מיתוס האי־שוויון והפירורים של פיקטי

המאמר שלפניכם פורסם במגזין 'קומנטרי', ואנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. מאנגלית: שאול לילוב

לפני שלוש שנים הפך הספר 'הון במאה ה־21' את מחברו, תומס פיקטי, לכלכלן המפורסם בעולם. הספר גרם לסנסציה כשהצביע על אי־השוויון הכלכלי הגדל בארה"ב ובאירופה, בעיקר בטענתו הצורמת שהמצב מבחינה זו גרוע בימינו בדיוק כפי שהיה לפני מאה שנה. פיקטי כותב: "המחצית הענייה של האוכלוסיה ענייה כיום באותה מידה כפי שהייתה בעבר, וחלקה בעושר הכללי ב־2010 מסתכם בקושי בחמישה אחוזים – ממש כפי שהיה בשנת 1910. למעשה, המעמד הבינוני הצליח לשים יד על פירורים מעטים".

שני המשפטים הללו מסכמים אירוניה עמוקה, שמבטאת את הסתירה המרכזית של פרוגרסיבים מודרנים. הם אינם מאמינים בקִדמה. לפני מאה שנה, הפרוגרסיבים הראשונים של אמריקה האמינו מאוד בכוחן של הרפורמות שלהם. תאודור רוזוולט התגאה בהגנה על הסביבה. ג'ון דיואי עסק בקידום חינוך אוניברסלי. אליס פול לחמה למען מתן זכות הצבעה לנשים. כולם הצליחו. כיום, ניאו־פרוגרסיבים היו רוצים להשכיח מאיתנו כל זאת. אולי מפני שכמו בתחומים אחרים, גם בכלכלה חוכמה שבדיעבד היא חוכמה קטנה מאוד.

ככלכלן מקצועי, ספרו של פיקטי אינו נותן לי מנוח. הרהרתי בנושא פעמים רבות, השתתפתי בכנסים ועברתי על עשרות מאמרים אקדמיים – ועדיין אני חוזר שוב ושוב אל ההשוואה המטרידה שלו בין תקופתנו לשנת 1910. מדוע דווקא 1910? הוא יכול היה לבחור את 1960 או את 1800, למשל. אבל נראה ש־1910 צפה בעמקי התודעה כמו פרדוקס שקט. אחרי מאה שנים של קפיטליזם – האומנם לא יצא לנו כלום מלבד כמה פירורים?…

אחת הדרכים להעריך את הקדמה שאנשים רבים כל כך בזמננו נהנים ממנה מדי יום, היא לדמיין כיצד היינו מסתדרים ללא כל הדברים החומריים שאבותינו לא זכו להם. כמה כסף הייתם מוכנים לקבל כדי לוותר על צנרת ביתית למשך שנה? ב־2010 אין בית שלא זורמים בו מי ברז. נסו להשוות זאת ל־1910 – ספויילר: אין בסיס להשוואה. משבר המים הרעילים בעיירה פלינט במישיגן בשנה שעברה גרם אמנם למהומת אלוהים, אבל הוא עצמו ממחיש עד כמה כולנו לוקחים את מי הברז הנקיים כדבר מובן מאליו. ברוב הבתים כיום יש חמישה ברזים ויותר – במטבח, בחדר האמבטיה, במקלחות, בחדר הכביסה. המחיר הממוצע למי ברז בארה"ב הוא חצי סנט לגלון, בוודאי הרבה פחות מהערך הממשי שאנו מקבלים תמורתם. אבל ב־1910 היו ברזים רק בבתים מעטים ביותר. הפלרת מים כדי לספוח מהם רעלנים החלה רק ב־1908.

כמה כסף הייתם דורשים כדי לוותר על שירותים ציבוריים מודרניים כמו כבישים מהירים או שירותי חירום של אמבולנסים וכיבוי אש? כמה שווה לכם מיזוג אוויר? ומה באשר לפניצילין? הקלטות של מופעי בידור למיניהם? האפשרות לטוס מאוסטרליה למיניאפוליס תוך 24 שעות במחירן של חמש חליפות גבריות? מוזיקה מוקלטת, סרטים, טלוויזיה בכבלים? איזה פיצוי הייתם דורשים כדי לוותר על חיבור לאינטרנט במשך חודש – ללא פייסבוק, ללא נטפליקס, ללא דואר אלקטרוני, ללא חיפושים בגוגל או שימוש בווייז?

כל אלה נחשבים בעיני פיקטי לפירורים. הנה עוד כמה פירורים כאלה.

מתנת יום הולדת: מדיח כלים

ספק אם בשכונה הישנה שלי במערב קולומבוס, אוהיו, היה מישהו שהשתייך לאחוזון העליון. אמי עבדה כמגישת ארוחות צהריים בבית הספר היסודי, ולאחר מכן כמזכירה בחברת 'זירוקס'. אבי עבד בחנות מכולת לפני שגויס לצבא. הם מעולם לא התלוננו, אבל כפי שאמי סיפרה – "אכלנו הרבה מזון תעשייתי זול".

אני זוכר היטב את ימי הקיץ החמים, לפני שאנשים רבים עם הכנסה ממוצעת יכלו להרשות לעצמם מזגנים. זכור לי היטב כמה דרמטי היה השינוי לטובה באיכות החיים שלנו כאשר התחלנו להשתמש בהם. המזגנים בימינו הם מכשירים זמינים וזולים; האם מדובר ב'פירורים'?

פעם אחת, בחג המולד (נדמה לי שהיה זה בשנת 1978), אמי הלכה לישון מוקדם לבקשתו של אבי. היא התעוררה בבוקר למציאות חדשה במטבח: אבי רכש והתקין שם מדיח כלים. ככלכלן אני מנסה לחשוב על האופן שבו ניתן למדוד את הערך האמיתי של מדיח כלים, אבל אני אובד עצות. אין ספק שערכו היה שווה יותר ממחירו. בניתוח של מושגי רווחה ישנו מושג שנקרא "עודף צרכן" – חישוב במונחים כספיים של ההבדל בין התועלת שהצרכן מפיק ממה שקנה ובין מה ששילם בפועל – אבל מושג זה אינו מצליח לתאר את התועלת שאנשים מקבלים, הרבה מעבר לתועלת הכלכלית.

אני זוכר שהתקינו בביתנו טלוויזיה בכבלים – שלושים ערוצים במקום השלושה שהיינו מורגלים אליהם, כולל CNN (שהחלה לפעול ב־1980), HBO ו־ESPN. כרטיס לקולנוע עולה 15 דולר, ואילו כאן עומדים לרשותנו מיליוני שעות שידור בכבלים בכל חודש, בתשלום מזערי לחלוטין. אני זוכר גם את המצאת מכשיר הווידאו הביתי, שעד מהרה נשכח ואת מקומו תפס ה־DVD. ומי יכול לשכוח את המחשב הראשון שהוריו רכשו בסוף שנות השבעים, שהיה יקר עשרות מונים ומוגבל ללא תקנה בהשוואה למחשבים הנמכרים היום?

גם אלה הם ה'פירורים' של פיקטי – דברים המעניקים ערך שאינו ניתן למדידה בתחשיבים כלכליים.

עבור אמריקנים שיש להם זכרונות ברורים כיצד נראו החיים ב־1980 או ב־1940, אין סיכוי שתרשימים טכניים על אי־שוויון יוכלו לתאר את השיפור ש'פירורים' אלה הכניסו לחייהם. משפחות מהצווארון הכחול עבדו קשה מדי והשיגו הרבה מדי, מכדי שאפשר יהיה לומר להן שמזגנים ומדיחי כלים אינם אלא 'פירורים'. הם יודעים כיצד נראו החיים ללא חגורות בטיחות וטיפולים אורתודנטיים. הם, ולא איזו פילוסופיה כלכלית מופשטת של שווקים חופשיים, בנו את המדינה הזו. כאשר ניאו־פרוגרסיבים מטילים ספק בקפיטליזם האמריקני, הם עושים זאת ביחס לערכים ולבחירות של עובדי המעמד הבינוני שטרחו ועמלו כדי לרכוש את מוצרי המותרות הקטנים הללו, שערכם לא יסולא בפז.

ללא ספק, הפגם הבסיסי בהתייחסות כזו לאי־שוויון אינו רק נחלתו של פיקטי. הוא עומד בבסיסו של ניתוח מיקרו־כלכלי בכלל. דברים רבים כל־כך שבגללם כדאי לחיות, פשוט אינם יכולים להימדד בדולרים. הנקודה היא שאילו הם היו ניתנים למדידה, היא מן הסתם הייתה מצביעה על כך שכולנו הפכו לעשירים הרבה יותר.

התמונות מדברות

ייתכן שדווקא להיסטוריה הפתרונים, ולא לכלכלה. הווארד זין, פולמוסן שמאלני ומחבר הספר 'היסטוריה עממית של ארצות הברית', הציע שאנשים יתבוננו באירועי העבר בעדשה רחבה ולא מסוננת. כאשר ספרו יצא לאור ב־1980 הוא זכה לשבחים בתור "העבודה האקדמית הראשונה שסיפרה את סיפורה של אמריקה מלמטה למעלה – מנקודת מבטן ומתוך שימוש בשפתן של הנשים באמריקה, של עובדי המפעלים, של האפרו־אמריקנים, של האינדיאנים, של העובדים מהמעמד הנמוך ושל המהגרים".

שימו לב להערה המשורבטת בגב תמונה המופיעה בספר ושצולמה במאי 1910, בסיפורד שבמדינת דלאוור. "תמונה זו מציגה מה שבעבר היה לול תרנגולות, ואשר שימש בעונת קטיף האוכמניות מקום להתגורר בו בחווה של היצ'נס. כאן חיים שבעה־עשר ילדים וחמישה מבוגרים. עשרת הילדים הקטנים הם בטווח הגילים שבין 3 ל־13". שם הצלם: לואיס היין, מורה מניו־יורק. היין צילם כארבעים תמונות בשנה – הרבה פחות ממספר התמונות שצילמה בשבת האחרונה בתי, ילדה בכיתה ד', את התוכים שחיים אצלנו בכלוב. אבל צילום הייתה טכנולוגיה חדשה ב־1910, ולואיס היין הבין שהתמונות שלו יכולות לשמש כלי בעל עוצמה לשינוי חברתי. ארגון פרוגרסיבי שכר את שירותיו כדי שיצא לסיור ויתעד את התופעה של העסקת ילדים ברחבי ארה"ב, והתמונות שצילם זמינות באוסף מקוון באינטרנט. התמונות מגלות חיים צעירים שקופדו, אנשים כפופי גב, ריאות שנהרסו, ועוני – הרבה עוני. יותר ממה שניתן לתאר בדמיון.

בדצמבר 1910 כתב לואיס היין תיאור לתמונה אחרת: "שׁוֹרפּי היגינבות'האם, פועל גריז פשוט במכרה באלבמה. אומר שהוא בן 14, אבל ספק גדול בכך. הוא סוחב שני דליים גדולים של גריז, ולעתים קרובות נמצא בסכנת דריסה בגלל עגלות הפחם הממהרות לדרכן". לדברי ההיסטוריון ג'ו מאנינג שנבר במסמכים, שוֹרפּי היה שם החיבה של הנרי שארפ היגינבות'האם, בן למשפחה ובה שישה בנים ושלוש בנות. אביו מצא את מותו כמה שנים לאחר שהתמונה צולמה. שוֹרפּי שרד כחייל את החפירות של מלחמת העולם הראשונה, אבל "נמחץ למוות" על ידי סלע שנפל בתאונת עבודה במכרה, חודשיים בלבד לאחר נישואיו.

תמונה מצמררת נוספת שצולמה על ידי צלם אחר ב־1910, מציגה 'כנופיית שרשרת' – חבורת אסירים מורשעים המוּצאים לעבודה מחוץ לכלא, בעודם אזוקים זה לזה. הנה הכיתוב: "כנופיית שרשרת של אסירים מורשעים בעבודה לסלילת כבישים, סתיו 1910, צפון קרוליינה. האסירים מקובצים בעגלות המצוידות בדרגשים. העגלות נעות ממקום למקום ככל שמתקדמת העבודה. במרכז: ג'יי זי מקלוהן, המפקח המחוזי על כנופיות השרשרת. כלבי הציד משמשים כדי למנוע ניסיונות בריחה".

התבוננו מקרוב ותבחינו ברובי הציד ובפניהם העגומות של אותם אסירים שאתרע מזלם לאחוז ברצועות הכלבים שתפקידם לצוד את חבריהם. כנופיות שרשרת כללו בדרך כלל שחורים עניים שהורשעו בדין ולא יכלו לעמוד בקנסות שהיו מאפשרים להם לצאת לחופשי, ובכך השתעבדו למדינה לתקופה בלתי מוגבלת. עבדות, כפי שמזכיר לנו ההיסטוריון זין, לא הסתיימה באופן כה פתאומי כפי שסיפרו לנו. ההתקדמות הייתה קשה ואטית. מי ירצה להחליף את היחסים הבין־גזעיים בימינו באלה שרווחו בשנים עברו?

התמונה החזקה ביותר מהעשור הראשון של המאה העשרים מגיעה מרחוב במנהטן. פגר סוס, שמת בבירור מתת־תזונה, המתין לאיסוף של מחלקת התברואה. היה זה מחזה נפוץ בערים רבות, שכן חיי המסחר והתחבורה התבססו באופן מכריע על סוסים. ואכן, ברקע נראות לפחות שש עגלות אחרות, לא ממונעות. מה שבולט הוא נוכחותם של שמונה ילדים המשחקים ליד פתח הביוב במרחק מטרים ספורים מפגר הסוס. שני ילדים בוגרים יותר עומדים ומתבוננים בצלם, ואילו הקטנים יותר יחפים ויושבים על שפת המדרכה כשהם מתבוססים במים. הבניינים שברקע נראים אכולי עזובה, ומרזביהם מטים לנפול. הכבישים והמדרכות במצב נוראי.

הידע הרפואי על חיידקים כמחוללי מחלות היה בקושי בן חמישים שנה כאשר התמונה הזו צולמה. את האנטיביוטיקה גילו רק עשרות שנים לאחר מכן, והשימוש בה החל רק כאשר הילדים שבתמונה הפכו כבר למבוגרים – בהנחה שנותרו בחיים לאחר מלחמת העולם הראשונה ושרדו את המגפה של 1918.

ללדת ולהישאר בחיים

אם קדמה חומרית היא עניין שקשה למדוד, קדמה לא חומרית היא בלתי אפשרית בכלל למדידה. אבל זוהי בדיוק הקדמה שיש לה ערך גבוה הרבה יותר – דברים כמו בריאות טובה יותר, חירות גדולה יותר, קשרים חברתיים עמוקים יותר. אף שנמצאה כבר תרופה לרוב המחלות הקטלניות שהיו ב־1910, נסו לדמיין קבלת אבחון למחלת הסרטן לפני מאה שנה. בימינו, שיעור החולות החיות במשך חמש שנים לאחר גילוי סרטן השד הוא 91 אחוזים, על פי נתוני מכון הסרטן הלאומי של ארה"ב. הרבה יותר מהשיעור הממוצע ב־1975, שעמד על 75 אחוזים. אבל ב־1910, שיעור ההישרדות היה אפס. החולות היחידות ששרדו אז היו אלה שהרופאים טעו באבחנת מחלתן.

חִשבו גם על הסיכונים שהיו כרוכים בהריון ב־1910. לידה אחת מתוך מאה לידות בממוצע גבתה את חייה של היולדת. על פי דו"חות המרכזים לפיקוח על מגיפות, עשרה אחוזים מהיילודים מתו בשנה הראשונה לחייהם. במאה השנים שחלפו מאז ירד שיעור תמותת התינוקות ב־90 אחוזים, ותמותת היולדות ב־99 אחוזים.

כיצד משקללים נתון כזה של שיעור תמותה לתוך חשבון התמ"ג (תוצר מקומי גולמי)? זהו אמצעי מדידה צר מאוד, המתעלם מהפחד ומחוסר הביטחון האמיתיים שהיו כרוכים בהבאת ילדים לעולם בעידן הטרום־מודרני. האם נוכל לתאר לעצמנו כמה היינו צריכים לשלם כיום ליולדת אמריקנית מהמעמד הבינוני כדי שתסכים להרות וללדת במציאות של סיכויי התמותה מלידה ששררו ב־1910? מהבחינה הזו, היא איננה משלמת כיום עבור 'ביטחון רפואי'. העובדה שנשים בימינו כמעט אינן חוששות למות כתוצאה מההיריון או הלידה אינה מתומחרת בסעיפים שהביטוח הרפואי מכסה, אבל היא בהחלט נוכחת שם מבחינה פסיכולוגית. מי משקלל את זה?

קדמה רפואית היא מה שכלכלנים מכנים בשם "גורם חיצוני חיובי". ייתכן שהמושג הזה מוכר לכם איכשהו, כי שמעתם אותו לעתים קרובות במסגרת דיונים על איכות הסביבה. כאשר מפעל כלשהו פולט חומר מזהם או כאשר מישהו מדבר לעצמו בקול רם בספרייה, אחרים משלמים את "המחיר החברתי" של הגורם החיצוני השלילי. כשמדובר בדליפות ענק ממכליות דלק בחופים בתוליים, העלויות ברורות. מטרת התביעות המוגשות והרגולציה הממשלתית היא "להטמיע" עלויות כאלה, כדי שהכלכלה תמשיך לפעול באופן הוגן יותר. אבל מה באשר לגורמים חיצונים חיוביים? מאלה מתעלמים כעניין של מדיניות.

תרומתו של ביל גייטס

גורמים טכנולוגיים חיצוניים שהם חיוביים מבחינה כלכלית, זוכים לעידוד ממשלתי בדמות הגנה על זכויות הקניין הרוחני. ללא הגנה על זכויות יוצרים, המאפשרת לאנשים המייצרים קניין רוחני להתפרנס מעמלם בכבוד, לא היינו זוכים ליהנות מסדרות כמו 'אחוזת דאונטון' או 'שומרי הגלקסיה' ולא מהמוזיקה של אדל. אילולא ההגנה על פטנטים, המצאות היו מגיעות לשוק כמוצרים באופן הרבה יותר אטי. עם זאת, כאשר מאפשרים ליוצרים לגבות שכר גבוה על יצירותיהם כתוצאה מההגנה הממשלתית עליהן, זה עדיין רחוק מאוד מלהיות פיצוי מלא על הרווחים החברתיים הנלווים לכך. אם רופא כלשהו ימצא מחר תרופה המאריכה בחמישה אחוזים את החיים האנושיים היצרניים, האם צריך לתגמל אותו בבונוס בגובה חמישה אחוזים משכר העבודה המשולם בעולם?

פיקטי מתעלם לחלוטין מגורמים חיצוניים חיוביים. ההגינות מחייבת לומר כי בספרו יש קטע אחד שאפשר לפרשו כדיון על גורמים טכנולוגיים חיצוניים, אבל גם הוא מקרין באופן שלילי על המחבר. פיקטי לועג ל"כת של ביל גייטס", ומודה שאינו יודע מה בדיוק עשה גייטס כדי להרוויח ממון רב כל כך. המסר שלו הוא שגייטס – כמו כל יזמי התוכנה האחרים שהתעשרו – זוכה ל'נסיעת חינם' על כתפיהם של ענקים, שכן אף לא אחת מהמצאותיהם של יזמי התוכנה היתה מתאפשרת לולא עבודתם המאומצת של אלפי מהנדסי חומרה.

נראה לי שפיקטי פשוט אינו מודע לכך שמניות מיקרוסופט מצויות בתיק ההשקעות של כמעט כל עובד בחברה, ולכך שמהנדסי חומרה קיבלו שכר מצוין תמורת עבודתם – גם אלה שעבדו באינטל, סיסקו, דל, ו־HP. רבים מהם הפכו למיליונרים בעצמם מכיוון שהחזיקו במניות של מיקרוסופט כאופציות, ורבים אחרים הגדילו את רווחיהם כשרכבו על גב המניה הציבורית של מיקרוסופט בשוקי המניות בעולם. באופן מוזר, פיקטי מחמיץ את האירוניה: הוא עצמו השתמש, אולי חינם אין כסף, בתוכנות לעיבוד תמלילים וגיליונות אלקטרוניים כדי לחבר את ספרו. האם הוא יסכים לחלוק את רווחיו עם מהנדסי מיקרוסופט?

כיצד מחשבים חיים ומוות

כל מי שחי בימינו זוכה ל'נסיעת חינם' על גבי הטכנולוגיה הקיימת, אך אף אחד מההישגים החברתיים הללו אינו בא לידי ביטוי בנתוני ההכנסות של פיקטי. חִשבו על 'נסיעות החינם' הללו שאנו נהנים מהן בזכות מדע הרפואה, וצמצמו אותן לכדי חידוש רפואי אחד בלבד. הניחו בצד את גילוי הפנצילין על ידי אלכסנדר פלמינג ב־28 בספטמבר 1928. התעלמו גם ממציאת החיסון לקדחת הצהובה ב־1935, לשפעת ב־1945, לפוליו ב־1955 ולחיסון המשולב נגד חצבת, חזרת, אדמת ואבעבועות רוח. אל תתייחסו גם להמצאתם של משככי כאבים מכל סוג שהוא; למעט אספירין ואלכוהול, כולם באו לעולם לאחר 1910.

חִשבו רק על דבר אחד: על דם.

בשחר המאה העשרים, לאנשים בודדים בלבד שיחק המזל והם הצליחו לשרוד לאחר ניתוח. כל הניתוחים היו פולשניים, וזיהומים היו נפוצים ביותר. בנק הדם טרם נולד. הרעיון של אספקת דם חיצונית שייך לתקופה המודרנית. רק ב־1901 גילו החוקרים את דבר קיומם של שלושה סוגי דם: B, A ו־O.

ב־1910 אי אפשר היה לאחסן דם לצורך מתן עירוי, ולא מפני שמקררים טרם הומצאו. מחוץ לגוף, הדם נקרש בתוך דקות, ועל כן עמדו לרשות הרופאים דקות ספורות בלבד כדי להעביר דם מתורם למנותח. רק במקרים נדירים נמצא תורם שהיה מוכן לאפשר לרופאים להוציא מחוץ לגופו עורק ראשי, לחתוך ממנו כמה סנטימטרים ולתפור אותו לתוך וריד של חולה – שהיה תמיד בעל אמצעים.

ניסויים ראשוניים בנוגדי קרישה הסתיימו במוות, כיוון שהכימיקלים שהשתמשו בהם היו רעילים. רופא גרמני בשם ריצ'רד לואיסון הציב אתגר בפני ספקנים, והמשיך להתנסות בסוגים שונים של כימיקלים במינונים שונים כדי למצוא מדלל דם לא קטלני. הוא השתמש בבעלי חיים כדי להוכיח שהדבר אפשרי. ב־1915 הוא הצליח לגלות את התערובת הנכונה – בשילוב כמות קטנה של ציטראט הנתרן – שאפשרה לדם שנתרם להיות מאוחסן למשך כמה ימים ולהיות זמין לשימוש לפי דרישה.

הממסד הרפואי התנגד להמצאה זו במשך שנים. מבחינה תרבותית שררה אז דעה קדומה נגד תורמי דם, והיו גם פחדים מפני חילופי דם בין־גזעיים. האם טיפת דם אחת הייתה הופכת אותך לאפריקני? גם הלוגיסטיקה היוותה בעיה. היכן ניתן היה לאחסן דם בכמויות גדולות כדי לאפשר עשרות ומאות ניתוחים?

מאה שנים חלפו, ובארה"ב קיימת תשתית ענקית של אספקת דם, המגיע לחולה הזקוק לו בכל שתי שניות בממוצע. הצלב האדום של ארה"ב, האחראי על אספקת כמחצית מכמות הדם במדינה, מדווח על ביקוש של 41 אלף מנות דם מדי יום, ועל תרומה של 15.7 מליון מנות דם מדי שנה. חידושים אחרים הצליחו להאריך את חיי המדף של כדוריות דם אדומות למשך חמישה־שישה שבועות.

כיצד מחשבים הכלכלנים את החיים הרבים שניצלו כתוצאה מכל זה? זהו, שהם לא.

ויהי אור

סביבת העבודה בשנת 1910 שונה גם היא לחלוטין בהשוואה לזו של 2010. בשיכונים הצפופים בניו־יורק, עשרות משפחות מהגרים עמלו לפרנסתן. אנשים, נשים וטף הצטופפו סביב שולחנות שהוצבו ליד חלונות כדי שהאור הבא מבחוץ יאפשר להם לעסוק במלאכת התפירה. התעשייה ניצלה נשים צעירות חסרות משען. לא הייתה להן זכות הצבעה, וגם לא חוקי עבודה מתקדמים. הרבה השתנה מאז, במיוחד כשחושבים על האסון שזעזע את אמריקה באותה תקופה – שריפת ענק במפעל לתפירת כותנות שגרמה למותם של יותר ממאה פועלים במפעל בגריניץ'־וילג' בתחילת 1911. המקרה הזה זכור במיוחד כיוון שרוב הדלתות בבית החרושת היו נעולות מבחוץ כדי לאלץ את העובדות להישאר במקומותיהן בשעות העבודה, וכך הפכה האש למלכודת מוות עבורן. אחרי השריפה התבצע ניסיון שביתה שנכשל, ונשים רבות שהועסקו כפועלות בבית החרושת הוכו בידי בריונים בשכר.

בימינו, סביבת עבודה אופיינית בארה"ב בטוחה הרבה יותר וגם מוארת היטב. בכל משרד ישנן לפחות ארבע נורות פלואורסצנטיות, המספקות לכל פינה תאורה השווה בעוצמתה לזו של השמש בצהרי היום. האור הזה עולה פרוטות, אבל כמה הוא שווה?

את השאלה הזו חקר ויליאם נורדהאוס במשך שנים באופן אובססיבי, וב־1996 הוא פרסם מסמך שקרא תיגר על עקב אכילס של הכלכלה בכלל: כיצד מודדים תשומות לאורך זמן בתקופות של שינויים טכנולוגיים. "אומדנים של הכנסה אמיתית טובים רק במידה שמדדי המחירים הם מדויקים", קבע נורדהאוס, "ורוב הסחורות שאנו צורכים היום כלל לא יוצרו לפני מאה שנה". נורדהאוס היה כבר כלכלן מפורסם ומחבר־שותף של ספר מבוא מוביל לכלכלה, וגם מבקר ידוע של זיהום הסביבה. אבל המסמך הזה שפורסם ב־1966 חשף קדמה טכנולוגית דרמטית באופן שבו אנשים מאירים את בתיהם בשעות הלילה, ובייחוד את ההאצה שחלה בנושא במהלך המהפכה התעשייתית.

נורדהאוס פקח את עינינו לכניסתן של עששיות הנפט בשנות השישים של המאה ה־18 (מה שלמעשה הציל את הלווייתנים מהכחדה). הוא לקח בחשבון עשרות המצאות, במשך מאות שנים, של תעשיית הנרות, התאורה והמעבר לחשמל. אך התובנה הגדולה ביותר שלו היא הצלחתו לתרגם את העלויות הנומינליות של אור למונחים של יום עבודה, ומסקנתו התמציתית שלפיה "[בשכר המתקבל מ]יום עבודה בתקופתנו ניתן לרכוש פי 350 אלף יותר אור מאשר בתקופת בבל הקדומה".

נורדהאוס השווה בין המידע העדכני ביותר ובין הבסיס להשוואה שאותו קבע פיקטי, והחישוב שערך מעלה כי המחיר האמיתי של אור המופק מנורות להט ירד לכדי אחוז אחד ממחירו ב־1910. חישוב זה אפילו לא לקח בחשבון את המהפכה של נורות פלואורסצנטיות החל משנות התשעים, שהביאה להוזלה במחיר האור בסדר גודל שונה לחלוטין. בין כך ובין כך, מחירו של האור כיום הוא פחות מעשירית האחוז ממחירו בתקופה שבה שוֹרפּי וילדים אחרים הועסקו בכריית פחם לפני מאה שנה.

המסר העמוק יותר ממחקרו של נורדהאוס הוא ששיטות מדידה כלכליות רגילות של מחירים ותוצר מקומי גולמי (תמ"ג) נכשלו בכל הקשור למדידה של קדמה אמיתית. כך הוא כתב:

אנו נוסעים בכלי רכב שעדיין לא הומצאו [לפני מאה שנה], ומונעים על ידי חומרי דלק שעדיין לא יוצרו. אנו מתקשרים בינינו באמצעות מכשירים שעדיין לא יוצרו, ונהנים מאוויר קריר בימים החמים ביותר. אנו מוקפים בגאדג'טים אלקטרוניים שאיש לא חלם עליהם, ומקבלים טיפול רפואי חסר תקדים. אם ברצוננו לקבל אומדנים מדויקים על הצמיחה האמיתית בהכנסות במשך מאה השנים האחרונות, עלינו לייצר מדדי מחירים המשקפים את השינויים הכבירים בהיקף ובאיכות הסחורות והשירותים שאנו צורכים. מדדים שיכולים להשוות בדרך כלשהי בין סוסים למכוניות, בין סוסי פוני למכשירי פקס, בין נייר פחם להעתקה ובין מכונות צילום, בין לילות חשוכים וארוכים ובין לילות שבהם אנו צופים בטלוויזיה. עלינו לייצר מדד שמשקף גם את שוויו של ניתוח מוח באמצעות MRI.

החיים ללא מקרר

כלכלנים נוספים הרחיבו גם הם את התובנה הזאת, אך אף אחד לא עשה זאת באופן שנון יותר מדון בודרו. ב־2012 רכש בודרו באיביי קטלוג של חברת 'סירס' מ־1956, ויישם את "גישת שעות העבודה" לתמחורם של עשרות מוצרים במשך חמישים השנים האחרונות. בודרו התעלם כליל מהשיפור באיכות המוצרים, ובכל זאת מצא שהמחירים ירדו בשיעור שבין 75 ל־95 אחוזים. בשנת 1956 עלה מכשיר הטלוויזיה הזול ביותר פי שישה (בערכי שעות עבודה) מהמכשיר הזול ביותר שניתן היה למצוא ב־2012 – והדגם החדיש יותר הוא כמובן צבעוני, גדול יותר, בעל רזולוציה גבוהה, איכות צליל, משקל נמוך ועמידות טובים יותר, ואפילו מגיע עם שלט רחוק. מכונות כביסה עלו פי חמישה בשנות החמישים. מקררים – פי תשעה.

קירור אפילו לא היה קיים ב־1910. למעשה, כאשר חקרתי המצאות וחידושים שעיצבו מחדש את החיים המודרניים שלנו, גיליתי כי פיקטי לא יכול היה למצוא שנה גרועה יותר להשוואה מאשר 1910. ויקיפדיה תספר לכם שההמצאות המרכזיות שהובילו להפיכתו של המקרר למוצר צריכה ביתי התרחשו ב־1913, ב־1914 וב־1916. באותו עשור נוסדה חברת 'פריג'ידר'. מקרר ביתי בשנות העשרים עלה לעתים קרובות יותר ממכונית, אבל החל מאמצע שנות החמישים המחירים ירדו, ומקררים הפכו למכשיר חשמלי סטנדרטי בכל בית מהמעמד הבינוני באמריקה.

כיום, שיעור החדירה של מקררים הוא מאה אחוז. בכל בית, עני כעשיר, ישנו מקרר – וגם תנור, מיקרוגל ושואב אבק. אפילו במדינות עניות ומתפתחות כתאילנד, סין וברזיל, ישנם מקררים ב־70 עד 95 אחוזים מכלל הבתים.

השוק העולמי למכשירי חשמל עמד על למעלה מ־300 מיליארד דולר ב־2013, כך על פי מחקר שפרסם 'סיטיבנק'. סכום זה הוא שליש מגודל השוק למוצרי אלקטרוניקה, אבל אני מהמר על כך שמכשירי חשמל נתפסים על ידי הצרכנים כבעלי חשיבות גדולה הרבה יותר. שוב, ערך – לא רק מחיר – הוא המפתח ל'פירורים' של פיקטי. כל הפרדיגמה של הכנסות ומחירים מובילה למסקנה השגויה שסחורות מודרניות זולות הן בסך הכול 'פירורים'.

איזה ערך אתם מייחסים באופן אישי למקרר? נסו לדמיין את החיים בלעדיו: לא תוכלו להחזיק בביתכם שאריות מזון מארוחות קודמות, גבינה או פירות וירקות. ללא מקפיא, גם לא תוכלו ליהנות מקרח. מצאתי מקרר שתי דלתות במחיר מבצע – 435 דולר. אם ניקח בחשבון את החשמל הדרוש כדי להפעיל את המקרר 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, ומדובר במקרר מודרני ויעיל הפועל על 350 קילוואט לשעה, זה יעלה לנו 5 דולר בחודש. אל תשכחו: מקררים מודרניים משתמשים ברבע מכמות האנרגיה שצרכו מקררים בשנות השמונים. בשורה התחתונה, מקרר יעלה לך 500 דולר השנה – לכל היותר.

הנה השאלה שצריך לשאול: האם תסכים לקבל סכום כסף מסוים במזומן – לא 500 דולר אלא 5,000 – כדי לוותר על מקרר בביתך? תשובתכם תהיה קרוב לוודאי שלילית, והסיבה לכך היא שהערך שאתם מייחסים למקרר הוא גבוה הרבה יותר ממחירו האמיתי. אבל בעיניהם של כלכלנים מדובר ב'פירורים', מפני שהשוואות הכנסה לאורך זמן מתעלמות ממרכיב קריטי: תועלת. אדם סמית' כינה זאת בשם 'פרדוקס הערך'.

רוב האנשים יאמרו שההבדל הגדול ביותר בין 2010 ל־1910 איננו מצוי ברפואה או בתאורה, ואפילו לא במכשירי חשמל שניתן לקנות ברשתות – אלא באקלים שבו אנו חיים מדי יום, בבתים, במשרדים ובכלי הרכב. כן, אני מתכוון למזגנים.

"עד המאה העשרים, אמריקנים התמודדו עם פגעי מזג האוויר החם כפי שעדיין עושים זאת בימינו אנשים רבים ברחבי העולם – הם הזיעו והשתמשו במניפות", כותב ויל אורמוס, הכתב הטכנולוגי של המגזין Slate. רק ב־1902 המציא תושב ניו־יורק בשם ויליס קרייר את התהליך של 'מיזוג' הלחות שבאוויר, ורק ב־1922 הסתיים פיתוחה של מערכת מכונות אדירה שהצליחה לקרר את האוויר לטמפרטורה נוחה לבני אדם. זו הייתה אמנם פריצת דרך, אבל היא הייתה יקרה וגדולה מדי לשימוש ביתי. שלוש שנים חלפו עד שהמערכת נכנסה לשימוש ראשון באופן ציבורי בתאטרון ריבולי בטיימס סקוור שבניו־יורק, במהלך הקיץ של 1925. כאשר הטכנולוגיה השתפרה והפכה נפוצה יותר, החלו לעשות בה שימוש בעיקר במקומות ציבוריים כבתי מלון ואולמות קולנוע. בימינו יש מזגנים בכל מקום, וקל לנו להתייחס אליהם כדבר מובן מאליו.

שאלתי את אמי מהו הסכום שתדרוש בתמורה אם יבקשו ממנה לוותר על מיזוג אוויר במשך שנה. היא מתגוררת בפלורידה, ולכן היא לא הייתה צריכה זמן רב מדי כדי לנקוב במחיר: "9 מיליון דולר".

שיח פשטני וחסר ערך

מהי המשמעות של כל זה? המשמעות היא שהוויכוח על אי־השוויון הוא מדרון חלקלק כמעט ביסודו, והוא מוגבל בחוכמה רבה כדי להבטיח שחסידי השוק החופשי לעולם לא יהיו בעמדה עדיפה בוויכוח אלא אם כן יפגינו שכל ישר. הדרך לנצח בוויכוח היא פשוט לשאול על אותם 'פירורים של קדמה' שהפרוגרסיבים מתעלמים מהם. ראוי לשאול אם מבקרי הקפיטליזם אכן מאמינים בכך שקדמה אפשרית ויכולה להימשך (חוקי העסקת ילדים, זכויות הצבעה, חשמל, מים חמים באמבטיה).

שנית, המשמעות היא שהתאוריה הכלכלית הזו חסרת ערך משום שהיא אינה מצליחה למדוד במדויק את הקדמה לאורך זמן. מה שכלכלנים מכנים בשם 'עודף צרכני' – ההפרש בין מה שאתה מוכן לשלם תמורת דבר מה ובין מחירו בפועל – הוא רק חלק קטן מהערך שאנו חווים. אבל פיקטי אפילו לא סופר 'ערך צרכני'.

בפרפראזה על אוסקר וויילד, כלכלנים יודעים לתמחר כל דבר אבל לא יודעים להעריך כלום. אנשי מקצוע שחוקרים מגמות בהכנסה אינם יכולים עוד להתעלם מגורמים חיצוניים חיוביים, שנראים זעירים בפרספקטיבה של שנה־שנתיים אבל הם עצומים בגודלם ברזולוציות של עשורים. הסיכונים הפוליטיים גדולים מדי, ושליטת הדיון על אי־שוויון כלכלי בשיח החברתי גדולה מדי מכדי שנוכל להעמיד פנים שיסודותיה של המיקרו־כלכלה נשענים כביכול על בסיס איתן. אם הצדק עם נורדהאוס, ישנם רווחים בלתי ניתנים למדידה שהם חשובים פי כמה מההכנסה החציונית.

מבחינתנו, כמצביעים שהולכים לקלפי, פירוש הדבר שעלינו להרפות קצת מהחיפזון "לתקן" את הקפיטליזם. כלכלות מודרניות באירופה, באסיה ובאמריקה הצפונית והדרומית רחוקות אמנם משלֵמוּת, אבל כדאי להכיר בכך שהן העשירו את החיים של כולנו באופנים רבים, ומה לעשות – לא כולם ניתנים למדידה. האם אני בעצם אומר שלא איכפת לי כלל מאי־שוויון כלכלי? לא. אומר זאת כך: אי־השוויון שסיפרו לכם עליו הוא כמעט לחלוטין אשליה.

אם קִדמה משמעותה שאִמהות ותינוקות נשארים בחיים, שעירויי דם ניתנים מיד לכל נצרך, שזכויות אזרח הן דבר מובן מאליו, שיש במקפיא קוביות קרח גם בקיץ ושיש לנו גישה לאינטרנט – כי אז טענות עקומות ל'אי שוויון' הן בהחלט מחיר שכדאי לשלם.

________________

ד"ר טים קיין הוא עמית מחקר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד, ושימש פעמיים ככלכלן בכיר בוועדה הכלכלית המשותפת של הקונגרס האמריקני