אהוד בא רק כשקוראים לו

משברים בקואליציה? אהוד ברק מתייצב לתפקיד. האיש שהפך את החזרה לפוליטיקה למקצוע קבוע מפציע שוב על המסכים, הקלינטונים שוב בתמונה ועמותות השמאל שוב פוצחות בקמפיין

ידידים ותיקים. ברק וקלינטון. צילום: אריאל חרמוני /פלאש90

סיסמת הקרב המקורית של השמאל נשטפה השבוע לרחובות תל אביב: "ביבי הורס את המדינה". אבל מעליה הייתה סיסמה חדשה ועוד יותר מקורית: "ברק, אתה חייב לרוץ!". ברק מזהה הזדמנויות. התרחשויות קטנות אבל דרמטיות משמשות לו כזיזי אחיזה בטיפוס המצוקים שלו. ברק מצדו, כמובן, מכחיש כל קשר.

נתניהו נע עם ממשלתו בביטחון יחסי ובתנופה, והצליח להזיז כמה מהלכים בשנה הראשונה שלאחר הבחירות. האתגר שמציבה שרת המשפטים למערכת המשפט, חוק העמותות, מתווה הגז ובמעגלים השונים של מדיניות החוץ התרחשו פריצות דרך אסטרטגיות. אך בחודשים האחרונים נוצרו משברים, וברק מריח הזדמנות.

הפלונטר של אלאור אזריה ולאחריו המשבר מול שר הביטחון לשעבר יעלון והחלפתו בליברמן יצרו סופה תקשורתית פוליטית שתרצה לקיטוב הציבור. לפתע נכנס ברק והתחיל לזמר את הכותרות של עיתון 'הארץ'. עכשיו, לאחר שתי שבתות של מתיחות בקווי התחבורה בישראל, נוספה פשלה על מחדל. חזרה תחושת המיאוס. ברק חזר בצורת שלטי חוצות.

הדחתו של יעלון חישמלה את הממסד הביטחוני של הלשעברים. אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, התנבא בראיון לאל־ג'זירה (לא פחות) כי החלה הספירה לאחור וזו תחילת הסוף של שלטון נתניהו. מאז בולט השימוש אצל הבכירים לשעבר, כמו אהוד ברק, באותם ביטויים. ספירה לאחר. תחילת הסוף. פשיזם. "אנחנו אלופי העולם בכיבוש", דיקלם האלוף במיל' גדי שמני. "מלחמת אזרחים" היא הסכנה האמיתית היחידה למדינת ישראל, התנבא ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, ופנה לעסקיו.

אין ספק שברק תפס מנהיגות בתכנית החדשה להפלת נתניהו. הוא זיהה שבמשך כשנה וחצי מאז הבחירות האחרונות לא קם אף מנהיג אופוזיציה מאתגר לנתניהו, ולאחר כישלון השיחות על ממשלת האחדות עם בוז'י הרצוג וכניסתו של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון, הוא קפץ לזירה. הממסד הביטחוני הישן של נווה אביבים, צהלה ומגדלי אקירוב, לא מקבל אותו כשר הביטחון. הם מרגישים שהז'וליק מרוסיה (מולדבה) אינו ראוי לשמור על תכשיטי המשפחה היקרים שבכספת.

השאלה היא רק מה התכנית הגדולה. קבוצות של קצינים בכירים בדימוס פועלות כלובי אופוזיציוני כבר כמה שנים, והם עושים זאת בהנחיה אמריקנית. אחת לאיזה זמן מוגבל צצה קבוצה חדשה עם רעיון "מקורי" חדש.

מפקדים למען בטחון ישראל פעלה בבחירות האחרונות להפלת נתניהו. עכשיו הם מריצים איזו תכנית הפרדה שאיננה נסיגה בשטחים. האלוף גדי שמני מתאם תכניות ביטחוניות לנסיגה מהשטחים יחד עם בכירי הביטחון האמריקנים. ועכשיו הופיעה קבוצה להרצת משאל עם על עתיד השטחים לקראת שנת ה־50 למלחמת ששת הימים. ספינת הדגל שלהם היא עמי אילון; ובמילים אחרות – לפנינו גל של לוחמה פסיכולוגית בתחום המדיני.

אהוד רודהם קלינטון

ברק קשור בכל המערכת התעמולתית פסיכולוגית הזאת בתור קודקוד המחבר בין הקבוצות הללו לממסד הדמוקרטי האמריקני.

כשברק עלה לשלטון ב־1999 אמר הנשיא ביל קלינטון כי הוא נלהב לקראת הפגישה איתו "כמו ילד עם צעצוע חדש". בביקורו הראשון בוושינגטון ערכו לו בבית הלבן מעין מסיבת ניצחון בהשתתפות אישים שהיו משויכים לארגון 'ידידי שלום עכשיו'. כמה מחברי הארגון היו יועצים ובעלי תפקידים בתוככי הבית הלבן הקלינטוני. במערכת הבחירות של פרשת העמותות, גם 'הקרן החדשה לישראל' השתתפה בצד של ברק, והיא חגגה את ניצחונו.

זו לא הפעם הראשונה שברק מתכנן קאמבק במקביל לקלינטונים. ברק חזר לפוליטיקה בסבב הקודם ונטל את ההובלה של מפלגת העבודה ב־2007 כאשר מנהיגותו של אהוד אולמרט היתה מרוסקת, ואילו באופק הקרוב הוא חשב כנראה שמשפחת קלינטון תחזור לבית הלבן. ב-2008 חזו שהילרי קלינטון תהיה הנשיאה וברק, שהוא כמעט חלק מהמשפחה, תכנן להמשיך את שיתוף הפעולה מימי ביל; שיתוף פעולה שהניב את מתווה קלינטון אך התפוצץ בדם ואש האינתיפאדה.

גם בשנים 2004-2003, היו לברק תכניות דומות. ההערכה היתה אז שאריק שרון לא יסיים את מלוא הקדנציה. ברק תכנן את שובו במקביל לניצחונה של הילארי קלינטון. בהתחלה חשבו שתתמודד עוד בבחירות של נובמבר 2004, והתחזית הוסיפה שבנימין נתניהו יירש את שרון. אבל שרון טרף לחלוטין את הקלפים עם ההתנתקות, ולאחריה הפוטש של העברת השלטון מהליכוד למפלגה החדשה 'קדימה'.

תכנית ברק התגשמה בחלקה – אם כי באיחור – ב־2007 וב־2009. גם בשנת 2007 הוא סימן לראש הממשלה את הדרך החוצה. היה זה ברק כשר הביטחון שתבע מאולמרט לפרוש ולהתפטר בעקבות חקירותיו שנכנסו להליך משפטי מואץ. כך שאם יש לברק תכנית, נראה שהיא כרוכה גם היום בבעלי ברית אמריקנים. ברור שלפני שלושה חודשים כשפתח במתקפה המסיתה שלו נגד ראש הממשלה נתניהו, הוא היה משוכנע שהנשיאה הבאה של ארצות הברית היא לא אחרת מאשר הילרי קלינטון.

לאורך כל שנות שלטונו של נתניהו היה מאבק איתנים מצד הממשל האמריקני להפיל אותו. לאחר כישלון האמריקנים וגרורותיהם בבחירות במרץ 2015, הורגש רפיון מה. אבל עכשיו התחדש המאמץ להפלתו, אם לא להפללתו של נתניהו. מנגד ערוך נתניהו למאמץ אסטרטגי לשרוד את התקופה הקשה עד הבחירות באמריקה, ומהבחירות ועד השבעת הנשיא או הנשיאה הבאה בינואר 2017. מינויו של ליברמן היה אמור להעניק לו את החיזוק הקואליציוני הדרוש למאבק. אבל כאשר האדוקים במשחק, וש"ס מונהגת בידי דרעי, החישוקים מתרופפים.

ברית הדמים בין הקלינטונים לבין ברק, בין הממשלים הדמוקרטים לברק, מגולמת בדמותו של המיליארדר מארק ריץ'. המיליארדר היהודי אמריקני, שהואשם בעברות מס ובהפרת סנקציות שהטיל הממשל על סחר עם איראן בשנות ה־80. בימים האחרונים של כהונתו כנשיא העניק ביל קלינטון חנינה לריץ', שנמלט לאירופה, והסיר את האישומים נגדו.

סידני בלומנטל, איש שמאל אנטי-ישראלי ששירת כיועץ בממשל ביל קלינטון והיה בחוג מקורביה של הילרי כשהיתה מזכירת המדינה, חשף כי מי שעמד מאחורי החנינה היה אהוד ברק. בראיון מתחילת יולי 2003 בבי־בי־סי הוא נשאל ישירות: מדוע העניק הנשיא קלינטון חנינה למארק ריץ' ממש בדקה ה-90 של נשיאותו? בלומנטל ענה בביטחון כי קלינטון קיבל בנושא טלפונים רבים מאהוד ברק, והיו שלושה שיקולים מרכזיים בחנינה: 1. ברק היה מאוד חלש בפוליטיקה הישראלית (דצמבר 2000 – ינואר 2001) והנשיא רצה לעזור לו. 2. ריץ' סבסד בחשאי את הרשות הפלסטינית. 3. מארק ריץ' עזר למוסד.

מה שנותר פתוח היא השאלה האם ריץ' עזר גם במימון חשאי של גורמים ישראלים. עד היום הסוגיה הזאת לא הובהרה. הוא מצטייר כגרסה אמריקנית של מרטין שלאף האוסטרי. כמו פרשיות אפילות אחרות בעברו של אהוד ברק, הגורמים הממסדיים בישראל נמנעים מלמצות עמו את הדין, או אפילו להתקדם בחקירותיו מעבר לתחנה הראשונה. תיקים, קלטות והקלטות נעלמים. הוא נהנה ממעמד של טפלון חסין אש.

מנהיג בלי גייסות

צריך להתעכב גם על אישיותו המנהיגותית. מה שאנחנו רואים בשלושת החודשים האחרונים, וזה אכן מפתיע, שברק שמר על מעמדו כמנהיג הכת הביטחוניסטית בישראל. למרות כל סרחותיו ונזקיו ברמה הלאומית, ההתקפה שלו על נתניהו הייתה אפקטיבית בדרגות אחרות לגמרי מההתקפות של הטוענים האחרים לכתר ראשות הממשלה. הייתה תחושה שאנשים בממסד נענים לו.

ברק הוא מנהיג של מנהיגים. בעיקר כאלה שהם חלשים ממנו. אבל הוא לא מנהיג של גייסות. בנושא הזה יש מקום להשוואה בינו לבין שרון וחיים בר-לב. לבר-לב הייתה העוצמה הפסיכולוגית לחולל מהפך תודעתי בקרב הקצונה הבכירה של המטכ"ל באחד מימי המשבר הקשים של מלחמת יום הכיפורים. הוא גרם להם להשתכנע ביכולת של צה"ל לבצע מהלך הכרעה בדמות צליחת התעלה. אבל לא היתה לבר-לב השפעה סוחפת על הגיסות הלוחמים, כפי שהייתה לשרון.

לברק יש השפעה דומה על גנרלים; במקרים ידועים מעברו המבצעי, גם על חיילים במספר זעום. אבל באופן כללי, אף כי היה דמות דומיננטית בצמרת צה"ל והמדינה משך יותר מ־20 שנה הוא לא הותיר שום חותם מערכתי שאפשר למסגר ולתלות על הקיר. מכל המבצעים הגדולים שהיה מעורב בהם, יזכרו רק את הנסיגה החפוזה מרצועת הביטחון בלילה נמהר אחד במאי שנת 2000. הוא היה שותף לתקיפה העלומה בסוריה מלפני תשע שנים בדיוק, אך המבצע מזוהה עם אולמרט. הוא היה שותף לעופרת יצוקה, אך אולמרט ואשכנזי חתומים עליו.

הראיה שלו נקודתית וחד־ממדית: בתחום המדיני־אידיאולוגי, עתידה של ישראל מתמצה ביכולתה לסגת מהשטחים. הוא הדוגמה האולטימטיבית למגבלותיו של איש הצבא המבריק. למרות שהוגדר כחייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל, הוא לא נחקק בלב הציבור כגיבור האומה. הפעולות המיוחדות החשובות ביותר בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת בוצעו בפיקודו. אבל הוא לא פיקד על אנטבה. לכן הוא איננו מאיר הר־ציון, לא רפול ולא אריק שרון.

"הוא מטיף, תוקף ומאשים"

ברק אומר על נתניהו שהוא חלש, אך נתניהו אף פעם לא נכנע לכוחות הדורסניים בישראל ומחוצה לה שמנסים כבר שנים רבות לעבור עליו הלוך וחזור כמו אוטובוס על הכביש. בשנת 95' כשנכנס לראשונה לתפקיד שר בממשלה, ברק הגיב בפראות נגד העיתונות שחשפה כנגדו את התנהגותו באירוע 'צאלים ב' שבו נהרגו חמישה לוחמי סיירת מטכ"ל.

"האיש שעומד להיות בעוד כמה ימים שר הפנים של מדינת ישראל, פרץ לאולפן רכוב על טנק וירה פגזים על כל מטרה אזרחית שנעה בשטח… לציבור אין ברירה אלא לקבל את גירסת ברק כאמת מוחלטת משום שברק, לפי דבריו, הלך בשדות 35 שנה וירה באנשים ממרחק שרואים בו את הלובן בעיניים…" כך תיארה העיתונאית אורית שוחט, שהיתה סגנית עורך 'הארץ', את ברק בהופעתו הטלויזיונית:

עכשיו הוא אזרח, ואפשר רק לקוות שאחרי כמה שנים שהוא יכהן כשר הפנים לא יתברר שהוא באמת מתכוון לעשות סדר בעיתונות, ולבקש מאיזה שופט שיבדוק מה קורה בה. גם ההצהרה הזו היתה מצמררת משהו. לאהוד ברק יש שיטה בדוקה להתמודד עם האשמות. כך היה בוועדת החקירה שבדקה את תפקוד צה"ל במערת המכפלה, כך היה אחרי מבצע 'דין וחשבון', וכך בעקבות 'צאלים'. ברק אף פעם לא משיב לטענות נגדו. הוא מטיף, תוקף, מאשים, מחלק ציונים, ובסופו של דבר מצליח לערפל את חושי המאזין במה שדומה יותר לשטיפת מוח… מה שנורא הוא שברק עובר מהצבא לפוליטיקה, ומזמן כבר לא ראינו דוגמא מוחשית כל כך לסכנה הטמונה במסלול הקידום הזה.

הלקח שברק למד מעימותיו עם התקשורת היה לחבור אליה. במקום להיום מואשם שהוא מהווה סכנה נוסח אוגוסטו פינושה, עדיף להאשים אחרים בפשיזם. הוא נכנע ללחצי הלובי של ארבע אמהות כשנבחר לראשות הממשלה ב־99'; וזמן מה לאחר פרוץ האינתיפאדה הוא נכנע לאיומיו של יוסי ביילין, שר המשפטים בממשלתו, ומינה את ועדת אור שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. הוא הודה מיד ובפומבי באחריותו של צה"ל לירי בילד מוחמד א-דורה, בלי להבין מה הוא עושה.

עכשיו, כשהוא נהנה מרוח גבית תקשורתית, הוא חזר להשתולל כטנק צנטוריון עיוור באולפני הטלוויזיה: "מחאה עממית זו דרך לגיטימית בפוליטיקה, ולכל המבקרים מימין – טלו קורה מבין עיניכם", הוא הטיף בראיון בערוץ 2, ממש כפי שתיארה 20 שנה קודם אורית שוחט: "לא הצעתי לעמוד במרפסת בכיכר ציון ולמטה נתניהו במדי אס־אס ולא לתלות בובה של שרה עם הרגליים למעלה. כל אלה קרו בהנחייתו של נתניהו".

לא הייתה הסתה בעוצמה כזאת של ראש ממשלה לשעבר נגד ראש ממשלה מכהן בכל תולדות המדינה. זהו ברק ואיש לא העמיד אותו במקומו כשהאשים בבירור את נתניהו ברצח רבין. יום קודם, ב-16 ביוני, בכנס הרצליה הוא האשים אותו בפשיזם. זו לא התקפה חריפה אלא דה־לגיטימציה טוטלית.

על כוונותיו אמר: "אני מתכוון לפעול – לא לרוץ לראשות הממשלה או לפעול במסגרת פוליטית, אך אפעל ואתן כתף למאמץ לשנות את המצב".

השורה התחתונה של כל התכניות המדיניות שלו היא מהלך חד־צדדי ישראלי: "האפשרות שאי אפשר לדבר עם אבו מאזן אינה משחררת את הממשלה מלפעול – זו החמצה היסטורית שאנחנו לא בוועידה בינלאומית".

ברק איננו אידיאליסט, אבל אם הוא צריך לתת למישהו הסבר למה הוא מתגייס לפעול למען עתיד ילדינו, הוא מדבר על "נקודת האל־חזור" שנתניהו כביכול מוביל אליה את מדינת ישראל. נתניהו הצליח יותר מכל אחד אחר ליצור את ההבנה בציבור ובקרב האליטות שישראל תישאר ביהודה ושומרון עוד הרבה שנים, כי פשוט לא קיימת היום אופציה כלשהי לוויתורים. התובנה הזאת מקובלת גם על הרצוג וצמרת מפלגת העבודה. הוא הצליח להחדיר את המסר שהמכשולים לשלום נמצאים בצד שמאל ובצד הפלסטיני.

חזר כדי לתקוף. ברק, צילום: פלאש90
חזר כדי לתקוף. ברק, צילום: פלאש90

לא כל הנוצץ ברק

ברק עלול לגלות, שאולי גם הצד האמריקני שהוא כל כך להוט לשרת, השתנה קצת. פה נכנס הניחוש לגבי מה מתכנן הנשיא אובמה לעשות בחודשיים שיישארו לו אחרי הבחירות בנובמבר. אם ברק והכת שהוא עומד בראשה יצליחו להפיל את נתניהו עד סוף שנה זו, יש טעם מבחינת אובמה לקבע את חזונו לשלום ישראלי-פלשתיני באמצעות החלטה במועצת הביטחון. ובייחוד עם השותפה של ברק בבית הלבן תהיה הילארי קלינטון. אך אם נתניהו נמצא כאן כדי להישאר. לפחות למשך השנתיים הראשונות של הממשל הבא. סביר מאוד שהילארי לא תרצה שאובמה ישאיר אותה עם מוקש כזה בינה לבין נתניהו.

יותר מזה: בכלל לא בטוח שאובמה ו/או קלינטון מעדיפים היום את אהוד ברק בשלטון בישראל על פני נתניהו. יועצו הקרוב של אובמה לענייני המזרח התיכון ובייחוד לעניין הפלסטיני הוא רוב מאלי. רוב מאלי הוא האיש שכתב ספר מיוחד על ועידת קמפ דייויד ביולי 2000, שבו ניסה לבסס את כתב האישום נגד אהוד ברק כמי שאשם בכישלון קמפ־דייויד. ביל קלינטון ורוב התקשורת בישראל הטילו את האשמה באופן חד־משמעי על יאסר ערפאת. מאלי והשמאל הרדיקלי הפכו את ברק מאז לאויב. מאלי היה אז יועצו הקרוב של ביל קלינטון. יש סבירות שהוא נמצא עדיין גם בחוג הקלינטוני. אפשר להניח כי על אף הפערים האידיאולוגיים העצומים בינו לבין נתניהו, הוא מעדיף את נתניהו.

אם קלינטון תיבחר, היא לא תרצה לחזור על אותה סאגה שהיתה בין נתניהו לאובמה. זו תהיה לשם שינוי קדנציה נשיאותית אחת שלא תתחיל בעצות של רם עמנואל. האיש האלים הזה, היום ראש עיריית שיקגו, דחף שני נשיאים לעימותים עם נתניהו. וזו סיבה מספיק טובה למנוע מאובמה לסבך אותה בהחלטות מועצת הביטחון. החלטה כזאת תישאר כמצבה לאובמה כמנהיג שנוא בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

חידוש הקמפיין של ברק השבוע עשוי לדחוף את הרצוג להחלטות בנושא אופציית האחדות. אם יצטרף לנתניהו, ברק יישאר תלוי לייבוש למשך תקופה ארוכה. אם הרצוג יישאר באופוזיציה, ברק ימשיך לקדם את עצמו ועלול להיות האיש שידיח את הרצוג. אם ינהיג שוב את מפלגת העבודה, וגבי אשכנזי יכנס כמספר 2 של לפיד, האיום על שלטון הליכוד בבחירות הבאות יהיה קשה מתמיד.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. אז זהו,הננס הדרדס נאפוליונצ'יק באראק,בא גם כשלא קוראים לו.האיש פשוט עף על עצמו בכל הזדמנות הנקראת בדרכו.אז שיעשה לנו טובה ויניח לנו.

  2. למישהו בכלל יש ספק שאהוד ברק וציפי לבני – וכנראה שלאחרונה גם בוגי יעלון – הם שתולים של הממשל האמריקני בשלטון הישראלי? (ואני גם לא אתפלא לגלות שהפניה שמאלה של יאיר לפיד בנושאי חוץ ובטחון מעידים שלפיד גויס גם הוא כסוכן של הבית הלבן). יש בישראל שורה של פוליטקאים די בכירים שפועלים בשירות הבית הלבן, משרד החוץ האמריקני והפנטגון על מנת לממש ולקדם את האינטרסים האמריקנים לעיתים על חשבון האינטרסים של ישראל? האם זה מופרך לשער שתמורת שירותיהם הפוליטיקאים האלה מקבלים הרבה מאוד כסף, ואף סיוע במימון של קמפיינים פוליטיים?

    1. וואלה, לא חשבתי על זה.
      אז הם שתולים של הדמוקרטים וביבי שתול של הרפובליקאים? בגלל זה ישראל היום דוחף חזק את טראמפ.
      תודה שהארת את עיני שאנחנו רק עוד מדינה בארצות הברית

    2. אלה, אני מבין שקשה לקבל שמה שהאמריקאים עושים כמעט בכל מדינה אחרת בעולם כבר 60 שנה בדרום אמריקה, במזרח אירופה ובמזרח הרחוק (ויש לכך ראיות למכביר), הם עושים גם בישראל. השיטה פשוטה: קונים פוליטיקאים ומעמידים לרשותם משאבים שוני (כסף, יועצים, מדיע מודיעיני) כדי להריץ אותם לעמדות בכירות בממשלה, כדי שיבצעו את מדיניות הממשל האמריקאי ברגע שיבחרו. זה לא עניין מפלגתי של דמוקרטים או רפובליקאים אלא אינטרסים חוצי מפלגות שקשורים למדיניות חוץ. לפקידות הבכירה ב state department האמריקאי ישנה עמדה באשר לסכסוך הישראלי ערבי שהיא אוטונומית יחסית מזו של הנשיא המכהן. זו עמדה שקרובה מאוד לעמדות מפלגת העבודה. נתניהו רחוק מהעמדה הזו, כך שלא הייתי רואה בו מועמד טבעי לשמש כסוכן אמריקאי.

    3. לסוציולוג:
      בהחלט פקחת את עיני
      עכשיו טול קורה מבין עיניך. לברק יש טייקון אמריקאי שמממן אותו
      ולביבי יש רק חבר אמריקאי ש"מלווה" לו כסף כחבר
      ואז בישראל היום לפתע מדברים רק על איראן ואובמה, לפתע מתעניינים בבחירות למפלגות בארה"ב.
      ופתאום איראן נעלמת מהעיתון. פוף!
      נו באמת. הרי כתבת כל כך יפה וברור איך זה עובד

  3. עכשיו רק נותר להבין כמה חזק צריך להיות פוליטיקאי ישראלי שיכול לעמוד בכל הלחץ האמריקאי הזה ובפיתויים הכספיים ולדבוק באינטרסים של ישראל.

  4. "הפלונטר של אלאור אזריה" – אלאור אזריה לא יצר פלונטר, הוא דוקא התיר אותו, כמו היה הקשר הגורדי. לולא אלאור, השמאל היה ממשיך לשלוט במדינת ישראל בדרכים עקיפות, ואוכל כל פינה יפה וטובה שיש בארץ הזו. אולם בזכות אלאור נפטרנו משר ביטחון שאינו ראוי לתפקידו, השמאל מתחיל להתערער, וחשוב מכך – הציבור החל להתרעם על ששליחיו פועלים נגדו ולא בעדו וזה גרם לפוליטיקאים להבין שאכן כיסאותיהם מתנודדים ויתנודדו חזק יותר אם לא ימהרו לגונן על מי שמגן עליהם.
    ——-
    " "מלחמת אזרחים" היא הסכנה האמיתית היחידה למדינת ישראל, התנבא ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו" – ממה שקראתי מתימלול דבריו, פרדו דוקא אמר דברים שונים. כדאי לדייק בכדי לשמור על אמינות.
    ——-
    "קבוצות של קצינים בכירים בדימוס פועלות כלובי אופוזיציוני כבר כמה שנים, והם עושים זאת בהנחיה אמריקנית". האם זו לא בגידה / חתרנות תחת שלטון דמוקרטי? האם דברים אלו אינם ראויים לחקירה, פומבית, של השב"כ?
    ——-
    "האלוף גדי שמני מתאם תכניות ביטחוניות לנסיגה מהשטחים יחד עם בכירי הביטחון האמריקנים". זה כבר לא מצריך חקירה של השב"כ, אלא פיתרון ממשלתי חמור יותר. גדי שמני יודע היטב מה יקרה אם ח"ו ישראל תפקיר את יו"ש (השייכים לה באופן חוקי, הן עפ"י ועידת סן-רמו והן עפ"י דו"ח השופט אדמונד לוי ז"ל) לידיים של צאצאי מהגרים מוסלמים, ולכן ראוי לו להיות הראשון שמשלם. שהוא ישמש שכפ"ץ כנגד קסאמים המשוגרים מטול-כרם וקלקיליה. אינני מבין מדוע ראש הממשלה בנימין נתניהו מאפשר לאמריקאים להתערב במדינת ישראל בצורה בוטה שכזו. הכסף הוא לא הכל, ואם האמריקאים יפסיקו לתמוך במדינת ישראל, לא יקרה אסון יותר גדול ממה שהם ממילא מנסים להביא באמצעות אנשים כמו גדי שמני.
    ——-
    הסיכוי של ברק להיבחר לראשות הממשלה אפסי. לגוש השמאל במדינת ישראל יש בקושי שליש מהכנסת (אם סופרים את המחנה הלא ציוני + מרץ + יאיר לפיד), ואולי קצת יותר (אך הרבה פחות מחצי) אם מוסיפים את הרשימה הערבית ("כבוד גדול" לאלו המכנים עצמם ציונים, להישען על כתפיים של מפלגה ערבית הקוראת להשמדת המדינה).
    הדרך היחידה של המחנה האנטי ציוני להקים ממשלה היא עם החרדים ולפיד ביחד, ובקיצור לגרום לפוליטיקאים החרדים וליאיר לפיד לבגוד בבוחרים שלהם בריש גלי. זה לא יקרה.
    אין מה לעשות, העם נע ימינה (הן מבחינת הדעות והן מבחינת השינוי הדמוגרפי בקרב המצביעים) ביחד עם נהיה אחר מסורת ישראל (לא רק הדת, אלא גם אורח חיים מסורתי יהודי יותר, והכרה בזכות עם ישראל לישיבה בארץ ישראל לפי התנ"ך).
    ——-
    ראש הממשלה לא צריך להתאמץ יותר מדי. מספיק שיהיה פיגוע או מהומות של צאצאי המהגרים המוסלמים בארץ ישראל לפני הבחירות, והימין יזכה ביותר קולות ממה שהשמאל היה זוכה לפי הסקרים/שקרים.
    אין לחשוב שראש הממשלה יהיה מעורב בארוע אלים כנ"ל, אלא שהתקשורת כל כך תדחוף את מצע השמאל, וצאצאי המהגרים הערבים ירגישו שעוד מעט קט הם יוכלו סופסוף להשמיד את היהודים, עד שהם לא יוכלו להתאפק עד לאחר הבחירות ויבצעו את הדבר היחידי שהם יודעים לעשות. וזה בדיוק מה שיביא לתוצאה הפוכה מתקוות השמאל.

    1. לסתם:
      רק כמה הערות:
      השמאל שלט במדינה. היא עדיין יפה, בקרוב זה ייגמר. עוד אורן חזנים, מירי רגבים, מרים פיירברגים ואבדנו
      יכול להיות שהערים התומכות בימין יפות יותר מערים התומכות בשמאל?. מה דעתך?
      הקטע האחרון הייתי מוחק. אל תיתן לימין רעיונות.
      שמעתי שביומן של הח"כים ה"ציונים" סימנו כמה ימים לפני הבחירות לעלייה להר הבית.
      סתם להתפלל לאלוהים שייתן להם הצלחה בבחירות…

    2. ל-אלה אופק,
      השמאל שלט במדינה, היא עדיין יפה למרות שהשמאל מנסה להחזיר אותה לדרגה פחות יפה (בשום אופן אינני רוצה לומר על מדינת ישראל מילה הקשורה לשורש כ.ע.ר.) באמצעות אהוביו המוסלמים (ע"ע עיראק וסוריה). זה לא ייגמר, לא בקרוב ולא ברחוק ולא בשום זמן. אורן חזן, למרות הזילזול בו מצד השמאל, עושה עבודה נהדרת בחשיפה פומבית של הצביעות השמאלנית בכל דבר ודבר. מירי רגב, שמיום ליום אני מעריך אותה יותר ויותר, משנה את סדר העדיפויות בספורט ובתרבות כך שיהיה ייצוג יותר מכבד ושווה לבני העם שאינם שייכים לאליטות הישנות. ולגבי מרים פיירברג, הייתי בנתניה כמה פעמים ויש לי גם קרובי משפחה בעיר. העיר יפהפיה בזכות מרים (כך מכנים אותה בנתניה, בשם חיבה), אזור התעשיה הדרומי התפתח עשרות מונים ביחס ללפני תחילת כהונתה, התיירות חזרה ומובילה את הכלכלה העירונית, ויש עוד הרבה מה לומר לזכותה. חוץ מעובד בן עמי אף אחד לא קידם את העיר הזו כמו מרים פיירברג, ומגיע לה כל הכבוד על כך. חשדות לשוחד? מההיכרות המועטה שלי עם מרים דרך אמצעי התקשורת (ראיתי אותה בסה"כ פעמיים בחיים, די מרחוק) היא לא עשתה עלי רושם של מושחתת כפי שקיבלתי רושם מראשי ערים ומועצות אחרות. בעיני היא נראית ישרה. שתוכיח המשטרה, מעל כל צל של ספק, שמרים היא אם כל חטאת ושהיא האדם המושחת ביותר עלי אדמות. ועדיין זה לא ישנה כלום מזכויותיה של מרים על יופיה של נתניה.
      ואם אתייחס ליופין של ערים אחרות, הרי שיש ערים הנשלטות בידי אנשי ימין שהן יפות ויש כאלו הנשלטות ע"י אנשי שמאל והן יפות. אולם לדעתי שינוי פני עיר מגיע מהעומד בראשה (ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות) בתוספת החלטות ממשלה והעומד בראשה, אבל זה כבר בנימין נתניהו שכנראה אתה לא יכול לפרגן לו.
      בינתיים, מי שדיבר על הפיכה צבאית הוא השמאל, משמע דוקא לשמאל יש רעיונות מעוותים כיצד לכוון את דעת הקהל וכיצד לשלוט עליו. והימין מעולם לא ניסה לפגוע ביהודים בכדי לשנות משהו בגישה כלפי הערבים (ויכוחים על מה שהיה לפני קום המדינה אינם רלוונטים, משום שהשמאל היה עסוק מאד בציד יהודים).
      ולגבי עליה להר הבית, סבורני שליהודים יש זכות להתפלל בכל מקום שירצו בארץ ישראל. זה כולל אגב את הר הבית. אלא אם אתה מעדיף להפלות בין יהודים לגויים (אופס, שמאלני מפלה). אגב, מדוע היהודים לא מבקשים להתפלל בבתי תפילה של דרוזים? האם זה בגלל שאין ליהודים בעיה עם הדרוזים? או שמא אין להם צורך להתפלל דוקא בבתי תפילה דרוזים אלא במקומות המקודשים ליהדות? ומה לגבי תפילה יהודית במסגד? לא ראיתי ולא שמעתי על יהודי שמתעקש להתפלל דוקא במסגד, אבל כן ידוע לי על יהודים המתעקשים להתפלל דוקא במקום המקודש להם מעצם יהדותם.

    3. לסתם אנונימי:
      אני אישית איש מרכז. אין לי פתרון משלי לסוגיית הסכסוך בינינו לפלשתינאים. אני די מיואש מהם. עם זאת אני מאוד רגיש לחוסר דיוק ולחוסר מוסר. עד כאן הרקע
      שמאל קיצוני פגשתי רק בעיתוני הימין. מי מנהיג המחנה הזה? הייתי רוצה לקרוא עליו. לי נראה שאין פנים לאיש הזה. נראה לי שהוא לא קיים אלא רק בראשם של ימנים רדופים.
      זה כלי להסית המון שלא ממש מבין בפוליטיקה מעבר לקריאת כותרות בישראל היום.

      אני חושב שהשחיתות הורסת את המדינה.
      אני לא חושב שיש יותר מושחתים בימין מאשר בשמאל.
      אני כן חושב שהימין לא נותן חשיבות מספקת לשחיתות (בגלל האיום של השמאל הקיצוני?!?!). אנשים מושחתים יכולים להתקדם אצל הימין יותר מאשר אצל השמאל.
      מה שאמרת לגבי מרים פיירברג ממחיש זאת. אתה פשוט סולח לה

      אני לא דתי, אבל גישתי כנראה משתלבת עם הדת (לצערי לא עם כל הדתיים, ראה דרעי).
      אינני איש צבא, אבל גישתי דומה לגישת הצבא (טרום אלאור)
      שתי הגישות תמימות דעים – ברגע שבעל תפקיד (רב או קצין) סרח – הוא מסולק. אין מחילה לשחיתות ופגיעה באמון של איש ציבור. הכוונה היא לא אם או לכמה זמן הוא ייכנס לכלא – אלא שהוא אינו יכול לשמש יותר כאיש ציבור.
      אין אדם שהוא מעל לזה. אין אדם שייסלח לו על שחיתות. אין אדם שיאותרג כתחליף לשפיטה שלו.
      זה לא בגלל כח שמאל קיצוני שמטיל כשפים על המדינה, זה לא בגלל שיש המון חילונים שלוקחים סמים ועושים אורגיות.
      זה בגלל סגירת תיקים לפוליטיקאים כמו ליברמן (לא מחוסר אשמה) או אולמרט (תבדוק כמה הוא היה קרוב להיות זכאי).
      זה כל הטייקונים ומנהלי הבנקים שהם אף פעם לא יקבלו עונשים כמו אדם רגיל.
      המדינה שלנו מתפוררת בגלל השחיתות וחולשה מנהיגותית (כלומר לוקחת אחריות ובעלת חזון).
      זה הכל.

    4. ל-אל האופק,
      גם השמאל הקיצוני קורא לעצמו מרכז. מין משחק מילים שכזה, שבא להטעות את הציבור. אבל זה בסדר, אם אתה מיואש מה"פלשתינים" (בפועל – צאצאי מהגרי עבודה מוסלמים) משמע היתה לך תקוה מהם, ואת התקוה הזו לא תמצא במרכז. ריאליזם כן, תקוה לא. תקוה אפשר למצוא רק בשמאל שעדיין חולם שהמוסלמים יתנהגו כרצונו ויעשו שלום עם היהודים. ככה זה כש"השמאל הליברלי" בעצם מתנשא וכופה את עצמו על אחרים.
      אם אנחנו מדברים על הגדרת ימין/שמאל לעיתונים, אז לדעתי ישראל היום הינו עיתון שמאלני לחלוטין (מרדכי גילת מקבל 2 עמודים במרכז מוסף ישראל השבוע (המוסף היותר רציני) בכדי ללכלך על כל מה שלא נראה לו ישר מספיק במדינה הזו, בעוד שיופיה של המדינה מקבל 2-3 עמודים בקצה האחורי של מוסף סופשבוע (המוסף היותר קליל), איפשהו קרוב לתשבצים). לעומתו הארץ הינו עיתון ימני להחריד שמציג את התפתחות ההתיישבות היהודית ביו"ש ואת הצלחת מדינת ישראל בתחומים שונים (כשקוראים עד כמה עיתון הארץ מנסה ליצור משברים בין מדינת ישראל ובין מדינות ידידותיות, ניתן להבין בקלות עד כמה הידידות הזו חזקה). וכן, אני רציני מאד בדברים הללו. ישראל היום עולה לי על העצבים. השמאל תמיד התמחה בלהציג את עצמו כימין או לפחות כמרכז, ואז להרעיל את דעת הקהל.

      לעומתך, אני סבור שהשחיתות, רעה ככל שתהיה, כדאי לבחון את תרומתה להתפתחות המדינה. במצבים מסוימים הייתי מעניש בחומרה את המושחתים, ובמצבים אחרים הייתי שותק כי הציבור לא נפגע מאותה שחיתות ואולי אף נהנה מתוצאותיה.
      אין לי כוונה להסביר את הדקויות בין המצבים הללו.

      לעומתך, אני סבור שהשמאל מציג את עצמו כנותן חשיבות מספקת למאבק בשחיתות, אולם השמאל עצמו מושחת ברובו (ע"ע נשיא מסוים לשעבר של מדינת ישראל, ולעומתו הנשיא לשעבר יצחק נבון ז"ל שהיה אדם צנוע ועממי, וסיפורו "אגדת שבעת השערים" עדיין מרגש אותי עד דמעות). הימין פשוט עסוק יותר בהתפתחות המדינה ויישובה למול האתגרים הביטחוניים והחברתיים שמאיימים עליה.

      אינני סולח למרים פיירברג, משום שאינני רואה סיבה לסלוח. מרים לא פגעה בי מעולם. היא כן קידמה את העיר נתניה, ואני מכיר לא מעט תושבים בעיר שמודים לה על כך. אם נהנתה מהפקר כלשהו בשל כך – שיהיה לה לבריאות, ושזה יהיה שכרה על עבודתה הקשה.

      ממתי אריה דרעי מייצג את היהדות? כיצד הוא מייצג את היהדות? האם מישהו שאינו נוהג כמותו בדיוק, אבל בדיוק, אינו יהודי?

      האם אתה יודע מה היתה גישת הצבא לפני הארוע עם אלאור? כמה זמן היתה הגישה הזו נהוגה? מה היתה הגישה שקדמה לה? מבטיחך אנכי שבזמן השרות הסדיר שלי הגישה של צה"ל היתה חיסול מוחלט של שני המחבלים ברגע נסיון הפיגוע, וכלא למפקדים על שלא שמרו על הוראות הבטיחות כשעמדו ליד המחבל (קצין ביחידה שלי קיבל 14 יום בכלא 6 על זילזול בהרואות בטיחות במצב מלחמתי).

      ימני אנכי, וזכיתי לפגוש את יוסי שריד ז"ל ואת אהוד אולמרט. הרושם שעשה עלי יוסי שריד ז"ל היה מעורר כבוד. לגבי אהוד אולמרט אין לי שום דבר טוב לכתוב. הדברים היו ידועים כבר באותה התקופה, ובכל זאת אולמרט הגיע לראשות ממשלת ישראל. ויוסי שריד, שככל הידוע לי היה ישר והגון, זכה להגיע לתפקידים שוליים והשפעתו על הציבור לא זכורה כיום.

      אתה ואני רואים את המדינה ואת עתידה במשקפיים שונות לחלוטין.
      לגישתך המדינה מידרדרת ומתפוררת. לגישתי המדינה מתפתחת ומתקדמת ומתיפיפת, ושום כח בעולם (אדם או ארגון או מדינה) לא יוכל לעצור זאת. גישתך התפרסמה כבר לפני מלחמת ששת הימים (האחרון שיכבה את האור), ובכל זאת המדינה שרדה ואף התפתחה והתקדמה מאז. אולי כדאי שתחשב מסלול מחדש?

  5. "אין בנתניהו שום קסם…" .
    נכון או לא נכון, באהוד ברק יש הרבה פחות.
    האיש הוא לא יותר מרעש וצלצולים.
    התפקיד האחרון המועיל שבצע היה כנראה מח"ט 401.
    מאז ועד היום הוא נזק מהלך.
    והוא כזה לא כי ככה בא לי.
    הוא כזה כי ככל שהמסגרת עליה הוא אחראי/מנהל/מפקד , יש יותר ויותר צורך במה שאין וכנראה אף פעם לא היה לו.
    אין לו גישה לאנשים והוא תמיד, אבל תמיד, הכי חכם מכולם. מכולם ביחד כמובן.
    הוא נהיה ראש ממשלה על גבי אג'נדה חברתית שאותה זרק לפח ברגע שהבחירות הסתיימו.
    הוא הראה את פרצופו המושחת והמכוער בפרשת "טאורוס".
    למי שלא זוכר, טאורוס היתה חברה ש"קידמה" פגישות עם דרגי ממשלה בכירים (בתשלום כמובן).
    מנהל החברה היתה זוגתו של ברק ויכולתה "לקדם" היתה פועל יוצא של היות ברק שר (הבטחון?) באותה ממשלה.
    ז"א, אג'נדת הממשלה הנבחרת שונתה, כששילמו לברק מספיק כסף. ואז דרגי ממשלה פינו זמן כדי לדון בענייני מי ששילם לברק במקום לדון בענייני הציבור שאותו נבחרו או נתמנו לשרת.
    איך התחמק ממשפט היא שאלה שאין לי מענה עליה והיא מאד טורדת.
    למי שלא זוכר הוא גם היה שר הבטחון של המרמרה.
    ז"א שכאשר המסוק עם לוחמי השייטת העביר מיגע ותמונות על מה מחכה למטה; לא היה לברק החכם מענה טוב יותר מכוח ועוד כוח.
    מה בדיוק מישהו עוד מצפה שיצא מהאיש הזה.
    שילך כבר. וכן! שיקח את נתניהו יחד איתו.
    כשמדברים על בעיות חברתיות ואי פתרונן, יש מאבק צמוד בין השניים.
    קסם או לא קסם, שילכו כבר שניהם!

    1. ליורם: רוצה לדעת מה הקסם בנתניהו?
      שבמקום לדבר על מה שברק אמר – מדברים על ברק
      אם ברק אמר שהוא חוזר לפוליטיקה – אז אני מבין שמדברים עליו
      אבל הוא לא. למה לא תתייחס לדבריו

      אני מקווה שלפחות תתיחס לדברי. אני לא רץ לפוליטיקה.

      חוץ מזה הקסם של ביבי הוא לא קסם אישי אלא קסם מנהלתי – ממלכתו הקסומה המלאה בעורכי-דין, יועצי תקשורת ופובליציסטים העובדים לייצר את מקסם השווא

  6. וואו אובאמה ישב כל הלילה ותכנן את הנאום של ברק. לברק מנהיג האחרון של השמאל יש זכות לגדל זקן ויש לו גם זכות להשמיע את הגיגיו. זה שארצות הברית המפלגה הדמוקרטית מעדיפה שיהיה שלטון יותר ליברלי ( הם חושבים שכך יהיה קל להגיע "לשלום" ) לא הופך את כל השמאל ובפרט ראש הממשלה לשעבר כסוכן זר . אובאמה התערב בגסות יתר בפרישת בריטניה מהאיחוד ועדיין "קמרון לא נהפך לסוכן שחיי על דולרים אמריקאים. יש מספיק דברים שאפשר לכתוב נגדו וגם נגד הגיגיו לא צריך להתפלמס על מילה של ביל קלינטון וכך להפוך את הנושא "למזימה ענקית של קלינטון כי הרי בטוח שאין לקלינטונים משהו אחר לעשות" .

  7. הפרשן האמריקאי ג'ורג' וויל בתגובה:
    "ברק הוא המנהיג הגרוע והמסוכן ביותר שהיה לאיזושהי מדינה דמוקרטית במאה ה-20"!

    "אהוד ברק לקח שוחד בעשרות מיליונים בעסקאות נשק. ראש המוסד סיפר לי. ברק מחביא את הכסף בשווייץ"!
    (אהוד אולמרט)!

  8. לא קראתי כאן שום דבר על עוצמתם של בוחרי ישראל (בוחלים בשמאל הבוגדני) ועוצמת הבוחר האמריקאי החדש שמואס בכל הלוזרים של הדמוקרטים והרפובליקאים גם יחד. הבוחר האמריקאי החדש רואה בטראמפ מועמד על-מיפלגתי שהרפש של מדינאות כושלת, ונוגדת לאתוס האמריקאי, לא דבק בו.

  9. לתמיד אזכור את "השגי" ברק הבולטים:
    א. נטישת בן ברית בשדה הקרב בזמן קרב- הפקרת צד"ל בצורה מחפירה כל כך והפקרת מוצבים וציוד בצורה משפילה כל כך עד שהיה צריך במלחמת לבנון השנייה כדי ליצר את ההרתעה הדרושה כדי שנסראללה יגיד שאם היה חושב שישראל תגיב בעוצמה שכזו אז הוא לא היה מתחיל בכלל, לזה קוראים הרתעה גם נסיגה צריכה להיות מושכלת, שרון אמר שצריך לצאת מדרום לבנון אבל בצורה מסודרת ואם יש צורך אז תוך כדי קרב.
    דרך אגב: את ארגון "4 אימהות "הקים יוסי ביילין עושה דברו של ברק. והשפעתו על התקשורת של השמאל הייתה ניכרת באותה תקופה
    ב. הפקרת החייל מדחת יוסוף בשכם כאשר ברק מאמין להבטחות ערפאת – יותר נמוך מזה אי אפשר
    ג. מניעת קידומים ומינויים בצבא – בזמן הסכסוך של ברק עם אשכנזי, ברק בתוקף תפקידו לא חתם על 22 מינויים של אל"מ ומעלה (אישור המינוי הוא בסמכות שר הביטחון ) ובכך פגע בצבא עכב בעיה אישית. כאשר יעלון התמנה לתפקיד שר הביטחון הוא אישר את המינויים תוך ימים ספורים. אני מניח שהקצונה שעיכבו לה את המינויים זוכרים זאת לברק

  10. עד כמה אהוד ברק מעריך נכון אפשרלמדוד בדוגמא:לפני כמה שנים ברק שהיה שר בבממשלה אמר שימיו של נשיא סוריה בשאר אל אסד ספורים.בנתיים ברק הלך הבייתה ובשאר נשאר על כנו למרות המלחמה העקובה מדם בארצו.אם איני טועה ברק היה פעם גם ראש אמ"ן.