שמעון פרס 2016-1923: האיש שחלם יותר מדי

מביסוס הריבונות הישראלית ופרויקט הגרעין, וכלה בהסכמי אוסלו והמגמה הפוסט לאומית: שמעון פרס ידע לחוש תמיד מהו הדבר הבא, ולהמציא את עצמו מחדש. סיכום עידן פרס

שמעון פרס 2016-1923. צילום: בן קלמר /פלאש90

בסופו של דבר, לפני הכל ואחרי הכל, הוא אהב את המדינה. מדינת ישראל. למרות שבדרך כלל נראה היה שמדינת ישראל קטנה עליו, הוא היה מחובר בסיכת ביטחון למרופטת הזאת, לסלעית הזאת, לכרמלית, היזרעאלית, שכתפיה המעוגלות מרופדות בפרוות קוצים שצבעה כרעמת אריה. כך נראית ארץ ישראל שלו ליד קיבוץ אלומות. כך היא נראית מקליה, שעליה גם חיבר שיר רומנטי.

הוא היה האבא של התכמנים והמניפולטורים, שהצליח בצורה לא ברורה לשמר את האופטימיות הרומנטית שבאהבת הארץ. הוא עשה אין ספור טעויות, שהאחרונה שבהן היתה כאשר לקראת הבחירות ב-2013 השתעשע ברעיון לרוץ שוב לראשות הממשלה כשציפי ליבני דוחקת בו באמצעות סקרים מחמיאים. שמעון פרס שכח את המלצתו, או שמא נזכר בה ברגע האחרון: סקרים הם כמו בושם – להריח. לא להשתמש ולא לקחת ברצינות.

פרס היה ראש ממשלה רק שנתיים ועוד מחצית השנה לאחר הירצחו של יצחק רבין. אך נזכור אותו כגדול המדינאים בתולדות המדינה. אחרי דמות האב המייסד, שפרס כל כך העריץ, דוד בן גוריון. יש אומרים, שלאורך כל הדור האחרון הוא שכתב את מפעלותיו וגימד יותר ויותר את מפעלו של הזקן. הכור בדימונה זה אני. הנגב, זה אני. התעשיה האוירית זה אני. מבצע יונתן זה אני. ובמקרה של מבצע אנטבה- יונתן, קשה באמת לראות את המבצע האדיר הזה בלי ההובלה והדחיפה של פרס, שהיה שר הביטחון הנצי בממשלת רבין. גורלו של פרס היה, שכאשר פרסם את היומן שלו מהימים שקדמו למבצע אף אחד לא קנה אותו.

מי שיבדוק באמת את אישיותו המדינית יבין את יחודיותו על רקע שנות ה-50. שמעון פרס היה אולי הפוליטיקאי הראשון, חוץ מבן גוריון, שהבין מה זאת ריבונות. מה התרחש כאן כאשר עברנו מהמצב הישובי של טרום 48' למצב הריבוני שלאחר שנת האפס הזאת. פרס, כנראה בהשפעת בן גוריון, פיתח בשנות ה-50 את התפיסה של "אוריינטציה על עצמנו". דהיינו, לא להסתמך על מעצמות ובריתות.

השקפתו היתה הפוכה מזו שהציבור הכיר אצלו בדור האחרון. "התיישבות יהודית צפופה בשני אזורים אלה (הגליל והנגב) תהווה איזון רציני ביום סכנה, ולא מפני שמלחמתנו תתרכז בישובי הספר – אם נותקף, נעשה הכל כדי להעתיק את המלחמה אל אדמת האויב – כי אם מפני שישוב יהודי מקטין את רצון הערבים למלחמה", כתב פרס בספטמבר 1955. בתחום הדיפלומטיה ורדיפת השלום סבר כי "כל הכרזה מצדנו על רצוננו בשלום אינה מתקבלת על לבם (של הערבים) כהכרזה שתוכה כברה כי אם כגילוי של חולשה". שאלת הגבולות צריכה להיות מנותקת מהתחום המדיני, היא לא נושא למיקוח.

הוא ידע לחוש תמיד מהו הדבר הבא. בשנות ה-50, בהשראת בן גוריון, ראה בקידמה הטכנולוגית ובמדע את חזות הכל; בשנים האחרונות הוא גילה באופן מפתיע את התאגידים הרב-לאומיים. ה"מולטינאשונלז". אני זוכר שנפגשתי איתו עדיין בבית הנשיא לקראת פסח בשנת 2013, ופתאום פרס מדבר בחיבה כזאת על התאגידים המשוקצים. הוא ייעד להם את כל התפקידים הכלכליים, תפקידי הפיתוח והחינוך. המדינה, מבחינתו, ירדה בדרגה. הוא הפליג בניתוח לגבי חוסר היכולת של "המדינה" לפתור את בעיות הכלכלה. דיבר על משבר כלכלי כרוני שאף אחד לא יודע איך לצאת ממנו. הוא דיבר על בעיות הביטחון והטרור, שהמדינה אינה יודעת לפתור. הכוונה לכל "מדינה", לאו דווקא ישראל. האטאטיסט מספר אחת בתולדות מדינת ישראל איבד את אמונו במדינה כמדינה. התאגידים הרב לאומיים יחליפו את הריבונות, שהוא עצמו הבין כל כך טוב את משמעותה בתחילת הדרך. אכן, גם בגיל 90, הוא לא איבד את כושרו להרגיז ולקומם. אותו רועה פרות מקיבוץ אלומות, שגילה את נפלאות האסטרטגיה הגבוהה.

אם הוא היה שותף לתפיסה אחת מקורית, שבאמת קידם אותה ואת מדינת ישראל יחד איתה, היתה זו התפיסה הבן גוריונית של ניטרליות מערבית; ניטרליות שאיננה סמוכה אל שולחנה של ברית המועצות, אך יש לה תוקף משלה בעולם הדו-קוטבי של המלחמה הקרה. היו לכך דוגמאות בודדות: צרפת, שוודיה וישראל. זאת לא היתה הניטרליות של קבוצת המדינות הבלתי-מזדהות, שהיו למעשה פרו סובייטיות, כמו מצרים, הודו, יוגוסלביה וכל השאר. אלא ניטרליות, שהשליכה יהבה על אידיאולוגיה דמוקרטית מערבית, כולל מגמה של הליכה לכלכלה חופשית, אבל מבלי להיות תלויים בארצות הברית. לא לחינם שלוש המדינות הללו פיתחו אסטרטגיה גרעינית. האחת, שוודיה, התקרבה ליכולת גרעינית כבר בסוף שנות ה-50. אבל מפחד ברית המועצות עצרה על הסף ונסוגה מהפרויקט. השתיים האחרות הפכו לשותפות בפרויקט הגרעין, והגיעו על פי פרסומים זרים ליכולת בטחונית מסוימת בתחום הזה.

המטרה תמיד היתה להשיג הרתעה מול הערבים. פרס חשב בהתחלה שישובים יעשו את זה, אחרים חשבו על מלחמת מנע ויכולת הכרעה בשטח האויב. לבסוף היה בן גוריון בדעה, שיש לנטוש את האסטרטגיה הישנה של מלחמת מנע ולבנות את ההרתעה האולטימטיבית שמגולמת באופציה הגרעינית.

פרס היה שותף להשקפתו של בן גוריון. הוא היה המבצע. למעשה, ההישג הגדול של מבצע קדש ב-1956 היה שישראל קיבלה את "המתנה המלכותית" מהצרפתים כחלק מהעיסקה של המבצע שנועד להפיל את נאצר הרודן המצרי שהלאים את תעלת סואץ. פרס הפך מאז קדש לסיטרא אחרא של השמאל הישראלי. אורי אבנרי, בן גילו של פרס, תיאר אותו כמי שחבר לגורמים הריאקציוניים ביותר בעולם.

פרס עם דן גוריון בחגיגת בר המצווה של בנו יוני, 1965. צילום: לע"מ
פרס עם בן גוריון בחגיגת בר המצווה של בנו יוני, 1965. צילום: לע"מ

פרס ורבין

יש השערות שונות מתי ומה היה הגורם לעימות בינו לבין יצחק רבין. הרקע הוא חילוקי דעות תפיסתיים כאשר רבין אינו תומך באופציה הגרעינית, ורוצה להשקיע בכוח הכרעה משוריין. ואילו פרס כפי שכתב במאמר בעיתון 'הארץ' בשנת 66', מאמין שמלחמת המנע הטובה ביותר היא זו שתימנע. לאחר מכן, התרחש הדבר שב.ג ופרס חששו ממנו יותר מכל. מלחמת ששת הימים ולאחריה מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור מבטאות במידה מסוימת את כשלון האסטרטגיה הבן גוריונית, כיוון שהאופציה הגרעינית לא מנעה אותן.

מכאן והלאה הלך והתעצם העימות בין פרס לרבין, שהיה מזוהה עם התפיסה שתרמה להווצרות משבר 67', ואחר כך התמוטט ולא היה מסוגל להתמודד עם המשבר. האירוניה היא שתרומת פרס למדינת ישראל היתה בשיאה בתקופה שבה שימש בתפקידים זוטרים יותר כמנכ"ל משרד הביטחון וכסגן שר הביטחון – בין 53' ל-65'. לאחר מכן, בעידן הפוסט-בן גוריוני, פרס חיפש את דרכו. אף כי הפך אחרי מלחמת יום הכיפורים, בממשלת רבין הראשונה, לשר הביטחון לא היתה לו תרומה סגולית. זו התקופה שבה הדביק לו רבין את הכינוי "חתרן בלתי נלאה". הוא חיפש לרשת את רבין בראשות הממשלה, ולרגע נדמה היה כי ישיג את מבוקשו כאשר העתונאי דן מרגלית פרסם את הסקופ שלו על חשבון הדולרים של בני הזוג רבין בארצות הברית. רבין פרש ערב הבחירות ב-77', אבל פרס הפסיד למנחם בגין ונפתח פרק חדש בביוגרפיה הפוליטית שלו.

אז, לאחר המהפך, כשבית המפלגה ברחוב הירקון שומם, החלו להצטופף סביבו הטובים והמבריקים: יוסי ביילין, גדעון לוי, ישראל פלג, יוסי שריד ואחרים. בתקופה זו גם התפתחה הידידות בין פרס לסופר עמוס עוז. בהמשך הוא כותר בידי המנהיגים הסוציאל דמוקרטים של אירופה שמשלו אז בכיפה. ברונו קרייסקי, וילי ברנדט, אולף פלמה והצרפתים למיניהם, החל במדינאי הקשיש שכבר פרש אז, פייר מנדס פראנס וכלה בפרנסואה מיטראן. התוצאה היתה פניה הדרגתית שמאלה לכיוון אש"ף. זהו מהלך ארוך שהחל ב-77' והגיע לשיאו בהסכם אוסלו של שנת 93'. כמה טרגי וכמה משמעותי, שפרס התמוטט ב-13 בספטמבר, יום השנה לחתימת הסכם אוסלו. כן, לפני 77' פרס הוא מעניק החסות הגדול לתחילת מפעל ההתיישבות של גוש אמונים ביהודה ושומרון. הוא האיש שמנסח את הנימוקים המשכנעים ביותר נגד מדינה פלשתינית ונגד אש"ף. מדינה כזאת, לדבריו, תערער פעם את ירדן ופעם את ישראל.

פרס הוביל את מפלגת העבודה בכמה מערכות בחירות, שהיו הדרמטיות ביותר בתולדות המדינה. הראשונה היתה מערכת הבחירות של המהפך. ב-1981, הוא הנהיג את המערך במערכת הבחירות המתוחה והאלימה ביותר אי פעם. אז גם פלט דודו טופז בעצרת לסיכום מסע הבחירות בתל-אביב, לעיני יותר ממאה אלף משתתפים, את המשפט לגבי הצ'חצ'חים שמאכלסים את מחוזות הבחירה של הליכוד. הם הג'ובניקים ואצלנו הסיירות והטייסים. פרס הפסיד על חודו של קול. למשך כמה שעות חגגו במלון דן את נצחונו, אך לבסוף נקטעה השירה בציבור בהובלת אריק לביא וחיים יבין בישר לאומה, שאריק שרון יהיה כנראה "שר המלחמה" בממשלת בגין השניה.

ב-84', על אף האכזבה מתוצאות הבחירות, פרס הוביל את המערך לניצחון אלקטורלי יחסי מול הליכוד שהונהג אז בידי יצחק שמיר. אך התיקו שנוצר בין הגושים כפה על שני היריבים להקים ממשלת אחדות ופרס התגלה שוב בגדולתו. יחד עם רבין הוא הוציא את צה"ל חלקית מלבנון, הביצה שסיבכה את ישראל וקיטבה את המערכת הפוליטית; ויחד עם שר האוצר יצחק מודעי הוא יישם את תכנית היצוב הכלכלית שבלמה אינפלציה שהגיעה בימי בגין ושמיר לרמות וימאריות של מאות אחוזים. תוסיפו לזה את התמוטטות הבורסה ב-83' שגרמה להתמוטטות הבנקים ואתם מקבלים סחרחורת כלכלית בטחונית מטורפת. אחרי השנים האלה של בגין ושמיר, נתפסה הנהגתו של שמעון פרס כמשב רוח של שפיות ויכולת ביצוע של פתרון מגה-בעיות.

ב-88' שוב זה היה כמעט. וב-96' מאבק האיתנים המיתולוגי שבסיומו בנימין נתניהו מנצח את פרס, אחרי אוסלו, אחרי פיגועי האוטובוסים האימתניים, אחרי רצח רבין ואחרי מבצע ענבי זעם. אחרי הכל, זעק פרס מול הקהל בבית ברל: לוזר?! אני לוזר?!

רבים יזכרו לו גם את הפוליטיזציה של מוסד הנשיאות. הוא שוב הרהר באפשרות לנצל את הפיכתו לדמות קונסנזואלית כדי לחזור ולהדיח את נתניהו. והוא שוב חתר יחד עם הנשיא אובמה ו"חוג הקצינים" נגד תכניותיהם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק. אבל היום, כשאנחנו נפרדים משמעון, נאמר רק זאת: לא, אתה לא לוזר. בתקופות מסוימות אנחנו היינו אלה שהפסדנו אותך. דון קישוט חתרני ובלתי נלאה שכמוך, הגיע הזמן לנוח.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 תגובות למאמר

  1. "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
    ~ ווינסטון צ'רצ'יל בהספד על צ'מברליין

    1. הבעיה היא שהוא סיכן את כולנו והרחיק את השלום .

    2. אכן מילים נאות להספד ביחוד כשהמספיד מתקלס מתוך קלון חבירו (למרות העטיפה היפהפיה שבה צ'רצ'יל גאון האנדרסטייטמנט עוטף את רכיכותו של צ'מברלין).
      לענינינו, פרס עליו השלום (האמיתי, לא זה של אוסלו), תיחמן ודחף הסדרים נגד רצון העם, מתוך תחושה של עליונות מוסרית ודעתנית. בניגוד להסכם על חבל הסודטים שלא היווה סכנה ישירה לאומתו של צ'מברלין, הסכם אוסלו הביא את הרשות הרצחנית אל תוך החצר האחורית והקדמית שלנו. לכן, מילותיו הנאות של צ'רצ'יל לא הולמות את מר פרס ז"ל. (זכויותיו, ורבות הן, לברכה)

    1. אוסלו א' נחתם ב-20 לאוגוסט 1993. ב-13 נערך הטקס החגיגי. וואלה, לא עבד! מסתבר גם שב-13 לספטמבר 1984 פרס הציג את ממשלתו. ואגלה לך עוד סוד – זה לא ממש משנה. אבל זה לא יפריע לך ולכן ממליץ לך לחזור לגימטריה.

  2. אחרי מות קדושים אמור.
    אסור לשכוח את המהות של הסכם אוסלו.
    ערביי ישראל יתנו למערך את השלטון והמערך יתן לעם המומצא ה"פלסטינים" מדינה.
    אם מישהוא חושב שזה לא הסכם בגידה אז שיסביר לי בבקשה ואתנצל ואוכל את הכובע.

    1. אני אישית נהניתי משירות צבאי קרבי – אבל בטוח – עם שקט שהביאה האופוריה של אוסלו.
      אתה צודק – קיווינו לטוב וקיבלנו עוד ועוד (ועוד) פיגועים.
      אבל כמו במקרים רבים – בדיעבד כולנו חכמים.
      איש חזון, פוליטיקאי שלא שידר על הגל הנכון של עמו ("אלה הם אויבי השלום" מול פיגועים יומיומיים)
      אבל זכה לאהדה ועדנה בזקנותו.
      האחרון מדור הענקים, מקימי המדינה.

    2. מתוך הסכמי קמפ-דיויד שעליהם חתמה ישראל, 1979:
      "מצרים וישראל מסכימות , כי כדי להבטיח העברה מסודרת ובדרכי שלום של הסמכות,
      ובהתחשב בצרכי הבטחון של כל הצדדים, יהיו הסדרי מעבר לגבי יהודה, שומרון וחבל
      עזה לתקופה שאינה עולה על חמש שנים. במטרה להעניק אוטונומיה מלאה לתושבים,
      ייסוגו, על-פי הסדרים אלה, המימשל הצבאי הישראלי ומינהלו האזרחי, לכשתיבחר
      בבחירות חופשיות על-ידי תושבי השטחים הללו רשות של מינהל עצמי, כדי להחליף את
      המימשל הצבאי הקיים. כדי לשאת-ולתת על פרטי הסדר לתקופת מעבר תוזמן ממשלת ירדן
      להצטרף למשא-ומתן על בסיס מסגרת זו. הסדרים חדשים אלה צריכים להתחשב כיאות הן
      בעקרון העצמי של תושבי השטחים האלה והן בצרכי הבטחון הלגיטימיים של הצדדים
      המעורבים בדבר."
      מישהו יכול להסביר לי מה היה שיא הרוע בהסכמי אוסלו שלא היו בהסכמים מוקדמים יותר?

    3. לרפי כהן. זה לא נכון שאנחנו חכמים בדיעבד. זה אפילו מקומם. מהם היו כל ההפגנות הסוערות, שהתקשורת המגוייסת כינתה אותם הסתה? הנאומים בכיכרות, ההתנצחות בכנסת? אזהרותיהם של בני בגין, שמיר, נתניהו, שרון והימין כולו? זה כלום?! למה? כי אתה ואחרים התייחסתם לאזהרותיהם בזלזול ולגלוג?

    4. לאלה אופק.
      מה אתה מיתמם .אני אסביר לך .
      אני בן 50 נחלאי בשומר הצעיר.
      גם אני רציתי שלום וחשבתי שמגיע להם מדינה.
      ההבדל ביני ורבים כמוני לך ולאנשים כמו פרס הוא שאני אחרי כל הפיגועים שהפרטנר ערפאת ימח שמו עשה בישראל אני התפקחתי והבנתי שהם לא באמת רוצים שלום. הם רוצים לחסל אותנו!
      אתה ושכמותך עיוורים במקרה הטוב ושקרנים ובוגדים בעמם במקרה הרע עדיין דוחפים לנו את ההזיות שלכם.
      בשבילי עם כל הצער על מות פרס (בן העם שלי) טוב שמת ולא ימשיך לסכן אותנו.

    1. את צודקת! אכן! אבי כל חטאת זה בגין, הרוויזיוניסט, העורך דין, איש הדיבורים והאי-שלטון, אשר לא היה בתפקיד ביצועי רוב ימיו, ולא עסק בעבודת האדמה, והביא עלינו את רעיון האוטונומיה. יש לי בבית כרזה שבה מופיעה תמונה של סאדאת ובאישוני עיניו עראפאת מחייך. אז, כולם דחו את זה. מה הקשר?! סאדאת הוא מנהיג מדינה ערבית גדולה ועראפאת הוא רוצח ילדים מתועב, אבל זה מה שהיה. בגין הכניס אותנו למלכודת האוטונומיה. בגין הכשיר את בוא עראפאת 16 שנים אחרי חתימת הסכמי קמפ דייויד. לא עזר לו שהוא אמר שהוא עושה זאת כדי להציל את יהודה ושומרון. מי שמוותר על שטח, מתקבל כחלש מאד במזרחנו התיכון.

  3. המאמר מצויין , הסיפא מיותרת ולא מכבדת

    1. מוות היא לא יום כיפור, הוא לא מכפר על עוונות ולא מייתר את הצורך העיתונאי בהזכרתם

  4. ברוך שפטרנו
    שמעון פרס גרם לנזקים רבים למדינת ישראל ואולי חשב שהוא חכם יותר מכולם. בכל אופן הוא לא היה אהוד על הציבור הישראלי ולכן הלך למנהיגי העולם, בדרך כלל שונאי ישראל, כדי לקבל מהם כבוד ופרסים וגם ללחוץ על ישראל. במקום להסביר את בעיות ישראל הוא הסביר את בעיות האויב. הביא את האויב לשערינו וגם נתם להם נשק וגרם להם להתקבל לכל מיני מוסדות העולם וכל זה במטרה ללחוץ על ישראל.

    שינוח על משכבו בשלום אנחנו נזכור אותו לדראון עולם.

    1. חולים על השלום
      ומסרבים להתעורר מהאובססיה
      אצל כל אומות העולם וביניהן המצבים משתנים. רק אצלנו אין מסתפקים ב"שלום בר-קיימא"
      היוזמה הרוסית, והידיעות הלוך ושוב על הרעיון של שלום קבע ובר-קיימא בין ישראל והפלסטינים הוא ללא ספק האיוולת המגוחכת ביותר בתולדות המעשה הפוליטי. כדי להאמין בשלום בין יריבים אלה, צריך להשכיח ולבטל ממוחם של המאמינים כל לקח היסטורי, כל שיקול אסטרטגי, כל מרכיב גיאוגרפי ודמוגרפי, כל עקרון דתי, כל תכונה לאומית. נדמה כי אדם שמתמסר לדת השלום בא מפלנטה אחרת ומגלקסיות מרוחקות, בלי לדעת כלום ובלי להבין דבר בהווי העולם שבו אנו חיים, להיות מנותק מכל אירוע שהיה, מראשית הציונות ועד לימים אלה. בקיצור, רק חף מכל הכרה של המציאות יאמין כי אפשר להשכין שלום נצחי, אמיתי ואמין בין הציבור היהודי ומדינת ישראל מצד אחד והציבור הקרוי פלסטיני והעולם הערבי והמוסלמי מצד שני. יש כמובן מקום לדו-שיח, הבנות, הסדרים, ושיתופי-פעולה מזדמנים. אבל הגיעה העת להתעורר: שלום אמת – אין ולא יהיה.
      טיפשות לא הפסקה?
      איך יכולים בני אדם עם טיפה של שכל והיגיון לעסוק לאורך עשרות רבות של שנים בסוגייה מופרכת ומטופשת, לא רק בלי להתעורר מההזייה, אלא אף להפוך אותה לנושא מפתח של קיומה ועצם הווייתה של המדינה, שלמען קידומו מוכנים אף להעמיד בסכנה את חייהם של תושבי המדינה?
      הרי כל מעשה שלום שנעשה הוא לא שלום. לא היה שלום בין ישראל והערבים ואין היום שלום בין ישראל והערבים. לא עם מצרים ולא עם ירדן. רק הסדר, הפסקת אש, תן-וקח, "שלום" קר. כמובן עדיף "שלום" קר שאינו מעורר אשליות, בלי גבולות פתוחים וללא מפגשים עממיים, ולא שלום שיחבק ויחנוק אותנו עד מוות. נראה כי עם שכנינו, "עם לבדד ישכון" הוא המתכון היחיד האפשרי.
      הרי גם בלי שנמנה את הסיבות המסויימות לחוסר תוחלת בשלום ישראלי-פלסטיני בכלל, ראוי לציין את האמת התקפה ביחס לקשרים בין מדינות ואומות בעולם מאז ומתמיד. שום מצב אינו "בר-קיימא", נצחי או לתמיד. הכל ניתן לשינוי, כל הסכם יופר, כל מילה תישכח, כל חתימה לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה כתוצאה משינוי האינטרסים, שינוי במשטרים, שינוי במגמות. אין קביעות ורציפות בהסכמים בין מדינות. את זה מלמדים דברי ימי האנושות. הנה רק אתמול בא הקץ למלחמה הקרה, וכבר היום זו שבה אלינו.
      היה ניתן לסבור כי בני אדם יפסיקו עיסוק שאינו מביא תועלת, במיוחד אם הוא כה תובעני, ועוברים לפעילות אחרת. אבל לא אצלנו. דורות של פטפוטים ומסמכים, מגעים וועידות נרשמו ללא הועיל, ולמרות כל זה, המאמצים חסרי טעם והצלחה נמשכים ללא סוף. נראה כי זוהי אובססיה בלתי נשלטת.
      אולי השנה, אחרי שהשלום יתאדה באוויר המחניק של קיץ תשע"ו, יוזמן צוות רופאי-נפש מן המעלה הראשונה על מנת שיבחן איך העם היהודי, למוד הסבל ובעל ניסיון היסטורי עצום, נופל בפח הטיפשות של אמונה בשלום עם האכזרים והנפתלים שבאויבי עמנו; יבדוק כיצד חברו יחד השכחה ושטיפת-המוח אצל מקדמי פתרונות אוויליים, זורי חול בעיניים ומפיצי מנטרות חסרות בסיס, שבמשך כל כך הרבה שנים מטמטמים עם חכם ונבון כעם ישראל.
      מתוך אתר מראה
      *ד"ר מרדכי ניסן הוא מרצה וכותב על ענייני ישראל והמזרח-התיכון