עיתונאים וסופרים ישראלים, כמו גם הנשיא אובמה, ניסו למנף את הלוויתו של פרס לקידום הקמפיין המתמיד נגד שלטון הימין ובעד אג'נדת אוסלו והפייסנות המדינית. כמה עובדות שהתקשורת המקומית נוטה לשכוח
מותו והלווייתו של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס סיפקו הזדמנות לרבים בתקשורת הישראלית לפאר ולהעלות על נס לא רק את תרומתו של פרס לאורך השנים לביטחונה ולמעמדה של ישראל, אלא גם את דרכו המדינית שהייתה שנויה במחלוקת עזה. כדרכם, הם עשו זאת תוך זלזול בוטה בכל מי שלא היה שותף לתפיסת עולמו של פרס בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולחלומות השלום שלו שהתנפצו על קרקע המציאות.
בשעה שנציגי הימין שמרו על ממלכתיות ראויה וביקשו להתעלות מעל המחלוקות ולהתאחד סביב זכרה של אישיות לאומית, רבים מעיתונאי השמאל, כמו גם חלק מהנואמים שספדו לפרס בהלווייתו, ביקשו לנצל את המעמד הממלכתי לניגוח על רקע אישי, פוליטי ואידאולוגי.
כך למשל, הפרשנים הבכירים של ערוץ 2, ערד ניר ואמנון אברמוביץ', הקדישו את תכנית 'אולפן שישי' לדברי הלל ושבח ל"חזון אובמה", בייחוד בקטעים שבהם עקץ את ראש הממשלה נתניהו ("פרס דיבר מתוך ידע ולא בסאונד בייטס", אמר אובמה), והדגישו שמנהיגי העולם לא עשו את הדרך הארוכה לארץ הקודש רק על מנת לחלוק כבוד אחרון לפרס, אלא כדי "להספיד את מדינת ישראל".
אחרים מצאו לנכון להתרפק על שנות התשעים העליזות (ועמוסות האוטובוסים המתפוצצים). "בדרכו האחרונה", צייץ הפרשן לענייני פלסטינים של רשת ב', גל ברגר, "הצליח שמעון פרס להחזיר אותנו לרגע אחד לימי האופוריה של אוסלו באמצע שנות התשעים. זו פאטה מורגנה. עוד רגע זה יחלוף לבלי שוב". מזכ"ל שלום עכשיו לשעבר, יריב אופנהיימר, שזעם על הניסיון החצוף להתייחס גם לעברו הביטחוני של פרס ולא רק לתאוותו לנסיגות, החמיא לעמוס עוז כי "סוף סוף למישהו יש את העוז לדבר על שמעון פרס ומורשתו האמיתית. לא חדשנות ופארק הייטק, שתי מדינות ושלום".
ומהו המשפט מלא העוז שבשלו זכה הסופר למחמאותיו של אופנהיימר? "השלום הכרחי ואינו נמנע", ספד עוז לפרס, "פשוט משום שאנו לא הולכים לשום מקום". עוז, שבעבר הקדיש אחד מספריו למרואן ברגותי המרצה בישראל עונש של חמישה מאסרי עולם בגין רצח ישראלים, מתעלם מהעובדה כי הדבק היחיד שמחבר בין מי שמוגדרים כיום "פלסטינים" הוא התקווה להשיב את הגלגל לאחור – ולגרש (במקרה הטוב) את היהודים מאדמת ארץ ישראל.
בניגוד לגישה האופורטוניסטית של רבים בשמאל הציוני, שלפיה הפלסטינים "לא מתכוונים למה שהם אומרים" כשהם מבטאים את רצונם לשוב ליפו, לרמלה, לצפת ולמערב ירושלים – הפלסטינים עצמם דווקא עושים מאמצים כבירים כדי להבהיר את רצינות כוונותיהם; בין אם בהצהרות מפורשות מצד מנהיגיהם ("שישה מיליון מבני עמי מחכים לחזור לפלסטין, וגם אני", אמר אבו־מאזן לפני כשבועיים) ובין אם בעצם קיומם חסר התקדים של 'מחנות פליטים פלסטינים', שבהם מתגוררים נכדיהם וניניהם של הפליטים המקוריים – כמעט שבעים שנה לאחר מלחמת העצמאות.
השבחים שהרעיפו עוז וחבריו בשמאל על יכולתו של פרס "לקבל החלטות המנוגדות לדעה הרווחת", השכיחו לרגע את העובדה כי במדינה דמוקרטית, פוליטיקאי שדעתו איננה מקובלת על העם – אינו זוכה להנהיג את העם. גם אם לא נעים להזכיר זאת בזמן שמשפחתו יושבת שבעה, פרס העמיד עצמו פעמים רבות למבחן הבוחר הישראלי, ונחל שוב ושוב כישלון.
ההשוואה השערורייתית של אובמה
נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ניסה גם הוא לנצל את מותו של פרס כדי להאכיל את הישראלים בעוד כמה מנות גדושות של אג'נדת אוסלו. בהספדו אמר אובמה כי בניגוד לביקורת שהושמעה תכופות נגד פרס במהלך חייו, הנשיא וראש הממשלה המנוח דווקא "לא היה נאיבי", אך הוא בכל זאת "הבין שהביטחון מגיע דרך השלום". לא ברור אם אובמה מתעלם מהנתונים או פשוט אינו מודע להם, אך במבחן המציאות, ב־15 השנים הראשונות להסכמי אוסלו (2008-1993) גדל מספר הנרצחים הישראלים כתוצאה מהטרור הפלסטיני בשיעור בלתי נתפס של פי ארבעה וחצי לעומת 15 השנים שקדמו להסכמים.
אובמה העלה על נס את "ההבנה" של פרס כי השלום עם הפלסטינים הוא הערובה הטובה ביותר לביטחונה של ישראל. בניגוד לדבריו, הנתונים מצביעים על דפוס ברור שלפיו מספר הפיגועים ירד דווקא כאשר ממשלות ישראל התנו ביצוע נסיגות בקיום ההסכם מצד הפלסטינים (נתניהו שסירב לבצע את הפעימה השנייה והשלישית בקדנציה הראשונה שלו) או כשהן נלחמו בעוצמה בטרור ('חומת מגן' של שרון). מנגד, אזרחי ישראל היו נתונים להתקפות רצחניות בשיעור גבוה יותר כשהפלסטינים קיבלו את מבוקשם (פיגועי ההתאבדות בשנות אוסלו הראשונות), או לאחר שישראל הסכימה לוויתורים חסרי תקדים לפלסטינים (האינתיפאדה השנייה שפרצה לאחר כישלון השיחות בקמפ דיוויד).
מאז החתימה על הסכמי אוסלו הלכו מנהיגים ישראלים כברת דרך חסרת תקדים לעבר הפלסטינים, אך כל ההסכמות המפליגות לוויתורים נענו בסירוב פלסטיני חד־משמעי, ובעקבותיו גם באלימות קשה. גם היום, באופן חסר תקדים בהיסטוריה העולמית, הצד שטוען כי הוא הנרמס, הנכבש והמדוכא, הוא גם זה שמסרב לשבת לשולחן המשא ומתן כדי לשים סוף למצבו העגום.
בהספדו ציטט אובמה את פרס באומרו כי "היהודים לא נולדו לשלוט באחרים", וכי "מהיום הראשון אנחנו נגד עבדים ואדונים". מעבר להקבלה החמורה בין היהודים בישראל לסוחרי עבדים, אובמה מייצג בדבריו את הגישה הפשטנית והאוטופיסטית של השמאל במערב ובישראל – שלפיה התחליף לשליטה הצבאית של צה"ל ביהודה ושומרון הוא הקמתה של מדינה פלסטינית משגשגת ופורחת שתחיה בשלום ובדו־קיום לצד ישראל.
הזחיחות שבה ביטלו רבין ופרס את אזהרות הימין בזמן אמת בדבר הסכנות האדירות שההסכמים טומנים בחובם, וכי מדובר בהסכם שאין ממנו דרך חזרה (כן, גם תחת שלטון הימין) – חוזרת לשמאל כמו בומרנג, עד היום (אחד מאבות ההסכם, יוסי ביילין, עדיין חושב שהגולן צריך לחזור לסורים). העם בישראל, שהנשיא ריבלין טען באופן תמוה כי הוא צריך "לבקש סליחה" מפרס, לא נפל במלכודת הדבש של האמירות המתקתקות אך החלולות על "תקווה שמנצחת את הפחד", והוכיח פעם אחר פעם כי הוא ניחן ביכולת לנתח את המציאות באופן קר וריאליסטי.
מרבית הציבור הישראלי, שבעולם מושלם היה מעדיף כי בניו לא יבלו את שנותיהם היפות בהצבת מחסומי פתע ובכניסה לבית משפחות פלסטיניות באישון לילה כדי לבצע מעצרים, הבין על בשרו כי ניסיון לפתור בעיה באמצעות יצירת בעיה גדולה פי כמה, גם אם עוטפים אותה בתיאורים כמו "פתרון קבע", "שלום לדורות" או "מזרח תיכון חדש" – מהווה מרשם בדוק להתאבדות לאומית. המשך מימוש חזונו של פרס לא היה מביא עמו שלום ואחווה אלא טילים על נתב"ג ועל תל אביב, וכתוצאה מכך גם החמרה במצבם של הפלסטינים, שאלפים מהם היו נהרגים ונפצעים כתוצאה מתגובה צבאית של צה"ל.
בהספדו בעת ההלוויה ייחל עמוס עוז ל"מנהיגים אמיצי לב", שיואילו בטובם "לחלק את הבית הזה (ארץ ישראל) לשתי דירות (מדינות)". כסופר מיומן עוז יודע לנסח היטב את השקפותיו, אך בפועל, עוד כמה "אמיצי לב" כמו רבין או פרס – ואבדנו. בימים שבהם ההיסטוריה של המזרח התיכון נכתבת מחדש, וכאשר מיליוני יזידים, כורדים, שיעים או סונים אומללים וחסרי הגנה הופכים לפליטים, או גרוע מכך, נופלים קורבן לטיהור אתני – נסיגות משטחים אסטרטגיים, המרת ביטחון לאומי בפיסות נייר ומתן אמון ברצונו הטוב של עם המוכיח פעם אחר פעם כי הוא אינו מוכן להכיר בזכות קיומך – הם הדבר הרחוק ביותר מ'אומץ לב'.
"מנהיג צריך להחליט", נהג פרס לצטט את בן־גוריון, "או מלחמה וליטול את הסיכון, או שלום ולשלם את המחיר". החלק שפרס סירב להפנים ממשנתו של בן־גוריון, וכמוהו רבים אחרים בשמאל, הוא שלעתים הסיכון ב'שלום' עם אויב שרק רוצה לנצל את "המחיר" ששילמת כדי לצבור כוח ועוצמה לקראת סיבוב הלחימה הבא – גבוה לאין שיעור מהסיכון שבמלחמה.
השנור הבינלאומי של עבאס
לצד פיאור הסכמי אוסלו וניגוח ההנהגה הנוכחית של מדינת ישראל, מצאו לנכון עיתונאים רבים להעלות על נס את הגעתו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן להלוויה. ברק רביד מ'הארץ' כתב על "האומץ והאנושיות" של המנהיג הפלסטיני, וכינה את התעלמות נתניהו ממנו בנאומו "חרפה". שליח 'הארץ' בארה"ב, חמי שלו, נעלב גם הוא בשמו של עבאס, וציין כי בניגוד לנתניהו, "אובמה הוא היחיד שהוקיר לאבו־מאזן את התודה לה הוא ראוי על בואו ללוויה". פרשן 'וואלה' אבי יששכרוף כתב כי הוא "מסיר את הכובע בפני אבו־מאזן", והסופר ניר ברעם תיאר את ה"מחווה הגדולה כלפי החברה הישראלית", שלמרבה הצער "לא תזכה בהערכה רבה בישראל המתקרבנת והוא ישלם עליה מחיר בבית".
למשמע המקהלה האחידה הזו, ראוי להזכיר כמה עובדות שוליות על יו"ר הרשות הפלסטינית. הגעתו של אבו־מאזן להלווייה אכן ראויה לציון ואף להערכה, אך הניסיון למנף את האקט הזה לצרכים פוליטיים – ובראשם הצגתו כפרטנר לגיטימי וכיונת שלום צחורה – מהווה יריקה בפרצופם של עשרות משפחות שכולות שיקיריהן נרצחו בידי מחבלים פלסטינים.
במהלך השנה האחרונה אבו־מאזן לא רק סירב לגנות מעשי טרור דוגמת הרצח המחריד של הלל יפה אריאל בת ה־13 במיטתה בקרית ארבע (בצה"ל אף טענו כי הרוצח קיבל השראה מיועצו של אבו־מאזן) – אלא גם אירח בלשכתו משפחות רוצחים שנהרגו בעת ביצוע פיגועים, ואף כינה אותם לא אחת בתואר "שהידים". רק לאחרונה שלח אבו־מאזן מכתב תנחומים לבני משפחתו של המחבל הירדני שנורה למוות לאחר שניסה לדקור שוטרי מג"ב בירושלים, ובו פיאר את המחבל כמי ש"הרווה בדמו את אדמת פלסטין".
בנוסף, אבו־מאזן הודה רק לאחרונה כי הרשות הפלסטינית ממשיכה לשלם משכורות עתק למחבלים שיושבים בכלא הישראלי ולבני משפחותיהם – כאשר סכום המענק עולה בהתאם לכמות הדם שיש למחבל על הידיים. יו"ר הרשות גם לא חשש במהלך השנה האחרונה להלהיט את הרוחות ולקרוא לבני עמו לרצוח ישראלים כאשר הצהיר כי "לא נרשה שרגליהם המלוכלכות של היהודים יטמאו את מסגד אל־אקצה", והבהיר כי הוא "מברך על כל טיפת דם שנשפכת למען אללה".
בשמאל סלחו לאבו־מאזן על כל דברי הבלע וההסתה שבקעו מגרונו בשנה החולפת, רק משום שהואיל בטובו להעניק כבוד אחרון לפרס. אך בראייה מפוכחת, התייצבותו בהר הרצל ביום שישי האחרון היא המעט שהיה יו"ר הרשות יכול לעשות עבור האיש שהיה מיוזמי הסכם אוסלו, ושבלעדיו הרשות הפלסטינית כלל לא הייתה קמה. גם הניסיון להעניק למחווה של אבו־מאזן ניחוח של מנהיגות אמיצה, המאתגרת את הלך הרוח המרכזי בקרב בני עמו ושבגינה הוא צפוי "לשלם מחיר כבד" בדעת הקהל הפלסטינית, נשמע מופרך אם לוקחים בחשבון שיו"ר הרשות איננו מכהן בתפקידו מכוח רצון העם אלא בכוח הזרוע – בעזרת מנגנוני הביטחון של הרשות המאומנים וממומנים בידי גורמים זרים, וכמובן הודות לנוכחות צה"ל ביהודה ושומרון.
אבו־מאזן, שרק לאחרונה דחה למועד בלתי ידוע את הבחירות המוניציפליות ביו"ש מחשש לתבוסה מביכה, מונע קרוב לשבע שנים קיומן של בחירות דמוקרטיות להנהגת הרשות, מתוך הערכה מושכלת כי בדומה לעזה הן יסתיימו בהפסד צורב לפת"ח ובהקמת מדינת חמאסטן גם בשטחי יהודה ושומרון.
יו"ר הרשות איננו חייב אפוא בדין וחשבון לציבור הפלסטיני, אך הוא בהחלט מחויב להציג 'קבלות' לקהילה הבינלאומית – ובעיקר לארה"ב – שבלעדיה אין לו זכות קיום. בינואר האחרון פורסם ב'וול סטריט ג'ורנל' כי הפלסטינים הם שיאני עולם בקבלת תרומות זרות ביחס לגודל האוכלוסייה. לפי קרוליין גליק (בספרה 'סיפוח עכשיו'), האמריקנים מעבירים בממוצע לרשות הפלסטינית 600 מיליון דולר מדי שנה – סכום הסיוע הקבוע הגבוה ביותר אי־פעם של ארה"ב לישות זרה, פר גולגולת. הפלסטינים זוכים לתרומות עתק מארגונים בינלאומיים נוספים. בין 2002 ל־2011, לדוגמה, הועבר לשטחי יהודה, שומרון ועזה סכום דמיוני של 6.7 מיליארד דולר למטרות 'סיוע הומניטרי'.
למרות מבול המזומנים שמומטר על ראשו של אבו־מאזן, הגירעון של הרשות בתקציב 2016, לפני חישוב של מימון זר, עומד על שיעור גבוה במיוחד של 32.5 אחוז (לשם השוואה בלבד: הגרעון של ישראל ב־2015 עמד על 2.2 אחוז). למעלה מ־72 אחוזים מהגירעון כוסו, בידי גורמים זרים כמובן, אך עדיין נותר פער של 387 מיליון דולר.
במילים פשוטות: אם הברירות שעמדו בפני אבו־מאזן ביום שישי האחרון היו לאכזב את מנהיגי המערב המחזיקים את שלטונו במקום רגיש בכוח פנקסי צ'קים שמנים, או מנגד להיות מושא ללעג ולביקורת של כמה קריקטוריסטים פלסטינים – בחירתו להופיע להלוויה נראית לפתע הרבה פחות "אמיצה" והרבה יותר טריוויאלית.
אתה לא יכול להבליט את נתניהו על ידי זה שתוריד אחרים.
אתה רוצה לדבר עד כמה נאומו של נתניהו היה מרשים: דבר עליו – דבר על האזכור הבנאלי של מבצע אנטבה והקישור דרך משה דיין.
הערה נוספת: מניין הנרצחים בפעולות טרור 15 ! שנה אחרי הסכם אוסלו – למה לא ב- 40 שנה מאז שאדם נחת על הירח?
הסכם אוסלו היה הסכם ל- 5 שנים. כולם הבינו שהוא נגמר כשרבין נרצח. רוב הנרצחים היו באינתיפאדה השנייה, תקופת שרון כמדומני – עליך להתייחס עליה ככזו ולא להמציא את ההסטוריה
"כולם הבינו שהוא נגמר כשרבין נרצח" ???? לוגיקה זה דבר מאוד חשוב. תסביר למה ישראל לא יצאה למלחמה מיד כשרצחו את סאדאת ? בכל מקרה רצח רבין ובפרט שפרס האדריכל שירש את מקומו אינו תירוץ לצד השני לבטל את הסכמי אוסלו עם מחבלים מתאבדים באוטובוסים. אשמח עם תסביר את ההקשר!!!!
גב' אופק את מוזמנת להציץ שוב במאמר. מצורף שם גרף שמאפשר לך לספור שנים ממתי שתרצי. בכל קנה מידה לא היה כמו בתקופת האינתיפאדה השניה.
הסכם אוסלו התבטל עם רצח רבין? באמת?
לא זוכר שיירה של הרוצח עראפת עם ברגותי דחלן אבו מאזן ושאר הרוצחים חוזרים לטוניס. גם לא זוכר עמדה להפקדת כלי הנשק שהם קיבלו. מעניין.
דרך אגב, להזכירך האינתיפאדה השניה התחילה בירי של _שוטר פלסטיני_ על שוטר ישראלי ב"סיור המשותף" – עוד המצאה של הסמול ההזוי
נראה שהתבלבלת קצת. המאמר הזה לא בא כדי "להבליט את נתניהו על ידי הנמכת אחרים". לכותב המאמר, כמו לשאר תומכי הימין, אין שום אובססיה כלפי נתניהו. האובססיה האומללה הזו, היא כולה שלך ושל החושבים כמוך.
מתוך ויקיפדיה "בהסכם אוסלו, הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של ח מ ש ש נ י ם ." !!!
הסכם אוסלו אולי היה קיים 5 שנים. לא יום אחד מעבר. מעולם לא הגענו להסכם קבע
זה שנוח לימין להשתמש בהסכמי אוסלו כתירוץ – זה כי זה היה שירת הברבור של השמאל. מאז היה רק מרכז וימין בשלטון. ולבקש מהימין להתייחס לעצמו? חס וחלילה!
מה שציינתי זה שכל המאמרים באתרי הימין מתעסקים בשמאל. במה שהיה. במה שיכל להיות.
למה לא להתעסק בחזון של נתניהו? במצע שלו? אההה אין לו מצע! אין לו חזון!
איך המצביעים שלו הסכימו לזלזול הזה? כנראה שהם אוהבים שמזלזלים בהם!.
מתי מישהו יסביר לי מה החזון של הליכוד/ביבי? מה נעשה עם כל הערבים האלה שנכניס למדינה שלנו? נגייר אותם? נהפוך אותם לעבדים/אזרחים סוג ב? נגרש אותם? ניתן להם זכויות הצבעה ונהפוך למדינה דו לאומית?
אלו השאלות שצריך לענות עליהם. במקום זה כל הכתבים מטעם החרוצים מזכירים לנו כל מיני נוסטלגיות מהמאה שעברה וממציאים את ההסטוריה.
ובכן, לא מפתיע שאלה אופק, שציטטה מוויקיפדיה "הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים", העדיפה לעצור שם ולא להמשיך לפסקה הבאה, המופיעה גם היא תחת אותה הכותרת ("תוכן הסכם אוסלו"):
"לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף."
חצי אמת גרועה משקר.
שלא לומר שאבו מאזן לא היה מחמיץ הזדמנות להתחכך עם ,גדולי עולם" ולחזק את הנרטיב הפלשתיני הזדמנות נוספת. לא אומץ ולא אנושיות (שלא שייכים לאופיו של אבו מאזן). ובקיצור: קשקושי השלום עם מי שנקראים הפלשתינים מתבלטים בהבל ורעות רוח על רקע המצב הכאותי והמסוכן סביב מדינת ישראל – מסקנה? על מה הם מלהגים? לדעתם המזרח התיכון ומדינת ישראל אינם 2 יקומים מקבילים!
צריך להיות הינם ולא אינם ט.ל.ח.
בבקשה למי שרוצה להרחיב את הדעת:
הקריירה הפוליטית של שמעון פרס
https://www.youtube.com/watch?v=wQ0AyfpZxhQ
זה לא משנה מה התקשורת תיכתוב או תעלים.
זה לא משנה מה "מנהיגי" העולם יאמרו או יעשו.
מה שמשנה הוא שמדינת ישראל, ובכלל ארץ ישראל, מתפתחת ומתיפה מיום ליום, ואין שום כח בעולם שיכול לעצור זאת.
הארץ הזו פורחת בזכות שיבת היהודים אליה, והנוצרים והמוסלמים רואים זאת ועיניהם כלות. הרי בתקופות בהן הם שלטו בארץ ישראל, הארץ פרחה מעט מאד ורק בזכות מתי מעט היהודים שיישבו אותה אז. משהחלו העליות הגדולות פריחתה של הארץ צמחה בשיעורים דמיוניים. חלק מפריחתה היוצאת דופן משכה לכאן גם מהגרי עבודה מוסלמים, שעד היום אנו סובלים מהם ואותם.
אז לא ממש מעניין אותי מה חוסיין ומה אבו-מה שמו אומרים או עושים. הכלבים נובחים והשיירה עוברת (אני מבקש מחילה מהכלבים על ההשוואה המשפילה הזו).
לא מן הנמנע שהיה זה פרס עצמו שהכתיב לאובמה מה לומר בלוויה שלו. איך אומרים? אחרי המבול.
לא הבנתי את הגרף. לא לימדו אותנו שבמלחמת העצמאות נהרגו 6000 איש?
איך זה מתבטא בגרף הזה?
הגרף מבטא מוות מטרור ולא ממלחמות.
מדובר על הרוגי הטרור, שמנו מאות, מתוך כלל הרוגי המלחמה, שמספרם אכן היה אלפים. כבר אז היו פעולות טרור, כגון משאיות מלאות חומרי נפץ, שהוחדרו ליישובים יהודיים וגרמו שם לאבדות נוראות. לעיתים קרובות הפעולות החביבות האלו בוצעו בידי עריקים מהצבא הבריטי, שהצטרפו ל"פלסטינים". אפשר לומר שאלה היו אבותיהם הרוחניים של ג'רמי קורבין ודומיו.
מדובר על נרצחים בפעולות טרור. שים לב שגם לא רואים את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור
מדובר בהרוגים מטרור בלבד. גם הרוגי מלחמת יום הכיפורים לא מופיעים בגרף
"בפעולות טרור" נאמר ולא במלחמה. איך מפרידים בין השניים במקרה של מלחמת העצמאות? זו כבר שאלה קשה.
הגרף מונה הרוגים בידי מחבלים, לא הרוגים במלחמות. גם הרוגי ששת הימים ומלחמת יום כיפור לא כלולים בו.
במדינה מתוקנת, כל כזביו וזיופיו של עמוס עוז היו מתפרסמים לתועלת הציבור:
http://www.zeevgalili.com/2009/01/1269
קצת כבוד למנוח ולאבל הלאומי
הוויכוח על אוסלו לא יגמר אחרי ההלוויה
והנאומים בלוויה והמאמרים ב"הארץ" – לא ישנו הרבה,
ואת האהבה הגדולה של אובמה לישראל אנחנו מכירים.
נפטר אדם שסימל משהו עבור השמאל בארץ.
(ובימיו הצעירים יותר – עבור כל המדינה)
לשם מה לקפוץ ? אז אמרו – נו ביג דיל.
ללא פיתרון שתי המדינות וההפרדה מהפלסטינים תהיה פה מדינה דו-לאומית אחת ןזה יהיה הסוף של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וסופו של המפעל הציוני. אפילו נתניהו תומך בפיתראון שתי המדינות לשני העמים.
הכי ברור זה aעמוס עוז אינו מפנים את המצב שאסור לתת שטח לפלשטינים כי יש להם מדינת ירדן ריקה וגדולה ויהיה בה מלך פלשטיני בקרוב.
לא!! איני סולח….
איך,איך אפשר להתחיל לכתוב ביום כואב כזה?
היד רועדת והמילים דוחפות אחת השניה כמו אנשים הנדחפים לראש התור. במה לפתוח? בכאב שמצמית את הלב? בחרון שאופף אותך כאשר אתה מסתכל סביבך ושואל : לזה נלחמת? עבור זה הקריבו חבריך את חייהם?
כל שנה כואב יותר…זה לא הכאב על האובדן בלבד .זו ההכרה שלחמת חמש מלחמות למען משהו שבסופו נרקב,נהפך לזר ומאיים.
ביום כזה ,אני לא סולח ולא אסלח… לא למדינאים שאז וגם היום לא מוכנים למילה של פיוס ,ליציאה מקלישאות ריקות מתוכן.
לא לקבוצות שלמות מבינינו ש"נהרגים" באוהלה של תורה אך אינם חסרים אב,בן,בעל ליד שולחן הארוחה המפסקת. איך,איך נתנו לתופעה זו להצמיח את עשביה השוטים בינינו?
איני סולח לאלה שבאמצעות מדיניות חזירית הובילו לניכור ,לחוסר חמלה, לפירוד בתוך העם, להורדת קבוצות שלמות באוכלוסיה לעוני מחפיר.
לא!! אני סולח לאלה שבמנהיגותם נתנו יד לחומסים את אוצרות ארצנו ומעיזים בחוצפתם להעביד אנשים בשכר רעב בעוד הם משמינים ומתנפחים על גבי זיעתם.
אבל אני כן!! מבקש סליחה וכפרה מכל חברי שנפלו ומשפחותיהם שלא השכלנו לנהל נכון את המלחמה שלאחר המלחמה ונתנו לשחצנות,לניכור,לחוסר רצון לעשות שלום ולדבר שלום ולרדוף שלום להעלות כאן ,כבר לא עשבים אלה יערות של שנאה ואימה.
כשמדינת ישראל אומרת "לא!", למה היא מתכוונת? היא מתכוונת שהיהודים לא יתנו שוב יד לחיסולם!
"שתי מדינות ושלום " הוא חלום באספמיה. חלום משכר/משקר ומפתה – אוסלו היה חלום באספמיה.
האם מנהיגים יהודים אמיצי לב הם מנהיגים מתאבדים (התאבדות לאומית) וטפשים שעובדים למען האויב?
"הערובה לשלום" איננה כניעה והתאבדות מרצון.
חולים על השלום
ומסרבים להתעורר מהאובססיה
אצל כל אומות העולם וביניהן המצבים משתנים. רק אצלנו אין מסתפקים ב"שלום בר-קיימא"
היוזמה הרוסית, והידיעות הלוך ושוב על הרעיון של שלום קבע ובר-קיימא בין ישראל והפלסטינים הוא ללא ספק האיוולת המגוחכת ביותר בתולדות המעשה הפוליטי. כדי להאמין בשלום בין יריבים אלה, צריך להשכיח ולבטל ממוחם של המאמינים כל לקח היסטורי, כל שיקול אסטרטגי, כל מרכיב גיאוגרפי ודמוגרפי, כל עקרון דתי, כל תכונה לאומית. נדמה כי אדם שמתמסר לדת השלום בא מפלנטה אחרת ומגלקסיות מרוחקות, בלי לדעת כלום ובלי להבין דבר בהווי העולם שבו אנו חיים, להיות מנותק מכל אירוע שהיה, מראשית הציונות ועד לימים אלה. בקיצור, רק חף מכל הכרה של המציאות יאמין כי אפשר להשכין שלום נצחי, אמיתי ואמין בין הציבור היהודי ומדינת ישראל מצד אחד והציבור הקרוי פלסטיני והעולם הערבי והמוסלמי מצד שני. יש כמובן מקום לדו-שיח, הבנות, הסדרים, ושיתופי-פעולה מזדמנים. אבל הגיעה העת להתעורר: שלום אמת – אין ולא יהיה.
טיפשות לא הפסקה?
איך יכולים בני אדם עם טיפה של שכל והיגיון לעסוק לאורך עשרות רבות של שנים בסוגייה מופרכת ומטופשת, לא רק בלי להתעורר מההזייה, אלא אף להפוך אותה לנושא מפתח של קיומה ועצם הווייתה של המדינה, שלמען קידומו מוכנים אף להעמיד בסכנה את חייהם של תושבי המדינה?
הרי כל מעשה שלום שנעשה הוא לא שלום. לא היה שלום בין ישראל והערבים ואין היום שלום בין ישראל והערבים. לא עם מצרים ולא עם ירדן. רק הסדר, הפסקת אש, תן-וקח, "שלום" קר. כמובן עדיף "שלום" קר שאינו מעורר אשליות, בלי גבולות פתוחים וללא מפגשים עממיים, ולא שלום שיחבק ויחנוק אותנו עד מוות. נראה כי עם שכנינו, "עם לבדד ישכון" הוא המתכון היחיד האפשרי.
הרי גם בלי שנמנה את הסיבות המסויימות לחוסר תוחלת בשלום ישראלי-פלסטיני בכלל, ראוי לציין את האמת התקפה ביחס לקשרים בין מדינות ואומות בעולם מאז ומתמיד. שום מצב אינו "בר-קיימא", נצחי או לתמיד. הכל ניתן לשינוי, כל הסכם יופר, כל מילה תישכח, כל חתימה לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה כתוצאה משינוי האינטרסים, שינוי במשטרים, שינוי במגמות. אין קביעות ורציפות בהסכמים בין מדינות. את זה מלמדים דברי ימי האנושות. הנה רק אתמול בא הקץ למלחמה הקרה, וכבר היום זו שבה אלינו.
היה ניתן לסבור כי בני אדם יפסיקו עיסוק שאינו מביא תועלת, במיוחד אם הוא כה תובעני, ועוברים לפעילות אחרת. אבל לא אצלנו. דורות של פטפוטים ומסמכים, מגעים וועידות נרשמו ללא הועיל, ולמרות כל זה, המאמצים חסרי טעם והצלחה נמשכים ללא סוף. נראה כי זוהי אובססיה בלתי נשלטת.
אולי השנה, אחרי שהשלום יתאדה באוויר המחניק של קיץ תשע"ו, יוזמן צוות רופאי-נפש מן המעלה הראשונה על מנת שיבחן איך העם היהודי, למוד הסבל ובעל ניסיון היסטורי עצום, נופל בפח הטיפשות של אמונה בשלום עם האכזרים והנפתלים שבאויבי עמנו; יבדוק כיצד חברו יחד השכחה ושטיפת-המוח אצל מקדמי פתרונות אוויליים, זורי חול בעיניים ומפיצי מנטרות חסרות בסיס, שבמשך כל כך הרבה שנים מטמטמים עם חכם ונבון כעם ישראל.
מתוך אתר מראה
*ד"ר מרדכי ניסן הוא מרצה וכותב על ענייני ישראל והמזרח-התיכון
שלום, לאחר כל כך הרבה שנים, עדיין הדיסוננס בין השיח הערבי הפנימי לשיח היהודי הפנימי, אינו מצליח לחלחל לתודעה שלנו ואנשים חיים עם דעות שמנהיגי המחנה שלהם שתלו להם בראש, לצרכים אישיים שלהם, אבל הם "קונים" את זה כאילו דברי אלהים חיים בלי להבין את הצד השני. למה כוונתי?
"שתי מדינות".
מה חושבים הישראלים המשמיעים מונח זה? מדינה "יהודית" בקוי 67 תמורת שלום וקץ הסכסוך הישראלי- פלסטינאי. הנוסח ה"ישראלי" הומצא בתחילה על ידי תנועת "חדש" הקומוניסטית ולאח מכן בשינוי מסויים על ידי שמעון פרס שניסה ללכת בדרכו של מנחם בגין שלשיטתו של פרס, החזיר שטחים שנכבשו ב-67 וקיבל שלום עם מצרים.
מה חושב הפלסטינאי על אותו דבר? שתי מדינות נקבעו על ידי עצרת האו"ם ב-29 נובמבר 1947 – מדינה יהודית ומדינה ערבית (החלטה 171). כל מה שהיה מאז, הוא "נכבה" וכיבוש אחד גדול ומתמשך. הישראלים רוצים קץ הסכסוך (עראפת מול ברק בקמפ דייויד)? מדינה יהודית? (אבו מאזן מול נתניהו, אולמרט, לבני). אין בעיה. תחזרו למדינה היהודית ותשחררו את כל השטחים שנכבשו ומאוכלסים בערבים פלסטינאים (לא רק שטחים שנכבשו ב-67). רוצים לסגת משטחי שנכשבו ב-67 בלבד? תקבלו "הסדר", אבל לא סוף הסכסוך וודאי לא נכיר בכם כמדינה יהודית מהטעם הפשוט שגם בגבולות 67- יש 20% ערבים בתוככי מדינת ישראל. בפרשנות של היהודי – זו זכותו של הערבי להמשיך במאבק עד להשבת מלוא זכויותיו ואדמותיו.
לכן – אם הנ"ל נכון, הישראלי-יהודי חייב להבין שקיימות רק שתי אפשרויות להסדר והן:
1. חזרה לקוי החלוקה של האו"ם – מדינה יהודית ומדינה ערבית בגבולות שנקבעו על ידי כל העולם. ואז יחי היהודים בשלום במדינתם והערבים בשלום במדינתם והוסרו כל הכיבושים.
2. מדינה אחת בין הירדן לים, עם שוויון זכויות מלא בין יהודי לערבי, ללא הבדל דת גזע ומין.
כל שאר האפשרויות שאנשים ממציאים הם שטויות ולא יחזיקו מעמד, המאבק המזויין ימשיך.
הדבר היחידי שאפשר לעשות, זה לבקש ממצרים (א-סיסי) שתיקח על עצמה את רצועת עזה במסגרת הסדר ואז להקטין את המצוקה הדמוגרפית היהודית, או את הגדלת האוכלוסיה הערבית בצורה בלתי נסבלת לגבי היהודים במדינת ישראל.
ברגע שהיהודים יסתכלו לאמת ולא יחיו באשליות, הם יפסיקו להאשים את מנהיגיהם ויפסיקו להאמין לפוליטיקאים אינטרסנטים ויגבשו דעה עצמאית על הפיתרון המומלץ.
תענוג לקרוא חומרים שמבוססים על עובדות ועל שכל ישר.
בחג הסוכות קראתי חלקים נכבדים ממאמרים שהופיעו בעתון "הארץ" שהביא לביתנו אחד האורחים וממש התחלחלתי. המאמרים שלכם מאזנים את שנאת ישראל המעוותת והשוצפת בכתב השטנה ההוא.
מועדים לשמחה,
אפרת חן.