שמעון פרס והתוכנית הכלכלית שהצילה את ישראל

לפעמים, דווקא האיש הלא נכון הוא האיש הנכון. שמעון פרס, שמונה לתפקיד ראש ממשלת ישראל בספטמבר 1984, היה האיש הזה. מבחינת אישיותו ומפלגתו, פרס היה האיש הלא נכון לכהן כראש ממשלה בעת ההיא. ובכל זאת, בדיעבד, דווקא הוא שהוביל ביד מהימנה את אחד השינויים החשובים בתולדות ישראל, וחולל מהפך אמיתי שהוליד ישראל חדשה. באופן אירוני, השינוי הזה גם חיסל את סיכוייו להפוך לראש ממשלה בעתיד.

שמעון פרס מעולם לא התעניין בכלכלה. לאורך הקריירה הארוכה שלו עד מינויו לראש הממשלה היה פרס סגן שר הביטחון, שר בלי תיק, שר העלייה, שר הדואר, שר התחבורה, שר ההסברה ושר הביטחון. באף אחד מתפקידיו לא הפגין פרס עניין או הבנה מיוחדת בכלכלה, ולמען האמת גם לא בחברה. בחזונות השונים שלו לעתיד ישראל והאזור היה תמיד מקום להיבט כלכלי, אך פרס ראה בו תמיד איזה פועל יוצא מעורפל של הגשמת "חזון" או "קפיצת דרך" נחשונית — בהובלתו האישית — שבאמצעותה נגיע מכאן לשם. ייערך המשא ומתן, יושגו ההבנות, ייחתמו ההסכמים ואחריהם יפרחו אלף פרחים וינצו מפעלים שהלמות קורנסי עובדים שזופי בלורית בוקעת מהם.

הפרטים הקטנים — נשמת אפה של הכלכלה — לא היו החלק החזק של פרס. כדאיות, היתכנות השקעה, רווח גולמי, איזון תקציבי, תזרים מזומנים שוטף — כל אלו נראו לו התקטננות לא מעניינת, אנטי־חזוניים, לא יותר מכתמים מטושטשים בשולי הדברים. אם נחלק את ראשי הממשלה של ישראל באופן גס לאלה שחלמו להיות פרידריך ברברוסה (בן גוריון, בגין, ברק) מול אלה שחלמו להיות הרל"ש של פרידריך ברברוסה (אשכול, שמיר), הרי שאת פרס ניתן לשייך בנקל לקטגוריה הראשונה.

על סף קטסטרופה מוחלטת

עם מינויו לתפקיד ראש הממשלה בספטמבר 1984, אחרי בחירות מיוסרות והקמת ממשלת האחדות, ניצב פרס מול עיי חורבות כלכליים. הגירעון התקציבי של מדינת ישראל — גירעון שפרס היה אחד השרים השאננים שתרמו להיווצרותו בשנות השישים והשבעים — הגיע לסף קטסטרופה מוחלטת; האינפלציה שדהרה מאמצע שנות השבעים קפצה מדרגה בשנת 1984, ונשקה להיפר־אינפלציה (כמעט 450 אחוז בשנת 1984); הבנקים בישראל קרסו והולאמו באוקטובר 1983; הקיבוצים היו נתונים במצוקה; והמגזר התעשייתי כולו נמצא על עברי פי פחת. במלים אחרות, לו הייתה מדינת ישראל עסק פרטי, היא הייתה פושטת רגל ונסגרת לאלתר.

תכנית הייצוב הכלכלית שגיבשו שר האוצר יצחק מודעי וראש הממשלה פרס יצאה לפועל ביולי 1985. התוכנית כללה שלושה מרכיבים עיקריים: הראשון היה ריסון תקציבי של הממשלה — צעד נדרש במשך שנים, שראשי הממשלה הקודמים (רבין ובגין) לא גיבו בו את שרי האוצר שלהם; השני היה הקפאת מחירים וקיבוע שער החליפין; והשלישי היה הגבלות חוקיות שונות על הציבור ועל הממשלה, בהן "חוק אי ההדפסה" וחוק ההסדרים.

שלושת הצעדים היו שלובים זה בזה. המסקנה מעשרים השנים שבין המיתון של 1966 לתכנית הייצוב של 1985 הייתה כי אסור להתיר לממשלה חופש תקציבי, שכן החופש הזה מנוצל תמיד לרעה לצורך הרחבה תקציבית והגדלת חובה של ישראל. לצורך זה הייתה חשיבות רבה לכך שהממשלה נטלה על עצמה התחייבות לרסן את התקציב ואף לקצץ בו, אך בכך לא היה די. כדי שההבטחות אכן תמומשנה, היה צורך גם בהגבלות חוקיות מעשיות.

חוק ההסדרים ביצע מעין 'מיקור חוץ' של חלק מסמכויות קביעת התקציב והפיקוח על גודלו לגורמים המקצועיים במשרד האוצר, שהם כותבי חוקי התקציב בפועל; "חוק אי ההדפסה" היה תיקון לחוק בנק ישראל,שאסר על המדינה להלוות למדינה כסף (כיום סעיף 49א' לחוק). תיקון זה בא לאסור על הנוהג הרווח של הממשלה אז לדרוש מהבנק לכסות את ה'אוברדרפט' הממשלתי.

הצעד השלישי — הקפאת המחירים, קיבוע שער החליפין והגבלות על החזקת מטבע חוץ — היה ביסודו צעד בונה אמון ולא יותר. אחרי הכול, האינפלציה לא נבעה מכך שהציבור ציפה לה אלא מכך שהממשלה הדפיסה כסף. אם הממשלה, כצד בסיפור, הייתה מוכיחה שאמת דיברה, מפסיקה להדפיס כסף ומרסנת את תקציביה, הציבור היה נענה לצווי ההקפאה. ואם לא, הרי שעד מהרה היה מתפתח שוק שחור ושוק מסחר במטבע חוץ ענף, תוך עקיפה של צווי ההקפאה.

להיות רע במובן הטוב

פרס ומודעי עמדו בהבטחה. מודעי, על לשונו המשתלחת, עיניו הבולטות ומבטו מזרה האימים, נראה כמי שמוכן לצעוק על כל מי שהפר משמעת בממשלה או במרכול השכונתי. פרס, מצדו, היה זה שסיפק את התמיכה ההסתדרותית בתוכנית, שידר אמון ואמינות, וגם התבשם מהצלחתה: האינפלציה הדוהרת — 445 אחוז בשנת 1984, צנחה לרמה של פחות מ־20 אחוז בסוף שנת 1985 והמשיכה לרדת בהתמדה. בשנת 1992 היא כבר ירדה בפעם הראשונה לרמה חד־ספרתית, ומשנת 1997 לא שבה לרמה דו־ספרתית. שער החליפין של השקל החדש מול הדולר קובע ברמה של 1.5 שקל לדולר, אך התייצב עד אמצע שנות התשעים ברמה של פחות מ־4 שקל לדולר, ולמעשה לא השתנה מאז.

ההתבשמות של פרס הובילה לפירוק החבילה הפוליטית. שר האוצר יצחק מודעי לא אהב את האופן שבו פרס ניכס לעצמו את ההצלחה הפוליטית העצומה שביישום התכנית הכלכלית, ובעקבות חילופי דברים ביניהם החליף פרס את מודעי בשר אחר מהמפלגה הליברלית, משה נסים. החבילה הכלכלית, עם זאת, נותרה בעינה; למעשה, היא השתפרה: נסים, שכיהן בתפקיד תחת יצחק שמיר שהחליף את פרס כראש הממשלה בסוף 1986 במסגרת הסכם הרוטציה, הוכיח את עצמו כאחד משרי האוצר הטובים ביותר שהיו לישראל.

נסים ערך רפורמות מקיפות, ביטל חלק ניכר מהמיסוי שהוטל לרגל תכנית הייצוב, המיר חלק מההלוואות היקרות של ישראל בהלוואות זולות יותר, עד כדי כך שישראל נהנתה מחזון אחרית הימים: תקציב מאוזן. חשוב מכול, נסים היה מה שנחמיה שטרסלר מכנה "שר אוצר רע" במובן הטוב של המלה: נסים נעים ההליכות ורך הדיבור היה מוכן להעניק חיוך ומילה טובה לכל אדם — אבל כסף הוא לא נתן לאף אחד.

קריסת העולם של אתמול

סביר להניח שפרס לא הבין זאת באותה עת, אך הצלחת תוכנית הייצוב גדעה את סיכוייו להפוך לראש ממשלה. באופן מוזר, לאדם שהיה בחייו כה ממוקד בעצמו, בחשיבותו ובכיבודיו — דווקא ההישג החשוב ביותר שלו מנע ממנו לממש את ההישג היחיד שאליו כמהּ באמת: להיות ראש ממשלה לאורך שנים. באופן מוזר עוד יותר, האיש שהתגאה תמיד ביכולתו להתנתק מהיומיום ומהטקטיקה ולהתמקד באסטרטגיה האזורית הכוללת, לא הצליח לראות את התוצאה האסטרטגית של תכנית הייצוב שלו.

תכנית הייצוב הכלכלית לא הייתה רק מימוש של תכנית חירום לבלימת האינפלציה. ברמה האסטרטגית, היה כאן שידוד מערכות כולל של המערכת הכלכלית והחברתית בישראל, ששינה את פני המדינה לחלוטין. מה שהתרחש בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה, הוא לא מה שקרה בשלושים השנים הבאות.

המערכת הכלכלית בישראל הייתה בנויה עד שנות השמונים על היסודות שכוננה מפלגת השלטון מפא"י (ויורשיה, המערך ומפלגת העבודה) עם הקמת המדינה ועד המהפך בשנת 1977, שבו עלה הליכוד לראשונה לשלטון. המשק הישראלי היה ריכוזי מאוד — הממשלה והחברות הממשלתיות, ולצדן החברות שבשליטת ההסתדרות (שנשלטה אף היא בידי מפא"י) שלטו ברוב הפעילות המשקית והיו מעסיקי רוב ציבור העובדים; קופת החולים שלטה בתחום שירותי הבריאות; הבנקים תפקדו כגופים ממשלתיים למחצה; המערכת הפנסיונית התבססה עבור רבים מהמועסקים על קרנות פנסיה הסתדרותיות; הקיבוצים, שהיו גורם תעשייתי וחקלאי מרכזי, נתמכו דרך קבע בהלוואות ממשלתיות ישירות ועקיפות; וחלק גדול מאוד מהמפעלים התעשייתיים הפרטיים לא עמדו על רגליהם מבחינה כלכלית, ונתמכו בסובסידיות ובהגנות מכסים.

חולשת המבנה הזה החלה להיחשף באופן בולט כבר בשנות השבעים, כאשר הרחבת תקציבי הרווחה החלה לערער את יציבות המשק, ומצבם של הגורמים השונים המשיך והורע בהדרגה — במקרה של הבנקים, עד כדי קריסה מוחלטת. תכנית הייצוב הכלכלית היוותה מעין לחיצת בלמים חדה, שגרמה לכל הנוסעים שלא היו חגורים בחגורת בטיחות לעוף בקשת מן המכונית.

מפעלי חברת העובדים השונים, ובראשם כור, התפוררו והתרסקו בתוך שנים ספורות — כאשר חלקם נמכרים ואחרים נסגרים; ארגוני הקיבוצים ורבים מהקיבוצים פשטו רגל באופן כואב, והחלו בהליך מתמשך של הפרטה; ההסתדרות ומוסדותיה, ובראשם קופת חולים כללית, קרסו אף הם; קרנות הפנסיה של ההסתדרות הוצגו ככלי ריק, כשהתברר שלאחר עשרות שנים שבהן הועברו כספי החוסכים לכיסוי החובות השוטפים של מפעלי ההסתדרות, היה הכרח להעמיס יותר מ־100 מיליארד שקל של גירעון אקטוארי על שכמם של אזרחי ישראל; ושורה ארוכה ארוכה של מפעלים מסובסדים ומוגנים החלו לקרוס כשהשוק הישראלי נחשף לייבוא מתחרה.

במקביל לכל אלו, החלה הממשלה להיפטר בהדרגה משלל נכסים מפסידים ומתחומי שליטה שאפיינו את השלטון הריכוזי: שוק הטלוויזיה והרדיו נפתח (והעיתונות המפלגתית נסגרה), בשוק הטלפונייה נוצרה 'בזק', שחיסלה בתוך זמן קצר תורים שנמשכו שנים לטלפון, הממשלה יצאה משוק הבנייה, ההובלה הימית והאווירית, הנפט, הכימיקלים, האשלג ועוד ועוד.

לתהליכים הללו הייתה השפעה עצומה, שחרגה בהרבה מסתם מכירת חברות, החלפת בעלים או סגירת מפעלי טקסטיל. השוק הסוציאליסטי למחצה בישראל, שהתבסס על תעשייה מיושנת, התמוסס כולו והוחלף בשוק ריכוזי הרבה פחות ודינמי הרבה יותר, שבו החלו להתבלט חברות טכנולוגיה ותעשייה מתקדמת. אסופת החברות הקטנות והבינוניות שהיו בישראל בשנות השמונים צמחה ועלתה בשנות התשעים והאלפיים. אם תבחנו את החברות בתחום רשתות המזון תוכלו לראות כי כמעט כל החברות נולדו או החלו לצמוח בשנות השמונים והתשעים, כשהן יורשות בהדרגה את מקומם של הענקים הריכוזיים מן העבר, המשביר (בבעלות כור) ושופרסל. תמונה דומה של ביזור וכניסת מתחרים באותה תקופה ניתן לראות גם בתחום המסחר, הבנייה, הריהוט וכך הלאה.

עסקן, לא מנהיג

התמורה העמוקה הזו והשינויים החברתיים שנלוו אליה, פגעו בסיכוייו של פרס לשוב ולהיות לראש ממשלה. פרס גדל בצל פטרונו הפוליטי, דוד בן־גוריון. הוא אימץ ממורו ורבו את חלומות הגדולה, את היומרה האינטלקטואלית ואת הלהט התככני והמתקוטט — אך לא ירש את הילת המנהיגות. פרס היה איש המנגנון, העסקן האולטימטיבי, הבוחש מאחורי הקלעים, המתמרן הפוליטי, האדם הלא אותנטי. מנהיגות טבעית, מהסוג שהייתה לבגין או לשרון, מעולם לא הייתה נחלתו.

מנהיגים מסוגו של פרס עולים לגדולה לעתים. אם מתמזל מזלם, הם גם זוכים בעקבות המזל להילה מנהיגותית. עסקנים מדרג ב', אפורים כשק, כמו לוי אשכול, גולדה מאיר או יצחק שמיר, הופכים לעתים לראשי ממשלה. לעתים הם אפילו מחזיקים בתפקיד לאורך זמן. כמעט תמיד, עם זאת, משחק להם מזלם רק כאשר הכתר מתגלגל לרגליהם וכאשר הם נמנים עם מפלגת שלטון רבת עצמה. לוי אשכול הפך לראש הממשלה כשבן־גוריון פרש. גולדה הפכה לראש הממשלה כשאשכול מת. יצחק שמיר הקשיש מונה לתפקיד באופן 'זמני', בעקבות פרישתו של בגין.

תוכנית הייצוב הכלכלית שפרס הנהיג, הייתה בפועל למצעד ההלוויה של מנגנון מפא"י. פרס איבד את השלטון בשנת 1977, אך רבים ממעוזי הכוח של שלטון המערך עדיין עמדו בעינם בשנת 1984, כשהמערך בראשות פרס גרף 44 מנדטים ושב להיות המפלגה הגדולה בישראל. למזלה של ישראל, ולרוע מזלו האישי של פרס, משימתו העיקרית בכהונתו זו כראש ממשלה הייתה פירוק אותם מעוזי כוח, וקבורתו של אותו מנגנון שהיה יכול לגלגל לרגליו של פרס את הכתר.

מציאות זו התבררה במלואה בבחירות שנערכו בשנת 1996 — הבחירות האחרונות שבהן היה פרס מועמדה של מפלגת העבודה לראשות הממשלה. לאחר רצח ראש הממשלה רבין ב־4 בנובמבר 1995, ראו רבים בתוצאות הבחירות העתידיות עניין מוגמר, בייחוד בסוגיית ההצבעה לראשות הממשלה (שהייתה אז נפרדת מהבחירות לכנסת). אין אדם שפוי ורציונלי, סברו רבים, שיהיה מוכן להצביע בעד נתניהו ונגד פרס. לא עכשיו, לא אחרי רצח רבין.

ובכל זאת, ביום הבחירות התברר כי 61 אחוזים מהציבור היהודי בישראל הצביעו לנתניהו, ורק 39 אחוז מהם בחרו בפרס. התוצאה הסופית — ניצחון בפער זעיר לנתניהו — הבהירה כי תם באופן סופי עידן מנגנון המערך, ותם תור ההזדמנות של איש המנגנון. המערך, שהפך לעבודה, שקע בהדרגה אל אי־רלוונטיות, ולמעט  שנה וחצי תחת אהוד ברק, איבד סופית את השלטון ואת התקווה לשלוט. באירוניה של שר ההיסטוריה, זרעי התהליך הזה נטמנו בתכנית הכלכלית המוצלחת שהוביל שמעון פרס באמצע שנות השמונים.