו שלדעתו נמצאות יותר ב"סיכון" להריון (לדוגמה, דתיות נשואות צעירות), או יציע שכר נמוך יותר כדי לפצות על הנזק הכלכלי האפשרי, וכן הלאה. כך, דווקא החקיקה והפסיקה המבקשות למזער את ההפליה, גורמות לה להתרחב יותר ויותר.

אין זו אשמת בית המשפט בלבד, ואין להתפלא על כך שהוא נאלץ להידחק למחוזותיהם של הסוציולוגים הצרפתים ולמאגיה של "אלימות סימבולית". יסוד הבעיה נעוץ כבר בחוק עצמו. החוק הרי אוסר על הפליה בשל הריון, לדוגמה. אך אילו למעסיק לא הייתה סיבה (סטטיסטית) להפלות בשל הריון, הוא לא היה מפלה מראש ולא היה צורך בחוק בעניין. הנה כי כן, עצם קיומו של החוק מורה על כך שגם הפליה הגיונית ומועילה היא אסורה.

כדי להבין את האבסורד שבדבר נתבונן בדוגמה אחרת, שהבאתי בדיוני הקודם על נואלותם של חוקים נגד הפליה: החוק האוסר הפליה בקבלה לעבודה בשל מקום מגורים. אם, לדוגמה, אני גר באילת וברצוני להתקבל לעבודה בתל אביב, ניתן יהיה לצפות שאסור יהיה למעסיק לפסול את העסקתי על סמך המרחק בין מקום המגורים למקום העבודה. ומה אם אאחר? סמוך! אני אגיע בזמן. הרי אסור לך להחיל עליי את קטגוריית כלל־האנשים־הגרים־רחוק־ממקום־העבודה, נכון? זו תהיה תפיסה סטריאוטיפית ופוגענית, בדיוק כמו ההנחה שאם אישה נמצאת בהריון ישנה סבירות כלשהי שהיא תיעדר יותר, או שיהיה קושי למצוא לה מחליפה לרגל חופשת הלידה, או שיהיה לי קשה לפטר אותה בעת הצורך בגלל החוקים המגנים על נשים בהריון.

אך המציאות, מה לעשות, חזקה מכל סוציולוג צרפתי או שופטת בית הדין לעבודה. נשים עדיין פושעות בשיעורים נמוכים בהרבה מגברים, והן עדיין מהוות סיכון נמוך בהרבה; נשים עדיין נוטות להעריך יותר שירות של תיקון פנצ'ר מאשר גברים, ולרוב אינן ששות להחליף גלגל בעצמן; ונשים בהריון עדיין נוטות ללדת באופן שיגרום להן באורח פלא להיעדר מהעבודה. מעסיקים אינם בוחני כליות ולב, והם עדיין צריכים לשפוט בקבלה לעבודה על סמך כללי אצבע ובחנים סטטיסטיים. כל מה שעושה בית המשפט הוא להרחיב את ההפליה ולהוריד אותה אל מתחת לפני השטח. מלבד, כמובן, במקרה של בית המשפט לגבי עצמו. כי מה שמותר ליופיטר, כדברי הפתגם הלטיני העממי, אסור בהחלט לשור.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. כל מה שאפשר לומר הוא שנהפכנו לחברה שמסרה לגורמים הזויים, בעלי אג'נדה מסוכנת של הינדוס החברה והאדם נגד טבעו, את המפתחות לניהול תקין של החיים.
    כנראה שככלל איבדנו את המצפן האנושי.
    ויש פתרון אחד לפסיקות מטומטמות: להתעלם מהן. הרוב השפוי צריך לעמוד על רגליו ולסרב לשתף פעולה עם מגמות הזויות אלו.
    ביטוח ישיר יכולים להמציא נוסחה כזו או אחרת שמגדירה את האוכלוסיה הזכאית להחלפת גלגל חינם. בשום מקום לא להשתמש במונח "אישה" ודומיו. סתם קריטוריונים כלליים שבסוף מתאימים רק לנשים…
    כמו מכרזים תפורים או חוקים המיטיבים עם החרדים. אותו רעיון.
    למשל להשתמש במשהו כמו "השירות ינתן בחינם לנוהגים/גות שייציינו במפורש שאין להם את הידע ו/או הכוח הפיסי להחליף גלגל בעצמם". עכשיו, תגידו מי הגבר שיודה, בטופס חתום, שאין לו כח לזה? אז יהיו מספר קטן של גברים כאלה, וזו זכותם. חלילה אני לא לועג להם. זה יהיה המס שביטח ישיר תשלם ע"מ לשווק בהצלחה פוליסות ביטוח לרכב לנשים.
    מה יגיד בית המשפט על זה? שמפלים לטובה אנשים/נשים חלשים פיסית או חסרי חוש טכני? נו באמת…

  2. הו איזו הפתעה! הלל גרשוני כותב על נושא שהוא לא מבין בו כלום.
    מה פירוש אלימות סימבולית? האם גרשוני קרא אי פעם את בורדייה? האם יש ראיה לכך שחוקים נגד אפליית נשים מובילים לאפלייתן, או סתם לא משפיעים?
    פחחח… מה אנחנו פה, באקדמיה? פשוט נקבע שמה שאנחנו חושבים זה מה שנכון, שסוציולוגיה זה מגיה, ושהחלפת גלגל שקולה לקבלה לעבודה.

    1. ליהגת את עצמך למוות רק שכחת לספק דוגמא ל"חוסר ההבנה" המזוויע

    2. ע,
      יש לי הרגשה שהלל גרשוני הרבה יותר מתוחכם ומשכיל ממה שאתה מנסה לרמוז.
      הייתי מציע לך לקרוא את המאמר מחדש. כנראה שבעיות בהבנת הנקרא גרמו לך לכתוב את אשר כתבת כאן.
      לעצם העניין:
      גרשוני אומר במילים יפות כך: כבוד השופטים, תפסיקו לבלבל את המוח! למה אני צריך ציטוטים של סוקרטס היכן שהשכל הישר יכול לעבוד קצר ולעניין?
      אולי שמישהו יתבע את ביטוח ישיר (וכל חברות הביטוח) שהן מפלות מבוטחים ע"פ גיל וותק בנהיגה? מצחיק, נכון? הבדל מגדרי הוא בדיוק כמו הבדלים אלו.
      עובדה, החלפת גלגל עשויה לדרוש כוח פיסי רב. בג'יפים למשל, שרבות מנשות ארצנו נוהגות בהם, הגלגלים כבדים הרבה יותר מרכב משפחתומטי. פתיחה ידנית של האומים בגלגל וסגירתם דורשת לעיתים כוח רב מאוד (אחרי שסגרו אותם במוסך עם מפתח שפועל על לחץ אוויר). נשים זקוקות יותר לעזרה בסוגייה הזו.
      אם מישהו מתקשה להבין למה, שיגגל על ההבדלים הפיזיולוגיים בין גברים לנשים, אם עד כה הוא לא למד על זה.
      קאפיש?

  3. הבעיה שלך נובעת מחשיבה גברית
    בחשיבה נשית טיפוסית אין שום סתירה בין השניים.
    ודרך אגב – אם אכן השופט גרוסקופף אכן אמר זאת
    הרי שאנחנו לא רק בדרך לאירן – אנחנו כבר באירן
    אנשים או חברות פרטיות חייבים ליישר קוו עם דעה מסויימת – על פי חוק
    אסור – לחשוב הפוך.
    רק בריאות לכולן/ם.

    1. זהו עצם העניין.
      אג'נדת סתימת הפיות: משטרת המחשבות.
      אג'נדת השיוויון המלאכותי הכפוי: באנו לשנות את הטבע, להתיימר לשלוט בכח השכל בכל דבר.
      אג'נדת ביטול זכות הקניין: אנחנו נגיד לך מה לעשות בעסק הפרטי שלך.
      ולסיום אג'נדת הטמטום: לא למדנו כלום מהמאה ה-20

    2. לא הבנתי כנגד מה היתה התביעה היצוגית – שהרי יצוגית אמורה להוכיח נזק כלשהו שנגרם לרבים?
      מה היה הדיל של חברת הביטוח?