מה השתבש בין דימונה לאוסלו

דימונה היא כנראה התרומה הגדולה ביותר של שמעון פרס ז"ל לביטחון ישראל, אך היא גם זו שחיזקה אצלו את התובנה שניתן לוותר על צבא קונבנציונלי וגבולות בני הגנה. משם, הדרך להרפתקנות של אוסלו קצרה

שמעון פרס בביקור בקריה למחר גרעיני, 2014. צילום: הוועדה לאנרגיה אטומית

בראיונות עמו נהג שמעון פרס לומר שהוא מקווה להיזכר בזכות דימונה ואוסלו. דימונה – הלוא היא יכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל (על פי מקורות זרים), שעליה החליט בן גוריון, ושמעון פרס היה בין אדריכליה הראשיים; באוסלו הכוונה להסכם אוסלו בין ישראל לאש"ף, ששר החוץ פרס היה מאדריכליו וקיבל בזכותו את פרס נובל לשלום.

בדברים אלה ביקש פרס ליצור זיקה תודעתית בין דימונה ואוסלו, כשני מרכיבים של ביטחון ושלום. על פי התזה שלו, ההרתעה הגרעינית היא המרכיב המרכזי בביטחון ישראל והיא הגורם המרכזי שיביא לשלום. ההרתעה הגרעינית היא הגורם להשלמה הערבית עם עובדת קיומה של ישראל ועם אי היכולת להשמידה, והתובנה הזאת תביא אותם לנכונות לשלום עם ישראל. היכולת הגרעינית, האמין פרס, מאפשרת לישראל לוותר על מרכיבי הביטחון הקונבנציונליים, ובראשם גבולות בני הגנה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת.

אוסלו היא שם קוד לתהליך הוויתורים הישראליים מרחיקי הלכת לפלסטינים. פרס היה המאמין הגדול בתהליך הזה. בניגוד לספקנות הרבה של רבין, פרס נשאר אופטימי והאמין בתהליך גם לאחר שכישלונו היה ברור לכל. בשובו לישראל מטקס החתימה בבית הלבן, הכריז פרס: "תמו מאה שנות טרור". הוא באמת האמין בכך. ודומה שהוא המשיך להאמין בכך גם ככל שהטרור הסלים בעקבות אוסלו, והגיע לממדים חסרי תקדים.

כשאנו בוחנים, בפרספקטיבה של שנת 2016, את ההיסטוריה של מדינת ישראל, אין ספק בתרומה האדירה של דימונה לביטחון ישראל ולהרתעה מפני ניסיונות להשמדת ישראל ובהיותה מרכיב מרכזי והכרחי בהגנה על המדינה. דימונה היא כנראה תרומתו הגדולה ביותר של פרס למדינת ישראל.

אולם ביכולת גרעינית יש סכנות רבות. יכולת כזאת חייבת להיות אך ורק נשק יום הדין, ששימוש בו מוצדק רק במצב של סכנה מוחשית לעצם קיומה של ישראל. במילים אחרות, מטרת היכולת הגרעינית היא למנוע, באמצעות הרתעה, הגעה למצב שיאלץ את ישראל להשתמש בה. לכן, מדיניות המסתמכת על היכולת הזאת כמשענת אופרטיבית להגנה על המדינה, היא מדיניות ביטחון הרפתקנית. כדי להימנע מהרפתקה כזאת, אסור למדינה לוותר על המרכיבים הקונבנציונליים להגנתה – צבא קונבנציונלי חזק וגבולות בני הגנה. ויתור על גבולות בני הגנה, בהסתמך על היכולת הגרעינית, הוא הרפתקה ביטחונית מסוכנת.

אוסלו של רבין, אוסלו של פרס

בהסכמי אוסלו ישראל לא ויתרה על גבולות בני הגנה. בנאומו האחרון טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, ובהם עמידה על גבולות בני הגנה ומרכזם – בקעת הירדן בשליטת ישראל.

אולם בתפיסתו המדינית של פרס, כפי שבאה לידי ביטוי בחזון "המזרח התיכון החדש" שלו ובספרו שנשא שם זה, הוא הביע זלזול ולעג לגבולות בני הגנה, והציג אותם כתפיסה מיושנת (אף שאין מדינה בעולם שוויתרה על עומק טריטוריאלי). כאשר הוא דיבר על אוסלו, הוא לא התכוון להסכמים שנחתמו, אלא לתהליך שכיוון לו, על פי חזונו.

לא היה מנהיג ישראלי המזוהה עם החתירה לשלום יותר מאשר שמעון פרס. אולם דרכו לא קירבה את ישראל במאומה אל השלום, אלא להפך – הרחיקה את השלום וסיכנה את הביטחון. וגם היום, אחרי מותו, יש לומר זאת בכנות ובהגינות.

פרס תרם כל חייו למדינת ישראל, לביטחונה, לעוצמתה ולמעמדה המדיני. את העובדה הזאת אי אפשר לקחת ממנו, וגם המרים ביריביו יסכימו עם עובדה זאת. אולם דרכו, שהייתה רצופה כוונות טובות, לא הייתה יכולה לקדם את ישראל לעתיד בטוח.

יהי זכרו ברוך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. שמעון פרס הוא אדם עתיר זכויות ואין טוב מיום מותו על מנת להזכיר אותן.
    יחד עם זאת בעניין "דימונה" יש לשוב ולהדגיש: היוזם וההוגה, ואם תרצו האדריכל והמהנדס של היכולת הגרעינית הישראלית הוא דוד בן גוריון.
    שמעון פרס היה בתהליך זה טכנאי. טכנאי מרכזי, חרוץ, מוכשר יעיל ובלתי נלאה, אבל בכל זאת טכנאי.

    1. צודק לחלוטין.
      וחוץ מדוד בן גוריון, אפשר להצביע על עוד שני אנשים שעמדו מאחורי פרוייקט דימונה, שנשכחו –
      הראשון הוא פרופ' ארנסט ברגמן, יועצו המדעי של ב"ג ואבי פרוייקט הגרעין.
      השני הוא עמנואל "מנס" פרת, המפקד הראשון של חיל החימוש, והאיש שעליו הטיל ב"ג את ניהול הפרוייקט, והיה הנמנהל הראשון של הכור.
      אלא ששני אנשים אלו חיו בצנעה, לא עשו לעצמם יחסי ציבור, ונשכחו. בניגוד ל..

    2. וכמובן פרופ' יובל נאמן שהיה איש החזון המדעי של המדינה בחיתוליה ודחק בבן גוריון ללכת על הגרעין ועל החלל.

  2. דבר פתטי הוא ניסיון הקשישים הרודף אחר פזיזות נעורים.
    אכן ראויים הדברים להיאמר דווקא היום כדי לאזן במעט את שטף המלל.

  3. שום דבר לא השתבש בין דימונה לאוסלו. שניהם באים מאותו מקור: פיאור עצמי בכל מחיר. במקרה של דימונה היתה זו ״מצווה שלא לשמה״ אלא לשמו, לשמו שלו, ובמקרה של אוסלו היתה זו ״עבירה לשמו״ – לשמו שלו. זה כל הסיפור עם איש רע מעללים זה.

  4. הפסטיבל סביב מותו של פרס מראה שוב עד כמה מדינת ישראל לא מאוזנת ובמיוחד את שליטת התקשורת בכל! ובמיוחד באג'נדה . אדם זקן בן 93 מת בשיבה טובה לא סבל יותר מדי אמנם היה מיסודות המדינה אך המשפט הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות נכתב עליו! צעירים רבים לא זכו להגיע לגיל זקנה ומתו בשל ההסכם המקולל אוסלו אותו הביא עלינו!

  5. שום דבר לא השתבש בין דימונה לאוסלו – למעט האמת – האגדה ששמעון פרס היה מ"אדריכלי הכור בדימונה" היא חלק מפולחן אישיות שעיתונאי חצר יצרו למען החתרן הנהנתן שפיזר להם פירורים:

    http://www.atzuma.co.il/shimonperesnopeace

  6. פרס ידע שהוא טועה ושלום עם הפלסטינאים אף פעם לא יהיה, אך אם היה מודה בזה היה מפסיק לקבל את כל ה"אהבה" והיחס שקיבל בעולם.
    פרס היה מכור לפולחן אישיות הזה שבדרך כלל קורה אחרי המוות.
    בשבילי פרס עשה הרבה למען המדינה בתחילת דרכו ועד אוסלו ועל זה אני מכבד אותו
    אבל מאוסלו והלאה הוא הביא רק אסון על המדינה עם המשך התמיכה ב"חלום לשלום" התמים שלו אפילו שכל העובדות הראו שאין ולא יהיה שלום מפני שהפלסטינאים לא רוצים שלום אלא לחסל אותנו.

  7. מימוש הסכמי אוסלו ובהמשך ההינתקות הביא לשתי תוצאות:
    א. בעוד שבעבר היה הציבור הישראלי מפולג בין ימין ושמאל- תומכי הפינוי מול תומכי ההתנחלות, הרי שכיום רוב הציבור מבין כי הקונפליקט מול הערבים לא יוכרע באמצעות מלחמה נחושה או מנגד באמצעות הסכמי פינוי וניגוב חומוס בבירות ערב. רוב הציבור מבין כי הקונפליקט עתיד "להתנהל", כלומר הפתרון לקונפליקט הוא לתחזקו על אש קטנה, באמצעות הפרדה, בין אוכלוסיות, מלחמה במפעילי טרור ושיתוף פעולה עם גופי משטר בצד השני.
    ניהול הקונפליקט כפי שהוא מתבצע כיום הנו במידה רבה תולדה של הסכמי אוסלו.
    ב. הן אוסלו והן ההתנתקות יצרו גם בציבור הישראלי וגם מול גורמים בחו"ל, את התחושה שבאמת ניסינו הכל, כך שרובינו אינו מבקש עוד איזשהו פתרון קסם.