עבודה לא מאורגנת: הבלוג של אלון תובל

הכוח משחית: מדוע ארגוני עובדים מעדיפים את נשק השביתה?

לוועדי העובדים אין בעיה להשבית שירותים חיוניים ולפגוע באזרחים בשל דרישות צרות ואבסורדיות. הם עושים זאת פשוט כי הם יכולים

כי אפשר. צילום: יונתן זינדל /פלאש90

השבוע התפרסם כי יו"ר ועד עובדי עיריית ראש העין איים להשבית את הגנים בעיר משום שהוועד לא הוזמן להרמת הכוסית לקראת ראש השנה שערך ראש העיר. אכן, חוצפה שלא תתואר מצד ראש העיר, ה"פועל באופן חד־צדדי" כלשון המנטרה הקבועה של אנשי ההסתדרות. זוהי סיבה מצוינת לכנס אסיפת עובדים באמצע יום העבודה, ולפגוע באינספור ימי עבודה של הורים ובאנשים המעוניינים לקבל שירות. במקרה זה שיחות והתנצלויות אל תוך הלילה מנעו לבסוף את השביתה, אבל לצערנו דרישות אבסורדיות מעט פחות מתורגמות לפגיעה אלימה באזרחים ובמעסיקים חדשות לבקרים. מדוע ארגוני העובדים בוחרים לפעול באופן אלים, כאשר לרשותם עומדים כלים אלימים פחות ויעילים במידה שווה?

ובכן, התשובה פשוטה למדי: משום שהם יכולים. החקיקה, ובעיקר הפסיקה הרווחת בישראל, נותנות כוח בלתי־מוגבל בידי הארגונים הללו, והכוח משחית.

בעקבות המהפכה החוקתית של אהרן ברק, החלו בתי הדין לעבודה ובג"ץ להעמיק ולהרחיב את מה שמכונה "זכות השביתה". בתחילה דובר על מעמד של "חירות" לשביתה. כלומר, מדובר בכלי שלעובדים מותר לנקוט בו ואין לאסור אותו עליהם. בהמשך שודרגה השביתה למעמד של "זכות יסוד חוקתית". השופטים נוהגים להסביר בפסיקותיהם ש"זכות" שונה מ"חירות", בכך שה"זכות" היא דבר שעל רשויות השלטון להגן עליו באופן אקטיבי כדי לשמרו.

לשיטתם, היות השביתה "זכות יסוד חוקתית" מחייב את המדינה לדאוג שהשביתה תהיה גם אפקטיבית, כלומר: פוגעים במעסיק וגורמים נזק לו, ללקוחותיו ולמשקיעיו. כך קבע בית הדין לעבודה בפסק הדין בעניין מטרודן: "כאשר מוענקת לשביתה מעמד של זכות היא נהנית ממעמד משופר, שכן המחוקק מחוייב לנקוט צעדים ממשיים שיאפשרו את השימוש בזכות השביתה…".

התוצאה היא שלל איסורים שונים ומשונים, שתכליתם לוודא כי האמצעים שהעובדים נוקטים נגד המעסיק אכן פוגעים בו. במסגרת זו, למשל, נאסר על חברת אוטובוסים לכבד כרטיסי נסיעה שהונפקו בחברת אוטובוסים אחרת שעובדיה שבתו, שכן צעד כזה, שנועד להקל על הציבור, עלול להוריד את הלחץ מן המעסיק שעובדיו שובתים. במקרה אחר נאסר על המעסיק לאשר ללקוח להיכנס לחצר מפעלו כדי לאסוף מוצרים בזמן שביתה. בישראל אף נאסר מאותה סיבה על שימוש בעובדים חלופיים בזמן שביתה. כך, אסור להשתמש בעובדים זמניים או בעובדים קבועים כדי להחליף עובדים שובתים, ואסור למעסיק לומר שאין הוא מעוניין עוד בשירותיהם של העובדים השובתים; הוא מחויב להמשיך את העסקתם ויהי מה. כך הפכה בישראל "זכות השביתה" כלי להפרת קניין הפרט, ובחסות בתי הדין לעבודה העובדים לוקחים את המעסיק ונכסיו כבני ערובה במאבקם.

מדובר בפסיקה ייחודית ואבסורדית המעקרת כל יכולת של המעסיק להגן על קניינו במקרה שאין הוא מוכן להיעתר לכל דרישה של העובדים.

ההסבר שניתן לכך הוא שהמעסיק עלול להשתמש ביכולתו זו כדי לשבור כל שביתה מבלי שישלם על כך שום מחיר, ובכך תיווצר דינמיקה של "ניצול". זוהי הנחה בעייתית מאוד, שכן הטענה כאילו המעסיק תמיד פוגע אך לעולם אינו נפגע פשוט איננה נכונה. להחלפתו של עובד ותיק ומנוסה בעובד אחר שאינו מכיר את מקום העבודה יש מחיר כלכלי משמעותי שהמעסיק משלם. בהינתן העובדה שגם המעסיק משלם מחיר על החלפת העובדים, קשה להצדיק איסור דרקוני זה. במקרים רבים שרירות הלב שייכת דווקא לארגון העובדים ולא למעסיק.

כוח עדיף מצדק

עוד בשנות השלושים שאל זאב ז'בוטינסקי איזו הצדקה יש לשימוש בכלי השביתה, בהינתן העובדה שלכל העובדים יש זכות ייצוג פוליטית. לא די בכך, אומר ז'בוטינסקי, אלא שיש להם מפלגות שלמות משלהם. אם ירצו העובדים למנוע ניצול, הרי שהם יכולים לעשות זאת באמצעות כלים שלטוניים שונים, לרבות חקיקה. מדוע אפוא להעניק להם יכולת לפגוע במעסיק באמצעות כלי אלים של שביתה?

מאז ימי ז'בוטינסקי נקבעו אינספור תקנות וחוקים נוספים שתפקידם להגן על העובדים מפני ניצול, שרירות לב של המעסיק ואפליה מסוגים שונים. מדוע עלינו להמשיך ולהגן על אותה פעילות אלימה של שביתה, שנועדה כביכול לאזן את כוחם של העובדים מול כוחו הגדול של המעסיק? מה מצדיק את את אותו כוח סחיטה אולטימטיבי הקרוי שביתה?

שימו לב לאבסורד: חדשות לבקרים אנו שומעים על ארגוני עובדים שמאיימים בשביתה משום שזכויותיהם וההסכמים שנחתמו איתם הופרו. ובכל זאת, מתי שמעתם לאחרונה על ארגון עובדים שתבע מעסיק על הפרה שכזו? הרי החוק מאפשר גם הגשת תביעות ייצוגיות בענייני עבודה, ולארגוני העובדים כל המשאבים והיכולת המשפטית לפעול בדרך זו, אבל משום מה, כלי זה של בירור כלל לא נמצא בשימוש. מדוע?

אולי משום שכאשר יש לך כל־כך הרבה כוח בידיים, הדרישות לא חייבות לעמוד במבחן של צדק בבית המשפט. נניח שיש לי מונופול על אספקת מזון, כפי שלעובדים מאורגנים יש מונופול על עבודה. אם אני סבור שמישהו שאני עושה איתו עסקים הפר הסכם שחתם עמי, מדוע שאלך לברר את טענותיי בבית משפט – מה שעלול לגבות ממני משאבי זמן וכסף – אם אני יכול פשוט לאיים עליו בהרעבה למוות? בעצם, מדוע שלא אדרוש ממנו מה שאני רוצה, ואומר לו שאם לא ייתן לי את מבוקשי אמנע ממנו מזון?

הטרגדיה בישראל היא שארגוני העובדים הם קבוצות קטנות עם כוח חריג, הנשלטות בידי קבוצות קטנות עוד יותר שמחזיקות בידיהן כוח חסר פרופורציות. התוצאה היא שמספר קטן מאוד של אנשים דואג לעצמו תוך דריסת כל היתר, גם העובדים. האם נראה אי־פעם בישראל ארגון עובדים מאופק ומרוסן, שידגול בגמישות תעסוקתית והוגנות מתוך הבנה שכך ניתן לדאוג לשגשוג כלכלי לטובת העובדים? זה יקרה רק כאשר כוחם של ארגוני העובדים יוגבל.

______________
אלון תובל הוא מייסד ומנכ"ל 'תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. אלון היקר,
    קראתי את מאמרך בעיון רב. עולה בי התחושה כי זהו מאמר מוזמן מטעם אותן חברות עסקיות שיש הרבה כמותן הדוגלות ב"גמישות ניהולית" מקסימלית. אותה "גמישות ניהולית" אשר מאחוריה מוסתרת אג'נדה של יכולת לפטר עובד מתי שרוצים, איך שרוצים מאיזה סיבה שרוצים. זאת רק בשביל "לעודד תחרות" או בשם היעילות התעסוקתית והיעילות בייצור.
    אמנם, הסיסמאות "גמישות ניהולית" נשמעות טוב ואפילו מצוין על הנייר, אך בשטח היישום שלהן הוא אגרסיבי, שרירותי ובעיקר פועל מתוך פחד של המעסיק וגם פחד של העובד.
    הלוואי וניתן היה לסמוך על המעסיק שיהיה הוגן ויפעל מתוך מה שמכונה בשפה המשפטית "בתום לב ובנפש חפצה". אך המעסיקים פועלים בציניות, בחוסר התחשבות ובטח לא בתום לב.
    המעסיקים עושים הכל כדי "לאיין" את ההסכמים עם העובדים. מחפשים כל פרצה וכל התחכמות משפטית כדי לא ליישם סעיפים שנחתמים מול עובדים.

    אין שום טרגדיה בכך שיש ארגוני עובדים. יש לכך יתרון גדול מאוד עבור המעסיק. נשק השביתה נקרא נשק יום הדין אצל הוועדים. הרוב המוחלט של הוועדים משתמש בו רק שאין ברירה אחרת. וגם אז יש צורך לעבור הרבה אישורים של ההסתדרות כדי להפעיל שביתה. בדרך יש הרבה מאוד בלמים, נהלים, חוקים, ועדות. זה נוח להציג בעיתונות ובכל אמצעי התקשורת שהיד קלה על ההדק. קל לדבר ולכתוב כאשר יחצ"נים ולוביסטים המתמחים בכך כותבים את הכתבות עבור העיתונאים, והעיתונים מפרסמים את הכתבות ללא בדיקת העובדות.

    1. אתה מדבר כל הזמן על יחצ"נים, חברות עסקיות, מעסיקים.. הלואי והבעיה היתה שביתות במגזר הפרטי!
      הבעיה עם שביתות היא בראש ובראשונה בכך שהן מתרכזות במגזר הציבורי;
      בעוד שבמגזר הפרטי הלחץ הוא על בעל הבית (שמפסיד עסקאות) שהוא גם השולט בתנאי העבודה של השובתים,
      במגזר הציבורי:
      – הלחץ הוא על הציבור; אם מערכת החינוך שובתת, אי אפשר לקחת את הילדים במערכת מתחרה.
      – השולט בתנאי העבודה הוא הגוף הציבורי, או משרד האוצר; מחד הם לא נפגעים, ומאידך לא ממש מפריע להם להיכנע לדרישות- זה כספם של האזרחים ולא של הפקידים. ובעצם, בקרב עמם הם יושבים- הם עובדי ציבור בדיוק כמו השובתים.

      סה"כ, זו דינמיקה שפשוט קוראת לשביתות ממושכות ולא תכליתיות, שההסכם הסופי שלהן דומה מאוד לפשרה ששני הצדדים יכלו לסגור בקלות ללא כל שביתה.

    2. אני מציע לך לשוב ולקרוא את המאמר.
      המאמר איננו עוסק בארגוני העובדים, אלא בכוח המופרז שניתן להם.

    3. נשק יום הדין שבו משתמשים כל שני וחמישי (האמת שלפעמים הרבה יותר) הוא כזה שמחרב את העולם או שהוא לא נשק יום הדין. עוד לא דיברנו על הישגים של איום בשביתה בלבד (עיין מחקר פורום קהלת).
      ולגבי שלל הרמיזות שלך – פרטי חשופים ועשייתי מוכרת. אתה מוזמן ללכת לרחרח לפני שאתה רומז לדברים שאילו היו נאמרים מפורשות, הם היו מגדר שקר מוחלט ולשון הרע.

    4. כמובן שאתה צודק.
      כל המאמרים באתר הזה מייצגים רק צד אחד בתחרות הכלכלית – צד התאגידים הקפיטליסטיים (כולל החזיריים)
      מה שעוד ברור – ככל שכוחם של המעסיקים עולה – כוחם של ארגוני העובדים עולה
      מאזן האימה הזה אינו מומלץ כלכלית, אלא שהוא טוב יותר מאשר לאחד הצדדים יהיה יתרון.

      הייתי מעדיף שכוחם של המעסיקים יירד (למשל על ידי חובת שיתוף ברווחים או הצמדת שכר הבכירים לשכר הזוטרים) וכוחם של העובדים יירד

      אבל כמו שאמרת – רואים איזה צד מאירים כאן באור חיובי

  2. "בישראל אף נאסר מאותה סיבה על שימוש בעובדים חלופיים בזמן שביתה. כך, אסור להשתמש בעובדים זמניים או בעובדים קבועים כדי להחליף עובדים שובתים" מאוד מעניין האם יש עוד מדינה (מערבית ) בעולם שזה כך????