שיחת חוץ: הבלוג של אריק גרינשטיין

התעלמות כמדיניות: האסלאם הרדיקלי כאן כדי להישאר

מבצעי הפיגועים של 11 בספטמבר לא סבלו מעוני ודיכוי, אלא פעלו מכוח אידיאולוגיה דתית רצחנית שהמערב עדיין מסרב לקרוא בשמה. היה מי שהזהיר מפני הסכנה הטמונה בכך כבר לפני ארבעים שנה

הפיגוע במגדלי התאומים. צילום: TheMachineStops (Robert J. Fisch) derivative work: upstateNYer CC BY-SA 2.0 via Wikimedia Commons

בפברואר 2015 נשאלה סגנית דוברת מחלקת המדינה, מרי הארף, מה תעשה ארה"ב כדי לעצור את הטבח ההמוני שמבצע ארגון דאעש ברחבי המזרח התיכון. תשובתה הפכה מושא ללעג רב בימים הבאים, ומסיבה טובה. "אנחנו הורגים הרבה מהם, ונהרוג עוד רבים מהם", אמרה הארף למנחה כריס מת'יוס, "אבל אנחנו לא יכולים לנצח במלחמה הזאת על ידי הרג… בטווח הבינוני־ארוך אנחנו צריכים לטפל בגורמים הבסיסיים המובילים בני אדם להצטרף לקבוצות מעין אלו – כמו מחסור בהזדמנויות תעסוקה".

"אבל תמיד יהיו אנשים עניים, תמיד יהיו מוסלמים עניים", קטע אותה מתיוס. הארף לא התבלבלה והשיבה כי ארה"ב צריכה לעזור למדינות אחרות "לשפר את הממשל שלהן ולבנות את הכלכלה, כך שהן יוכלו לספק הזדמנויות תעסוקה לאנשים הללו". הגורם לטרור, אם כן, הוא היעדר אופק כלכלי. כדי לצמצם את הפעילות וגיוס כוח האדם של הטרוריסטים, צריך שיהיה להם מה להפסיד. או אם תרצו: אין עניים, אין מחבלים.

את התשובה הזו ניתן לשמוע במדינות מערביות רבות, ולצערנו גם בישראל. היא מעידה יותר מכול כמה סטה המערב מהנתיב הפשוט והמובן מאליו. ראשית, כדי שתוכנית כזו תעבוד צריך למגר את האבטלה והעוני ברמות בלתי אפשריות. אך חשוב מכך: אי אפשר להילחם באידאולוגיה רצחנית תוך התעלמות מעצם קיומה ומהמאפיינים הייחודיים לה. בין אם מדובר ב"מפגעים בודדים", במתקפת טילים או בהתארגנות שיטתית לכיבוש שטחים – כדי להגן על הציוויליזציה המערבית, וכדי להבין, לבודד ולדכא במידת האפשר את האלימות כלפי נוצרים, יהודים ואפילו ערבים מוסלמים ברחבי העולם, יש לנקוב בשמו של המניע המרכזי שלה: האסלאם הרדיקלי. רק לאחר מכן ניתן לשקול בכלל האם תמריץ כלכלי יכול להניא קומץ (משמעותי) אלים המונע מתוך אמונה דתית יוקדת.

לא מדברים על הפיל שבחדר

אך הממשל האמריקני הנוכחי בחר להתעלם לחלוטין, באופן עקבי, מהיסוד האסלאמי הרדיקלי במתקפות טרור. ההתחמקות השיטתית הפכה בהדרגה למדיניות. "לא נוכל לנצח את דאעש אם נקרא להם 'אסלאם רדיקלי'", אמר אובמה לאחר מתקפת הטרור באורלנדו, "מה בדיוק נשיג במיתוג הזה ומה זה ישנה?". מעבר לתפיסת התקינות הפוליטית שעומדת בבסיס ההחלטה הזו, מדובר גם בגישה טקטית. ראשית, ארה"ב איננה מעוניינת להרחיק מעליה את בעלות בריתה המוסלמיות. שנית, הבית הלבן מחזיק בתפיסה שלפיה כל אזכור של תנועות האסלאם הרדיקלי רק מחזק אותן.

הגישה הזו כבר הובילה בעבר לכמה מקרים אבסורדיים לחלוטין. למשל כאשר הֽ־FBI פרסם את תמליל השיחה המפלילה של עומר מאטין, מי שביצע את הפיגוע באורלנדו, והשמיט בהוראת שרת המשפטים לורטה לינץ' את המילים "המדינה האסלאמית" או "אבו־בכר אל־בגדדי". לאחרונה אמר מזכיר המדינה ג'ון קרי במסיבת עיתונאים כי על התקשורת להפסיק לסקר אירועי טרור אסלאמי, כדי ש"אנשים לא ידעו מה קורה". מדבריו השתמע כי היעדר תשומת הלב יפחית את המוטיבציה לבצע פיגועים.

אובמה איננו הנשיא הראשון שמתעקש להימנע מהכרזת מלחמה נגד האסלאם. קדם לו נשיא אחר, ג'ורג' וו. בוש, שגם הוא יצא מגדרו כדי להבהיר כי המלחמה שהוא מנהל היא "מלחמה בטרור" ולא נגד המוסלמים. "פניו של הטרור אינם האמונה האמיתית של האסלאם", אמר בוש בשנת 2001. "זו אינה המשמעות של האסלאם. אסלאם הוא שלום. הטרוריסטים הללו אינם מייצגים את השלום". גם בוש, כמו אובמה, החמיץ נקודה חשובה.

שנתיים לאחר מכן כתב המזרחן הדגול פרופ' ברנרד לואיס את הספר "משבר האסלאם", ובו הסביר מדוע הגישה הזו מוטעית ומטעה. אמנם, "הפרשנות הלוחמנית והתוקפנית של הדת מהווה רק אחת מני רבות. עם זאת, מוסלמים במספרים ניכרים מוכנים להסכים, ומקצתם אף ליישם, פרשנות זו של הדת", כתב לואיס. "לטרור דרושים אנשים מעטים בלבד. אין ספק כי המערב חייב להגן על עצמו בכל דרך אפקטיבית אפשרית. אולם בתכנון השיטות והאמצעים למלחמה בטרוריסטים, לבטח יהיה זה מועיל להבין את הכוחות המניעים אותם".

כדי להבין את הכוחות הללו, אסור לתת לתקינות פוליטית או אילוצים חברתיים ומדיניים לטשטש את המושגים הרלוונטיים. כך כותב לואיס בהמשך ספרו:

רוב המוסלמים אינם פונדמנטליסטים, ורוב הפונדמנטליסטים אינם טרוריסטים, אבל רוב הטרוריסטים כיום הנם מוסלמים הגאים להזדהות ככאלה. מוסלמים מתרעמים כאשר התקשורת מגדירה קבוצות ופעולות טרור כ"אסלאמיות", ומקשים מדוע אין התקשורת, באופן דומה, מתארת את הטרוריסטים האירים והבאסקים כ"נוצרים". התשובה פשוטה ומובנת מאליה – משום שאותם טרוריסטים אינם מגדירים עצמם ככאלה. התלונה המוסלמית מובנת, אך מן הראוי להפנותה לאלה שעושים את החדשות, לא לאלה המדווחים עליהן. אוסמה בן־לאדן וחסידיו באלֽ־קאעידה אולי אינם מייצגים את האסלאם, ורבות מהצהרותיהם ופעולותיהם עומדות בסתירה ישירה לעקרונות המרכזיים ולשריעה, אך הם צומחים בדיוק מתוך התרבות המוסלמית, בדיוק כפי שהיטלר והמפלגה הנאצית צמחו מתוך העולם הנוצרי. לפיכך יש לבחון גם אותם בהקשר התרבותי, הדתי וההיסטורי שלהם.

דברים דומים כתב המזרחן הוותיק כבר לפני ארבעים שנה, במאמר כמעט נבואי בשם "שובו של האסלאם". לואיס הסביר בפירוט כיצד המערב לוקה ב"חוסר נכונות להכיר בטיבו וטבעו של האסלאם, או אפילו בעובדה שהאסלאם הוא תופעה דתית שונה ונפרדת", והזהיר מפני הקיפאון המחשבתי:

אנשי המערב בימינו אינם מקצים בחייהם בדרך כלל מקום מרכזי ודומיננטי לדת, ואינם יכולים להבין כי עמים אחרים במקומות אחרים יכולים לעשות כן… הודאה בכך שציביליזציה שלמה נאמנה בראש ובראשונה לדת היא צעד מרחיק לכת עבורנו. עצם העלאתו של הרעיון הזה נחשבת בעיני ליברלים לפגיעה גסה ב'בני חסותם'. הדבר משתקף בחוסר היכולת – פוליטית, עיתונאית ומחקרית – להכיר בחשיבותה של הדת בעולמם של המוסלמים.

זה לא הייאוש ולא הכיבוש

במלאת 15 שנה לאסון התאומים, האירוע ששינה את פניה של אמריקה ושהשלכותיו טלטלו את המזרח התיכון, אפשר לקבוע כי לואיס הרחיק ראות באופן מדויק. הלקח לא נלמד. את הפיגוע הרצחני ביותר בתולדות המערב לא ביצעו אנשים אומללים שחיפשו עבודה. בן־לאדן, נזכיר, היה נצר למשפחה עשירה ביותר, ולמד בבית ספר יוקרתי בג'דה. גם אם תטענו כי מייסד ומנהיג אל־קאעידה היה ציניקן שניצל את הדת לצרכיו, מה תאמרו על כך שמרבית הטרוריסטים המעורבים בפיגועי 11 בספטמבר נמנו על המעמד הבינוני ומעלה? חלקם אף היו בעלי תארים מאוניברסיטאות זרות.

זוהי כמובן רק דוגמה אחת מתוך רבות. אצלנו, בישראל, החליט לפני שנתיים רופא מתמחה בשם עת'מאן עבד אל־קיעאן לעזוב עבודה מובטחת בבית חולים 'ברזילי' שבאשקלון, ולצאת להילחם בשורות דאעש. במישור הציבורי יותר, בעקבות פינוי גוש קטיף קיבל חמאס לידיו שטח ריבוני שעליו חלם לכאורה שנים רבות. "בעזה תקום סינגפור של המזרח התיכון", הבטיחו לנו פרשנים ופוליטיקאים שונים. אבל במקום כפרי נופש על חופים זהובים קיבלנו מחנות אימונים של ארגון אסלאמיסטי רצחני השואף להשמיד את ישראל.

והרי החדשות: זה לא הכיבוש ולא הייאוש. כל עוד המערב ימשיך להטיל על עצמו עיוורון מדעת; כל עוד מוסלמים ברחבי העולם יבחרו להעלים עין או לעודד את הקבוצות הקיצוניות בקרבן; כל עוד העולם יתעקש להתייחס לרפובליקה אסלאמית עם שאיפות גרעיניות כשחקן ריאליסטי שפועל על פי כללים מקובלים – הטרור האסלאמי והפגיעה בחפים מפשע ימשיכו להיות חלק קבוע וטראגי בשגרת חיינו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. חשוב להבהיר ש-"איסלם רדיקלי" הוא לא מונח דתי; אינני רואה מתאם בין אדיקות לרצחנות מוסלמית- חלק מהמחבלים בצרפת ניהלו אורח חיים חילוני לגמרי, כולל בילוי במועדונים, שתיית אלכוהול, סחר בסמים, עבריינות רכוש וכו'.

    אז איך מבדילים בין אזרח מוסלמי למוסלמי רדיקלי? הפתרון הישראלי הוא מדינת משטרה לפי בסיס אתני- לחשוד בכל ערבי עד שיוכח אחרת, להתייחס אחרת למתפרע יהודי וערבי (כי הערבי עלול להיות חבל), לחסום ערבים ממשרות רגישות (עד לביצוע תחקיר מיוחד או בכלל), לבדוק שיחות טלפון של ערבים, לחקור עמותות במגזר וכו'. זה פתרון שאני תומך בו בכל לב, אבל הוא מנוגד לאתוס הדמוקרטי בארה"ב ולאתוס השמאלי בכל העולם.

    פתרון אחר הוא לפנות אל המוסלמים דוקא מימין- במקום להילחם על הזכויות שלהם מצד שמאל, יחד עם זכויות החד-הוריות, סרבני המצפון, כותבי שארלי-הבדו, השחורים, הלהבטבא"קים, הנשים וכו' (קבוצות שהמוסלמים סולדים מהן), אולי אפשר לגרום להם להרגיש חלק מהממסד ע"י שיטור יעיל, כבוד לדת ולמסורת, צניעות- גישה שאשכרה תמנע מהרוב המוסלמי להתקרב לרדיקליות, בניגוד לגישה השמאלית של לעצבן את המוסלמים בחילוניות גלויה, לאפשר להם חופש להתארגן, ולנסות להפיס אותם בתשלומי סעד ובהכחשת הקשר שלהם לטרור.

    1. לבדוק שיחות טלפון לכל ערבי זה פתרון קיצוני מדי, אבל מי שהשב"כ חושד בו שיבדקו לו את שיחות הטלפון, בלי התייפיפות ובלי שטויות. בד"כ אני נוטה להעדיף את השיקול הבטחוני, על פני זכויות הפרט, זה רק שאלה של מינון.

      הפתרון השני לא יעבוד, משום שהאיסלם מחלק את העולם לבית האיסלם ובית המלחמה. משמעות הדבר הוא, שהג'יהאד נגד לא מוסלמים יימשך עד שכל העולם יקבל על עצמו את האיסלם או יחיה תחת שלטון מוסלמי (Bernard Lewis Islam the religion and the people p. 148-149).
      בלי קשר, אני לא חושב שלהטבי"ם, חילוניים או קבוצות אחרות צריכות לוותר על החופש שלהם, רק בשביל למנוע מהומות (אם לזה הכוונה). עלינו להתייחס לערביי ישראל, כמו כל אזרח מקבוצה אתנית אחרת, כאל אנשים בוגרים. בתור כאלו, עליהם לכבד את בחירותיהם של אחרים. אותה דרישה, אגב, צריך להציב גם לדתיים, חרדים או חילוניים שנרתעים מאורח החיים הלהטב"י. לא כולנו נולדנו עם אותם צרכים.

  2. זה לא הייאוש – זו התקווה. כל עוד למוסלמים תהיה תקווה שיש להם סיכוי למוטט את ארצות העולם החופשי ולהשתלט עליהן, הם ימשיכו להלחם ולפגע. רק כשתאבד להם תקווה זו, יהיה סיכוי לדו קיום אתם. הבעייה היא שהאליטות הכושלות במדינות הדמוקרטיות מתעקשות לא להבין זאת. הן נותנות הקלות, הנחות, מחוות וסיוע למוסלמים, ולמרבה האבסורד בכך הן רק מעודדות את תקוותם הנתעבת, ולמעשה מחזקות את רצון הלחימה והטרור של העולם המוסלמי. המשוואה ברורה, יותר מחוות שוות ליותר טרור.
    כל אחד יכול להיווכח בדינמיקה ההרסנית הזאת, לאור המתרחש בישראל. כל חג מוסלמי ה"פלסטינים" מקבלים הקלות, ומייד אחר כך, כמו לפי שעון שוויצרי – מגיעים הפיגועים. דווקא כשהמצב קשה יותר, הם מתייאשים ואז, הפלא ופלא, לא רק שאין הם יוצאים לפעולות טרור, אלא שרבים מהם מוותרים על המאבק ועל ה"צומוד" ומהגרים לחו"ל. אבל אנחנו באיוולתנו, במקום לעודד זאת, פוצחים בעוד שורת הקלות ומחוות, שמחדשת את תקוותיהם, והתוצאה ידועה – שוב שרשרת פיגועים.
    אותו תהליך אומלל מתרחש בימינו גם באירופה. הנדיבות והקבלה הראשונית של המהגרים מארצות האיסלם לפני שנה, לא עוררה הכרת תודה מצידם – להפך, היא עוררה בוז ומעשי אלימות ואונס. זה קרה מפני שלמרבה הצער, נדיבות ורחמים תמיד יובנו על ידי כל מי שגדל בתרבות מוסלמית לא כטוב לב, אלא כחולשה וכפחדנות. וחולשה ופחדנות, בעיני המוסלמי הממוצע, מזמינות זלזול ואלימות. גם באירופה, האליטות מתעקשות לעצום את עיניהם. אבל הציבור הרחב מבין את המצב, והתוצאות מגיעות במהירות. זה ההסבר להצלחת הברזיט בבריטניה, וההמשך יבוא בבחירות בצרפת בשנה הבאה, ובעוד מדינות אירופאיות לאחר מכן.

    1. כל התרבות והמנטליות השבטית מוסלמית מבוססת על משפחות לא מתפקדות, על מלחמות בין חמולות, על אלימות מובנית, על שוד וביזה. הם רגילים למערכת יחסים של "אדון ועבד". אותו אדם יכול להיות אדון בבית, ועבד בעבודה. יש משחק תפקידים שבו הם מיד יודעים למקם את עצמם.

      הבעיה מתחילה כשתרבות המערב לא מבינה את זה, ורוצה להעניק להם זכויות ושיוויון, ואז "השתן עולה להם לראש" והם רוצים להיות אדונים. בגלל זה הם מדברים במושגים של "כיבוש" ו"דיכוי". הם מכניסים את עצמם למשבצת המוכרת להם, ומחלקים לנו תפקידים שלא ביקשנו. בקיצור, מי שרוצה להבין יותר טוב מומלץ לקרוא את הספרים "כופרת" ו"נוודת" ו – "A God who Hates". זה ספר שיפתח לכם את העיניים לתרבות המוסלמית. גם הספר "אני מלאלה" יעשה את העבודה.

  3. סליחה, אבל לדעתי 'אסלאם רדיקלי' הוא הגדרה המתאימה לזרם האחמדים, זרם שדוגל באי שימוש באלימות.
    מכיון שכמות האנשים בזרם זה היא אפסית, משמע אין להם השפעה כלל, ורוב המוסלמים בעולם (%99.99999999 מהם ליתר דיוק) דוגלים באלימות (כחלק מפרשנות של הקוראן או מסיבות חברתיות / מיניות / סתם ג'וקים בראש), הרי שהאיסלאם כיום הינו זרם הדוגל באלימות.
    אז כשמתייחסים למוסלמים רדיקליים יש להגדיר כך את הלא-אלימים שביניהם, כי השאר (האלימים) הם הנורמה.

  4. אתה עושה בדיוק את מה שאתה מתלונן עליו.
    אתה כותב האיסלם הרדיקלי .
    מה שהיית אמור לכתוב זה שזה ה א י ס ל ם נקודה.

  5. בהקשר זה כדאי לציין גם את ספרו המצוין של פרופ' סמואל הנטינגטון "התנגשות הציוויליזציות" שיצא לאור לפני כעשרים שנה. הספר קיים גם בתרגום עברי. גם הנטינגטון חזה את ההתנגשות הבלתי נמנעת שבין הציוויליזציה האסלמית לבין כל ציוויליזציה ששוכנת לידה. בנוסף לכך הספר מלא תובנות מאירות עיניים על המצב הגאופוליטי בעולם ונגזרותיו (בין השאר הוא חוזה – לפני יותר מעשרים שנה – בצורה מדויקת להדהים את משבר אוקראינה ואת פיצולה לאוקראינה המזרחית מול אוקראינה המערבית). מומלץ בחום.

  6. אסלאם הוא שלום. הטרוריסטים הללו אינם מייצגים את השלום"

    לא נכון. אסלאם הוא כניעה והתמסרות לאל. המילה כניעה היא חזקה ומתבטאת בתפילות שבעיקר כוללות השתחוויה .ואמרה עממית כגון דין מוחמד בחרב. מיסקונספציה ידועה.

  7. האיסלם אינו דת. זו אידיאולוגיה רצחנית ולכן יש להוציא את הקוראן אל מחוץ לחוק כמו שהוצא מיין קאמפף. כך ייאולצו אידיאולוגי הקוראן המטיף לרצח הכופרים שמתמצה בהוראה דין מוחמד בסייף להסתלק בחזרה ל 67 ארצותיהם ושם לבצע עם הסייף את דיני מוחמד. בהולנד מתכוון חירט וילדרס לעשות כן כמו גם להרוס את כל המסגדים בארצם הכבושה של ההולנדים.