גם תחת בנט, 'הלמידה המשמעותית' של פירון ממשיכה לחולל נזקים

הרפורמה של שר החינוך הקודם שי פירון, שדרדרה את רמת הלימודים בבתי הספר, ממשיכה להתרחב בימיו של השר הנוכחי. במקביל, הצהרותיו של בנט על ייעול המערכת ועצמאות למנהלים נותרו בגדר דיבורים

שינוי אדרת; שר החינוך בנט ושר החינוך לשעבר פירון. צילום: אורי לנץ, פלאש90

לצד מהלכים חיוביים ומבורכים של שר החינוך נפתלי בנט בתחום לימודי המתמטיקה והאנגלית, משרד החינוך בתקופתו ממשיך את הרפורמות הבעייתיות מבית מדרשו של קודמו שי פירון. כבר עם כניסתו לתפקיד הכריז בנט כי הוא תומך ברפורמת 'הלמידה המשמעותית', תכנית הדגל של פירון, וכי הוא מעוניין להמשיכה. משרד החינוך תחת בנט אף מפתח ומרחיב את הרפורמות הבעייתיות הללו, ומעצים את נזקיהן.

יתרה מזו: בנט הצהיר כי הוא רואה בחיוב את כל הרפורמות של קודמיו בתפקיד – פירון, סער, תמיר ולבנת. במשרד גדול ומסורבל כל כך, גם גישות חינוכיות סותרות כדוגמת אלו של סער ופירון יכולות לחיות בשלום זו לצד זו. ככלל, מסקירה רוחבית של העשור האחרון במערכת החינוך ניתן לקבוע שלמרבה הצער רפורמות ותכניות רק מתווספות, ולעולם אינן מתבטלות. כל תכנית משמעותה תוספת פקידים או הוצאת שירותים לחברות חיצוניות, שהן עוד כסף על חשבון משלם המסים ועוד סרבול למנהלים ולמורים.

רפורמת "הלמידה המשמעותית" של פירון התבטאה באופן מעשי בשני היבטים עיקריים. הראשון: 30 אחוזים מבחינות הבגרות הן פנימיות ומתבצעות באחריות בית הספר, ו־70 אחוזים נותרו באחריות משרד החינוך. כתוצאה מכך גם הסילבוסים לבגרויות עברו תספורת בהדרגה, וכל מה שהשתייך לבחינות הפנימיות צומצם וכווץ לטובת הבחינות ה"אמיתיות" והחיצוניות.

ההנחיות הרשמיות לבתי הספר הן לנצל את הבחינות שבאחריותם כדי "לקדם אסטרטגיות של הכוונה עצמית בלמידה, כישורי חשיבה, שיקול דעת ופתרון בעיות ולתרום להעלאת ההנעה הפנימית בלמידה". תיאור שפרסמה מורה לספרות בעיתון 'הארץ' הדגים היטב את המציאות בשטח, רחוק מהססמאות הנמלצות, ואת הידרדרות רמת הלימודים והדרישות מהתלמידים.

ההיבט השני הוא השינוי הפדגוגי, כאשר החומר הלימודי צריך לעמוד בקריטריונים הבאים: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד, ורלוונטיות ללומד. לשם כך מומלץ על "מגוון שיטות הוראה, סגנונות למידה, ודרכי הערכה המקדמות ומעודדות למידה משמעותית". המשרד הטמיע את העקרונות הללו במקצועות השונים, ואת התוצאה ניתן לראות למשל בתכנית לימודי ההיסטוריה כאשר כל הססמאות של הרפורמה מועתקות אחת אחרי השנייה אל תוך תכנית הלימודים, בתוספת הצעות מתודיות שכל מדריך בתנועות נוער אמור להכיר. ממש חידושים שלא שערום אבותינו.

בדו"ח הערכת התכנית "למידה משמעותית" בשנים 2015-2014, שנערך על ידי ראמ"ה (הרשות הארצית למדידה והערכה), נכתב כך:

במועד שבו נערכו המחקרים המדווחים בדוח זה, סוף שנת הלימודים תשע"ה, שלושת המרכיבים של הלמידה המשמעותית: ערך הלימודים ללומד ולחברה, רלוונטיות אישית של הלימודים ומעורבות הלומד בלימודים (עמ"ר) – לא היו גבוהים וגם כמעט ולא השתפרו יחסית לשנה"ל תשע"ד. הדבר בא לידי ביטוי הן בעמדות התלמידים והן בתפיסות המורים לגבי תלמידיהם. ככל שההיבט של עמ"ר הינו מוחשי יותר ונוגע באופן אישי יותר בתלמיד – כך התפיסות של הלימודים בבית הספר פחות חיוביות בעיני התלמידים.

במילה אחת: כישלון. התירוץ לכך המופיע בדו"ח הוא שמדובר בשנה ראשונה ליישום הרפורמה, והרי לוקח זמן ליישם עקרונות פדגוגיים מהפכניים ושונים כל כך ממה שהשתרש במשרד החינוך לאורך השנים. למען האמת, כשמדובר בתכנית עם מטרות כה אמורפיות ובלתי מדידות, אף פעם לא נדע אם היא מצליחה או לא. אגב, בדיוק כמו תכנית "האחר הוא אני", לידיעת מבקר המדינה יוסף שפירא שהכריז כי משרד החינוך נכשל בחינוך למניעת גזענות.

הלקח מההיי־טק לא יושם

בעוד הוא ממשיך את הרפורמות הכושלות של קודמו, בנט נמנע מליישם הצהרות אחרות, חיוביות, שהשמיע בתקופתו הראשונה במשרד החינוך, כאשר תיאר בין היתר את הצורך להעניק יותר עצמאות למורים ולמנהלים ולצמצם את מערך הפיקוח המנופח והבזבזני.

באחד מנאומיו הראשונים של בנט כשר החינוך, כאשר הפוליטיקה של המשרד כנראה עוד לא הייתה נהירה לו מספיק, הוא תיאר באוזני מנהלי בתי ספר את הלקחים שהפיק מתקופתו בהיי־טק ואת הרלוונטיות שלהם למערכת החינוך. בין היתר הוא אמר את הדברים הבאים:

אני בא מההייטק, ואני רק חושב מה היה קורה אם אחרי שהיו משקיעים בי היו אומרים לי 'סע, אבל ביום שני בשעה 11 תעשה ככה, וביום שלישי בארבע אחר הצהריים תעשה ככה'… זה לא עובד. אתם המנהלים. מה כן עובד? לתת לכם יעדים ברורים, לתת לכם כלים ככל האפשר, ובהצלחה… אי אפשר לצפות לשגשוג אם אנחנו מעמיסים… אם מסתכלים על מערכת החינוך, אז בעצם הייתי הופך את הפירמידה: בקצה נמצאים המורים שמלמדים את התלמידים, המנהלים צריכים לשרת אותם…

ברגע של גילוי לב הוסיף בנט: "אני שונא את הביטוי 'מפקח'. מה זה מפקח? אתם מנהלים! צריך לפתח אתכם! צריך מנטורים, אנחנו עוד נטפל בדבר הזה…". המשפטים הללו התקבלו במחיאות כפיים אצל מאזיניו, כאמור מנהלי בתי ספר מאזור חיפה.

ניכר כי רתיעתו של בנט מביורוקרטיה כבדה ומפיקוח יתר היא אותנטית. אבל האמת חייבת להיאמר: מאז שהשמיע את האמירות החשובות הללו הבין בנט שלשינוי בתחום הזה תתלווה מלחמת עולם, והרי במלחמה אפשר גם להפסיד, והוא בחר לוותר על המאבק.

אם תשאלו את שר החינוך או את אנשי משרדו, הם יגידו לכם שהם דווקא כן "הופכים את הפירמידה", וראיה לכך היא התכנית "ניהול עצמי" שמאצילה סמכויות למנהלי בית הספר, ומגדילה את החופש שלהם לעצב את בתי הספר בהתאם להעדפותיהם.

על כך יש להשיב כי אמנם הכוונה רצויה, אך המעשים אינם מספיקים. עיקר החופש של המנהלים הוא בניהול התקציב (מה שלא הולך על משכורות) והסטתו בין הסעיפים השונים, ובהשפעה חלקית ביותר על התכנים הנלמדים (עד כעשרה אחוזים משעות הלימוד). האוטונומיה והניהול העצמי אינם כוללים את שלושת המרכיבים הבאים: קביעת יעדי בית הספר, ניהול כוח האדם של בית הספר וקביעת תכני הלימוד בתשעים אחוזים מהזמן. אין ספק שבנט לא היה מסכים לנהל חברת היי־טק יום אחד בתנאים הללו.

קשה לבוא בטענות לנבחרי הציבור, כאשר הציבור איננו תובע מהם לשחרר את החינוך מטלפי הביורוקרטיה. שר חינוך שנכנס כיום לתפקידו חושב רק עם איזה נתון בלתי נשכח הוא יצליח לסיים את הקדנציה ולסמן "וי", או לחלופין אילו ססמאות חינוכיות במסווה של רפורמות יהיו רשומות על שמו. במצב הנוכחי, שר חינוך שייאבק בריכוזיות, בסרבול ובחוסר היעילות של המערכת יבצע כנראה התאבדות פוליטית. בינתיים משרד החינוך ממשיך לדשדש במי אפסיים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

16 תגובות למאמר

    1. לויטוס: או שאתה ביבי או שאתה זקוק לאשפוז גמילה מישראל היום

    2. אל האופק: או שאתה מנהל החשבונות של נוני מוזס או שאתה דג שהיה עטוף ביותר מדי עיתוני "ידיעות אחרונות"

    3. מאחר ואינני קורא או מגיב בסמרטוטון "ידיעות אחרונות" (שמאחורי כל ידיעה יש מישהו שמשלם עליה, בעיקר "תחקירי" הצרכנות. עדיף כבר ישראל היום בו אותו מקור משלם לכולם) – הרי שטענתך אלי מופרכת.
      מה לגבי טענתי אליך?

  1. שני חלקי המאמר סותרים זה את זה.
    בחלק השני אתה קורא למתן חופש למנהלים בקביעת תכני הלימודים ובחלק הראשון אתה מלין על הרפורמה ללמידה משמעותית שמאפשרת למורי ההיסטוריה שליטה על תכני הלמידה ועל ההערכה.
    לימדתי שנה שעברה את נושא השואה לבגרות בתוכנית הישנה. שיננו גורמים, תרגלנו שאלות בגרות. וצמצמנו בדיונים כדי ' להספיק את החומר'. כך גם בכיתה יא שבה אני מלמד השנה לבגרות החיצונית.
    לעומת זאת בכיתה שבה אני מלמד לבגרות הפנימית אני והתלמידים קובעים את החומר. התלמידים מתעניינים ופעילים. יש אפשרות וזמן לדיוני עומק.
    שמים וארץ.
    בבתי ספר אחרים ייתכן שדברים נראים אחרת, אך בבית ספר עם צוות מקצועי הבגרות הפנימית היא הזדמנות ללמידה והעמקה, שיא למקצועיות של המורה ולעניין של התלמידים.

    1. גלבוע, זה לא חופש אם אומרים לך מה לעשות, איך לעשות ובשביל מה. אני מאמין שמורה טוב הוא הפרמטר העיקרי, כמעט הבלעדי לאיכות החינוך בכיתה-ועליו מוטלת האחריות לאזן בין העברת הידע הרוחבי ובין ההעמקה, כי שניהם חשובים. למידה משמעותית התרחשה ותמשיך להתרחש כאשר יש מורה טוב וחכם בכיתה, ואם לא- לא. הרפורמה שמה דגש בעיקר על החוויה של התלמיד ולא על ההעמקה.
      החופש לבתי הספר בעיני צריך להיות מלא, ודווקא בחינות הבגרות- שלאו דווקא צריכות להיות מנוהלות ע"י משרד החינוך אלא ע"י האקדמיה- צריכות להציב רף מסוים בעזרתו ניתן יהיה למדוד את כישורי התלמיד ואת איכות בית הספר בו למד. אין הצטיינות (בכל תחום) אם אין השוואה. בחינות פנימיות מאבדות את האלמנט הזה.

    2. אברום,
      אני רוצה להתמקד ברפורמה ללמידה משמעותית בהיסטוריה. אני לא מסכים עם יישומך לעקרון 'אם אין השוואה אין הצטיינות'. המצב שבו אני כמורה נמדד על פי הצלחת תלמידי במבחן שלא אני מחבר ושאין לי שליטה על תכניו לא מקובל עלי. גם כשלמדתי באוניברסיטה סטודנט שלמד 'מבוא לזוהר' עם צחי וייס למד חומרים שונים וגישה שונה ממי שלקח את אותו הקורס באותה השנה עם שפרה אסולין, סתם כדוגמה. הם לא נבחנו במבחן אחיד. ועדיין יש אמון במרצה ובציון שהוא נותן. והאקדמיה סומכת על המרצה שיעביר את גוף הידע הנדרש בתוך הנטיות המקצועיות והאישיות שלו.
      וקל וחומר בלימודי היסטוריה בתיכון. זה לא חשוב שהתלמיד יזכור שלושה גורמים לקשר בין מבצע ברברוסה לתחילת יישום הפתרון הסופי, או שלוש דילמות שהיודנראט התמודדו איתן. או שלושה גורמים לצמיחת הלאומיות.
      כשאני צריך להכין תלמידים למבחן שדורש את זה, ההוראה שלי נראית בהתאם. שינון, והקאה.
      כשהתלמידים יכולים לחקור תחומים שקרובים לליבם בתחום השואה, כשיש זמן לדון במורכבות האנושית של דילמות היודנראט למשל, בלי לחץ להספיק את שאר החומר, ההוראה נראית בהתאם. התלמידים פעילים ומפנימים את החומר. גם אם הם פחות זוכרים דברים שאפשר בקלות למצוא בגוגל. הם מתעניינים.
      ואגב יש מגמה של בגרויות בהיסטוריה עם חומר פתוח שהמפמרית מקדמת. הרבה יותר מאתגר למורים ולכיתה. לבגרות חיצונית כזו אני אשמח ללמד.
      אבל לא לבגרות חיצונית של אוסף שאלות ידע ושינון.

  2. כל שר חינוך שנכנס למשרד "ממציא" להנאתו ולתפארת שמו את יעדי החינוך. כאילו מה עשינו 70 שנה קודם? (בייביסיטינג)? איך נראים דורות התלמידים לפניו? כל החינוך היה דפוק "עד שקמתי"….לכן צריך "מהפכןת"? יעדי החינוך המשמעותיים הנ"ל מוכרים לי בע"פ משנות עבודתי כמורה (כמו בכל מקצוע היו מורים טובים יותר והיו פחות) לא הגעתי לבית הספר כדי להיות שמרטפית. החינוך בזמני היה מאד משמעותי מכל הבחינות.. אם שרי החינוך היו קצת יותר צנועים ועושים בעצמם עבודה יותר -משמעותית – הכל היה נראה יותר טוב. למשל טיפול שורש בנושא המשמעת שהוא לדעתי אחד מאבני הנגף הרציניים. (גילוי נאות, אני כבר שנים לא במקצוע, אך בתוך עמי אני יושבת)

    1. כל מילה בסלע!
      כמי שמגיע מתוך המערכת אוסיף שגם הניהול העצמי אינו מאפשר את מידת האוטונומיה המתבקשת שכן גם הוא ממושטר ומפוקח לאורך ולרוחב על ידי יעדי המשרד העמומים. ללא מערך הפיקוח הטורדני היינו מסתדרים טוב בהרבה. הרפורמה האחת המתבקשת היא ביטולו של משרד החינוך מכל וכל.

  3. יש בכלל שר חינוך? חשבתי שבנט הוא שר הסברה ב' או שר בטחון ג'.

  4. מאמר רדוד ולא מאוזן.
    מיהרת לשפוט את פירון. קצת כבוד לאיש שבשנתיים גרם לרוב המוחלט של המורים לחשוב על העשייה שלהם יותר מכל שר אחר.
    אור- מורה בבי"ס יסודי במרכז הארץ

  5. אני בעד למידה משמעותית. כמי שנמצא גם במערכת אני יכול לומר שהמורים ברובם לא מבינים מה זה ואיך לישם. רפורמות באות והולכות, ומוסד בית-הספר לא משתנה. אני מקבל גם את דעתם של מי שמתנגדים. הפתרון לא צריך להגיע ממשרד החינוך. משרד החינוך הוא הבעיה. הפתרון הוא לעבור לשיטת השוברים (בצד איסור על רשויות מקומיות להיות בעלים של בתי ספר, והפסקת התשלום למורים ממשרד החינוך). אם נעבור לשיטת השוברים, אז כל הורה יוכל לבחור את בית הספר שלדעתו מתאים לילדיו. משרד החינוך לא יקבע את התכנים ולא את צורת הלימוד.

    1. תגדיר בבקשה מה זה "למידה משמעותית".
      כידוע, מהקמת המדינה ועד ששי פירון הגיע למשרד החינוך הלמידה היתה בלתי משמעותית.

    2. אייל, "למידה משמעותית" היא זו שנותנת לתלמיד ידע ומיומנות.

      לך לצעירים שסיימו בגרות בציונים טובים,
      בדוק כמה הם זוכרים מהחומר שלמדו לפני שנים ספורות,
      וכמה הם יודעים לנתח ולעבד מידע (להבדיל משינון).
      את אלו שיעברו את הבדיקה, שאל על משפחתם.

      אם הם גדלו במשפחה לא- אינטלקטואלית ורכשו את הידע והכלים, הרי שעבר למידה משמעותית.

      עד היום אני זוכר פרקים מלימודי הספרות, המתימטיקה, הביולגיה והתנ"ך מלפני כעשרים שנה בתיכון. כימיה ופיזיקה איני זוכר כלל.

  6. הערה קטנה וזניחה: למידה היא הפעילות השכלית (ולעתים הגופנית) שתלמיד/ה עושה כדי שיהיה לו/ה ידע. לא פחות ולא יותר. כל שאר הדברים שנקראים ״למידה משמעותית״ הם ההיפך ממה שהתלמידים/ות צריכים לעשות. כלומר – למונח (שמאמציו כלל אינם יודעים את מקורו) אין קשר ל״למידה״. אבל מה זה חשוב? יש מונח יפה – וקדימה ל…… לא ללמידה חו״ח.