מדוע התקשורת מתרשלת בסיקור משפט אזריה

הסיקור העיתונאי של משפט אלאור אזריה מעיד על חוסר היכרות מעמיקה עם החומרים והעדויות, על דעה מוטית מראש נגד החייל, ועל אימוץ גרסת התובע והצבא ללא ביקורת

התקשורת סימנה מראש? אלאור אזריה. צילום: פלאש90

בשבוע שעבר העיד במשפט אלאור אזריה מפקד המחלקה סגן מ"א, להלן סגן מ'. הוא הגיע לזירה עם כוח כוננות כדקה לאחר האירוע. בעדותו אמר סגן מ' כי הוא היה זה שהרחיק מהמחבל את הסכין, הפך אותו, זיהה שהוא חי וכי יש חשש למטען בשל המעיל המנופח שלבש, ואף הציב על המחבל אבטחה. הנה ציטוט לדוגמה מתוך פרוטוקול העדות:

שוב פעם אני חוזר, מהווה סכנה – בוודאי שהוא עדיין מהווה סכנה. לא סתם הצבתי חייל. הבן אדם בחיים, אז הוא עדיין מהווה סכנה. המחבל השני היה ירוי בראש ולכן לא הצבתי עליו אף אחד.

סגן מ' מילא תפקיד חשוב באירוע, ולעדותו ישנה משמעות רבה. בשל הבדיקה שהוא ביצע למחבל נשמעה הטענה כאילו המחבל נבדק וזוכה ממטען. אלא שסגן מ' עצמו טוען שהוא אכן בדק את המחבל, אך כשהבין שישנה סכנה למטען שהמחבל נושא על גופו, הציב עליו אבטחה וביקש להזמין חבלן. כלומר, בעדותו הוא מבסס את טענת החשש לסכנה בזירה, ואף מפריך את טענת "זיכוי" המחבל ממטען לפני הירי של אזריה.

עדותו של סגן מ' חוללה הד תקשורתי, ובמהלכה העלה לטוויטר הכתב הצבאי של 'ידיעות אחרונות', יוסי יהושוע, את הציוץ הבא:

סוף סוף עדות הרלבנטית למשפט: המ״מ מחזק את קו ההגנה של אלאור אזריה כי היה חשש ממטען.

בתום החקירה הנגדית של התובע סיכם יהושוע את הדיון בציוץ הבא:

סיכום עדותו של סגן מ׳: או שהוא שיקר במצ״ח בגלל לחץ המפקדים שמעליו, או ששיקר בעדותו בבית הדין בגלל הלחץ הציבורי. וזה התיק כולו.

מכיוון שאני עוקב אחר המשפט מהרגע הראשון ומקפיד לקרוא בעיון את הפרוטוקולים המלאים של הדיונים, קביעות אלה של יהושוע חרו לי מאוד. שני הציוצים מבטאים מחדל תקשורתי חמור בסיקור המשפט. רוב התקשורת המרכזית מונעת מהטיה ברורה נגד אזריה ועל כן המידע על המשפט מוגש לציבור בצורה לקויה. רובו המוחלט של המידע שהבאתי בכתבות הקודמות כמעט ולא הוזכר בעיתונות המרכזית, אך העובדה שגם עיתונאי הגון כיהושוע לוקה במישור הבסיסי יותר של אי הכרת החומר המשפטי מטרידה ביותר. הציוצים של יהושוע הם דוגמה קטנה אך מייצגת ועדותו של סגן מ' היא דוגמה טובה כדי להדגים את המחדל.

סכנת המטען נשמעה בזירה ובבית המשפט

ובכן, בניגוד למשתמע מהציוץ הראשון של יהושע, עדותו של סגן מ' בנוגע לחשש ממטען איננה חדשה, והיא עלתה שוב ושוב בדיונים קודמים. סמל א', סמל ותיק ומנוסה, העיד בתחילת יולי מטעם התביעה, וכך אמר בעדותו:

תובע: כשהגעת לשטח, מה התפקיד שקיבלת?
סמל א': לאבטח את המחבל שנמצא בחלק התחתון של הירידה, בשחור, ולבודד את הזירה.
תובע: מי נתן לך את המשימה הזו?
סמל א': מ"א [סגן מ'].
תובע: מה הוא אומר לך לגבי המחבל?
סמל א': הוא אומר שהמחבל עוד חי ויש חשש למטען עליו, לא לתת לאנשים מלמטה להתקרב.

אבל זה לא הכול. סמל א' מעיד גם כי הוא הודיע לאזריה על הסיכון. הנה:

תובע: אתה זוכר שיחה כלשהי עם אלאור בשטח?
סמל א': מטושטש, אבל זוכר.
תובע: תתאר בבקשה את השיחה.
סמל א': אלאור הגיע עם תום המ"פ, לא זוכר מתי הגיעו בדיוק, ואלאור שאל, לא יודע אם שאל אותי או את אחד האנשים שהיו שם, אם המחבל עדיין חי. עניתי לו שהמחבל עדיין חי ושיש חשש למטען, שיזהר.

העניין לא מסתיים גם בכך. סמל א' ממשיך:

סנגור: אתה אומר באותה הודעה…"אני צעקתי למ"א (סגן מ') שהמחבל זז והיינו בטוחים שלא שמו לב. האזרח בדיוק היה בטלפון, עמד לידי, ופתאום אמר לי שלא לגעת בו. "לא לגעת בו, לא לגעת בו, ייתכן ויש עליו חומר נפץ, צריך לחכות לחבלן". אתה בוודאי מבין באותו רגע שיכול להיות שעל המחבל יש מטען?
סמל א': נכון.
סנגור: ממה חששת כשהמחבל זז?
סמל א': אני לא חששתי מהמטען, לא חשבתי על זה.
סנגור: אני לא מבין, הייתם בטוחים שהמחבלים מתים?
סמל א': הראשון, השני לא.
סנגור: גוסס?
סמל א': נכון.
סנגור: אבל זה לא מסתדר עם זה שאתה צועק למ"א שהמחבל זז. למה אתה צריך לצעוק לו שהוא זז אם היית בטוח שהוא רק גוסס? למה זה מפריע, למה יש חשש?
סמל א': כי אמרו שיש חשש למטען.
אב בית הדין: בכל זאת אתה אומר שלא חששת, תסביר לנו.
סמל א': אני לא חששתי מהמטען. כמו שאמרתי בהתחלה, הייתי בכמה אירועי דקירה, לא חשבתי על מטען אז וגם לא עכשיו, אבל הייתי צריך להזהיר את הכוחות.
סנגור: אתה לא אמרת לאלאור שהסיכויים למטען הם קטנים.
סמל א': נכון.
סנגור: ואתה לא רואה חומר נפץ כלשהו על גבי המחבל בלבוש השחור.
סמל א': נכון.
סנגור: אני רוצה שתקרא את ההודעה שלך מיום 27.3.2016, שורות 4-5. אתה אומר בהודעה שלך [בתשובה לשאלה] "מה אלאור עשה לאחר שדיברת איתו?" התשובה שלך היא "הוא אמר לי באיזה שלב 'תראה, המחבל חי' ואמרתי לו 'כן, אבל אסור לגעת בו כי יש עליו מטען. בגלל שיש עליו מעיל פחדנו בזירה". גם בהמשך אתה נשאל איך הבנת שיש חשש למטען חבלה.
סמל א': איפה?
סנגור: בשורה 9 אתה אומר "גם כי מ"א אמר, גם כי היה עליו מעיל, גם כי היה אזרח שצעק את זה, הוא צעק 'אל תגעו במחבל כנראה יש עליו מטען. הוא מכיתת הכוננות של היישוב". איך זה מסתדר עם מה שאמרת לנו עכשיו?
סמל א': למה אתה מתכוון?
סנגור: אמרת לבית הדין לגבי נושא המצב. הלכה למעשה יש לך אינדיקציה ברורה שכולכם מפחדים ממטען. אתה מאשר לי את זה?
סמל א': כן.
סנגור: וגם אלאור שותף לפחד הזה?
סמל א': אוקיי.
סנגור: ואתה גם מכניס אותו לפחד הזה?
סמל א': במה זה שונה ממה שאמרתי.

זוהי עדות חשובה ומרתקת. סמל א' מתאר התרחשות שלמה הקשורה לחשש האותנטי בזירה, התרחשות שסגן מ' מרכזי בה ושאזריה חשוף אליה באופן ישיר.

דברים דומים עלו גם בעדותו מ־12 ביולי של סגן מ"ס, הקצין שהיה באירוע וירה במחבלים. במהלך החקירה הנגדית הקריא הסנגור הודעה במצ"ח מיום האירוע של סגן מ'. הנה:

הגיעו כוחות הצלה והתעסקנו בטיפול בפצוע א"ו תוך חשש למטען על המחבלים, במיוחד על המחבל השני מכיוון שהיה עליו מעיל שיצר צורת גוף גדולה מהרגיל. חשוב לציין כי בזמן שגלגלתי אותו והרחקתי את הסכין זיהיתי שהוא בחיים ומשמיע קולות ותנועות קלות, צעקתי לכוחות להזמין מישהו שיוודא וישלול שיש מטען על המחבלים.

סגן מ' הוא למעשה הראשון שתוך כדי בדיקת המחבל והרחקת הסכין ממנו זיהה את המעיל המנופח, הבין שיש חשש ממטען, הכריז על החשש והציב אבטחה מיוחדת על המחבל.

גם בחקירה הנגדית של מח"ט הגזרה, אל"מ יריב בן־עזרא, מ־6 ביולי, מובאים הדברים הבאים מתוך ההודעה של סגן מ' מחקירתו במצ"ח:

לא באותו רגע, הוא היווה סכנת חיים פוטנציאלית, אם היה לו מטען הוא היה יכול להפעיל אותו בשנייה… ולכן הצבתי עליו לוחם במרחק אבטחה שהלוחם לא יפגע ועדיין יהיה יעיל.

אם כך, כבר בעדותו במצ"ח מדווח סגן מ' על חשש ממשי ועל כך שלקח בחשבון את האפשרות שהלוחם שהוצב כמאבטח יצטרך לפעול, ועל כן עליו להיות בטווח יעיל כדי לפגוע במחבל.

מה יותר ברור מזה? הן אצל סמל א', הן אצל סגן מ"ס והן אצל המח"ט, עולה עדותו של סגן מ' כעדות מקורית שלא נבעה מלחץ ציבורי. אגב, אפשר לראות שהחשש מהמחבל אותנטי גם בסרטון מהזירה, המתעד את ההתרחשות כשלוש דקות לפני הירי של אזריה.

גם בראשית הסרטון וגם בסופו רואים חיילים המתנהגים בהתאם לאיום הנשקף מהמחבל.

אילו היה יוסי יהושוע עוקב באופן יסודי אחרי הדיונים, הוא לא היה מופתע מקיומו הממשי והאותנטי של החשש בזירה בכלל, ומעדותו של סגן מ' על חשש זה בפרט.

מה מלמדת התנהגות החיילים בזירה

לאחר שברור לחלוטין כי עדותו של סגן מ' אותנטית, שהיא ניתנה במצ"ח בראשית החקירות ושהיא מגובה בעדויות של אחרים בזירה, ולאחר שברור כי החשש בזירה היה אותנטי וכי אזריה נחשף אליו באופן מוגבר, נקודה שעליה עמדתי בכתבה אחרת (ראו בסעיף "חמש הדקות של אלאור אזריה בזירה"), נותר הצורך לתת מענה לציוץ השני של יהושוע. מדוע הכתב הצבאי של 'ידיעות אחרונות' סבור שהמ"מ שיקר, או במצ"ח או בעדותו בבית הדין?

ובכן, ההנחה של עיתונאים רבים ויהושוע בתוכם, שלפיה אף אחד בזירה לא חש סכנת חיים, איננה מבוססת על החומר המשפטי ועדויות המעורבים באירוע, אלא על רושם כללי – העולה בעיקר מסרטון 'בצלם' – שלפיו האנשים בזירה התנהגו באופן שאינו מעיד על חשש לחייהם. זוהי נקודה שגם התובע, סא"ל נדב ויסמן, חוזר עליה שוב ושוב בניסיון לקעקע את עדויות ההגנה. מדוע מי שחששו ממטען לא פעלו לאורך כל האירוע כמצופה מחשש כזה? מדוע הם שהו בקרבת המחבל, לא הרחיקו אחרים וכדומה?

אלא שהתובע, ובעקבותיו התקשורת, מחמיצים כאן נקודה חשובה: ההבדל בין החשש של החיילים ובין התנהגותם בשטח עשוי לנבוע ממחדל פיקודי עמוק שגרם לבלבול, דיסאוריינטציה והתנהגות לא מבצעית של הלוחמים, שאינה תואמת את האיומים בשטח. כפי שהראיתי לעיל, טענת השקר מופרכת ומגוחכת. מה שמותיר אותנו עם ההבנה כי הזירה לא נוהלה כראוי.

ישנן ראיות כבדות משקל לרשלנות מבצעית באירוע של אזריה. בראש ובראשונה עומדת העובדה שהמ"פ ננזף על ניהול לא מקצועי של הזירה. כמפקד הזירה וכמי שטען כי לא הייתה סכנת חיים, היה על המ"פ להגיש טיפול רפואי למחבל הפצוע. משלא עשה זאת, הותיר את האירוע פתוח ואפשר התפתחויות אחרות, כמו הירי של אזריה.

כל סרטון מהזירה מראה את האנדרלמוסיה ששררה בה: אזרחים וחיילים מסתובבים ללא הכוונה, הצוות הרפואי זועק על חשש ממטען, המ"פ מתעלם ועסוק בשיחות בטלפון, וכך הלאה.

ההפקרות בזירה עולה גם בעדויות. בעדותו של סגן מ"ס מטעם התביעה הוא אומר כך:

תובע: מה היה מצב המחבלים אחרי ביצוע הירי?
סגן מ"ס: בהתחלה חשבתי שהם מתים, לאחר מכן בדיעבד הבנתי שהמחבל עם החולצה השחורה לא מת עדיין.
אב בית דין: מתי זה בדיעבד?
סגן מ"ס: בדיעבד כשהמ"מ (סגן מ') מגיע אלי עם כל כיתת הכוננות, בזמן שאני מטפל עם א"ו, ובגלל הניסיון שלו באירועים כאלו הוא נותן לי עצה מקצועית ואומר שקודם כל צריך לבדוק את המחבלים ולהרחיק מהם סכינים, וזה מה שהוא עשה כשהוא הגיע.
תובע: בחקירתך במצ"ח נשאלת האם הרגשת סכנת חיים בזירה לאחר הירי שלך ושל א"ו, תוכל להתייחס לכך?
סגן מ"ס: לא חשתי בשום סכנה. חשוב לציין שבאותו רגע הייתי מנותק מהאירוע, נתתי עדות לשוטרים, לא הייתי בחלק של האירוע, לא חששתי ממטען כי לא תדרכו שום דבר לרוב על מטענים.
תובע: שמעת קריאות בזירה לגבי מטענים?
סגן מ"ס: כן, היו קריאות של אזרחים מסביב לגבי מטענים ולגבי שלא לתת טיפול עד שלא מגיע חבלן.
תובע: הקריאות האלה השפיעו על תחושת הסכנה שלך?
סגן מ"ס: על תחושת הסכנה שלי לא, אבל כל אדם אקראי שיכול להגיע לזירה יכול לחוש בסכנה.

הדברים הללו מכילים מידע חשוב: סגן מ' הוא סמכות מקצועית, והוא שגילה לסגן מ"ס שהמחבל חי. עוד עולה כי הכוחות לא תודרכו בנוגע למטענים ולכן לא ידעו כיצד לפעול, ואולי בשל כך נוצר בלבול בזירה. מתברר גם כי סגן מ"ס שמע את הקריאות בנוגע למטענים, ואף שהוא עצמו לא הרגיש חשש, הוא מודה שאחרים בהחלט יכלו לחשוש.

סגן מ"ס מוכיח את הכשל המרכזי שעולה מכל העדויות. בניגוד לטענות מח"ט הגזרה ואחרים, העדויות מוכיחות שהחיילים לא עברו הכנה ותרגול בנוגע לפעולה מול איום מטענים. כשלכוחות אין תרגולות קבועות ביחס לאירועים מבצעיים, וכאשר אין להם מערכת פעולות מסודרת ומוכרת, התוצאה היא בלגן, אלתור ואבדן שליטה של המפקדים בשטח.

נזכור שמדובר בזירה מלאת אנדרלמוסיה שעל פי ההתראות קיים בה חשש מהתקהלות ומפיגועי המשך, שישנו לחץ לפנות את החייל הפצוע, ושזמן קצר לאחר מכן אמור להתקיים אירוע מורכב של 'עדלידע' בעיר. במצב מורכב כזה, היעדר תרגול בסיסי קודם נעשה קריטי, והוא משפיע באופן דרמטי על התפקוד בזירה. כך נפתח פתח רחב לחיילים למצוא לעצמם פתרונות מבצעיים במצבי לחץ. זה בדיוק מה שאומר סגן מ'. המפקדים נאלצו לתמרן בין סיכונים ובשורה התחתונה התנהלו באופן לא מקצועי, ובעיקר המ"פ.

אך סגן מ"ס מוסיף נקודה נוספת, דווקא מעדותו במצ"ח מיום האירוע.

סנגור: בהודעה שלך מיום 24 במרץ אתה אומר את הדברים הבאים: [שאלה:] "ממה שאמרת בעדותך לא היה ניתן להתקרב מחשש לחגורת נפץ, איך הדבר מתיישב עם כך שהוא היה מנוטרל ולא היווה סכנת חיים? תשובה: הפרמדיקים לא רצו להתקרב אליו מחשש לחומר נפץ. עד שאין זיכוי של חבלן לא מתקרבים, זה מה שדיברו עליו בעיקרון, מה ששמעתי מהצד. אני אישית לא חשתי בסכנה שהם ממולכדים. בדיעבד, שאני רואה את המצב, ייתכן שהם ממולכדים כדי לעשות פיגוע רציני". מאשר את הדברים?
סגן מ"ס: כן.
סנגור: אין טענה שאתה משקר. אני רוצה שתסביר מה פירוש המשפט "בדיעבד אני…".
סגן מ"ס: כשאתה חושב על מתווה של פיגוע אתה תמיד יכול לחשוב על מתווה יותר גרוע של פיגוע, את זה אמרתי כשהוא כבר הראה לי את הסרטון, החוקר. כשאתה מסתכל על סרטון כזה בדיעבד אתה מבין שמחבל שמפעיל טיפה… שרוצה לעשות פיגוע יותר רציני יכול בקלות לבוא עם חומר נפץ עליו ולבצע פיגוע, אני שוב לא אומר שחשתי סכנת חיים.

סגן מ"ס מודה בנקודה חשובה. כשהוא רואה את הסרטון הוא מבין בדיעבד שהיה סיכון בזירה שהוא לא היה מודע לקיומו. נקודה זו מבססת את טענת הרשלנות והמחדל. כשל בתפקודו של המ"פ יצר אצל גורמים שונים בזירה תמונה שונה לגבי רמת הסיכון, והביא להתנהלות הלא הגיונית לכאורה של החיילים בשטח.

המסקנה הנכונה בעקבות היעדר התרגולת היא שאין שום דבר בהתנהגותם של החיילים המעיד על כך שהם לא חוששים. כפי שאומר הסמל א', הוא קיבל פקודה מהמ"מ ומאדם בכיתת הכוננות לאבטח מרחב בשל חשש ממטען, והוא עשה כמיטב יכולתו ואף תדרך בהתאם את אלאור כשהגיע לזירה. מה התביעה והמח"ט רוצים? שחייליהם ייטשו זירה בזעקות אימה? נהפוך הוא: למרות שהם לא הוכנו כראוי לחשש של מטען בזירת פיגוע, הם פועלים באומץ, מנסים לאבטח את הזירה ומתמודדים עם הסכנה.

אבל כל המורכבות המבצעית הזאת איננה רלוונטית מבחינת התובע, שהוא משפטן חסר ניסיון מבצעי. למרבה הצער, התקשורת המרכזית צועדת בעקבותיו.

עוול לחייל, נזק בלתי הפיך לצבא

עד כמה היה הפיקוד מנותק ומבולבל באותו יום, תוכיח הודעה שהגיעה למצ"ח בשעה 14:00 ביום האירוע. בשלב זה אף אחד עוד לא תחקר את אזריה בצורה מסודרת, והמידע שנמצא בידי צה"ל מתבסס בעיקר על סרטון 'בצלם' ועל שיחה קצרצרה של המג"ד עם אזריה, שבמהלכה הוא כינה אותו "שקרן". מה הייתה איכות המידע שבידי המפקדים נכון לאותו רגע? ובכן, זוהי ההודעה שהגיעה למצ"ח בשעה זו, והיא מיוחסת למג"ד:

בהגעתם למקום שני המחבלים עדיין שכבו על הרצפה פצועים, אחד המחבלים התחיל לנסות לזוז כאשר הוא עדיין שוכב על הרצפה וסמל אזריה פתח באש ללא הוראה ממפקדיו, לא לפי הוראות הפתיחה באש, וירה כדור אחד לעבר המחבל שגרם למותו כאשר תוך כדי הירי המחבל מטופל על ידי צוותי הרפואה ובכך סיכן סמל אזריה גם את צוותי הרפואה. מיד לאחר שירה כדור אחד, המ"פ תום נעמן עצר אותו ומיד לקח ממנו את הנשק, בנוסף נעשה ניסיון לטפל בפצועים וסמל אזריה נלקח לתחקיר.

גרסה זו מוטעית מן היסוד (הטעויות מסומנות בקו מודגש), והיא מוכיחה כאלף עדים את הרשלנות הפושעת של המפקדים בפרשה הזאת. בשעה ששלחו חייל למצ"ח והרעידו מדינה שלימה בפרשה המפוררת את אמון הציבור בפיקוד הבכיר ואת אמון החיילים במערכת הצבאית, המידע שברשותם היה משולל יסוד. הם לא רק כשלו מבצעית בצורה שהביאה להתרחשותו של האירוע, הם גם כשלו לאחריו: לא תחקרו אותו כלל, נטשו לוחם ושלחו אותו לחקירת מצ"ח על סמך מידע שגוי לחלוטין.

אם כן, המענה לציוץ השני של יוסי יהושוע הוא פשוט: כשל פיקודי לפני האירוע, בזמן האירוע ולאחריו.

שורש המחדל התקשורתי נעוץ בהטיה הברורה שלה נגד אזריה. אילו הייתה התקשורת ניגשת לחומרים באופן מקצועי, היא הייתה מגלה שורה ארוכה של מחדלים וכשלים. אם התקשורת הייתה ממלאת את תפקידה, היא הייתה נזעקת על העוול שנגרם לחייל ועל הנזק הבלתי הפיך שייגרם לצבא. במקום זאת היא עסוקה בלהדהד את עמדות התביעה ולהכפיש לוחמים ומפקדים שמגיעים להעיד, ומעצימה את משבר האמון מול הציבור. וזה, אם תרצו, כל התיק כולו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

26 תגובות למאמר

  1. שכחו את אלאור עזריה בעת חלוקת הצלשים, הצלש האמיתי מגיע לו.
    אנשים איבדו את הצפון, מי שמנסה לבצע פיגוע הוא בן מוות, לא משנה באיזה נסיבות, לפני , אחרי , באמצע, כפות או לא.
    צריך להכריז על כך בבירור ואם צריך אז גם להתאים את החוקים.
    הכלל "הקם להרגך השכם להורגו" מתייחס לכ אדם, גם ליהודי.
    צריך להפנים שאנחנו במצב מלחמה שנמשכת כבר מעל 100 שנים וכאשר האוייבים הפנימיים והחיצוניים רואים שהם לא מצליחים, אזי הם מנסים לפגוע ברוח העם.
    וזה בדיוק המקרה של אלאור עזריה, מגיע לו צל"ש, וליעלון ועוד כמה רבי עלובים ועלובים מגיע טר"ש ןקלון.

    1. אני לא מומחה בתורה, אני צריך עזרה בנושא:
      רק תזכיר לי, מכל מלחמות ישראל בתנך, היכן השתמשו במשפט הקדוש "הקם להורגך השכם להורגו". תראה לי איפה אלוהים אמר את זה או רמז על זה
      אנחנו לא במלחמה. קיומנו לא מוטל בספק
      נראה לי שאתה צעיר ובמקום להיפתח לעולם, לדעות חדשות. במקום ללמוד דברים חדשים אתה מתחפר בתורה מבלי להבין אותה
      כנאמר "גם השטן יכול לצטט מן התורה"

    2. אלה אופק, החולשה שהשמאל דורש מאיתנו היא זאת שתביא לכך שקיימנו יהיה מוטל בספק

    3. אלעד – זאת תשובה? זה הסבר? זה ציטוט מדף המסרים של ישראל היום!
      אין שמאל כבר המון שנים. זה כמו שתגיד לי שלא צריך אסימונים. שניהם עברו מן העולם באותו זמן.

      אני אישית הצבעתי כחלון כי אני מיואש מהערבים אז לפחות שנטפל בכל אותם עשרות נושאים אחרים שהוזנחו במדינה
      תסביר לי מה הטעם להצביע עבור שום חזון? הסיבה העיקרית זה שלא יקנו אסימונים???

    4. ל-אלה אופק,
      "אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת" (מסכת עירובין מ"ה א'). או שאתה כמו הקראים – מתייחס אך ורק לתורה שבכתב ולא מכיר בקיומה של התורה שבע"פ?
      וזוהי רק הוכחה אחת מדברי חז"ל.
      רוצה דוגמאות נוספות? תפתח ספר שופטים (ותשקוט הארץ וכו')
      רוצה דוגמאות למה שהיהודים צריכים לעשות לאויביהם (מה שנדרש מהיהודים, לא מאלו שמתנשאים עם העליונות המוסרית שלהם על כל העולם)? תפתח ספר ויקרא, תפתח ספר במדבר, תפתח ספר דברים, ספר יהושע וגם את ספר שמואל א'.
      השאלה היא עד כמה אתה מוכן להכיר ולקיים את הכתוב, אותו כתוב שאתה מבקש מאחרים לספק לך מקורות ממנו?

    5. לאנונימי:
      נראה לי שאתה הכתובת שיכול לענות לי. אלא שאני רוצה לדעת מתי זה קרה בפועל
      גם הריגת ילד המקלל את אביו, מקושש הזרדים בשבת וההומו כתוב בתורה, אלא שלא משתמשים בזה
      בפועל אפילו היללו מועצת חכמים שלא הרגה אף אחד ב- 70 שנה.
      אני רוצה לדעת מתי השתמשו בזה באירוע הסטורי.
      סך הכל, ליהודים החילונים יש אחוזי הצלחה גבוהים יותר מאלו של הדתיים במלחמות. קצת כבוד
      ואם תחשוב על השילוב של מיעוט יהודי ועוד פליטים חסרי כל משואה אכזרית – מנצחים מלחמה ומקימים מדינה תוך 3 שנים – וכל זה מבלי לבקש עזרה מאלוהים, מבלי שראש ממשלה או רמטכ"ל יתפללו – זה הישג!!.
      אם היה לך קצת כבוד היית שואל אותם איך הם עשו את זה

    6. ל-אלה אופק,
      לו היית מתעמק בכתוב, ולא קורא אותו כאילו היה עיתון שטחי, היית מבין את משמעות הכתוב בתנ"ך. רוצה להתעמק בתנ"ך? חפש לך רב היודע ללמוד תורה (רפורמים לא נחשבים בעיני, לא כרבנים ולא כלומדי תורה), והוא ילמד אותך. עצה קטנה – זה ייקח הרבה מאד שנים ללמוד בכדי להבין מעט מאד, אז תתאזר בסבלנות.
      ——–
      אגב, מה שכתבת לגבי הריגה אחת ב-70 שנים הינו שונה ממה שבאמת כתוב – סנהדרין (דהיינו בית דין הלכתי ולא סתם מועצת חכמי ועד הבית) שחבריה לא הצליחו לזכות יהודי מדין מיתה אפילו פעם אחת ב-70 שנה נקראה קטלנית. אין זה שבח לחברי סנהדרין אחרים אלא היפך השבח לחברי אותה סנהדרין על שלא התעמקו מספיק בהלכות. שים לב להבדל.
      מכיר "suicide by cop"? בסוף תקופת בית המקדש השני יהודים רבים השתמשו באפשרות הזו, ולכן בוטל גזר הדין של מיתה בידי בית דין. כך שזה סותר את דעתך על אי מימוש עונש מוות להומואים ומחללי שבת וכו'.
      ——–
      ולגבי הצלחה של יהודים חילונים במלחמות לעומת יהודים דתיים – רוב הלוחמים בצה"ל הינם חילונים בגלל שהכמות של החילונים במדינה היא גדולה מאד ביחס לכמות הדתיים. אולם כמות המתנדבים והמגוייסים ליחידות קרביות בקרב יהודים דתיים הינה גדולה הרבה יותר מכמותם היחסית באוכלוסיה, ולעומת זאת כמות החילונים בקריה ובשלישות גדולה הרבה יותר ביחס לכמות החילונים באוכלוסיה. כעת תוכל להבין מדוע המאבק על הזקנים בצה"ל ומדוע ענף תודעה יהודית הוצא מהרבנות והועבר לחיל החינוך.
      ——–
      אגב נוסף, בתקופת הכניסה לארץ ישראל ואף בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל היה דתי (אמנם היו נפילות מבחינה הלכתית אולם העם היה דתי) ובכל זאת הצליחו לא רע במלחמות (עיין בספרי יהושע ושופטים). כשמדינת ישראל תתקיים קרוב לאלף שנים נוכל להשוות את תרומת החילונים לעומת תרומת הדתיים.
      דבר נוסף שרוב השמאל מתעלם ממנו (כי לא נעים להודות באמת) – בן גוריון היה יהודי מאמין וידע היטב את התורה. זה שהוא לא נתפש כדתי ואפילו נהג לעתים נגד הדת, לא פוסל אותו מהיותו יהודי מאמין. תקרא את דבריו ותשמע את נאומיו. הרבה מהתוכן שאוב מתורת ישראל ומאמונה באלוהים.

  2. משפט אזריה יהרוס אותנו אבל דווקא מהכיוון ההפוך
    אני אפתח ואומר שאינני מעוניין שהחייל ייכנס לכלא והוא איננו נחשב כרוצח
    אלא שהמוסר הצהלי והוראות פתיחה באש חייבים להישמר
    המשפט הוא על הוראות הפתיחה באש ולא על אזריה
    אתמול בחדשות ערוץ 10 סיפרו על ערבי, תושב רמת-גן שנסע עם חברתו היהודיה לבקר את משפחתו בשועפט. חיילים פשוט ירו בו. לדבריהם הוא ניסה לבצע דריסה ואחרי זה חזרו בם. חברתו היהודיה העידה שמישהו אמר את משפט המפתח "אולי יש עליו חגורת נפץ" ואז סתם הרג אותו.
    מי שבאמת מבין יודע שזאת הסכנה האמיתית לנו

    1. הם לא ירו סתם. הוא ביצע פיגוע דריסה. וזה לא משנה אם יש חגורת נפץ או לא. פיגוע דריסה זה מספיק חמור. אם לא נהיה עירניים, ולא נגיב בזמן נאבד חיילים לטובת "טוהר הנשק". אז כן, צריך לשנות את נוהל הוראות פתיחה באש. וחוץ מזה, מה הערבי הזה מסתובב עם חברה יהודיה? למה לעזאזל בנות ישראל לא מבינות מי הוא האוייב???? מה לא מספיק ברור – הסכינים, ההסתה, הירי, הדריסות, – מה עוד לא הבנתן טיפשות?

    2. יש קשר סיבה ותוצאה מאוד פשוט. הסיבה היא טרור ערבי נגד יהודים והתוצאה היא שלפעמים יש טעויות בזיהוי. בארה"ב למשל השוטרים בשכונות של מיעוטים חייבים לשמר אינסטינקטים מטורפים כי בשנייה יכולים לשלוף עליהם אקדח והם ז"ל. במקרה הזה הסיבה היא פשיעה גבוהה בקרב מיעוטים והתוצאה היא מקרים של זיהוי שגוי וירי למוות עקב כך. ברגע שיפסיקו הפיגועים יפסיקו מקרי הירי עקב זיהוי שגוי. יש להפסיק להתייחס ל'פלסטינים' כילדים מסכנים חסרי אחריות למעשיהם, הטרור שלהם הוא זה שהביא אותם למצב הזה, שהם יתקנו אותו. לחיילים שלנו יש לתת גיבוי מלא בוודאי במקרה של אלאור אזריה שבניגוד לטענה שעבר על פקודות מפורשות, מעשיו היו עמוק בשטח האפור (גם לא היה זיהוי שגוי, היה אכן מדובר במחבל) ולכן אין בכלל להעמידו למשפט.

    3. אלעד – אתה מניח שאוכלוסיה פרימיטיבית מתנהגת כגוף אחד וכאן טעותך.
      תעשה ניסוי פסיכולוגי היפותטי – תיקח את הילד שלך, ילד טוב ומחונך, וכל יום תגיד לו – "אתה ילד מופרע, לא יצא ממך כלום". תחכה שנה שנתיים – ומה יצא???
      רוב הערבים אינם מחבלים. אנחנו מכוונים אותם להיות מחבלים (אתה מאמין שיכול להיות משהו אחר?) – הם נהיים מחבלים ואנחנו הורגים אותם, כאילו אחרי שהם נהיים מחבלים כמובן….
      אם היה לך יותר תבונה (מבחינת יכולת לנהל קבוצה, לא להיות צודק אינדיבידואלית), היית יודע שאתה מחוייב לייצר מציאות תקינה ולכוון את האוכלוסיה לשם. אתה צריך לטפח את הערבי הטוב.
      אנחנו שכחנו לטפח את הערבי הטוב ואנחנו מתלוננים שהערבים רעים. אבל לא השארנו שום אופציה אחרת. אז איך אתה יכול להיות צודק אם הוצאת את האופציה לטעות מהמשחק?.
      זה משחק מכור, זאת סתם גזענות. אתה לא משאיר לערבים שום סיכוי – כי הם נולדו ערבים.
      הכי עצוב זה שזה בדיוק מה שעשו לנו היהודים בעולם האנטישמי.
      ואם אתה חושב שתוכל לייצר מחבלים, להרוג אותם ולבוא לבורא עולם בידיים נקיות – אני מבטיח לך שזה לא יעבוד. הוא יזכיר לך שמעולם לא ניסית באמת.

    4. "אנחנו מכוונים אותם להיות מחבלים (אתה מאמין שיכול להיות משהו אחר?)" חבל שאתה לא שם לב שאתה סוג של פנאט ש-"מאמין" היטב במשהו בזמן שכל העדויות מראות אחרת. אל תתבאס אבל אתה גם פועל מגזענות לא קטנה. הדבר היחיד בו אנו מעודדים אותם להפוך למחבלים הוא שלל התירוצים ש-"מאמינים" כמוך מלקטים עבורם מכל מקור אפשרי במקום לדרוש מהם טיפה מהאחריות שאתה דורש מעמים אחרים (וזוהי ראייה גזענית פרופר). מתעלם מהעומס האדיר של העדויות והמסמכים ומקרי ההיסטוריה שמראים שהם שונאים אותנו בלי קשר, שהם מחנכים את ילדיהם לשנוא אותנו, שבמפות שלהם אין מדינת ישראל גם בתל אביב ונתניה, שנסיגות מלבנון (הייתי נגד) ומעזה (הייתי בעד) רק דרבנו אותם להגביר את המתקפה עלינו. גישה כמו שלך רק מחריפה את הסכסוך כי לפטור אותם מכל סוג של אחריות על ההתנהגות התת-אנושית שלהם כאומה (לאו דווקא כפרטים) זה לא צדק אלא אטימות קשה מבחינה מוסרית. אני אומר את זה בצער, ובתור אחד שמעולם לא הצביע לליכוד או ימינה ממנו

  3. על זה נאמר:
    אבן שטיפש אחד זורק לנהר, אלף חכמים לא יצליחו להוציא.

    מה היה לנו כאן:
    אוסף מטורללים שכדי לעשות כסת"ח לעצמם, נכנסו לפאניקה מהסרטון של בצלם, ופעלו בחיפזון וברשלנות ע"מ לתפוס שעיר לעזאזל בלי להבין את ההשלכות על פעולותיהם ואמירותיהם.
    כשבחו"ל טוענים שחיילי צהל רוצחים, אז הנה המטורללים הללו מספקים להם תחמושת. הרי מה הם אומרים? שאלאור אזריה רוצח. (ברור שלא).

    ההשלכות בעתיד הקרוב וברחוק של המשפט ההזוי הזה, ולא משנה מה תהיה כבר הפסיקה, הן הרסניות במידה שלא ניתן לתאר.
    גם בלי הפרשה הזו, כבר קיימות בצבא בעיות קשות של סולם ערכים, משמעת, אמון הציבור ואמון החיילים במערכת. חלק מהבעיות נובעות מהמערכת הצבאית עצמה וחלק מדרגים עליונים יותר. בסוף זה מתבטא בתפקוד בעייתי ותוצאות ירודות.
    על כל זה, בא המשפט הזה, כאילו לתת את הנוק-אאוט.
    כחילוני אני אומר: רק אלוהים יעזור לנו במלחמה הבאה.

  4. אלאור אזריה, משפט ראווה ראשון בישראל נגד הציונות

    מרדכי ליפמן

    הסמל אלאור אזריה עומד לדין באשמת הריגתו לכאורה של עבד אל פתח א – שריף. המשפט המתנהל עכשיו בביה"ד הצבאי ביפו, מושך אליו תשומת לב רבה מאד, מסמן היום את קו ההפרדה בין חלקי האוכלוסייה השונים. על פי חזות החברה הישראלית – יהודית דהיום, חלקים באוכלוסיה, אם לימין ואם לשמאל, מגדירים עצמם על פי יחסם אל החייל ואל משפטו.
    מיד עם פתיחתו התברר כי הבמאים של משפט הראווה הזה פגעו באחד מכללי היסוד של ההליך המשפטי: אל תזהמו אותו! שימרו על כללי ה"סוב יודיצה". אלא שהם, הבמאים והמתכננים, רצו הרשעה מראש. ואם משפט, סברו, אזי כזה שיהא משפט מבוים היטב. כך נגררה חלק מהקצונה בצה"ל ליצירת פגימות בעצם ההליך המשפטי, שאמור להיות נקי וצח כשלג. כך כשלו במאי המשפט כאשר "גייסו" למילואים, וזימנו לעמדת התביעה, תמורת 700.000 ₪, פרקליט בכיר, סא"ל נדב ויסמן, בעוד שלהגנת החייל היורה לא הוקצב מאומה. הוריו בסיועו של חה"כ לשעבר שרון גל, נרתמו למבצע התרמה (שהצליח), לגביית כסף מהציבור, למימון הגנתו.
    עוד בטרם נפתח המשפט כבר קבע שר הביטחון כי ה"חייל סרח". אם אכן הוא סרח, הפכה אפשרות זיכויו של החייל לבלתי אפשרית, פס"ד מזכה, יטיל אשמה כבדה בדרגי הצבא הבכירים וקודם לכל בשר הביטחון לשעבר….
    למעשה מתמודדים בסצינה המורכבת והמיותרת הזו, שני כוחות מרכזיים: ההתייפייפות של כל השרויים עד לצווארם בפוליטיקלי קורקט. ונושאים עיניהם למסלול הפוליטי, אלה שאינם מסוגלים להעמיק בחקר צפונות נפשם של הנלחמים למענם בשטח הבוער, ואלה המחזיקים עדיין (עדיין?) בשולי גלימתה המרוטה של התנועה הציונית, וממאנים להיפרד ממנה, למרות הכוחות הרבים המנסים לקרוע אותה מידיהם, כדי להשליכה לאשפתות.
    משפט אלאור לא אמור היה להוולד מלכתחילה. ומשנולד, על פי רוח העיוועים של אותה התייפייפות האוחזת בצה"ל ובעוסקים בביטחון, הוא לא אמור היה להתנהל במתווה הנוכחי שהתוו לו מפיקיו, קרי התביעה הצבאית, ושר הבטחון היוצא, משה בוגי יעלון. יעלון, שאבדו עשתונותיו וגבר כעסו, לנוכח הקלות הבלתי נסבלת של הוויתור עליו מצד רה"מ, סבר כי המשפט בא לו כמתת שמיים לאישור צדקנותו החדשה. אישור הברית שביקש לכרות עם כוחות השמאל בחברה ובפוליטיקה, ונטישת הימין, נראו לו כהזדמנות פוליטית שבהישג יד.

    לפני כשנה ירה מפקד החטיבה המרחבית בנימין, אל"מ ישראל שומר, בנער ערבי, מוחמד אל-כסבה, בן 17 סמוך למעבר קלנדיה. הנער יידה אבנים לעבר מכוניתו. הירי בוצע כאשר הנ"ל כבר היה במנוסה והרגו. המח"ט לא פעל על פי הוראות הפתיחה באש, אולם גורמים שונים בפיקוד הצבא, ציינו כי הוא נהג כראוי.
    כאשר ירה שומר במיידה האבנים, לא היה חשש כי הוא יחזור ויתקוף את המח"ט. לעומת זאת מצבו של אלאור היה שונה בתכלית. הוא טוען כי היה חשש סביר שהמחבל, השרוע על הכביש, יפעיל חגורת נפץ. הדבר כבר קרה בעבר. העובדה כי המחבל היה לבוש במעיל, העצימה את החשש. ברקע הזירה נשמעו גם קריאות שהזהירו את הנוכחים מפני חגורת נפץ. אנשי מד"א שהגיעו למקום, תבעו להביא חבלן לזירה. כל הנתונים הללו מחזקים אל טענתו של אלאור כי סבר שעדיין קיימת סכנה פוטנציאלית במקום.
    בראיון ב Ynet , עם ברק פלד, חבלן מנוסה במשטרת ישראל, מספר פלד, כי באחד המקרים נשלח "לנטרל" (עוד מילה מכובסת), גופת מחבל מתאבד, "מצויידת" בחגורת נפץ. מדברים אלה ומאחרים ניתן ללמוד שאלאור פשוט לא שגה באשליות, שבמקרים רבים היו הרות אסון.
    המשפט טרם הסתיים. עדיין אמורים תותחים כבדים להעיד בו מטעם ההגנה. הצעה לגישור מטעם השופטת מאיה הלר, נדחתה על ידי התביעה, צעד זה מחזק את התחושה שמדובר אכן במשפט ראווה ולא בעשיית דין כשלעצמה.
    הציבור הרחב, סולד מעצם העמדתו לדין של אלאור. מייחל להפסקת ההליך המשפטי הפוגע בצבא.
    ובמוראל של המשרתים שירות קשה בשטחים ומול האוכלוסייה הפלשתינית. לפיקוד בצבא, ובמיוחד לרמטכ"ל יש להזכיר את הכלל החשוב: אל תהיה צודק הייה חכם. האם יקשיבו? אם כך יקרה, ימנע קרע מיותר, המסתמן כבר עתה בין הקצונה הבכירה לחיילים בשטח. קרע שאת סופו מי ישורנו.

    [email protected]

    1. אין ספק שישראל שומר היה צריך לעמוד לדין.
      ממפקד בכיר צריך לדרוש הקפדה על ביצוע הפקודות.
      לא היתה כל סיבה לשומר להוציא להורג את הנער הפלסטיני.
      ועדיין, במקרה של שומר הירי בוצע בזמן אמת.
      אילו אזריה היה יורה במחבל הפצוע במהלך האירוע איש לא היה בא אליו בטענות.
      אזריה הוציא להורג את המחבל הפצוע דקות ארוכות לאחר שהאירוע הסתיים.
      אילו אזריה היה חש סכנה אמיתית הוא לא היה מוריד את הקסדה (התמהמהות מיותרת כאשר כל שניה חשובה) והוא היה מזהיר את כל מי שעמדו סמוך למחבל הפצוע (שהרי הירי עלול היה להפעיל את המטען ולסכן את חיי הקצינים, החיילים והאזרחים).
      אני אזכיר בהקשר הזה את הלינץ׳ שבוצע במחבל היהודי נתן עדן זאדה.
      לאחר שהמחבל היהודי ביצע טבח באוטובוס בשפרעם, נוסעים השתלטו עליו, נטלו את נשקו וכפתו אותו.
      במשך למעלה מעשרים דקות לאחר ההשתלטות עליו, המחבל היהודי היה בחיים מבלי שהיווה כל סכנה למי שהיו בסביבת האוטובוס.
      הלינץ׳ האכזרי שבוצע בו הביא להעמדתם לדין של כמה מתושבי שפרעם.
      חברי הכנסת הערבים יצאו להגנתם של מבצעי הלינץ׳ וטענו שהיה מדובר בהגנה עצמית ושהם ראויים להערכה על המעשה ולא להעמדה לדין.
      זה היה נכון אילו המחבל היהודי היה מחוסל במהלך ההשתלטות עליו.
      המחבל היהודי נרצח למעלה מעשרים דקות לאחר שחדל להוות כל סכנה.
      טענת ההגנה העצמית של מבצעי הלינץ׳ היתה שקרית וכוזבת כמו הטענה של אזריה.
      מי שמגן על אזריה נוקט באותה גישה בזויה של חברי הכנסת הערבים שבחרו שלא להבחין בין מצב של סכנת חיים ודאית ומיידית שמאפשרת הריגה של מי שמסכן אותך ובין מצב שלא מתקיימת בו סכנת חיים ודאית ומיידית.

  5. אתה יותר גרוע מעורכי הדין שלו… מנסה לערפל ולטשטש את הקורא עם מבול של עובדות, רובן הגדול לא רלוונטיות. אם אלאור לא נמושה אני מצפה ממנו שיקום ויגיד את האמת: יריתי בו כי חשבתי שמגיע לו למות, ואז יבקש מהשופט להתחשב בנסיבות מקלות.

  6. ראוי לציין שחשש ממטען יכול להיות גם כשהמחבל מת. ייתכן שהוא ממולכד עי מטען שמופעל מרחוק

  7. אלאור אזריה הוציא להורג מחבל פצוע.
    כולנו ראינו את הסרטון.
    אנשים מוסריים לא יכולים להתכחש למה שנראה בסרטון.
    אלאור אזריה בשלווה ובשאננות מוריד את הקסדה (תרגולת חדשה באירוע מבצעי שבו חייל חש סכנה לחייו ?) ויורה בראשו של מחבל פצוע.
    כל מי שנמצאים בזירה (קצינים, חיילים ואזרחים) מתנהלים בשלווה ובשאננות לפני ואחרי הירי (מה שמלמד שחלקם נכחו באירועים דומים בעבר).
    אין דרך סבירה להתמודד מול התיעוד המוצלם עם טענות על לחץ וכאוס וחשש ופחד.
    הסניגורים הכושלים של אזריה מציגים שני קווי הגנה : 1) אזריה חש סכנה לחייו ממטען או מסכין ולכן ביצע את ההוצאה להורג. 2) המחבל הפצוע כבר לא היה בין החיים בזמן הירי.
    מול סניגורים כושלים קל לתובע להצטיין ולהביס אותם בנוק אאוט מוחץ בכל אחד מהדיונים.
    הניסיון להגן על אזריה ברמה האישית מובן.
    הניסיון להצדיק את המעשה הנפשע שלו לא ברור כלל.
    אם כותב המאמר היה צופה בסרטון שבו היתה נראית התרחשות דומה עם שינוי תפקידים – חייל צה״ל שוכב פצוע על הכביש מוקף בחמושים פלסטינים ולאחר דקות ארוכות אחד החמושים היה דורך את נשקו ומוצי להורג את החייל הפצוע – אין ספק שכותב המאמר לא היה מחפש צידוקים לפשע והיה מכריז על המעשה כעל רצח.
    מדוע הוא נותן הנחות לאלאור אזריה ?

    1. "כל מי שנמצאים בזירה (קצינים, חיילים ואזרחים) מתנהלים בשלווה ובשאננות לפני ואחרי הירי (מה שמלמד שחלקם נכחו באירועים דומים בעבר)". לא מדויק. זה מלמד על זילזול בפקודות, וזילזול עוד יותר גדול מצד המפקדים שעמדו ליד המחבר בהורים שלהם עצמם.
      כל מי שמתאמן בזריקת רימון, או סתם אימון ירי במטווח, יודע שכל אימון כזה נעשה כאילו בפעם הראשונה, גם אם המבצע מתאמן כבר בפעם ה-1000. האם היית מבצע מטווח כשמפקד המטווח מזלזל בפקודות חמורות ומסכן את חייך שלך? אני בטוח שלא תסכים.

  8. הערה בעניין הסרטון וחשיבותו :
    לפני כחצי שנה בג״ץ דחה עתירה של פלסטיני ובני משפחתו כנגד הריסת ביתם.
    הפלסטיני הואשם בפיגוע דריסה שבו נהרג לוחם מג״ב.
    להגנתו טען הפלסטיני שהיה מדובר בתאונת דרכים ולא בדריסה מכוונת.
    העתירה נדחתה ברוב של שניים (סולברג ועמית) כנגד אחד (זילברטל).
    השופט זילברטל מתח ביקורת נוקבת על פעולות החקירה של הצבא וטען שכלל לא בטוח שאכן מדובר בפיגוע.
    השופט עמית, על אף שהיה בדעה שיש לדחות את העתירה, מתח גם הוא ביקורת על פעולות החקירה.
    השופט סולברג כתב בהחלטתו : "סרטון התיעוד של הפיגוע מדבר בעד עצמו".
    ואידך זיל גמור.

  9. "סוף סוף עדות הרלבנטית למשפט: המ״מ מחזק את קו ההגנה של אלאור אזריה כי היה חשש ממטען."
    "סיכום עדותו של סגן מ׳: או שהוא שיקר במצ״ח בגלל לחץ המפקדים שמעליו, או ששיקר בעדותו בבית הדין בגלל הלחץ הציבורי. וזה התיק כולו."
    למה יש לי הרגשה שיוסי יהושוע כתב את האמת במשפט הראשון, אך הוכרח לעדן את הגירסה באמצעות המשפט השני?
    ———-
    "אב בית הדין: בכל זאת אתה אומר שלא חששת, תסביר לנו" – האם אב בית הדין היה אי פעם במצב של לחימה? האם לא ידוע לאב בית הדין, שחייל במצב לחימה פועל לרוב במצב של אטימות רגשית, ושזהו מנגנון הגנה הפועל כמעט אצל כל אדם סביר המאומן למצבי לחימה? הם אב בית הדין לא יודע מהי תסמונת דחק פוסט טראומטית וממה היא נובעת?
    חייל במצב לוחמה אינו חושש או מרגיש פחד (חוץ מאלו שהרגש משתלט עליהם באותה נקודת זמן, אולם אני כותב על אלו שממשיכים להילחם). החשש והפחד נכנסים לתודעה רק בהפוגה או לאחר שהמצב הלחימתי מסתיים. עד אז החייל פועל לפי מה שאומן, וחלק מזה הוא החובה למנוע מהמחבל להצליח לפגוע בנוכחים.
    ———-
    בזמן שירותי הצבאי לא היה מצב שבו חיילים נמצאים ליד מחבל חי (אפילו אם גוסס בנשימתו האחרונה) כשהוא עדיין חשוד כנושא מטען או אפילו נשק כלשהו (חם או קר). הפקודה היא לשמור עליו (מפניו), ואם יש חשד שיפגע בחיילים או באחרים יש להרוג אותו מיידית. אסור היה לזלזל בביטחון של הנוכחים בארוע, כל ארוע, בטחוני. מספיק שהמחבל הפעיל, טרם נפילתו, מנגנון שיפוצץ מטען חבלה בעת תזוזה שלו – הרי שהנוכחים מסתכנים בפיצוץ המטען, וזה נגד הפקודות. החומרה שבנושא זה התגלתה לי מתחקיר של מארב, שבו חוסלו מחבלים ואחד מהם שכב על רימון חי שהיה אמור להרוג את חיילי המארב. מפקד המארב כמעט איבד את חייו כאשר הזיז את גופת המחבל ושמע את הקליק של שיחרור ניצרת הרימון. תודה לאל שאף אחד מחיילי צה"ל לא נפגע באותו מארב ולאחריו.
    מי יכול להבטיח שזה לא היה המצב רגע לפני שהמחבל נורה ע"י אלאור? אינני שואל לגבי חכמה שבדיעבד, משום שרק בדיעבד כולם ידעו שאין שם מטען. אבל באותה נקודת זמן אף אחד לא ידע אם יש או אין מטען.
    ———-
    "האנשים בזירה התנהגו באופן שאינו מעיד על חשש לחייהם" – זה נקרא זילזול בפקודות, ובלשון פחות מכובסת – ביזיון של המפקדים בשטח. הכרתי קצין מצטיין, שהיה אהוד ואהוב ע"י חייליו, מפקדיו וכל חייל שהכיר אותו. הוא יצא למארב שממנו לא חזר, משום שמפקדו הישיר זילזל בפקודות. אני יודע על עוד כמה מקרים שחיילים ומפקדים זיזלו בפקודות, ומשום כך חיילים נישבו (לא גלעד שליט, אלא הרבה זמן לפניו) וחיילים נהרגו, וחיילים גם נכנסו לזמן רב לכלא משום שסיכנו את חייהם שלא לצורך.
    ———-
    "אחד המחבלים התחיל לנסות לזוז כאשר הוא עדיין שוכב על הרצפה וסמל אזריה פתח באש ללא הוראה ממפקדיו, לא לפי הוראות הפתיחה באש". ממתי מחבל מתאבד מציית להוראות פתיחה באש שנצעקות אליו (עצור, עצור או שאני יורה, ירי באויר וכו')? אני רוצה לראות פקודה שאומרת שגם ליד מחבל מתאבד, בעת שהוא מבצע את נסיון הפיגוע, חובה על החייל לפעול עפ"י הוראות פתיחה באש הנ"ל. אשמח לראות מפקד, שבמצב של נסיון לפיגוע התאבדות, פועל בדיוק לפי פקודה כנ"ל. יותר נכון, אין לי בעיה להגיע להלויה שלו. בתנאי שבטמטומו לא יגרום לסכנה לחייליו.
    ———-
    למשה איפרגן, תודה עצומה על שאתה מציף את הבזיון שנגרם לאלאור.
    ולאלאור, לדעתי פעלת כשורה ולפי הפקודות בצה"ל, אותן פקודות שמפקדיך הבכירים מנסים לפרש שלא כהוגן. ישר כוחך על שפעלת למנוע ממחבל לפגוע ביהודים נוספים.

  10. מטרת התביעה היא הרבה מעבר לאזריה. היא להפחיד את כל חיילי צהל ולסנדל את כולם.

  11. איפרגן, גם אם תרשום יומיום שאזריה זכאי…זה לא יהפוך אותו לכזה ! חיל שהורג מחבל 11 דקות אחרי שנוטרל הוא חיל חסר משמעת ואחריות …חיל שכזה מקומו בכלא לזמן מה…גם הניסיון להפוך את ה״צל״ לראש מדור מוסר בצהל לא יכול להכשיר את השרץ….

  12. איפרגן .אני חייב שתפנים תתייחס ותציף את הנקודה החשובה מאוד שאני מעלה כאן בפניך. בקצרה אומר על עצמי שהייתי לוחם ממ ומפ ביחידת חיר בסדיר ובמילואים ויש לי שעות רבות של פעילות מהסוג הזה. גם ההתנהגות של החיילים כמו שהיא מצולמת בסרטון בצלם וגם תשובת הסמל שלכאורה נשמעת מבולבלת מסבירים בלי מילים את התופעה שאני רוצה להתייחס אליה. בסופו של דבר חייל חייב להיות יעיל . אפקטיבי. הוא לא יכול לתת לפחדים לנהל אותו. בכל סיטואציה בוחן הלוחם בצורה לא מודעת על מה יש לו שליטה ועל מה לא ומנטרל את מה שהוא לא יכול לשלוט עליו ממש מדחיק ומעלים את הדבר מרשימת הנושאים ליחוס.כמובן שהכל אישי וכל אחד מתייחס שונה סיטואציה. החיילים שידעו שהמחבל לא מזוכה ועדיין טוענים שלא פחדו, ואני מאמין להם, הרגישו ככה מכיוון שלפי תפיסתם הנושא מטופל ע"י הגורמים הרלוונטיים ובהתחשב בכך שהם לא יכולים סתם ככה ללכת משם להתרחק מהסכנה כי צריך לאבטח ולסיים את האירוע הם מדחיקים את עניין הפחד. אחרת הפחד ימנע מהם להמשיך ולתפקד. ההבדל ביניהם לאלאור שהוא מצא פתרון להתמודד עם הפחד ולא היה נעול מחשבתית. זה בדיעבד גם מסביר למה הוא חייל מצטיין. יוזמה מנהיגות ולקיחת אחריות. עצוב

  13. מעריכה ומכבדת את הסיקור שלך. לטעמי התקשורת עשתה ועדיין עושה עוול נוראי לאלאור אזריה ולציבור שתומך בו. אין כאן סיקור, יש הבעת דעה מתמשכת

  14. העובדה שגם לחייל שנפצע וגם למפקד שלו היה מעצור בנשק! שהם לא הצליחו לתפעל! וגם שעזריה הוריד את הקסדה לפני שירה! וגם הרצועה הקצרה שלא איפשרה לו להשתמש בנשק בחופשיות וגם חוסר הגיבוי של הקצינים לחייל מצטיין מעידות על חטיבת כפיר שהיא חטיבת חיר שחוקה עם מחסור בימי אימונים וגיבוש. וכנראה פער וחוסר אמון בין המפקדים לחיילים.
    הואיל והמשפט ירד מהכותרות בינתיים כנראה שהוא מתנהל בכיוון הנכון ולשופטים לא תהיה ברירה אלא לזכות את אלאור או לפחות להפחיד אותו שיחתום על עסקת טיעון מקלה מאוד