"שקרים שכולם מספרים": טוביה חולב מהאמריקנים את האמת

טוביה טננבום, אמן בחשיפת צביעויות, משתמש בנקודת המוצא של השמאל הליברלי כדי לחבוט בעוצמה בתרבות הפוליטיקלי־קורקט. יומן המסע שלו בארה"ב מסביר היטב כיצד עלה טראמפ לגדולה

משעשע ומעורר דאגה. טוביה טננבום בארה"ב. צילום: איזי טננבום

את ספרו החדש של טוביה טננבום, "שקרים שכולם מספרים", קראתי כמה וכמה פעמים. היו לכך סיבות רבות, והעיקרית שבהן היא שיחד עם ביגול אשתי (שלצערי הקרדיט לה נשמט בספר) תרגמנו את הספר לעברית. כך שכשקראתי את ביקורתו של עקיבא ביגמן על הספר, הופתעתי מעט. "טננבום מבטא את עמדות היסוד של רבים באליטות האמריקניות, מימין ומשמאל", כותב ביגמן. "זוהי קבוצה דקיקה ומתנשאת, המנותקת מההווי היום־יומי של ארצה, שאיננה מכירה את ההמונים במדינות המרוחקות, ושונאת כל דבר שקשור באנשים האמיתיים שעליהם בנויה המדינה – אלו שעובדים, משלמים מסים ומשרתים בצבא".

לטענת ביגמן, טננבום מאמץ בשתי ידיים את תזת "אשמת האדם הלבן", ובעוד הלבנים נזכרים אצל טננבום כמעט רק לשלילה, את בני המיעוטים הוא אוהב מאוד. האדם הלבן היחיד שטננבום אוהב, אומר ביגמן, הוא טננבום עצמו.

האם אין ממש בטענות הללו? אינני יכול לומר כך. טננבום מאשים תכופות את השמאל הפרוגרסיבי בכך שהוא דואג לפלסטינים מעבר לים או לשחורים שנהרגים בידי לבנים, ולא לשחורים הרבים מספור שנהרגים בידי שחורים – אבל הוא לא מסביר איך, בדיוק, אפשר לדאוג לשחורים הללו, ומה הגורמים למצבם העגום. כך הוא גם תוקף את הלבנים ה"כחולים מכחול" (כלומר, שמאלנים ליברלים עד לשד עצמותיהם) החיים בהוואי, בעוד שלצדם חיים בדלות מחפירה המקומיים שחיו שם לפני שהאמריקנים כבשו את המקום. אבל בניגוד לדברי טננבום, לו האמריקנים לא היו מגיעים לשם, התושבים המקומיים לא היו חיים בנחת וברווחה; להפך, הם היו חיים בדלות רבה עוד יותר.

ועם זאת, דווקא זה מה שהופך את הביקורת של טננבום לאפקטיבית כל כך. טננבום מגיע מנקודת המוצא הפרוגרסיבית, ומטיח אותה בפרצופם של הפרוגרסיבים: הרי לשיטתכם־אתם יש כאן ניצול, גירוש ונישול; לשיטתכם, הסטטיסטיקה והפערים הם החשובים. זה לא אני המצאתי, זה מה שאתם מטיפים לו השכם והערב. בדומה לנתן הנביא המציג לדוד משפט דמיוני ולאחר מכן קורא "אתה האיש!", כך עושה טננבום: משתמש באג'נדה הפרוגרסיבית כדי להראות את צביעותם של הפרוגרסיבים.

בדיוק כמו בספריו הקודמים, כך גם הפעם: טננבום הוא רב־אמן בחשיפת צביעויות. ולא רק של השמאל של אובמה. גם כשהוא פוגש אנשי כנסייה המסרבים לומר שישראל היא ארצו של העם היהודי, הוא מעלה מולם את כתבי הקודש ומניח להם להתפתל כדי ליישב את הדברים. כך גם כשהוא מדבר עם אינדיאנים, ולא מהסס לשאול אותם כיצד הפכה ה"רוחניות" המהוללת שלהם למכונה של מסחטת כסף מהממשל ומהאזרחים האמריקנים דרך בתי הקזינו. גם ביהודים שאינם נאמנים ליהדותם ונוהגים לשנוא את עצמם הוא נהנה לחבוט. יוצא מן הכלל אחד יש מבחינתו: היהודים האורתודוקסים, שלא אכפת להם מה אחרים חושבים עליהם ומשום כך הם יכולים להיות ישרים עם עצמם וגם באמת לדאוג לאחרים (וגם הם אינם חומקים משבט לשונו, כאשר הוא מתאר שיחה שלו עם ידיד שכמו בקריקטורה אנטישמית עבר הסבה מלימוד תלמוד לעסקי הלוואה בריבית).

טננבום איננו "ליברל נטול פוליטיקלי־קורקט", משום שבמונחים האלה יש סתירה מובנית. הפי־סי חדר אל הליברליזם עד לשד עצמותיו, וטננבום חובט בו בעצמה. הוא מגלה שבמדינה שההמנון שלה מהלל כ"ארצם של בני החורין ומולדתם של האמיצים", אנשים מפוחדים מכדי לדבר ואינם מוכנים לחשוף את דעותיהם האמיתיות. אפילו שאלה כמו "למי הצבעת בבחירות האחרונות" נחשבת חילול הקודש.

כריכת הספר
כריכת הספר

ביגמן משווה את טננבום לטוקוויל, שגם הוא הסתובב באמריקה וחזר עם רשמים, ואולם בהשוואה הזו יש בעיות מהותיות. ראשית, בניגוד למה שמצטייר מדברי ביגמן, גם לטוקוויל אין רק מחמאות על האמריקנים. כמעט בכל פרק ופרק בספרו ישנה ביקורת של ממש. "טעות יטעה כל מי שידמה בנפשו שהתכוונתי לכתוב שיר הלל", הוא כותב בהקדמה, "ולמקרא הספר הזה יבין כי לא זו הייתה תכניתי" (הדמוקרטיה באמריקה, הוצאת שלם, עמ' 13). ואכן, טוקוויל מלא ביקורות כרימון על האמריקנים: בין השאר, הוא כותב, אין ספרות גדולה באמריקה, ותולה זאת בעריצות הרוב הדוחקת הצדה כל דעה שאינה מתאימה למיינסטרים; "אין גאונות ספרותית בלי חופש הדעה, וחופש הדעה אינו קיים באמריקה" (עמ' 270). האם זה לא מזכיר לנו משהו מספרו של טננבום, העוקץ את התרבות האמריקנית על כך שהיא משתיקה כל דעה חריגה? והרי עוד משפט, מאותו פרק, שגם הוא יכול היה להיכתב בידי טננבום: "שמעתי דיבורים על המולדת בארצות הברית, ובקרב בני העם מצאתי אהבת מולדת לאמיתה, אך לשווא חיפשתיה בקרב מנהיגיו".

שנית, שני הספרים שייכים לז'אנרים שונים בתכלית. את ספרו של טננבום נכון יותר להשוות לז'אנר ספרות המסעות העוקצנית, זו שהנציג המובהק והידוע ביותר שלה הוא מארק טוויין ב"מסע תענוגות לארץ הקודש". טננבום נועץ סיכה בבלון הנפוח של אמריקה, כשם שטוויין נעץ את סיכותיו בבלון של "ארץ הקודש" המיוחלת של התיירים הנוצרים. ביגמן משווה את הספר הנוכחי לספרו של טננבום על ישראל, "תפוס ת'יהודי", וטוען שמעלתו של הספר הקודם נבעה משיחות עם אישים כמו ג'יבריל רג'וב. אין רחוק מזה מן האמת. נכון שרג'וב מופיע על כריכת הספר כשהוא מחובק עם טננבום, אך בספר עצמו הוא לא תרם הרבה ולא סיפר לנו דברים שלא ידענו. גם בספר הקודם, כמו בנוכחי, עיקר העניין הוא השיחות עם אנשים רגילים שאיננו מכירים, פעילי "זכויות אדם" המשתתפים בהצגה הפלסטינית או פלסטינים שנהנים לשטות בהם; הפוליטיקאים, גם כאן וגם שם, קיימים, אך הם בתפקיד כינור שני.

טננבום מציג תמונה לא נעימה של אמריקה, וחושף דברים שאנשים אוהבים להסתיר כמו גזענות ואנטישמיות (גם אצל לבנים הרוטנים על היהודים ששולטים באמריקה, גם אצל לבנוניות המעריצות את נסראללה, וגם אצל נהג מונית סומלי המצר על כך שאין בארצות הברית היטלר שיטפל ביהודים כמו שצריך). זה לא נעים, אבל כדאי להכיר במציאות. אין כמו יומן המסע של טננבום ברחבי ארצות הברית כדי להמחיש כיצד עלו שם לגדולה פופוליסטים מסוכנים כמו דונלד טראמפ (או "הדונלד" כפי שהוא מכונה בספר, ולא בחיבה) או ברני סנדרס. יותר מכך: הוא מעלה חששות מפני העתיד לבוא באמריקה, ביום שבו הרגשות האנטישמיים הנפוצים בה יגאו ויבואו לידי ביטוי פוליטי ומוחשי. קריאה בספרו של טננבום יכולה למלא שחוק פינו, אך בד בבד גם למלא את לבנו דאגה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. יגיע היום שבו אמריקה כבר לא תהיה מרכז העולם-לעתיד לבוא!!!!

    1. ארה"ב אינה מרכז העולם, אלא דוקא מדינת ישראל.
      הרי כל דבר קטן שקורה במדינת ישראל, ישר כל העולם קופץ ומזדעק.
      מתי בפעם האחרונה העולם הזדעק על מה שקורה בארה"ב? מתי ארה"ב קבעה את סדר היום בעולם?
      גש ליהודה ושומרון, תאמר למוסלמי (לא משנה מי, כל מוסלמי יתאים) שאין לו שום זכות בארץ ישראל ורק ליהודים יש זכות, ותוך 5 דקות תיראה כיצד כל העולם צורח "היהודים רוצים לגרש את המוסלמים מ"פלשתין", ורוצים להתיישב "בשטחים הכבושים" במקום ה"פלשתינים"" / טיהור אתני / ג'נוסייד / וכ'ו כו', מועצת הביטחון מתכנסת לדיון בהול בהשתתפות מנהיגי כל מדינות העולם (למעט ישראל), בית הדין הפלילי בהאג מוציא מכרז לתליין עבור ראש ממשלת ישראל, ואין לשכוח מהומות של מוסלמים בשבדיה ובצרפת.
      אפילו מלחמת האזרחים בסוריה תיפסק בכדי שהצדדים יוכלו להתארגן ולצאת למלחמה משותפת כנגד מדינת ישראל. הרי עד לפני כמה שנים מדינת ישראל היתה הגורם היחידי בעולם שאיחד את המוסלמים. לגבי איחוד בין הנוצרים – את זה כבר עשו היהודים במשך אלפי שנים.

  2. קראתי את הכתבה חיכיתי. לקטע על השבט הנוצרי שבדרום המדינה. אין. מה איתם?.טראמפ במסע הבחירות שלו ,הוא צרף חלק מהם למטה הבחירות שלו. הם בעיני אמריקה. יותר מכל דבר אחר.גם האנטישמים ביניהם חשובים מאוד. כי הם בעיני המוכיחים בשער ישעיה ירמיה….אני מקווה שאמריקה תעלה אותם למעלה לשילטון. אני בעד ההמון הזה ,שעומד מאחורי קרוז. מי יודע אולי שניים רבים השלישי לוקח. רוב הנוצרים האלה כמדומני מאחורי המועמד טד קרוז. הם גורם חיובי מאוד. ומשום מה נידחו לפינה. אם הם יעלו לשילטון, הם ישנו את העולם כולו. כל העולם יפנה ימינה יהפוך ללאומי מאמין. כי אמריקה היא מלכת הרעיונות. השבט מחגורת התנך הוא לאומי עיברי. כולו ספוג בחלום התנכי הניפלא של היתגלות אלוהים בעולם וחזרתו. הוא עתידני חזוני פנטסטי. ותנכי באופן מדהים. ארצות הברית היא ארץ בשורתית. אחד מהסמלים האמריקאיים הוא הכסף . וזה רושם לא הכי טוב. אבל מנגד יש בהם את האמונה הפרוטסטנטית באלוהים. וזה טוב. אמריקה מדורדרת נורא. הכסף והסגידה לו עשו בה שמות. אני מקווה שתהיה תחייה לאמונה התנכית עיברית באלוהים. הלוואי והם יגיעו לשילטון. חבל מאוד שהציבור היהודי האמריקאי ,כה עויין את הרעיון הזה. לא הכל כסף בחיים. אמריקה חיזרי לערכים לאמונה העיברית. הלוואי אמן.

    1. אני מקווה מאוד שאתה לא מתכוון הולך שבי אחרי רעיונות האמונה הנוצרית המסיונרית שתקוותם לראות את חצי עולם משומד ויהודים מקבלים עליהם את אמונה ביש"ו או ימתו בחזון אחרית הימים של הנוצרים!

    2. "שבט של נביאים, אתה לא מצליח להתנסח בבהירות, את המאמר לפחות הבנת?

  3. טננבום מתמחה בעיקר בדמגוגיה ובסילוף המציאות כדי "לחשוף" כל מיני רעות חולות (גזענות, צביעות וכו') שיעזרו לו למכור את ספריו.

  4. לצערי באתר זה על ידי אמנון לורד כמו גם במאמר זה יש תעמולה שקרית שמאלנית בכל מה שנוגע בדונאלד טראמפ. האתר ממשיך את הקו השמאלני האובדני הפוליטיקאלי קורקט המתעלם מכך שדווקא דונלד טראמפ מנפץ את אותה תקינות בלתי תקינה והוא בפוליטיקאי היחיד מזה עשרות שנים שאינו חושש לומר את האמת.

    1. הדונלד משקר כל משפט שני, וגם למה שהוא אומר במשפט הראשון אי אפשר לקרוא אמת. זה מוכח! היום אין אף ערוץ חדשות או עיתון שלא מציג את שקריו בשידור ישיר, חוץ מפוקס ניוז שגויס למענו כמובן.

    2. טוביה טננבאום כתב ספר מאוד מאוד מומלץ. ספר מאיר עיניים שלא נופל משני ספריו הקודמים.
      הוא הקדיש גם מספר פסקאות לדונאלד טראמפ וציין שחלק מהונו של הטייקון נעשה באמצעות קניית בניינים באזור ניו יורק שאוכלסו בעניים, סילוק העניים משם בשיטות הכוללות איומים וסחיטה, שיפוץ הבניינים ומכירתם לעשירים.
      לא זאת התרבות אליה אנחנו צריכים לשאוף. והדבר נכון גם לגבי תרבות הקזינו שגם אליה הקדיש טננבאום מספר עמודים. כפי שהקזינו שימש ככלי למחיקת התרבות האנדיאנית הילידה, אותו דבר יכול לקרות כאן לארץ ישראל היפה.
      ספר חשוב לקריאה.